על עינויים, זואולוגיה, מוסר, ומשפט 21
את החלק הראשון של המאמר סיימנו לאחר דיון בסתירה המוסרית הנובעת מפסק-הדין בג''ץ, והבעיות הנובעות ממנה. כעת, כפי שהבטחנו, נעבור לדיון קצר על טווסים.
טווס
טווס (צילום: מערכת האייל הקורא)
ג. קצת זואולוגיה

לפני כשנתיים שמענו על תיאוריה חדשה שבאה לפתור תהיה מדעית בתחום הזואולוגיה, או ליתר דיוק, בתורת התפתחות המינים.

זו התהיה: כיצד ניתן להסביר את העדפות החיזור בין בעלי חיים מסויימים, למשל הטווסים. כידוע, הטווס פורש זנבו המפואר בפני הגברת המיועדת, וזו מתרשמת מגודל המניפה וצבעיה, ובוחרת עפ"י כך באב המתאים לצאצאיה.

אנו מניחים, שצריך להיות טעם הגיוני לקריטריון הבחירה הזה, ומן הסתם הטעם הזה צריך להיות קשור באופן כלשהו בעקרונות תורת ההתפתחות; דהיינו, צריך להיות יתרון השרדותי משמעותי לזנבו הענק של הטווס, אשר מביא את הטווסית, לבחור באב שיוריש לצאצאיה את הגנים המתאימים, וכך הולך זנבו של הטווס וגדל מדור לדור. ואולם כאן התהיה: כל המתבונן בעוף משונה זה, אינו מבין כלל את ההגיון שבמבנהו: מה טעם בנוצות זנב שאורכן פי כמה מאורך הגוף? במצב אסוף הן נשרכות על הריצפה ומגבילות את כושר התנועה של העוף עד למינימום, ובמצב פרוש הן אינן מאפשרות לו לנוע כלל. כך או כך מדובר במטען כבד ומיותר, שאינו מאפשר לעוף - לעוף...

החוקרים שתהו על הבעיה, מביאים עוד דוגמאות להעדפות משונות, שגורמות לתכונות מסויימות לקבל עדיפות, ולהתקבע במנגנון ההתפתחות אצל בעלי חיים.

הדוגמאות המעניינות ביותר, שגם מקרבות אותנו לענייננו, מצביעות על התנהגות אלטרואיסטית אצל בעלי חיים במהלך החיזור; דהיינו, זכר מציג בפני הנקבה "ויתורים" לזכרים אחרים, כאמצעי להאדרת כוח משיכתו.

שוב, נשאלת השאלה, בהנחה שהמרכיב המרכזי במנגנונים השולטים על תהליך הרביה, המתחיל כמובן בבחירת בן־הזוג, הוא זה הקשור בהגנה על הצאצאים, בהגברת כושר שרידותם, בהעברת מטען גנטי "חיובי" להם, איזה הגיון מניע את הנקבה להתרשם מנתונים, אשר לא רק שאינם תורמים לכאורה מאומה לצאצאיה העתידיים, אלא אף, יפחיתו את כושר הישרדותם במלחמת הקיום ?

פרופסור אמוץ זהבי, מאוניברסיטת תל־אביב, הוא שהציג את התשובה, בספרו מ-‏97': "עיקרון ההכבדה".

לטענתם, פועל כאן מנגנון של "הפוך על הפוך". בא זכר וכאילו אומר לנקבה: את מתלבטת איזה מבינינו הזכרים חזק יותר, מוכשר יותר, בקיצור: מתאים יותר להוריש לצאצאינו את התכונות החיוניות ביותר להישרדות? ראי, אני בטוח שאני כל כך מתאים, שהרשיתי לעצמי גידול סרח עודף ענק ומיותר, ואין בכוחו להפריע לי; או, במקרה האחר: אני כל כך חזק, שמרשה אני לעצמי לפזר אוכל ליריבים שלי, לוותר להם על מקום נוח בקרב החיזור, כי אני יודע שממילא אנצח בו ואת תבחרי בי.

וקצת למה הדבר דומה? לספורטאי המתאמן לנגד עיני יריביו כשמשקולות לרגליו; או לתושבי עיר נצורה המכבסים בגדיהם בשארית מי השתיה שלהם, למען יראה האוייב ויחשוב כי אין להם מחסור..

משמע, עקרון ההכבדה הופך חיסרון ליתרון. הוא נוטל חולשה ומשתית עליה עוצמה.

ד. מן הזואולוגיה אל המוסר: פתרון מוצע לסתירה המוסרית.

ועכשיו אנו שבים לבעיה המוסרית במקום שהנחנוה.

וכך אנו אומרים: תורת מוסר אינה נמדדת במספר המקרים שבהם מצליחים חסידיה ליישב את עקרונותיה עם הכרעותיהם הספציפיות בשטח. אדרבא, היא נמדדת במספר המקרים בהם מכריע החסיד בניגוד לעיקרון שתורתו חייבה אותו ליישם, אלא שעדיין הוא בטוח שהעיקרון נכון היה, ומן הדין היה לקיימו, אלא שהוא לא יכול היה לעשות כן. במלים אחרות: נוטל הוא את הכישלון על עצמו, על מצפונו, מודה שהכרעתו היתה בלתי־נכונה מבחינה מוסרית, ובעשותו כן לא רק שאינו מחליש את פילוסופית המוסר שלו, אדרבא, ככל שהוא נחלש, כך היא יוצאת מחוזקת.

ונדגים את הדברים בענין העינויים.

איננו חושבים כי צריך להתלבט בין שתי רעות חולות :

אפשרות גרועה אחת, לנסות ולנסח כלל מוסרי שיאפשר לנו להתיר עינויים. הדבר לא יתכן, שכן הוא עומד בסתירה לכל תפישתנו לפיה חייבות להיות צורות התנהגות שהן בלתי קבילות בשום תנאי ובשום מצב. נסיגה מכך תביא לנזק חינוכי בל־ישוער, תיצור פתח ליישום הכלל גם במקרים פחות קיצוניים, ותשמיט את הקרקע מתחת לאופן שבו אנחנו תופשים את הקידמה האנושית.

אפשרות גרועה שניה, היא להרים ידיים ולומר: פילוסופיות המוסר המושתתות על כללים פשטו את הרגל. אין כלל שיוכל לעמוד בפני דוגמאות קיצוניות שיביאו אותו עד אבסורד ולא יאפשרו את יישומו. אם כך, מה תועלת בכללים? נפנה אל המציאות מצויידים בעיקרון המנחה בלבד: "בכל מצב פעל כך שפעולתך תביא למירב האושר אצל מירב בני־האדם"; או, מופשט עוד יותר: "בכל מצב פעל באופן שיכול היית לרצות כי יפעלו בו כל בני האדם במצב דומה." שוב, הדבר לא יצלח, שכן בהעדר כללים לא נוכל לקבוע אמות מידה, לא נוכל להצטייד בהם בצאתנו לדרך, לא נוכל לחנך לאורם, לא נוכל לנהל דיאלוג מוסרי איש עם רעהו.

כאמור, איננו חושבים שיש צורך בבחירה בין שתי אלה.

הפתרון הוא פשוט: כללי המוסר של התורה הפילוסופית אשר אותה מצאנו ראויה, לא רק שלא יפגעו מכך שלא יישמנו אותם במקרים קיצוניים. אדרבא: הם ישאבו תוספת כוח מכך שלא יישמנו אותם, ויצאנו ממצבים אלה, אחרי שנהגנו בניגוד לכללים האהובים שלנו, ובטננו נהפכת בקרבנו.

מובן, הכל בתנאי שאכן כך יהיה. כפי שאין אדם יכול לומר "אחטא ואשוב", שאז אין תשובתו מתקבלת, כך אין אדם יכול לקרוץ לעצמו, כביכול, ולומר: אהה, פתרון פלא הוצע לי.. אחזיק לי במוסר נעלה, אלא שבכל מקרה שלא נוח לי ליישם אותו, אעשה כרצוני, והרי כבר אמרו לי שבכך רק מחזק אני את אותה תורה שאיני נוהג לפיה...

ברור שזה ענין השייך ליושר הפנימי שבין אדם לבין עצמו. המסגרת שאנו מציעים אינה מיועדת כלל לרשעים, גם לא לצבועים. מטרתה לספק נחמה למי שזקוקים לה נואשות, ולא למי שממילא אינם משגיחים בקיומה של בעיה. אין כאן תורת מוסר קלה ונוחה לאימוץ, כמין דת שאינה באה בדרישות מרובות. יש כאן הצעת חסד למי שכבר ראו עצמם מגורשים ממנו.

ה. מן המוסר אל המשפט : הארת פסיקתו של בג"צ באור הפתרון שהצענו

במהלך הדיון שהתקיים בפני בית המשפט העליון, הציעו באי־כח המדינה, לבסס את סמכותם של חוקרי השב"כ להפעיל עינויים במהלך חקירות, ולו רק במצבים קיצוניים של "פצצה מתקתקת", על סעיף מסויים בחוק העונשין, הידוע כ"הגנת הצורך".

וזו לשון ההוראה (סעיף 34 יא' לחוק העונשין):
"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חייו, חירותו, גופו או רכושו, שלו או של זולתו, מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה הנובעת ממצב דברים נתון בשעת המעשה, ולא היתה לו דרך אחרת אלא לעשותו".

בית המשפט העליון, מפי כב' הנשיא ברק, ניסח כך את טענת ב"כ המדינה:

"עמדת המדינה הינה, כי מכוחו של "סייג" זה לאחריות פלילית, רשאים חוקרי השב"כ, כדי למנוע פגיעה חמורה בחיי אדם או בגופו, להפעיל במקרה המתאים, בהיעדר ברירה אחרת, גם אמצעים פיזיים, כגון טלטול. מעשה הנעשה בתנאים של "צורך" אינו עבירה פלילית, כי אם מעשה שראוי לעשותו על מנת למנוע פגיעה חמורה בחיי אדם או בגופו. מדובר, איפוא, במעשה שלחברה יש אינטרס לעודד את עשייתו, שכן ראוי הוא. זוהי בחירה ברע במיעוטו. לא רק שמותר ולגיטימי הוא לנקוט בפעולות לסיכול הטרור, אלא שחובה מוסרית היא לנקוט באותן פעולות. חובה זו מוטלת במיוחד על רשויות השלטון - ובענייננו, על חוקרי השב"כ - שעליהן מוטל הנטל לשמור על שלום הציבור. מכיון שכך, אין כל מניעה שתמנע ממפקדיו של החוקר להדריכו ולהנחותו ביחס לשאלה מתי מתקיימים יסודות הסייג ומהם גבולות פעולתו בנסיבות אלה. מכאן חוקיות ההנחיות בעניין השימוש באמצעים פיזיים בחקירות השב"כ".
(סעיף 33, עמ' 29 לפסק הדין)
כפי שציינו בתחילת דברינו, בית המשפט הכריע נגד עמדתם של ב"כ המדינה במישור העקרוני, אך יחד עם זה אימץ אותה במישור הספציפי: אמנם אסור לענות, אך מי שיענה, יזכה להגנה בדיעבד.

עכשיו, לאחר שהצגנו את הפיתרון לבעיה המוסרית, יכולים אנו להבין טוב יותר את ההגיון שמאחורי פסק הדין, ולהצדיק את ה"סתירה" לא רק במישור המשפטי הצר, אלא במישור המשפטי־המוסרי־החברתי הרחב יותר:

ההגנה שניתנת לחוקר שהפעיל עינויים, אינה סותרת את הנורמה האוסרת על עינויים כאלה. החוקר שחרג מנורמה זו, עשה דבר אסור. אלא שהוא זוכה להגנה על מעשיו, לאותו "חסד" עליו דיברנו בהקשר המוסרי.

ואם לעבור לתחום הספציפי, אנו מפרשים את ההשקפה המשפטית־חברתית־מוסרית העולה מפסק הדין כך:

עינויים הם דבר אסור בכל הנסיבות. ואולם, אם יקלע חוקר שב"כ למצב בו עליו לפתור בעיה של "פצצה מתקתקת", נבין בהחלט, אולי אפילו נצפה, כי יטול אחריות על עצמו, יפר את הכלל המשפטי, שהוא גם כלל מוסרי, יעשה את הדרוש, יעמוד לדין, ואז, רק אז, יזכה הוא, ועמו כולנו, שנצדיק אותו בדיעבד, לסליחה.

ו. לסיום: האפשרות לעגן בחקיקה את הסמכות לחקור בעינויים

כבר בתחילת דברינו הבאנו את דבריו של כב' הנשיא ברק, ובסיום הקטע שציטטנו, יש מעין "הצעה", לפיה אם מעוניינת הממשלה שחוקרי השב"כ יהיו מוסמכים לפעול גם שיטות חקירה הכוללות עינויים, כי אז -

"יש צורך בהוראת חוק כדין המעניקה סמכות זו. הסייג בדבר "צורך" אינו יכול לשמש עוגן לסמכויות אלה."
(סעיף 38, עמ' 24 לפסק־הדין)

היסוד לאפשרות כזו מונח בפיסקה קודמת, שם אומר כב' הנשיא כך :

".לשון אחר: הנחיות כלליות לשימוש באמצעים פיזיים במהלך חקירה חייבות לשאוב את כוחן מהסמכה המעוגנת במשפט ולא מסייגים לאחריות פלילית. עקרון ה"צורך" אינו יכול לשמש בסיס לסמכות (ראו קרמניצר, שם, עמ' 236). אם המדינה מבקשת להבטיח כי חוקרי שירות הבטחון הכללי יוכלו להשתמש באמצעים פיזיים בחקירות, עליה לקבוע לעניין זה הסמכה בחוק. הסמכה זו גם תשחרר את החוקר המפעיל אמצעים פיזיים מאחריות פלילית. שחרור זה יבוא, לא מסייג ה"צורך", אלא בשל סייג ה"צידוק" הקובע (סעיף 34יג' לחוק העונשין):

"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה באחד מאלה:
(1) הוא היה חייב או מוסמך, לפי דין, לעשותו";

הסייג לאחריות פלילית מכוח ה"צידוק", מקורו בדין שהוא מחוץ לחוק הפלילי, המשמש מקור לסמכות של הפועל. דין "חיצוני" זה משמש סייג לאחריות הפלילית. אין לבנות סייג זה על ה"צורך" שהוא "פנימי" לחוק העונשין עצמו. "
(שם, שם)

יחרוג הדבר מגבולות מטרתו של מאמר זה, אם נעסוק עכשיו בהשערות לגבי המצב המשפטי שיווצר, אם אכן יחוקק חוק מיוחד המסדיר את השימוש בעינויים.

לצרכינו די אם נציין את מה שעולה מכל דברינו עד עתה, והוא שחוק כזה אינו רצוי, בהקשר המשפטי־מוסרי־חברתי הכללי.
קישורים
עקרון ההכבדה
חלקו הראשון של המאמר
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  חוקרים וטוסים • דקלה בראוד
  ללא כותרת • אייל
  באתי מן העתיד • ירדן ניר • 2 תגובות בפתיל
הטווס ועקרון ההכבדה 712863
האם זה רק אני שמרגיש לא נוח עם הדוגמאות החוזרות ונשנות של זנב הטווס כהמחשה טהורה של עקרון ההכבדה?
גם אם נתעלם מתרומת בני האדם לאבולוציה של הטווס באלפי השנים האחרונות, עדיין נראה שהנוצות הפרושות עם העיניים הצבעוניות הן דרך מצויינת להפחיד ולהבריח טורפים גדולים ומהירים ממנו. הנקבות, כמובן, עדיין יעדיפו זכר עם זנב מרשים שיכול להגן עליהן ועל ביציהן/צאצאהן ותהליך הברירה ישמר.
הטווס ועקרון ההכבדה 712865
אם העיניים מועילות כל כך נגד טורפים, למה יש אותן רק לזכרים ולא לנקבות?
הטווס ועקרון ההכבדה 712872
אני לא יודע. למה זכרים נוטים לקבל את תפקיד הגנת העדר/הלהקה/הטריטוריה בכל כך הרבה מינים? ובכלל למה יש הבדלים בין זכרים ונקבות?

השערה פרועה אחת של בור חסר ידע שכמוני היא שהאבולציה מתגמלת מינים המגנים בקנאות על מנגנוני הרביה הנשיים, ולכן זול הרבה יותר לבזבז זכרים. זאת כנראה הסיבה שזכרים נוטים לקחת סיכונים - כמו להרתיע חתול טןרף באיומי זנב פרוש - הרבה יותר מנקבות. יש מצב שזאת גם הסיכה לכך שגברים הם הרוב המכריע בלחימה, אלימות, ואף בפשעי צווארון לבן. במצבים מסויימים אנחנו הבנים פשוט, בהעדר מילה מתאימה יותר, טיפשים כמו נעל.
הטווס ועקרון ההכבדה 712887
האבולוציה לא מתגמלת מינים. היא מתגמלת פרטים (ובמקרים נדירים אולי גם קבוצות קטנות של פרטים).

פעח"ב: פתיל ישן שהייתי שותף פעיל בו התחיל בערך ב<תגובה 84094
הטווס ועקרון ההכבדה 712912
תודה על ההפניה לפתיל. כמעריץ וותיק של אמוץ זהבי אני לא חולק על הפרדקוס של ברירת הקבוצות כמו שאני לא חולק על עיקרון ההכבדה‏1. אני פשוט לא יודע את התשובות‏3.

אבל אעז להסתכן בניחוש שבכל זאת רק מין שמתאים לשרידות שורד. נראה לי שהדוגמא הקלה ביותר היא זוויגים. הרי מבחינת אבולוציונית אין דבר מתגמל יותר לפרט מלהשקיע את המאמץ והסיכון הגדול הכרוך בצאצא רק במי שנושא שכפול מלא של הגנים שלו, ובכל זאת קיימים לא מעט מינים המסתפקים בחמישם או בשבעים וחמש אחוז מהגנים לצאצא - מה שנותן יתרון גדול לשרידות המין על החשבון "אניוכיותו" של הגן.

___

1. כמו שאמר דוקינס - לאמוץ זהבי יש את הנטיה המעצבנת‏2 להיות צודק. אני לא חולק על העיקרון אלא על הנטיה האנושית להצביע על זנב הטווס ולטעון שאנו מבינים לחלוטין את התהליך שיצר אותו. ועוד בצורה כל כך פשטנית.
2. ואני בטוח שזה נאמר בחיבה. התמזל מזלי לנכוח באחת מהרצאותיו האחרונות של זהבי, ואני יכול להעיד על הצניעות והקסם האישי של האיש הקטן הגדול הזה.
3. ואולי זה הזמן להסביר את דיסקליימר ה"אני לא יודע". דרכי האבולוציה מפותלות וחמקמקות. בפרט כשמדובר בקואליציות המורכבות מאוד - ברמת הגן, התא, הגוף, והסביבה - שמהווים יצורים רב תאיים. לך תדע, אולי זנב הטווס הוא בכלל תוצאה של טוקסופלזמה קדמונית שגרמה לנקבות להימשך מינית לצורת העיניים המאיימת - וזאת בכלל כתוצאת לוואי של מחזור חיים בציפור שונה לגמרי (זאת רק דוגמא, כן? אני לא טוען שזאת הסיבה). אז אני באמת לא יודע מה התהליך שיצר את זנב הטווס, אבל מצפיה בטווסים המעצבנים שהיו לנו בקיבוץ, נראה לי שהרתעת טורפים היא ניחוש הרבה יותר הגיוני מההסבר המקובל.
הטווס ועקרון ההכבדה 712876
אם התעייפת מזנב הטווס כדוגמה להכבדה, אתה מוזמן לחשוב על הקרניים האדירות של חלק ממיני הצבאים, או על הניתורים במקום של מיני צבאים אחרים.

לעניין תרומת האדם לאבולוציה של זנב הטווס, אנא ראה את תגובה 697520.

והאם אתה בטוח שהטווס הזכר משתתף בגידול הצאצאים שלו? זה לא שאני ספציפית יודע שלא, אבל כמדומני אצל רוב בעלי החיים זה לא המצב, ולא ברור לי מה דין הטווס.
הטווס ועקרון ההכבדה 712889
אני מן הסתם חוזר על משהו שכבר כתבתי פעם, אבל יש הבדל עקרוני בין הניתורים לבין זנב או קרניים: המנתר יכול להפסיק את ניתוריו ברגע שהסכנה גדלה, בעוד הטווס והאייל תקועים עם העיוות המולד שלהם לטוב ולרע. מהזוית הזאת הניתורים אינם שייכים בכלל לאותה הכבדה מפוקפקת, הם בסה"כ נועדו להסיר ספק מלב הטורף שהמנתר אינו נמנה עם החלשים והחולים בעדר, כך שמוטב לעזוב אותו במנוחה ולהיטפל לאליטה האשכנזית.

אגב, מחשבה חדשה(?) שצצה אצלי(??): אם הזנב מאותת לנקבה "תראי איזה גבר אני" הוא שולח לטורפים בדיוק אותו מסר, כך שבעצם הוא לא מהווה הכבדה של ממש. מה אני מחמיץ?
הטווס ועקרון ההכבדה 712937
>> הניתורים אינם שייכים בכלל לאותה הכבדה מפוקפקת, הם בסה"כ נועדו להסיר ספק מלב הטורף שהמנתר אינו נמנה עם החלשים והחולים בעדר

להבנתי הניתורים לא "בסה"כ" - כלומר רק - מסירים את הספק הנ"ל, אלא גם מבזבזים אנרגיה באופן שמקשה על מנוסה בעתיד הקרוב מאד, אם יהיה במנוסה צורך, וזו הכבדה.
הטווס ועקרון ההכבדה 712938
ובנוגע למחשבה החדשה (או לא) - הזנב של הטווס הזכר הרי מקופל רוב הזמן; האם ידוע לך שהוא פורש אותו לתצוגה מול טורפים? ידוע היטב שהוא טורח לפרוש אותו מול הנקבות, ובמו עיניי ראיתי איך דבר דומה קורה (פסקה שלישית כאן).
הטווס ועקרון ההכבדה 712961
לא, לא ידוע לי דבר כזה, ואני מסכים שהוא מבטל, או לפחות מחליש מאד את ''המחשבה החדשה'' שלי.
הטווס ועקרון ההכבדה 712962
גם הניתוח של הניתורים תלוי מאד בנסיבות שלהם: אם צבי מנתר מול טורף פוטנציאלי גם כשהוא לבד, כלומר בלי עדר לידו, הרי שההשערה בפסקה הראשונה של תגובה 712889 מאבדת את התוקף שלה.
הטווס ועקרון ההכבדה 712964
עכש''ז מדובר בבעלי חיים שחיים בעדרים, כך שרק במקרים נדירים הקפצן בודד, וזה אומר שגם אם הוא מקפץ אפילו כשהוא לבד זה לא מלמד הרבה על המנגנון בבסיס התופעה. כידוע, אם היא עוזרת ברוב המקרים ייתכן שבמקרי קצה היא גרועה - ומסתבר שזה נכון אפילו לבואינג מקס, אז בטח גם לבמבי.
הטווס ועקרון ההכבדה 712963
אני לא חושב שמישהו בדק כמה אנרגיה באמת מתבזבזת בניתורים (עם מערכת גידים משוכללת אולי הרבה פחות ממה שנתפס אצלנו בצורה נאיבית) ובכמה חסרונה משפיע על תוצאות המנוסה העתידית יחסית לשיעור שבו היא מעלימה את הצורך במנוסה כזאת, ואפילו לא מה המחיר האנרגטי של הניתורים האלה יחסית למנוסה אפשרית וכמה ההפרש הזה "שווה" מבחינת הישרדות הקפצן וסיכויי ההתרבות שלו. נראה לי שבשביל ניתוח כזה צריך הרבה יותר נתונים ממה שנמצא אצל החוקרים. אני לא בטוח שיש תשובה אפילו על השאלה אם הניתורים נעשים רק בסיטואציות בהן הסכנה קטנה יחסית (למשל מבחינת הטרף האלטרנטיבי שנמצא באזור, דרכי המילוט, המצב הפיזי הרגעי של המנתר וכד') ועוד הרבה פרמטרים שיכולים להשפיע. הנקודה העיקרית, מכל מקום, נשארת זאת: בכל שלב המנתר יכול להחליט על שינוי האסטרטגיה, בניגוד לבעל הזנב העצום.
הטווס ועקרון ההכבדה 712965
מסכים לגמרי עם הנקודה העיקרית שלך במשפט האחרון. הטווס והאייל עם הקרניים העצומות חתומים קבע על ההכבדה, ובניגוד להם, האייל המנתר יכול עקרונית להפגין הכבדה באופן סלקטיבי. זה אכן הבדל משמעותי. אבל עדיין - אם האייל המנתר בוחר, ולו מדי פעם, לקפצץ כדי להשוויץ בעומק משאבי האנרגיה שלו, אז מבחינתי דיינו - יש פה הכבדה.
הטווס ועקרון ההכבדה 712971
לא יודע, גם שחקני כדורסל מקפצצים/מנתרים בדרך מהספסל למגרש, לפי הלוגיקה שלכם הם סתם מבזבזים בזה אנרגיה.
אולי זה חימום, אולי זה מזרים אדרנלין, מי יודע, מערכת ביולוגית היא יותר מאיזון של אנרגיה קינטית ופוטנציאלית.
הטווס ועקרון ההכבדה 728147
גם לי ההסבר של קפיצות הצבאים ניראה לי לא מהווה בהכרח רמז דק לאריות ודומיהם אלא תרגיל של "חילוץ איברים". להלן המשך.

הצבי ,או אנטילופה, או מה שיהיה — מנתר "תוך כדי רעיה"
כנראה כדי לרענן את מערכת התנועה שלו (עצבים דם ושרירים) שעשויה להיות נירפית ותקועה בזמן רעיה ממושכת. בתור מי שחוטף מדי פעם התכווצות שרירים בזמן שינה נטולת תנועה חופשית במיטה — אני ער לצורך בתנועה כדי לשמור על זרימת דם תקינה. ראיה מכיוון אחר (לא מהירות פיזית) היא פעילות ספורטיבית קלה לפני יום עבודה (ג'וגינג וכדומה) מסייעת בפעולות מוח שדורשות ריכוז; המוח , למי שלא ידוע, הוא צרכן אנרגיה גדול (כרבע מתצרוכת הגוף) , לכן זרימת דם גדולה במוח משפרת את כושר החשיבה שלו.

ניתור "תוך כדי ריצת מילוט" מאריה ודומיו יכול להיות רמז לרודף שהוא רודף לשווא אחר מי שכוחו במותניו.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים