אין לי סימפטיה | 2148 | ||||||||||
|
אין לי סימפטיה | 2148 | ||||||||||
|
פרסומים אחרונים במדור "תרבות והיסטוריה"
|
הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
||||
|
||||
כל עוד לא ברור לי מה זו "אומנות", על אחת כמה וכמה לא ברור לי מי הם מומחים לאמנות. דומני שהפכת את ה"אומנות" ל"מה שהרבה אנשים חושבים שהוא אומנות". במילים אחרות, מדובר בכדור שלג שמזין את עצמו ומושפע מטרנדים. האם את באמת אומרת שאין הבדל בין לנסות להבין אם משהו הוא אומנות או לא, ולנסות להבין אם משהו הוא "מגניב" או לא? (המבחן שהצעת הוא דרך טובה לברר מהו "מגניב", או יותר נכון להראות כמה ניסיון הבדיקה הזה הוא חסר ערך). |
|
||||
|
||||
תשובה לא שלי .אבל היא מתייחסת באופן רציני לאמנות.{התשובה}הנה:.האמנות צריכה לגלות לנו אידיאות.מהויות רוחניות נעדרות צורה.השאלה המכרעת לגבי יצירת אמנות היא מהו עומק החיים שמהם היא צומחת. ג"ימס ג"ויס יוליסס. התשובה חלקית מפנה את כולם ליוליסס של ג"וייס שם בספר מתקיים דיון מלומד ומעניין. |
|
||||
|
||||
לא כולם מסוגלים לצלוח את יוליסס מעבר לפרק הראשון... ההגדרה הראשונה ("האמנות צריכה לגלות לנו אידאות") מזכה, למיטב הבנתי, את המתמטיקה בתואר "אמנות". ההגדרה השנייה ("עומק החיים שמהם היא צומחת") לא ברורה - איך מודדים עומק של חיים? האם אמנות שיוצר מישהו בן 16 עם נסיון חיים דל היא לא אמנות בהשוואה לזו שיוצר בן 80, ממרומי שנותיו ונסיונו? לדעתי אם בודקים מגלים שרוב יצירות האמנות ה"נחשבות" נוצרו בידי אנשים שקרובים יותר ל-16 מאשר ל-80, אבל זה ניחוש פרוע. |
|
||||
|
||||
אכן זה ניחוש פרוע מאוד.אין בנמצא או חיפוש בתולדות האמנות של אז וגם של ימינו.אין השפעה או משהוא שאדון או גברת צעירים יצרו בגיל 16 או 30 . עובדת חיים .זה לא ישתנה לצערי אשמח לשמוע על בחור צעיר בן 20 שהשפעתו באמנות בגיל הזה היתה חשובה ומכרעת. תודה מוטי סגרון www.absolutearts.com/motisag http:// מוזמנים לראות עבודות שלי ושל אחרים. |
|
||||
|
||||
הקישור http://www.absolutearts.com/motisag/ אתה רוצה להגיד לי שיש מי שמוכן לשלם לך 3,000 דולר בשביל זה http://www.absolutearts.com/cgi-bin/portfolio/art/yo... ? |
|
||||
|
||||
נדמה לי שהיצירה עדיין מועמדת למכירה (ויש שם אפילו כפתור "make an offer", כך שאם אתה רוצה להציע קצת פחות לא אבדה תיקוותך). |
|
||||
|
||||
Comme je descendais des Fleuves impassibles,
Je ne me sentis plus guidé par les haleurs |
|
||||
|
||||
איני בטוח שהבנתי. לטענתך, אין דוגמאות לאמנות משפיעה שנוצרה ע"י צעירים בני 16-30? במקרה מונח כאן כרגע על שולחני ספר של רמבו (המשורר, לא לוחם הקומנדו) שמפריך זאת. |
|
||||
|
||||
מצחיק, רמבו הוא הראשון שעלה בדעתי כשקראתי את טענתו של מוטי. |
|
||||
|
||||
מסתבר שלא לחינם ציטטתי מהספינה השיכורה בתגובה 381976 |
|
||||
|
||||
קו האמצע בין 16 ובין 80 הוא 48. |
|
||||
|
||||
אין הכוונה או ההתייחסות רק לגיל של האמן,גם מדינה או סביבה קשוחה וקשה לדוגמה:הסביבה שבה יצר מוצארט לעומת בן דורו בשוויץ הכישרון נלקח בחשבון התקופה שבה חי מוצארט העצימה את כשרונו עומק איננו רק של האמן המבצע המשפחה במקרה של מוצארט אביו באשר ליוליסס, זה לא ספר משעמם אם יודעים לגשת לסיפור או ללמוד על התקופה הביוגרפיה של ג'ויס מכרעת להבנת הסיפור מוטי סגרוןhttp://www.saatchi-gallery.co.uk/yourgallery/artist_... |
|
||||
|
||||
וחלקנו קוראים את יוליסס עד הסוף רק כדי להגיע למסקנה שמדובר באחד הספרים הכי משעממים שנכתבו בהיסטוריה האנושית. |
|
||||
|
||||
נו באמת, הרי הספר מעניין רק בקריאה שנייה. (הבהרה: אני מאלו שויתרו אחרי הפרק הראשון) |
|
||||
|
||||
טוב, בשביל זה הסופר דרש שיקראו אותו במשך שבע שנים... |
|
||||
|
||||
שאזכיר את מוצרט? הזכרתי. |
|
||||
|
||||
בשביל מה לך חשבונות שאפשר להפריך? *כל* יצירות האמנות נוצרו בידי אנשים שקרובים יותר לגיל שלוש מאשר לגיל 437. לכן אמנות ראויה לשמה נוצרת בעיקר בגיל שלוש, וקצת אחר-כך (עד שמפסיקים לתלות על המקרר יצירות מהגן). |
|
||||
|
||||
בשביל מה לך לכתוב הודעות חסרות טעם ותוכן? |
|
||||
|
||||
ובשביל מה *לך*? |
|
||||
|
||||
הקביעה האחרונה שלך מתעלמת משינוייים בתוחלת החיים (הממוצעת, אבל גם החציונית) על פני ההיסטוריה. |
|
||||
|
||||
אין שום סיבה להתייחס אליה - הנסיון של בן 80 גדול מהנסיון של בן 40 אפילו אם בתקופתו של בן ה-40 כולם מתו בגיל 45. |
|
||||
|
||||
...אלא אם את רומזת שכותבי יצירות המופת נפחו את נשמתם בטרם הספיקו לכתוב (בגיל 80) את יצירת המופת *האמיתית* שלהם. |
|
||||
|
||||
זה נשמע מתקבל על הדעת. |
|
||||
|
||||
משהו כזה, כן. אני בטוחה שיש לזה איזשהו אלגוריתם. |
|
||||
|
||||
לדעתי זה דווקא לא כל כך משפיע, אבל זה ניחוש פרוע. |
|
||||
|
||||
נכנסתי בדיוק כדי לספר ששמעתי ב בי.בי.סי ראיון עם סיימון ווילסון שרמז על דבר מאד מפתיע על המשתנה. חיפשתי מעט בארכיון של הני"ט והסתבר לי שבתחילת המאה העשרים סצנת האמנות בניו יורק נישלטה על ידי קבוצה חזקה מהאקדמיה ובעלי עסקים עם יד על ברז הדולרים. קבוצת אמנים צעירים החליטה להתמרד אחרי שבשנת 1908 הם לא הורשו להשתתף בתערוכה חשובה. הם הקימו את "האגודה לאמנים עצמאיים" והחליטו לקיים תערוכות לכל אמן שירצה - "בלי שופטים, בלי פרסים" היתה הסיסמא שלהם. כל מה שהאמן היה צריך לעשות זה לשלם דמי חברות בסך $5 ולשלוח את היצירה. דושאמפ/דושאן/דושאמ שלח יצירה בשם "מזרקה" ל"תערוכה העצמאית" של 1917 וחתם עליה בשם ר. מאט Mutt. למעשה הוא אמר שדבר הזה "איננו אלא משתנה פשוטה." מארגני התערוכה לא ידעו מה לעשות עם המזרקה ודושאן לא כל כך התעניין. אחרי שבוע הוא ביקר בתערוכה ומצא את שהמזרקה שלו אמנם מוצגת, אך מאחרי פרגוד. |
|
||||
|
||||
אמן הרחוב הצרפתי פייר פינונצ'לי תקף פעם נוספת את האסלה של דושאמפ המוצגת במרכז פומפידו. הוא השתין בה ואח"כ הוריד עליה פטיש. כש"המזרקה" הוצגה במוזיאון בנימס בשנת 1993, פינונצ'לי השתין ושבר אותה "כדי להציל אותה להמעמד הנפוח ולהחזיר אותה לשימוש המקורי בתור משתנה." האמנות של פינינצ'לי כוללת גם גדימת הזרת שלו בגרזן במחאה על חטיפות בקולומביה, והפגנה כשהוא עטור מגיני דוד צהובים במחווה ליהודים המגורשים. הוויכוח על "מהי אמנות" נמשך, וכולל גם שני אמנים סיניים שהישתינו, במחווה אמנותית, למזרקה של דושאמפ, וקפצו למיטה מבולגנת, "המיטה שלי" של טרייסי אמין, מצויידים בלבנים מלוכלכים, קונדומים משומשים ובקבודים ריקים. |
|
||||
|
||||
סמרטוטים. אם הם באמת רוצים לעשות מחוות, שינסו לצייר שפם על המונה ליזה. |
|
||||
|
||||
אני בטוח שאנליזה כימית תוכל לגלות את מוצא הצואה. יש שם קצת ד.נ.א. מתאים מתים, וכך אפשר אפילו לגלות אם האמן רימה וארז שם את התוצרת של מישהו אחר. |
|
||||
|
||||
האם השוטה כבר מתכנן למכור יצירת אומנות ששמה "אנליזה של חרא של אמן"? |
|
||||
|
||||
"כמה מציוריה של מרלה אולמסטד, בת 4 מניו יורק, כבר נמכרו ב-20 אלף דולר. "לפעמים, כשילד יוצר משהו, הוא פוגע בנקודה שמתאימה לתפישה שלנו על אמנות מודרנית", אומר מנהל מוזיאון הילדים במנהטן." |
|
||||
|
||||
למי אכפת מה מנהלי מוזיאונים אומרים הכול עסקים! |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
אפשר לומר על אמנות מושגית מה שרוצים לא מוכרחים לאהוב מנסיוני כצייר אמנות מושגית היא ראי של המציאות האכזרית והעצובה.חברה תרבותית אירופית ואחרת המאפשרת בשתיקה. בהתעלמות.2 מלחמות עולם שגרמו לחורבנם של עמים.ולהרג של מליונים רבים. הדרך היחידה להגיב על זוועות כאלה מוכרחה להיות דרך פרובוקציה זלזול .כול מיצג דוחה.ומבחיל. אני לא רואה את זה בדרך המקובלת ציור עם מסגרת .קטלוג.וכו .לדעתי גם האמנות המושגית סימה את תפקידה המסר נקלט.מה עושים היום?אינני יודע.יתכן שאמן צייר פסל.מוסיקאי.חייב לתת דוח מצב יומי חודשי.שנתי על מצב העולם. הארץ שבה הוא חי .מעין ירחון אמנותי אישי .או שנתון.אולי זו הדרך בה יכול אמן לפעול. ואולי להשפיע.אני רק מתחיל לבדוק את העניין גם בעבודות האחרונות שלי אפשר לראות:"http;//"WWW.ABSOLUTEARTS.COM/MOTISAG |
|
||||
|
||||
אך מעט מאוד הסכמה יש לי עם הכותב המכובד. כשאנו דנים בהגדרות, עלינו לעשות את המאמץ הגדול, ולהשאיר את האמוציות הפרטיות בצד ולהמשיך עם הרציונל, ואז להגדיר. מרגע שסיימנו להגדיר אנו רשאים לחזור ולומר שאנו לא אוהבים את זה ... או שאנו לא מקבלים את זה ... וכדומה. יש לי התחושה שמחבר המאמר לא השכיל להפריד בין הערכתו הרבה לכשרון היוצר ובין עניננו. אותן יכולות יצירה פיזיות קשורות למושג האמנות Craft, ולא למושג האומנות Art. אמנם בסיסי ... אך נכון. אומנות היא תמיד אישית, ותמיד שכלית (כלומר רציונלית או אמוציונלית). ואלו הם המדדים היחידים להחלטה האם מדובר ביצירת אומנות או לאו. כאשר אדם חש כי ביטא דבר פנימי ואישי - הרי שיצר אומנות. ולא רלוונטית כלל מידת הכישרון, היצירתיות ועצם העשייה. האומנות היא באקט - ולא בתוצר. המונה ליזה נבראה מתוך עולמו הפנימי של הצייר. גרפיטי "אני אוהב אותך דליה" בכניסה לתיכון נברא מעולמו הפנימי של אותו נער. שניהם יצרו אומנות באותה מידה, וגם מידת התכוונותם ליצור באופן מודע יצירת אומנות - אינה רלוונטית. הנער כלל לא ידע שהוא עושה אומנות באותו רגע ... ואילו אם המונה ליזה היתה חס ושלום נשרפת, הרי שליצירת האומנות למעשה לא נגרם כל נזק ... משום שמלכתחילה האומנות היתה בעצם היצירה ולא בתוצר המוגמר. כשחושבים על זה - לייחס את המושג אומנות שהיא דבר כה רגשי ועמוק, לצבע, בד או כל חומר אחר - זו הרי בדיחה ! זו פאגאניות לשמה ! מקומה של האומנות במקום המכובד של נפש האדם. ורק שם. כל ארוע חומרי שנולד בפנימיותו של אדם היא אומנות, אומנות טובה או רעה ? - אין חיה כזו. היות ולא ניתן להגדיר מלכתחילה טוב ורע באופן בו אנו מבטאים את עצמנו. ניתן למדוד עד כמה הבינו הצופים את הפנימיות שהוחצנה, אך שוב - מדד זה אינו רלוונטי להגדרה. כי האמנות היא באקט ולא באינטרפטציה. לסיום - מקרה קיצוני: צייר בעל יכולות טכניות אדירות, ישב ושקד על העתקת המונה ליזה אחד לאחד ויצר העתק מושלם. כזה שאפילו דה וינצ'י לא יכול היה לזהות מה של מי. אני מניח שהדעה הרווחת היא שאין כאן אומנות - אך כמובן שיש. איני יודע מה עבר בראשו וחלף בליבו של אותו מעתיקן - קנאה , כעס, מגלומניה ... השד יודע. ואולי כלל לא ניתן לדעת - משום שבמקרה זה עצם היצירה היא הביטוי האישי, ולא תוכן היצירה. אך כמובן שחוסר יכולתי לדעת מה היה שם בנפשו - לא רלוונטית. הדבר היחיד שיכריע הוא נפש האדם בשעת היצירה. |
|
||||
|
||||
לא כל כך הבנתי למה גם אמנות, אם כן, אינה אומנות. מה, שם אין ביטוי אישי? לא עובר לאמן משהו בראש בזמן היצירה? כנ"ל גם לגבי הליך חירבון סטנדרטי, שבו לא שמים את התוצר הסופי במוזיאון. עוברים לי הרבה דברים בראש במהלכו. |
|
||||
|
||||
פשוט מאוד. אמנות תהיה אומנות ברגע שמתווסף רובד נפשי לאותה עשייה. כאשר רובד זה אינו קיים, דהיינו - מפעל לכסאות שאף אחד לא ממש מעניין אותו איזה מין כסאות מושפרצים ממנו, ואנשים עובדים בו כמו רובוטים - אין בו מין האומנות. |
|
||||
|
||||
יש רובד נפשי כשאני מחרבן. ישנם רגשות שבאים לידי ביטוי בתהליך היצירה - אני חושב "כמה שזה משחרר!" (אושר) או "אוי! זה כואב!" (סבל) או "בחיי, זה ממש מסריח!" (סלידה) או "לא הייתי צריך לאכול כל כך הרבה אתמול" (חרטה). |
|
||||
|
||||
המסקנה הסופית שלך מבוססת על סתירה ''אך כמובן שחוסר יכולתי לדעת מה היה שם בנפשו - לא רלוונטית'' ''הדבר היחיד שיכריע הוא נפש האדם בשעת היצירה'' |
|
||||
|
||||
לא הבנתי מה הסתירה הפה, אם אדם עבר תהליך נפשי, או ביטא משהו פנימי בעשייתו אז יש במעשהו דבר אומנותי. הצלחתי או חוסר הצלחתי לזהות את אותו רובד נפשי - אינם קשורים לעצם העובדה שנעשתה כאן אומנות ... אם חרבנת והורדת את המים, ועשית זאת בעצבים כי איזה נהג שבר לך את המראה וברח בבוקר, ולך עבר בראש איך שאתה מוריד פה את הנהג המנייק לתוך הג'ורא יחד עם החרא ותוך כדי זה גם נשברה לך הידית - מבחינתי זאת אומנות (יכול להיות אפילו קטע נחמד לסרט לא ?) ובאותו זמן, השכן שלך, רק שמע אתם המים בניאגרה יורדים. אז השכן שלך - יודע שחרבנת (וגם זה לא בטוח ...). אבל הוא לא יכול לדעת על הצד האומנותי של החרבון הזה - רק אתה יכול לדעת ... |
|
||||
|
||||
אז למה לאנשים לשלם מליונים על יצירות אומנות? אם ה"אומנות" היא יצירתיות פנימית, הרי שאין טעם להציגה במוזיאון. |
|
||||
|
||||
אנשים קונים יצירות אומנות במיליוני דולרים לא כי זו אומנות טובה יותר אלא משום שזה סמל סטטוס, וגם השקעה טובה ... החברה האלה יותר נהנים להגיד "יש לי פיקאסו בסלון" מאשר להסתכל על הפיקאסו שלהם. לכן לפי הבנתי - השאלה שלך פוגעת בנושא אחר , אם כי בהחלט קשור. ולמה ללכת למוזיאון ? כי יש שם יצירות אומנות שמרגשות ומעוררות אנשים ... למה לא ללכת למוזיאון ולראות אקט של יצירתיות פנימית ? לפי זה גם אין טעם לקרוא את רומנים,אוטוביוגרפיות ומדע בדיוני ... |
|
||||
|
||||
מה הקשר בין מדע בדיוני (למשל, "אנוכי הרובוט") ובין חירבון שמישהו חשב במהלכו "אוי, החיים כל כך חרא!"? |
|
||||
|
||||
האם העתקים מדוייקים של יצירות האומנות שבמוזאון ירגשו אנשים באותה מידה? |
|
||||
|
||||
כן, אבל רק אם הם לא ידעו שאלו העתקים. |
|
||||
|
||||
העתקים של הצייר שזייף את ציורי ורמיר ירגשו אנשים לדעתי (בדיוק מפני שהם יודעים שמדובר בהעתקים). |
|
||||
|
||||
כן, אבל הסיבות להתרגשות יהיו אחרות. |
|
||||
|
||||
זה משנה? בהקשר זה מדובר ב"אורגינלים" של זיופי ורמיר, והם מעוררים התרגשות ככאלה. |
|
||||
|
||||
זה משנה במובן זה שההתרגשות מוורמיר המקורי מתייחסת גם לחידוש, למקוריות, ולנפש הוורמירית (יהיה אשר היה פירושו של זה) - ואילו ההתרגשות מהזיופים ''האורגינליים'' מתייחסת יותר לכשרונו ולתחכומו של הזייפן. |
|
||||
|
||||
אני רואה שני סוגי ריגושים בעמידה מול יצירה: 1. הריגוש מ"תוכן" היצירה (מה שקראת החידוש, המקוריות והנפש הוורמירית). 2. הריגוש מן העמידה מול היצירה, על המטען ההיסטורי שלה, של יוצרה ולעתים גם של המקום שבו היא מוצגת (אפשר לקרוא לזה "לנוכח פסל אפולו" :-P ). בהחלט ייתכן שבביקור במוזיאון מדובר יותר בסוג השני (כמה אנשים מצאו חידוש או מקוריות ביצירה בעומדם מול המונה ליזה בזמן אמת?). מכל מקום הבנתי שאליו מכוונים. לעניין הסוג השני, ההתרגשות דומה באופייה בעמידה מול היצירה המקורית ובעמידה מול היצירה המזויפת (= שעוררה גלים ושיש מסביבה סיפור היסטורי שהותיר בך רישום, כלומר לא סתם יצירה שמישהו מספר לך פתאום שהיא זיוף). |
|
||||
|
||||
העניין של המטען ההיסטורי ודאי קיים בעניין הזיופים - למעשה, יש בהם עניין היסטורי אף יותר מוורמיר עצמו - אבל "הנפש הוורמירית"? באמת? |
|
||||
|
||||
הנפש הוורמירית זה ביטוי שאתה טבעת, לא? לא אמרתי שהוא כרוך בסוג הריגוש השני. |
|
||||
|
||||
כן, ודאי, אחרת אולי היה לי מושג מה זה...:) וכנראה התבלבלתי בקריאת דברייך. |
|
||||
|
||||
“Well, I’ll tell you,” he said. “This whole damn historicity business is nonsense. Those Japs are bats. I’ll prove it.” Getting up, he hurried into his study, returned at once with two cigarette lighters which he set down on the coffee table. “Look at these. Look the same, don’t they? Well, listen. One has historicity in it.” He grinned at her. “Pick them up. Go ahead. One’s worth, oh, maybe forty or fifty thousand dollars on the collectors’ market.”
The girl gingerly picked up the two lighters and examined them. “Don’t you feel it?” he kidded her. “The historicity?” She said, “What is ‘historicity’?” “When a thing has history in it. Listen. One of those two Zippo lighters was in Franklin D. Roosevelt’s pocket when he was assassinated. And one wasn’t. One has historicity, a hell of a lot of it. As much as any object ever had. And one has nothing. Can you feel it?” He nudged her. “You can’t. You can’t tell which is which. There’s no ‘mystical plasmic presence,’ no ‘aura’ around it.” |
|
||||
|
||||
אוף, זה ברשימת הקריאה שלי. |
|
||||
|
||||
עוד הפעם אתה באת להכשיל אותי? לא רוצה לענות. |
|
||||
|
||||
לפחות תודי שזה רלוונטי לדיון. |
|
||||
|
||||
מאיפה הבאת את הציטוט הזה? אלו פשוט שטויות. פרנקלין דלנו רוזוולט, הנשיא ה-32 של ארצות-הברית והיחיד שנבחר לארבע כהונות, הוגה ה-New Deal והאיש שהעביר את אמריקה כמעט את כל מלחמת העולם השנייה, לא השתמש מעודו במציות מסוג זיפו. |
|
||||
|
||||
מעניין. כנראה שהבאתי את הציטוט הזה מיקום מקביל. |
|
||||
|
||||
נכון. עדיף בהרבה לתת תשובה מלאה. |
|
||||
|
||||
לברקת? היא כבר יודעת. היא סתם מותחת אותך. |
|
||||
|
||||
מאיפה לי לדעת? אני כבר שנים לא קוראת ויליאם גיבסון! _____ ברקת, ביקום מקביל שבו "ואליס" זה ספר של ברוס סטרלינג. |
|
||||
|
||||
ואליס? אולי של לואיס קרול. ברוס סטרלינג כתב את "זעם הדרקון". |
|
||||
|
||||
בחייך, כל אחד יכול לגגל ולראות מאיפה לקוח הטקסט שהבאת. ____________ ברקת, המהווה הדגמה חיה למושג "כשלזמן". |
|
||||
|
||||
מה, אינך מכירה את היצירה בת האלמוות "זעם הדרקון"? אולי טעיתי בשם המדוייק, אבל את הכישרון של ברוס ספרינגסטיין-סטרלינג-לי ( ממציא רשת האינטרנט ) אי אפשר להחביא! |
|
||||
|
||||
לא רק שמכירה, אלא שידוע לי על סרט ההמשך, delete+ctrl the dragon, אותו יביים ספילברג, על פי סיפור קצר שעוסק בליצן המגיש תוכנית טלוויזיה פופולרית בין-גאלאקטית. |
|
||||
|
||||
אפשר לקרוא לסוג הריגוש הזה גם "מציאת הפונקטום"1. ____________ ברקת, אלופה במציאת פופיקים לגיל הרך. 1 ר' "מחשבות על הצילום" של בארת. |
|
||||
|
||||
"טוב להכיר מחדש את הדור שיצר אמנות ללא שוק של ממש, ושבשבילו השחיתות והניוון החברתיים היו הזדמנות ליצור משהו מועיל. הפוליטיקאים היו אחראים לרצח המוני, המפרסמים היו רמאים, העיתונות צינזרה את עצמה. לכן הדאדאיסטים החליטו שהגיע הזמן להיפטר מהכללים. הלאה הלאומנות וקלישאות הרומנטיקה והאקספרסיוניזם... במקומם אימצה תנועת הדאדא רוח חדשה של בינלאומיות, שיתוף פעולה ושקיפות. דאדא ייצג חירות. האמנות אולי חסרת תועלת, אבל היא גם חיונית". בחינה של תנועת הדאדא בהקשר ההיסטורי והפוליטי שלה, ועל רקע טראומת מלחה"ע הראשונה: |
|
||||
|
||||
הבי בי סי מדווח על אמן ששלח יצירה לתערוכה, אבל במקום להציג את הפסל, העדיפו האוצרים את התמוכה שלו. |
|
||||
|
||||
''תוציא את השטקר, המים רותחים''. |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |