אין לי סימפטיה 2148
על אמנות אוונגרדית: מתי ניתן לומר ללא חשש על יצירת אמנות כי היא פשוט מחורבנת.

אני לא חובב גדול של אמנות אוונגארדית. לאלה המתעניינים בהשקפתי על האמנות אני יכול רק לומר שאמן הוא, מבחינתי, מישהו שעל יצירתו אני יכול להגיב בהשתאות ובהערכה מתוך ידיעה שכישורי שלי אינם מאפשרים לי (ולעוד רבים כמוני, אני מניח) להפיק יצירה המשתווה לשלו. במלים אחרות, אמן הוא מבחינתי מודל ללמידה, ואולי גם לחיקוי, משום שכישוריו עולים על של כל אדם ממוצע בתחום בו הוא יוצר. עניין של טעם. אצל פיירו מאנצוני, נדמה לי שזה גם עניין של ריח. ריח שעולה לא מעט כסף.

פיירו מאנצוני היה אחד מאמני האוונגארד הצעירים והמבטיחים באירופה של אמצע המאה העשרים. הוא נולד ב-‏1933 למשפחה אריסטוקרטית שהתגוררה בעיירה סונצ'ינו, הסמוכה למילאנו. כשבגר, למד אמנות באקדמיה די בְּרֶרָה, ולאחר התנסות קצרה בציורי נוף עבר לאמנות קונספטואלית. עבודותיו הפכו במהירות לסנסציה, שכן מאנצוני היה חדשן ואשף יחסי־ציבור ברמות שהיו מעל ומעבר למקובל באותם זמנים. הוא היה אחד מאלה שהפכו את האוונגארד לזרם ששמו נישא בפי אנשים שלא היו מודעים כלל לקיומו קודם לכן.

מאנצוני חתם את שמו על גופם העירום של דוגמנים ודוגמניות והציג אותם כ"פסלים חיים". הוא שרטט קו שחור על גליל נייר באורך 7,200 מטרים והציג אותו בתערוכה בהנינג שבדנמרק תחת השם "קו" (ובעקבות הצלחת הפרויקט הזה אף הודיע על רצונו לשרטט קו על נייר שיקיף את כדור הארץ לאורך קו גריניץ'). הוא מילא 45 בלונים בנשימתו, הציג אותם לראווה ומכר אותם יחד עם ממברנות שבאמצעותן יכול היה הרוכש לשאוב מהבלון גם את האוויר שנפלט בשעתו מריאותיו של האמן. בתערוכות בקופנהאגן ובמילאנו הציג ערמות של ביצים קשות שעל כל אחת מהן חתם בנפרד את שמו; לאחר מכן הזמין את הקהל לאכול את הביצים. המבקרים הרעבים נענו ברצון, ותוך 70 דקות חיסלו את התערוכה.

לשיאו הגיע מאנצוני במאי 1961 כשמילא תשעים קופסאות שימורים בצואתו הפרטית (שלושים גרם בכל קופסה), חתם אותן, ועל כל קופסה חתם במלים "merde d'artista" (חרא האמן). בזמנו נמכרו היצירות הללו בסכומים נאים ביותר.



התקלה הראשונה ארעה ב-‏1994. אספן דני, ג'ון הוּנוֹב, השאיל את האוסף הפרטי שלו – ובתוכו אחת ה"יצירות" – לתצוגה במוזיאון ראנדרס לאמנות שבדנמרק. במהלך התצוגה התבקעה הקופסה, התוכן הריחני נשפך החוצה והסרחון הניס את המבקרים מהאולם. מומחים ניסו לתקן את הקופסה המקולקלת, אך העלו חרס בידם. עורכי־דין ששכר הונוב האשימו את המוזיאון שנהג ברשלנות, חשף את הקופסה העדינה לאור השמש והאיץ בכך את תהליך הריסתה. אין לי מושג מה עלה בגורל ההתדיינות הזו, ואם שילם המוזיאון היוקרתי פיצויים לאספן הפגוע.

מי שחשב שחשיפתה של השערורייה המגוחכת הזו הביאה לסיומה את היומרה להגדיר את החרא של מאנצוני כיצירות אמנות, טעה ובגדול. רק לפני שנתיים שילמה ה"טייט גאלרי" בלונדון סכום של 22,300 לירות שטרלינג תמורת קופסה מהדגם הריחני הזה. בעקבותיו הלכו רבים נוספים: האמן הבריטי כריס אופילי נוהג לצייר ולפסל בעזרת גללי פילים, ובין השאר פיסל מהם את דמותה של מרים הבתולה. הפסל, שהוצג במוזיאון ניו־יורק, עורר שערורייה רבתי. יצירות אחרות של אופילי נושאות תארים כמו "שק חרא", "ראש חרא", ואני מניח שאפשר להפליג בדוגמאות נוספות – אבל העקרון ברור. ביוני 2003 הוצגה תערוכה בגלריית SAW שבאוטווה, קנדה. בין העבודות שהוצגו שם היו חרא קפוא ומיובש.

הבעיה שלי עם אמנות קונספטואלית היא בהגדרתה המקורית. הסגנון הזה מוגדר, פחות או יותר, כתפישה שלפיה ביצירת אמנות יש לרעיון עליונות על פני מלאכת המחשבת. כיוון שעיקר עניינן של התנועות שדגלו בתפישה זו היה העיסוק באופי האמנות, בטבעה ובמהותה, באמנות הקונספטואלית הרעיון ותהליך הביצוע הם ה"אמנות", ולא עצם המוצר, שאמן אחר יכול ליצור אותו בכל מקום ובכל זמן. במלים אחרות, הנראות החיצונית של היצירה לאלה הצופים בה היא כמעט חסרת ערך. אין חשיבות לטכניקה או לשיטה בה נוצרת היצירה. אם נתרגם את זה ללשון בני אדם: לא חשוב מה דעתך על הרעיון שמרים הבתולה תפוסל מצואת פילים; חשוב רק שמאן דהוא העלה את הרעיון הזה ראשון. אין משמעות להעלאתה על הבד בציור קונבנציונלי שכן את זה כבר עשו רבים ואחרים קודם לכן.

נשאלת השאלה מדוע טורח אמן להציג את יצירתו אם הוא יודע מראש שהתגובה הצפויה מהקהל היא של תדהמה ודחייה ולא של התפעלות והערצה. ובכן, אם מתחשבים בהגדרה הפוסט־מודרניסטית לפיה "כל מה שמוצג כיצירת אמנות הוא יצירת אמנות" (ניסוח שלי), הרי שהמטרה מושגת כפל־כפליים: הצגת החרא החתום בקופסאות שימורים כיצירת אמנות הופכת אותו סובייקטיבית ליצירה שכזו; והשגת תגובה של דחייה מהקהל השומע על כך, או הצופה בה, היא מעין הוכחה להשפעה מרחיקת־הלכת שיכולה להיות ליצירה שכזו על ההמון. אילו היה מדובר ביצירה "רגילה", היינו פיסול של מרים הבתולה בחימר או בעץ, היה הקהל מתייחס לכך בשוויון נפש; אפס, ברגע שמדובר ביצירה המפוסלת בחרא, נותר הצופה כשעיניו פעורות ומבטו המום.

יש מי שיראה במאנצוני אמן. אני רואה בו סוג של שרלטן. אפשר לחלוק עלי ולומר שאופקיי צרים, שתפישתי מיושנת, ושאינני מבין דבר וחצי־דבר באמנות. שיהיה. שפטו אתם אם כאשר אתם קמים מהאסלה ונועצים מבט מטה צופות עיניכם בחומר הגלם של יצירה נשגבת שצפויה לזכות בשבחי הביקורת או בפסולת מעיים שיש להעבירה בהקדם האפשרי אל צינורות הביוב של ישוב מגוריכם. בקצב הזה, לא אתפלא אם בקרוב תוצג היצירה "מריגולד" (ביתו של המלך מידאס שהפכה לפסל זהב לאחר שנגע בה בידו המכושפת) בתערוכה כלשהי במוזיאון יוקרתי כשחומר הגלם שלה הוא שתן פרות מוקפא. גם כרם גפנים שענביו עשויים טמפונים משומשים או פסל מלאכים שכנפיהם קונדומים ספוגי זרע יכולים להוות יצירות באותו סגנון. אני יכול להבטיחכם נאמנה שטרם יושלכו אל פח האשפה הקרוב ביותר יימצאו כבר מבקרי התרבות שיגמרו עליהם את ההלל, כמו גם מעריצים שיהיו מוכנים לעמוד בתור ארוך במיוחד כדי לצפות ביצירות החד־פעמיות האלה, שכמו קודמתן מתת־הז'אנר המאנציוניסטי משלבות חלקים ממהויות הגוף עם המימד הנסתר של האבסטרקט העל־טבעי, או משהו דומה לזה.



מערכת "האייל הקורא" מברכת את אורי קציר עם פתיחת אתר הבית החדש שלו, "אפלטון".
קישורים
אפלטון - אתר הבית של הכותב
פיירו מאנצוני - Art Minimal & Conceptual Only
כריס אופילי - פרופיל, באתר ה-BBC
ניתוח פלסטי למתים - מאמרו של שמעון גלבץ באייל הקורא
פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר (חלק א') - מאמרו של שמעון גלבץ באייל הקורא
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "תרבות והיסטוריה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  טוב, מה אתה מצפה ממי שלמד באקדמיה די בררה? • idan • 3 תגובות בפתיל
  לא יכולתי להתאפק • צב מעבדה • 2 תגובות בפתיל
  חרא של כתבה :) • רמי נוי • 7 תגובות בפתיל
  השאלה היא: מדוע אתה מתנצל? • אורי רדלר • 425 תגובות בפתיל
  די קרתני ומגוחך... • חטא שין • 80 תגובות בפתיל
  ביקשת, קיבלת • אלמנה ויתום
  כתבה מעניינת וטובה מאד • אייל עמיר • 42 תגובות בפתיל
  תגובה צפויה • האייל האלמוני
  דרך ללא מוצא • פלוני • 5 תגובות בפתיל
  כמה תשובות • אורי קציר • 22 תגובות בפתיל
  טרמפיסטים • נעם טל • 3 תגובות בפתיל
  שאלה למבינים באמנות • גדי אלכסנדרוביץ' • 177 תגובות בפתיל
  נקמתו המתוקה של פיקאסו • טל כהן • 15 תגובות בפתיל
  שיא הכלליות • אורי קציר
  תמיד חשבתי שאנדי וורהול חירבן בפחיות מרק קמפבל • מנשה
  טוב, גם הצבעי שמן שאני מצייר בהם הם די מסריחים • אליהוא הלם יין
  אין לי סימפטייה • טלילה שיר • 2 תגובות בפתיל
  אנקדוטה • האייל האלמוני • 3 תגובות בפתיל
  יש כאן הסבר על אמנות פוסטמודרנית, יופי לי • אייל אלמוני
  רק הערונת קטנטונת, אנקדוטה, שמן הסתם אף לא תקבל תגובות: • מישהו • 14 תגובות בפתיל
  לשאלת האמנות הקונספטואלית • אינדי_גו • 43 תגובות בפתיל
  משימה • האייל האלמוני
  One man's art is another man's trinket.. • צלופח חלקלק
  ללא כותרת • אייל ניגוח • 2 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • אייל ניגוח
  הודעה לעיתונות: לפרסום מיידי: נפתח מוזיאון חדש • אורי רדלר • 63 תגובות בפתיל
  ווואווו.... • בן אבק • 9 תגובות בפתיל
  מזווית קצת אחרת • נדב פ. • 5 תגובות בפתיל
  מאנצוני-אגו מניאק • אאולי
  האסלה -היצירה המשפיעה ביותר • האייל האלמוני • 4 תגובות בפתיל
  שאלה: • שוטה הכפר הגלובלי • 6 תגובות בפתיל
  מודלים סטריאומטרים או אמנות לא מכוונת • רון בן-יעקב
  ללא כותרת • יודית • 6 תגובות בפתיל
  הבדים גדולים יותר מהציירת • גדי אלכסנדרוביץ' • 4 תגובות בפתיל
  האמנות כראי התקופה • מוטי סגרון
  צר לי ... • ערן • 34 תגובות בפתיל
  האוונגארד של אתמול • ברקת
  רדי מייד • ראובן • 2 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים