מתנתקים מהעקרונות 2186
בימים אלה, כשתוכנית ההתנתקות מתקרבת והולכת והגשמתה ממש מעבר לפינה, נדמה כי השמאל יכול לסמן לעצמו ניצחון קטן אבל חשוב בדרך להגשמת חזונו המדיני. אלא שבפועל, השמאל הישראלי נכשל באופן צורב, והמתרחש בימים אלה עשוי להביא לקריסתו המוסרית, וגם לנזק כבד לחזונו המדיני.

פנחס ולרשטיין, ראש מועצת בנימין, פרסם אתמול (א') איגרת, ובה קרא למתנחלים להתנגד (ללא אלימות) לפינויים, ולהיות נכונים לשלם את מחיר הפרת החוק. כבר באותו הערב פורסם כי היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, ידון באפשרות לפתוח בחקירה פלילית נגד ולרשטיין.

הפסקה הבאה מתחילה במילים, "השמאל בישראל הזדעק, כצפוי". והשמאל אכן הזדעק, בקול אחיד למדי וצפוי עד כאב: הזדעק על העוול הלא־נכון. הפסקה הבאה צריכה היתה להתחיל במילים, "השמאל בישראל הזדעק, כצפוי, נגד הבריונות הממשלתית, וקרא למזוז שלא לעסוק בסתימת פיות". אלא שבמקום זאת, הזדעק השמאל נגד דבריו של ולרשטיין דווקא (עד כאן הכל בסדר), ועודד את היועץ המשפטי לבדוק אם יש מקום להעמיד את ולרשטיין לדין.

דברי החשודים המידיים: "הקריאה לציבור להפר חוק היא המרדה ויש להעמיד את המסיתים לדין" (יריב אופנהיימר, מזכ"ל שלום עכשיו); "מועצת יש"ע קוראת בריש גלי להפרת חוק, ההתבטאויות האלו הן פרי הבאושים של אי אכיפת החוק על־ידי הרשויות במשך שנים" (ח"כ זהבה גלאון, יחד); "קריאתו של ולרשטיין לציבור שלם להפר את החוק היא המרדה לכל דבר ועניין, ובפני היועץ המשפטי לממשלה לא עומדת כל ברירה חוקית פרט להעמדתו לדין" (ח"כ אופיר פינס, עבודה); ועוד.

במה שונה קריאתו של ולרשטיין להפרת חוק בידי ציבור שלם מקריאתם של הסרבנים, למשל? נכון, היו בקרב אנשי השמאל כאלה שטענו כי גם הסרבנים ממרידים ויש להעמידם לדין. ובכל זאת, נדמה לי ששם התלונות נועדו בעיקר לצאת ידי חובה. לדידם של אופנהיימר, גלאון, פינס ואחרים, ההבדל העיקרי נעוץ כמובן בכך שהסרבנים צודקים, ואילו דבריו של ולרשטיין עשויים להפריע ליישום ההתנתקות, שהיא דבר חשוב.

אני מסכים איתם: הסרבנים אכן צודקים, וההתנתקות חשובה. אבל יש כאן, בעצם, קונפליקט פנימי בין שתי אידיאולוגיות של השמאל, שעומדות כעת בסתירה ישירה זו לזו. מחד, זכויות אדם, זכותו של אדם להתנגד (ללא אלימות, יש לשוב ולהדגיש) לפעולות ממשלתיות בלתי־צודקות בעיניו. זוהי זכות יסוד בדמוקרטיה; מי שלא מכיר בה מפנה את הבמה להתנגדות קיצונית ואלימה. ומאידך, סיום הכיבוש, במקרה זה לפחות באופן חלקי ועל איזור מסוים, בתקווה שיהיה זה פתח להמשך.

שתי האידיאולוגיות גם יחד הן חלק מתפישת העולם של השמאל. השאלה כאן, בעצם, היא מי מהשתיים חשובה יותר כשהן עומדות זו מול זו ומסכנות זו את זו. הבחירה לטעמי צריכה להיות ברורה ומיידית: זכות קדימה לזכויות האדם. הקריאות להעמיד את ולרשטיין לדין הן ניסיון פסול לסתימת פיות. סיסמאות בסגנון "הכתובת על הקיר", נפנוף ברצח רבין כהמחשה למה שעלול להתרחש, כל אלה הם רק עלי תאנה: הרי לכולנו ברור כי הקיצוניים שבמתנחלים לא זקוקים למכתבו של ולרשטיין דווקא כדי לפעול באלימות, ולא בקריאה להתנגדות לא־אלימה נעוצה הבעיה. על השמאל היה לחבק את ולרשטיין ואת מכתבו, לאמור: כל עוד מדובר בהתנגדות לא־אלימה, וכל עוד אתם מכירים בכך שכמו סרבני השירות, גם אתם עוברים על החוק, ועליכם יהיה לשלם את המחיר - הדבר מקובל ולגיטימי. חיבוק שכזה היה מוציא את מרבית האוויר מהבלון התקשורתי של ולרשטיין, וגם חוסך מאנשי השמאל את הבגידה בעקרונות החשובים ביותר של תפישת עולמם.

הטענה כי מעשיהם של הסרבנים הם מעשים מוסריים ואילו ולרשטיין ממריד שצריך לתת את הדין על דבריו היא טענה צבועה. חייב להתקיים שוויון בפני החוק, ושוויון בפני הערכים המוסריים, גם כאשר הנהנה מהשוויון טועה, מטעה, והוא בכלל איש רע. מתנחל, רחמנא לצלן.

לא הייתי נזעם כל־כך על התגובות לפרשיה האחרונה אלמלא נדמה היה לי כי בגידת השמאל בעקרונותיו נמשכת קצת יותר מדי זמן, ונמתחת למידות מוגזמות, מאז הבחירות האחרונות. ההבנה כי דווקא שרון יכול להוביל מהלך אמיתי של פינוי ישובים, ובנוסף כי הפעם שרון, כך נדמה, באמת מעוניין לבצע זאת, נראית לחלק מאנשי השמאל כהזדמנות פז שאין להחמיצה. אך בשעטתם אל עבר היציאה מעזה, לא מפריע להם לדרוס (זמנית, רק קצת) כמה וכמה עניינים שבעבר היו אבני־נגף של ממש.

נסו לדמיין את המערכת הפוליטית בישראל לו היה אריאל שרון אוחז בדעה כי "יש להלחם בטרור עד להפסקתו המלאה, ורק אחר־כך לחזור לשולחן הדיונים, לקביעת הסכם המבוסס על כניעה ללא תנאים של הפלסטינים". איני מדבר על הרכב הממשלה במצב זה, או על מצבו של מדד המעוף, אלא על היחס לו היו זוכות כמה פרשות בהן מעורב שרון: פרשת האי היווני, למשל, ופרשת סיריל קרן. הפגנות של מאות־אלפים בכיכר רבין, דרישה להתפטרותו של ראש הממשלה, התעקשות על העמדה לדין, וכל מה שרק תרצו. כל אלה לא קיימים לא בגלל שהפרשות האמורות אינן חמורות, אלא שבשל תוכנית ההתנתקות הסכימו מנהיגי השמאל (ובעקבותיהם ציבור המצביעים שלהם, וגם, כך נדמה, התקשורת) להכשיר את השרץ - ובלבד שנתנתק. לעיתים נדמה כי צודק ולרשטיין, ומנהיגי השמאל מונעים כעת מתוך "תאווה לעקור ישובים"; תאווה כה גדולה עד כי היא מצדיקה לא רק שלילת זכות הדיבור של אדם, אלא אף מה שנדמה כשחיתות שלטונית מהסוג החמור ביותר.

לאור האמור לעיל חשוב אולי להדגיש שגם אני אישית חושב כי יש להפסיק את הכיבוש, ומייד. אני אישית אף לא רואה כל קושי בויתור על מזרח ירושלים כחלק מהסכם של קבע. אלא שהפסקת הכיבוש, חשובה ככל שתהיה, אסור שתוביל לקריסת מערכות במדינת ישראל. אסור להגיע למצב בו נפתחת חקירה פלילית נגד אדם הקורא להתנגדות לא־אלימה. אסור לטאטא אל מתחת לשטיח חשד לקבלת שוחד בידי בעל התפקיד הבכיר ביותר במדינה. המטרה, צר לי לומר, אינה מקדשת את האמצעים: כי הכיבוש יסתיים, בסופו של דבר, על אפו ועל חמתו של ולרשטיין; אבל הנזק שנגרם כעת ליסודות החברה הדמוקרטית בישראל עשוי להיות בלתי־הפיך.



קשה לכתוב את הדברים ולא לעצור ולחשוב מה תועלת תצמח לנו מאותה התנתקות חד־צדדית. מרבית הניתוחים עד כה עסקו בשאלת מצבן של רצועת עזה, המנהרות בציר "פילדלפי", ההנהגה הפלסטינית וכלכלת ישראל לאחר ההתנתקות. אך מה לגבי מצבה של החברה בישראל? האיומים על מלחמת אחים לא באמת מפחידים אותי; החשש האמיתי שלי הוא מטראומה לאומית שתמנע, או תעכב לשנים רבות, את הפסקת הכיבוש גם על יתר שטחי יהודה ושומרון. הבעיה נעוצה בחוסר הלגיטימיות הציבורית של התוכנית. נכון, יש לשרון רוב, ואם התוכנית על כל שלביה תעבור בכנסת, הרי שהדבר כשר. אבל כדי שההתנתקות תוכל להיות צעד ראשון בדרך להפסקה מלאה של הכיבוש, לא די לה בכשרות סתם; היא חייבת להיות כשרה מעבר לכל ספק סביר. מבחינתי די ברוב של 61 חברי כנסת, אבל צריך להיות לציבור ברור כי חברי־הכנסת פועלים בהתאם למנדט שניתן להם. כרגע, ישנה בעיה חמורה, ולו של מראית עין, ללגיטימיות של ההתנתקות. די להיזכר בכתם ה"מיצובישי" שרודף עד היום אחר הסכמי אוסלו כדי להבין את חשיבות העניין. אלא שגם כאן, נדמה כי אותה תאווה לפינוי ישובים מעבירה את נציגי השמאל בכנסת על דעתם, והם פועלים כדי להשיג ציפור אחת ביד, מבלי להבין שהציפורים האחרות, החשובות יותר, עלולות לחמוק לבלי שוב.
קישורים
איגרת פנחס ולרשטיין (Ynet)
לפתוח בחקירה פלילית נגד ולרשטיין (הארץ)
לאיש אין זכות לסרב - מאמרו של דובי קננגיסר באייל הקורא
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "פוליטיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  דברים כדרבנות • האייל האלמוני
  ללא כותרת • דובי קננגיסר • 8 תגובות בפתיל
  מילכוד • שם (אופציונלי) • 319 תגובות בפתיל
  מי מהשתיים חשובה יותר? • אייל אבישר • 3 תגובות בפתיל
  חקיקה פֶּרֶסונלית • עוזי ו. • 30 תגובות בפתיל
  לא לגמרי קשור • שועל • 7 תגובות בפתיל
  המאמר נכתב מאוחר מדי • ממממממממ • 2 תגובות בפתיל
  מסכים עם טל. • רודי וגנר
  יישר כוח על המאמר • ניצה • 2 תגובות בפתיל
  מי שכאן צבוע זה דוקא הימין • יאיר • 14 תגובות בפתיל
  השמאל הוא טינופת, השמאל הוא סרטן • easy • 444 תגובות בפתיל
  איך סופרים רוב • המהרהר • 9 תגובות בפתיל
  צודק • המזוקן חוזר לרגע (עדיין מזוקן)
  אתה טועה פעמיים: • האייל השמאלני • 3 תגובות בפתיל
  מאמר מיתחסד. • ארז לנדוור • 8 תגובות בפתיל
  איזון יחסים למען ההגינות והחוק • אדי מלכא מור • 21 תגובות בפתיל
  נכון • משה • 4 תגובות בפתיל
  כמה שאלות על תכנית ההתנתקות • האייל האלמוני • 12 תגובות בפתיל
  על הדבש ועל העוקץ • נעם טל
  שמאל ימין שמאל • שוקי שמאל • 7 תגובות בפתיל
  לא רק ולרשטיין • ערן בילינסקי • 67 תגובות בפתיל
  השמאל תוקע סכין בגב האומה • n0 • 2 תגובות בפתיל
  קצת סדר בבלאגן • עידן פלדמן • 3 תגובות בפתיל
  מתנתקים מהמדינה? • דובי קננגיסר
  דם ואש ותמרות עשן • גדי אלכסנדרוביץ' • 5 תגובות בפתיל
  מתנחבלים ארורים • סטודנטית • 627 תגובות בפתיל
  המדינה רק מעבר זמני לקראת הממלכה • כחול • 6 תגובות בפתיל
  לשמור עליו כמו על אתרוג • ערן בילינסקי • 5 תגובות בפתיל
  הטעות האמיתית של השמאל • שוקי שמאל • 6 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים