הכל צפוי והרשות בלתי אפשרית 2220
מדוע לא ייתכן שיש לנו רצון חופשי, ומדוע נדמה לנו שיש לנו כזה

בעיית הרצון החופשי מעסיקה את הפילוסופים כבר מימי היוונים, ולפי כל הסימנים היא תוסיף להיות מוקד לפולמוסים רבים גם בעתיד. דיוויד יום ראה אותה כ"שנויה במחלוקת יותר מכל שאלה אחרת במטאפיזיקה", ורשימת ההוגים שעסקו ועוסקים בה דומה במידה רבה לרשימת ההוגים בכלל. מה יש ללא־פילוסוף כמוני להוסיף על כל אלה? מעט הגיגים וספקולציות, שמבוססים על היכרות חלקית ביותר עם מיליוני המילים שכבר נכתבו על הנושא ועל מספר שיחות שהשתתפתי בהן.

מן הדין שכל דיון ב"רצון חופשי" יתחיל בהגדרת הנושא, אבל אני רוצה לדלג מעל השלב הזה ולהניח שכולנו מבינים את המושג באופן שמאפשר להתחיל לדבר עליו בלי חשש של אי הבנה בקשר לתוכנו. נסתפק באמירה הכללית ש"רצון חופשי" מבטא את ההנחה שמישהו יכול היה להתנהג אחרת מכפי שהתנהג בסיטואציה נתונה. אחת העובדות היחידות שאינן מוטלות בספק בקשר לרצון החופשי היא שכולנו חיים עם ההרגשה הברורה שיש לנו רצון כזה. כמעט בכל החלטה שאנחנו מחליטים באופן מודע, מלווה אותנו ההרגשה שאנחנו חופשיים לבחור, כחלק בלתי נפרד מתהליך הבחירה. למעשה, קיומו של רצון חופשי נראה לנו מהותי כל־כך להיותנו בני אדם, עד שאיננו יכולים לתאר את עצמנו בלעדיו. במילותיו של ז'אן פול סארטר: "אין גבול לחופש שלי, מלבד החופש עצמו, או, אם תרצו, אין אנו חופשיים להפסיק להיות חופשיים".

אולם חוויית החופש הזאת סותרת, לפחות לכאורה, תיאור פיזיקלי מטריאליסטי של העולם. סתירה זו היא הדלק שמזין את הוויכוחים האינסופיים שהתקיימו בנושא בדורות האחרונים. באופן הבסיסי ביותר, בעולם דטרמיניסטי הכל נקבע ברגע שהתרחש המפץ הגדול, ו"הכל" פירושו ממש הכל, כולל אוסף האטומים שהוא ה"אני" וכל ההחלטות שהוא מקבל, שאינן אלא מתחים חשמליים שזורמים ברשת הנוירונים שלו וכפופים לחוקי הפיזיקה בלבד.

בהערת אגב אזכיר שהעולם אינו דטרמיניסטי, אלא מתנהג בהתאם לכללי ההסתברות של המכניקה הקוואנטית. המונח "דטרמיניזם פיזיקלי" עדיין שימושי, אלא שצריך להרחיב קצת את ההגדרה שלו, כך שתכיל גם את האפשרות שהכל נקבע בהסתברויות נתונות על פי המצב ההתחלתי, אם כי גם לפי ההגדרה הרחבה יש לכל אירוע בעולם סיבה פיזיקלית.

זרם אחד בפילוסופיה, "קומפטביליזם", מנסה ליישב את הסתירה הזאת מתוך עמדה שלפיה דטרמיניזם ורצון חופשי יכולים להתקיים בעת ובעונה אחת. חלק מהמשתייכים לזרם זה מסתכלים על "רצון חופשי" רק כביטוי למה שמתנהג כאילו הוא חופשי מבחינת מה שאנחנו יודעים עליו, או כמונח תיאורטי שמשמש לנו כדי לייחס לבעליו אחריות מוסרית או פלילית. אז אין שום בעיה עם המושג, אך לטעמי מדובר בעיקור המושג "חופש" ממהותו. זן אחר של פילוסופים אינו מקבל את היישוב־לכאורה של דטרמיניזם עם רצון חופשי, וכמו שאפשר לנחש, ישנם מי שמוכנים לוותר על הדטרמיניזם וישנם מי שמוכנים להודות שאין רצון חופשי. האחרונים נקראים, משום מה, פסימיסטים.

מאחר שאני פיזיקליסט דטרמיניסט מוניסט (כולם אומרים בערך אותו דבר), ומאחר שאינני אוהב את הניסיונות להשית אזיקים על המושג "חופש", אפשר להגיד שאני פסימיסט. בניגוד לטענתם של הקומפטביליסטים, בעיניי האמירה "הכל צפוי והרשות נתונה" היא סתירה שכל ההתפתלויות סביבה לא מצליחות לפתור. אבל הטענה שאני רוצה לטעון באה לאו דווקא מהכיוון הפיזיקליסטי; היא אומרת שאפילו אם אנחנו חיים בעולם שמאוכלס בנשמות, שדים ומלאכים, אין לנו רצון חופשי ולא יכול להיות לנו – או לכל גורם אחר – רצון כזה. לטענתי, "בחירה חופשית" אינה אפשרית מבחינה לוגית, משום שהמושג הזה אינו מכיל שום תוכן מלבד ייצוג של חוסר הידע שלנו על המכניזם של הבחירה. מדוע בעצם?

חוק השלישי הנמנע

המונח "רצון חופשי" מתייחס לאפשרות בחירה בין כמה אלטרנטיבות. לשם פשטות, הבה נניח שתיים. כאשר צריך לבצע בחירה ביניהן, אפשר לעשות זאת באופן דטרמיניסטי, על פי אלגוריתם קבוע, בדומה לתרשים זרימה שמקובל אצל מתכנתים, ואפשר לעשות זאת באופן אקראי על ידי הטלת קוביה, או באמצעות המקבילה הקוואנטית שלה – אטום רדיואקטיבי ומונה גייגר. הניסיון למצוא עוד אפשרות מלבד שתי אלה מביא אותנו במהרה לאותה מסקנה אליה הגיע אביגדור קהלני כשהסתיימה ספירת הקלפיות: אין דרך שלישית. כשמישהו טוען שבנוסף לשתי האפשרויות האלה ניתן לבחור גם "באופן חופשי", ואנחנו דוחקים בו שיסביר איך מתבצעת בחירה כזאת, זה נגמר תמיד בכך שהוא מכניס למשחק גורם נוסף: החשק שלו, או הרצון שלו, או הנשמה שלו – גורמים "חופשיים" מכל הגבלה פיזיקלית, שאמורים, איכשהו, לענות על הבקשה שלנו. "בחרתי באופן חופשי לפי מה שהתחשק לי, מה שהרצון שלי הורה לי", הוא יאמר.

אבל לאחר שנייה של מחשבה מתחוור שגם מר רצון, הסוכן החדש שנקרא לדגל, צריך לבצע אותה בחירה מסתורית "חופשית" מתוך רשימה זאת או אחרת, ולא פתרנו כלום. הרי ה"רצון החופשי" עצמו, גם הוא צריך להחליט באיזשהו אופן מה מתחשק לו או מה ראוי בעיניו, וגם הוא עומד בפני רשימה ובפני אותה בעיה ממנה התחלנו. הרשימות, אגב, אינן חייבות להיות זהות: "אני" יכול לעמוד בפני רשימה הכוללת את שני הפריטים "לאכול את חפיסת השוקולד שלפניי" או "לא לאכול את החפיסה", והרצון שלי יורה לי בהתאם לבחירה שהוא עשה מתוך רשימה אחרת: "דיאטה זה טוב" ו"שוקולד זה טעים". הרשימות שונות, אבל הבעיה אותה בעיה, ומכאן שהסוכנים האלה אינם פותרים כלום; הם רק מגלגלים את הבעיה לרמה אחרת, בבחינת "הרוצה לבלבל, ירחיק עדותו". גם בעולם הנשמות החופשיות מכל אילוץ פיזיקלי, בעולם בעל חוקים שאינם מוכרים לנו או בעולם חסר חוקים בכלל, אי אפשר לסוכן שבחרנו להתחמק מהצורך לבחור. חוץ מאשר הזעקת סוכן נוסף וגלגול של תפוח האדמה הלוהט הזה אל ידיו, לא נתקלתי בשום הסבר מניח את הדעת לשאלה: איך, בסיכומו של דבר, בוחרים באופן חופשי אם לאכול את השוקולד ההוא או לקחת במקומו גזר.

חשוב להדגיש שזה אינו תרגיל רטורי בנוסח "תגדיר לי...", שבו משתמשים מדי פעם כדי להרוג כל אפשרות לדיון ("תגדיר לי אלוהים", "תגדיר לי 'כוח עליון"', "תגדיר לי 'תגדיר"'...). גם איני מבקש דווקא הגדרה פורמלית. למעשה, אני מבקש את המינימום הנדרש כדי שבכלל אפשר יהיה לדבר על הנושא: הסבר בכל צורה שהיא – במילים, במשוואות, בנפנופי ידיים, בשיר או בריקוד – העיקר שאיכשהו תהיה לנו ההרגשה שאנחנו מבינים על מה מדובר כאן בכלל. למרבה ההפתעה, לא הצלחתי לקבל הסבר מכל סוג שהוא; ובמפתיע עוד יותר, השאלה הבסיסית הזאת לא מועלית בצורה ישירה באף אחד מן המקורות (המועטים למדי, אני מודה) שמוכרים לי.

אחת הסיבות לכתיבת המאמר הזה היא הניסיון לקבל תשובה על השאלה הפשוטה איך בוחרים "באופן חופשי" משהו מתוך רשימה. אם התשובה כוללת הכנסת סוכן חדש, נא להסביר איך הוא מבצע את הבחירה שלו, או להראות שהוא פטור מבחירה (אולי לשרשרת הגיוס של הסוכנים התכוון שפינוזה, כשאמר שאפילו על אלוהים אי אפשר לומר שהוא פועל מתוך חופש בחירה). אם הרשימה של הסוכן החדש מכילה רק פריט אחד, זהו מקרה פרטי של בחירה דטרמיניסטית ובוודאי שאז אי אפשר לדבר על "חופש" מכל סוג שהוא. מכל מקום, עד שאני מקבל הסבר כזה, מבחינתי "רצון חופשי" הוא מושג חסר תוכן. ברצון הייתי חותם, כמעט מלה במלה, על אמירתו של ניטשה:


"עילת עצמו" היא הסתירה העצמית המעולה ביותר שהומצאה עד כה, איזה סוג של מעשה אונס לוגי ואל־טבע: אולם שפעת יהירותו של האדם גרמה לו להסתבך עמוקות ונוראות באותה הבלות דווקא. התביעה ל"חופש הרצון", במובנה המיטאפיסי העליון, כפי שהיא מקננת עדיין למרבית הצער במוחותיהם של משכילים־למחצה, תביעתו של אדם לשאת באחריות המלאה והמוחלטת לפעולותיו, ולפרוק את עולה מעל אלוהים ועולם ואבות ומקרה וחברה, תביעה זו פירושה לא פחות מאשר להיות "עילת עצמו", וחוצפה גדולה פי כמה מזו של מינכהאוזן, היא יומרת האדם למשות עצמו בשערות הראש מבצת האין אל היש. ("מעבר לטוב ולרוע", תרגום: ד"ר ישראל אלדד)

לרגליים יש שקר

אחרי ששללתי, לשביעות רצוני, את אפשרות קיומו של רצון חופשי כפי שהאדם הסביר תופס אותו, נשאלת באופן טבעי השאלה: אם כך, מה מקורה של אותה תחושה חזקה שלנו שאנחנו בעליו של רצון כזה?

אבל לפני הדיון בשאלה זאת, ארצה להקטין את מידת החשיבות שלה. אסור לנו לראות בתחושה, חזקה ככל שתהיה, עדות מכרעת באשר למושאה. דברי ימי האנושות מלאים באנשים שהיו להם תחושות שאינן ניתנות לערעור לגבי "עובדות" שאנחנו יודעים בוודאות שלא התקיימו, החל מתפיסות קוסמולוגיות על מהלכה של השמש סביב כדור הארץ וכלה בחטיפתם בידי חוצנים שעשו בהם ניתוח ללא הרדמה. יתר על כן, תחת השפעה פוסט־היפנוטית – כאשר המהופנט התעורר אך מוסיף לבצע הוראות שנשתלו במוחו – קיימת אצלו תחושת רצון חופשי, בעוד שלצופה המשועשע מהצד ברור שמדובר באשליה.

תחושות וחוויות לגבי המציאות החיצונית הן, במרבית המקרים, מדד אמין לגבי המתרחש. כאשר אנחנו חשים חום, אנחנו יכולים להניח שהטמפרטורה האובייקטיבית באמת גבוהה, וכאשר אנחנו רואים אריה או שומעים את שאגתו, סביר שבאמת כדאי לנו לטפס על העץ הסמוך (שנמצא, קרוב לוודאי, במקום בו העיניים וחוש המישוש שלנו טוענים שהוא נמצא). הסיבה לכך שאנחנו מקבלים, בדרך כלל, חיוויים אמינים על המציאות היא ברורה: תפיסות תואמות מציאות הן בעלות ערך הישרדותי, ולכן התפתחו והשתכללו לדרגה מעוררת התפעלות. ואכן, אפשר להתפעל מכל יצור חי על שפע מערכות החישה והפענוח שלו: עטלפים שמתבייתים בחשיכה על חרק מעופף, ינשוף שמזהה מיקום של עכבר נסתר, חרק שמזהה את ריחה של בת זוג פוטנציאלית ממרחק קילומטרים(!) או ברווזן (platypus) שדוגם שינויים מזעריים בשדה החשמלי ומאתר בעזרתם את טרפו. אבל במקביל להתפעלות הזאת, חשוב לזכור שהאבולוציה, כמו מיקרוסופט, לא מבטיחה פתרון אופטימלי אלא מסתפקת במציאת פתרון עובד.

אם תפיסה מוטעית כלשהי אינה פוגעת במותאמות (fitness) שלנו, הרי שמנגנון הברירה הטבעית שעיצב אותנו עיוור לגביה; ואם היא משרתת אינטרס הישרדותי, היא זוכה לחיזוק והתייצבות באוכלוסיה. יתר על כן, ישנם מקרים בהם התפיסה המוטעית היא, ככל הנראה, פשוט פגם במערכת החישה והחוויה של האורגניזם, כמו הכתם העיוור בעין, כאבי גב ואשליות אופטיות. האבולוציה מעולם לא חתמה איתנו על הסכם אמירת אמת, והיא מחויבת למבחן התוצאה בלבד: אם זה עובד, זה לרוב מספיק. ברוב המקרים, מבחן התוצאה דורש שהתפיסה תהיה מהימנה, אבל לא בהכרח בכל המקרים (אחזור לנקודה הזאת בהמשך).

למעשה, כולנו מסתובבים מדי פעם עם תחושות שווא, שמבטאות בעיקר את האי־שלמות שהזכרתי קודם. ערכתי רשימה קצרה של כמה תחושות כאלה, ואני בטוח שהקורא יכול להוסיף עליהן:
  • אשליות אופטיות למיניהן.
  • להטוטי "קוסמים" שמבוססים על זריזות ידיים והסטת הקשב.
  • היפוך הכיוונים צפון־דרום מסיבה לא מוכרת. אנשים שונים מוצאים את עצמם לא פעם כשכל הווייתם טוענת שהצפון הוא בכיוון שהמצפן מורה "דרום".
  • "הירח מלווה אותי".
  • הרגשת "דז'ה וו" במקומות בהם לא היינו מעולם.
  • זיכרונות שווא.
  • השפעה פוסט־היפנוטית.
  • חרדות נוירוטיות.
  • כאבים פסיכוסומטיים.
  • כאבי פנטום, כשאיבר לא קיים מתנהג כאילו הוא קיים וכואב.
והדוגמא האחרונה, משונה ממבט ראשון אבל חשובה ביותר:
  • תחושות גופניות בכלל, וכאבים בפרט.
בנקודה האחרונה ארצה להרחיב.

הנה ניסוי קטן (רכי הלבב יכולים להסתפק בניסוי מחשבתי): קחו פטיש של חמישה קילו. חלצו את הנעל מרגל ימין שלכם, והכו בחוזקה באגודל בעזרת הפטיש. לאחר שתשובו להכרתכם, התרכזו וענו על השאלה: איפה כואב לכם. האומנם בבוהן ימין? אין לכם צל של ספק? אתם מוכנים להישבע על כך בבית משפט? מצוין. האמת היא, כמובן, שזה שקר גס, פיקציה שקופה, כי הרי כואב לכם במוח ולא באגודל. אין שום ספק בכך שהתחושה נוצרת וקיימת באזורים מוגדרים וידועים במוח (כנראה בחמישה אתרים שונים, כשהעיקרי הוא התלמוס), כפי שאפשר לראות באמצעות הדמיה, וכפי שמוכיחים כאבי הפנטום שהוזכרו קודם. האצבע היא רק המחולל של התחושה הזו, והמוח ממפה אותה כך שהיא נצרבת בתודעתנו באילו היא מתרחשת באותה בוהן נפוחה. כולנו יודעים את זה, וכולנו חיים בשלום עם הידיעה הזאת. למה, אם כן, אנחנו צריכים להתרגש מהאפשרות שגם בעניינים אחרים התחושות שלנו מוטעות?

ללכת בלי, להרגיש עם

הסיבה לכך שהתחושה נתפסת כאילו היא קיימת באיבר שחולל אותה, היא הסיבה לקיומו של הכאב בכלל: זה עוזר לבעל התחושה לנקוט פעולות המתאימות למצב החירום שהתעורר. כאשר אני חווה כווייה ביד, היד שלי נמשכת הרחק מהאש, כאשר כואבת לי השן אלעס בצד השני של הפה וכאשר הבוהן ברגלי הימנית דואבת אני קופץ על רגל שמאל, מעסה את החלק ה"כואב" (ואגב כך מגביר את זרימת הדם אליו ומזרז את תהליך ההחלמה) ומרחיק אותו מאותו מקום מועד לפורענות שבו איזה משוגע מכה עליו בפטיש. מגיל צעיר הסבירו לנו שהכאב הוא מנגנון האזהרה וההתרעה שנטוע בנו, ולפיכך קל לנו להבין את מקור האשליה שתיארתי קודם: היא משרתת את המטרה ולכן את טובת האורגניזם. למעשה הפנמנו את האמת הזאת במידה רבה כל כך שכמעט איננו נעצרים לחשוב עליה, ואנחנו מקבלים את קיומו של הכאב כרע הכרחי.

אולי כדאי להתעכב כאן רגע ולשאול את עצמנו, האם המוסכמה שלפיה הכאב הכרחי היא אכן מוצדקת. ברור שבהתחשב בהיסטוריה האבולוציונית שלנו התשובה היא "כן", אבל לא במובן שאי אפשר להעלות על הדעת עולם אחר. רוב סופרי המדע הבדיוני לא מציידים את הרובוטים האינטליגנטיים שלהם בתחושת כאב, אלא מטילים את הטיפול בטראומות על חלקים קוגניטיביים של המכונה, בנוסח החוק השלישי של אסימוב: "הרובוט חייב להגן על קיומו". לא ברור לי אם אי אפשר היה שהיצורים יפתחו מנגנון לא־חווייתי שישיג אותה תוצאה בפחות כאבים: מעין נורית אדומה שתידלק ותהבהב במקום הרגשת הכאב, נורית אדומה אחרת לרעב, נורית ירוקה במקום הרגשת ההנאה וכן הלאה. האורגניזם יכול היה לפעול לפי האיתותים הצבעוניים האלה באותה מידה של נחישות גם בלי האפקט החווייתי, לו המוח היה מחווט כראוי. כל תהליכי הלמידה שנלווים להרגשות הטובות והרעות שלנו יכלו להתבסס על אותן נוריות, בדיוק כמו אצל הרובוטים או אצל בעלי חיים ירודים ש(כנראה) באמת לא חווים כאב.

התחושה שלנו, לפיה הכאב מצד אחד והאורגזמה מצד שני הכרחיים להשגת תגובה חד־משמעית, נובעת מכך שבדרך בה המוח שלנו בנוי, אלה הן באמת הדרכים האפקטיביות ביותר; אבל המוח יכול היה להיות מופעל באותה עוצמה מעצם הבהובה של הנורה הירוקה המתאימה, לו היה מתפתח מנגנון כזה. אותה ברירה טבעית ששכללה את המסלול החווייתי היתה יכולה לשפר את המסלול השני, נקרא לו "התנייתי", ולהביאו לאותה רמה של יעילות (או, לפחות, אני לא רואה מניעה לכך). למעשה, ייתכן שהיה זה יותר יעיל מהמסלול החווייתי: לפעמים מוטב, אולי, להניח לכף ידך להיכוות ולא להרפות מהאחיזה בחבל הלוהט עליו אתה תלוי.

ייתכן שהמנגנון האלטרנטיבי הזה היה מצריך אינטליגנציה שלא היתה בנמצא כשנוצרו הרב־תאיים הראשונים, לפני כשש מאות מיליון שנה. אולי היה זה מקרה בלבד שאיזה אב קדמון סיגל לעצמו את התחושה החווייתית ככלי המוביל את תגובותיו, ואולי יש סיבה אחרת שנסתרת ממני. מכל מקום, מרגע שנבחר המנגנון הזה נשארנו תקועים איתו, כי לאורגניזם בעל מנגנון כזה יש יתרון על אורגניזם ללא מנגנון בכלל. אין זה משנה אם מנגנון אלטרנטיבי היה יכול לעשות את העבודה באותה מידה או אפילו טוב יותר; מרגע שזה הנתיב שנלקח, אין ממנו דרך חזרה, ממש כשם שהעטלף אינו יכול להחליף את שיטת התעופה שלו בשיטת התעופה של הציפורים (או להפך). ההיסטוריה האבולוציונית שלנו בחרה את המנגנון התחושתי כמנגנון המניע לפעולה וללימוד, ואגב כך גם ציידה אותנו במנגנון הכאב, ש"מרמה" אותנו באופן יומיומי – ואין לאף אחד טענות בקשר לרמייה הזאת כל עוד המטרה מושגת. הצד השני של אותו מטבע הוא, כמובן, שקיבלנו את כל אותן חוויות בזכותן יש טעם לחיים בכלל, כך שאנחנו לא צריכים להצטער על כך יותר מדי.

אי שם במהלך ההיסטוריה, האורגניזם האנושי שפעילותו העצבית כבר התקבעה כמבוססת על חוויות, פיתח את היכולת המופלאה לחשוב; בשלב מאוחר יותר, היכולת הזאת השתכללה עוד ועוד, עד שהגיעה לשלב בו לא רק העולם החיצוני הוא מושא למחשבות, אלא המחשבות עצמן הפכו מושא למחשבות עליהן. פתאום האדם לא חושב רק "אני רוצה לצוד את הממותה הזאת" אלא גם "היי, אני חושב כעת על ציד ממותה כעל משהו חיובי". כאשר מתעוררות מחשבות מסדר שני, עולם הייחוס שלהן כולל, חוץ ממה שעורר את המחשבות הראשוניות, גם את המחשבות הראשוניות עצמן, ואת המחשבות על המחשבות על המחשבות, וכך הלאה. במערכת הסבוכה הזאת (ובמקרים שאינם מקרי חירום), יש ודאי יתרון אבולוציוני למי שאינו פועל על־סמך המחשבה הראשונה שצצה במוחו – או בתרגום לשפת הביו־כימיה: למי שאינו פועל על סמך הפולסים של קבוצת הנוירונים הזריזה ביותר להגיב – אלא עוצר רגע "לעשות חושבים". לאדם יש, אם כן, אינטרס קיומי לעודד ויכוח סוער של סוכנים מוחיים שונים, חלקם כאלה שמתעוררים רק כאשר סוכנים אחרים הביעו את דעתם (אלה המחשבות מסדר שני ושלישי) ואשר מייצגים אינטרסים לטווח ארוך, זכרונות שונים, השקפות עולם כלליות, נקודות מבט לא טריוויאליות וכיוצא באלה. "מוסר" הוא אחד הייצוגים החשובים של סוכנים מהסוג הזה, ולפי התפיסה שלי גם הוא בעל ערך קיומי (וראו מאמרו של גלעד ברזילי, "זכויות לאדם").

במשך מיליוני שנים השתמש המוח בחוויות תחושתיות כמניע לפעולות עצביות. מה טבעי יותר מאשר להשתמש באותו מנגנון כדי להיות הכוח המניע של הדיון התוך־מוחי הזה? ומהי התחושה הטבעית ביותר לקיום הוויכוח אם לא תחושת הרצון החופשי? כפי שלגבי התחושות הגופניות יכולנו לתאר תהליך חלופי של נוריות אזהרה ועידוד, אני מניח שגם התהליך החשיבתי הזה היה יכול להיות מנוהל בלי הפן החווייתי, אבל אני לגמרי לא בטוח שזה אפשרי למוח שכבר משתמש בחוויות ובתחושות כמוטיבטורים. מכל מקום, טריק ידוע של האבולוציה הוא לשכפל מנגנון קיים תוך מודיפיקציות כדי להגדיל את התועלת שבו. ראיית צבעים, למשל, הושגה על ידי שכפול ושינוי של קולטנים לצבע מסוים, ואין סיבה להניח שמנגנון דומה לא עומד ביסוד התופעה הפחות מובנת של אשליית הרצון החופשי. כפי שהאורגזמה היא מניע חזק לקיום יחסי מין, תחושת הרצון החופשי היא מניע חזק לדיוני שכל.

על מצפון ומוסר

אפשר למשוך את ההקבלה לתחושות הגופניות – האמיתיות או המדומות – קצת הלאה: איבר החישה של ה"כאב" הרוחני הוא מה שאנחנו מכנים 'מצפון', ה"כאב" מתבטא ברגשי האשמה שיש לנו אם פעלנו בניגוד אליו, וכדי שאוכל להיות בעל מצפון, עם רגשי האשמה הנלווים, אני חייב גם לחיות עם ההרגשה שהיתה לי בחירה חופשית: בלעדי זו, כל החשיבה הרטרוספקטיבית על ההחלטה שקיבלתי תהיה חסרת טעם. והחשיבה הזאת חיונית לקיומנו, כי בזכותה אנו יכולים לפעול אחרת בעתיד – לא מתוך רצון חופשי, אלא מתוך כך שהמצב הפנימי של המוח השתנה בעקבות הזיכרון של ההחלטה שקיבלנו והמחשבה עליה. המצפון שינה כמה פרמטרים שיהיו הקלט לפונקציית ההחלטה שלנו בעתיד, ויכפו עלינו החלטה אחרת – החלטה טובה יותר בסיכום כללי של כל הסוכנים שמושכים לכיוונים שונים. התהליך דומה מאוד לאופן שבו תחושת כאב גופני מלמדת את בעל החיים להימנע מהתנהגויות מסוימות ואילו תחושת הנאה מגבירה התנהגויות אחרות, כפי שיעיד כל מאלף אריות.

כשאנחנו מרוצים ממה שעשינו, אנחנו משתמשים בביטוי "שבע רצון", ולא במקרה. המנגנון שנותן לנו את תחושת השובע אחרי שאכלנו, ושקיומו מותנה בתחושת הרעב שקדמה, אינו שונה מהותית מהמנגנון שנותן לנו את תחושת שביעות הרצון, ושמותנה באותה "פיקציה אבולוציונית" מופלאה שלנו: הרצון החופשי.

הזכרתי קודם שתחושות שקשורות לעולם החיצוני מהימנות בדרך כלל. הסיבה היא, כמובן, שתפיסה מוטעית אינה משנה את העולם. כשמבינים את הכלל הזה, קל גם לראות היכן הוא יכול להישבר בקלות: כאשר התפיסה המוטעית נוגעת לאובייקט עצמו, והיא כן משנה אותו באופן שתורם להישרדותו. כאשר לוחם נלהב מאמין שאלוהים לצידו (ובלי להיכנס לשאלות תיאולוגיות, במלחמות רבות שני הצדדים החזיקו באמונה הזאת, כך שלפחות אחד מהם היה בעל תפיסה מוטעית), הוא ייעשה אולי לוחם טוב יותר; כשחולה מאמין שהוא עומד להירפא הוא באמת משפר את סיכויי ההחלמה שלו; וכאשר אדם מתלבט "מרצונו החופשי" הוא ייעשה אדם חושב יותר.

אי אפשר לסיים בלי להוסיף את ההסתייגות הבאה: מה שהבאתי כאן הוא, במקרה הטוב, הסבר אפשרי ולא יותר מכך. ייתכן מאוד שהוא שגוי לחלוטין, שהרי אין הוא יותר מאשר ספקולציה לא מבוססת. ובכל זאת יש בו כדי להדגים את העיקרון: הסבר אבולוציוני לתחושת הרצון החופשי הוא בגדר האפשר. כמו שאר המאפיינים של בעלי החיים בכלל, והאדם בפרט, גם תחושת הרצון החופשי צריכה להיחקר מבעד לפרספקטיבה הזאת. חזקה ככל שתהיה, היא אינה מחייבת שום מסקנות מרחיקות לכת על שבירת הדטרמיניזם הפיזיקלי והתערבותם של גורמים מטאפיזיים עלומים בחיי היומיום שלנו. האבולוציה היא פנס גדול כל כך, שמומלץ מאד לחפש מתחתיו.
קישורים
ברווזן והשדה החשמלי
זכרונות שווא - מחקר חדש
"זכויות לאדם" - מאמרו של גלעד ברזילי באייל הקורא
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "פילוסופיה ומוסר"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  אמממ.... • PR • 42 תגובות בפתיל
  אז כל תופעה היא אשליה? • אייל מולד(ר) • 91 תגובות בפתיל
  יסט • לא חרדי ולא עורך-דין • 26 תגובות בפתיל
  שאלה לקוראים בעלי כוח רצון • נעם טל • 17 תגובות בפתיל
  יופי של מאמר! • יהונתן אורן
  לא מבין • דב אנשלוביץ • 79 תגובות בפתיל
  ''הכל צפוי והרשות נתונה'' • דב אנשלוביץ • 2 תגובות בפתיל
  רובוטים • המסביר לצרכן • 3 תגובות בפתיל
  חופשית מרצון • אלמנה ויתום • 33 תגובות בפתיל
  מאמר מהנה לקריאה • גיל לדרמן • 4 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • יהונתן • 8 תגובות בפתיל
  מאמר מעניין ומעורר מחשבה, תודה! • אבי עבודי • 3 תגובות בפתיל
  תוספת והתנצלות • שוטה הכפר הגלובלי • 15 תגובות בפתיל
  יופי • האייל האלמוני • 2 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • האייל האלמוני • 2 תגובות בפתיל
  ומה דעך על הפתרון הבא • המהרהר
  מאמר כלבבי • Dorfl
  חפשי זה לגמרי לבד • האייל היפאני • 6 תגובות בפתיל
  It's a Chemical Reaction, That's All • ראובן • 52 תגובות בפתיל
  צטוט מענין • point618 • 16 תגובות בפתיל
  מאמר מאוד מעניין • שרגא • 104 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • ברקת לא פה • 2 תגובות בפתיל
  יופי של מאמר • גלעד ברזילי • 4 תגובות בפתיל
  אתם אמרתם ביחד את התשובה, ואף אחד לא שם לב • זיו • 2 תגובות בפתיל
  הבעיה היא בשאלה, לא בתשובה. • אנטיפוד • 7 תגובות בפתיל
  אקראיות. • מיכל • 2 תגובות בפתיל
  תגדיר בבקשה בחירה חופשית • האייל הירוק
  כמה הערות • פטר חמור • 9 תגובות בפתיל
  אי אפשר להתחמק מהתודעה • ניצה • 145 תגובות בפתיל
  אין לא יכול- יש לא רוצה • יואש בן-דב • 77 תגובות בפתיל
  הכל בלתי אפשרי והרשות צפויה • יונתן נבו
  ויינגשטיין צדק • אייל מולד(ר) • 13 תגובות בפתיל
  זהו יום הבוחר • ירדן ניר-בוכבינדר • 27 תגובות בפתיל
  קרב מאסף - סיבוב ראשון • ליאור גולגר • 47 תגובות בפתיל
  ניסיון לפתור את הבעיה: • >X< • 11 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • חיים • 2 תגובות בפתיל
  סתם ניסוי קטן • אייל אבישר • 7 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • עומר • 23 תגובות בפתיל
  מילות תודה • שוטה הכפר הגלובלי
  רצון חופשי: לא "איך" אלא "מי" • optional
  עולם הרצון החופשי • point618 • 8 תגובות בפתיל
  יומרנות מדעיזמית • אורי רדלר • 5 תגובות בפתיל
  An argument for indeterminism • אחיטל
  שאלה • רוזה מרציפן • 35 תגובות בפתיל
  השפעת השפעת • שוטה הכפר הגלובלי
  ללא כותרת • האייל האלמוני • 76 תגובות בפתיל
  בעיה לוגית • אבי • 2 תגובות בפתיל
  בהזדמנות חגיגית זו • אנסטסיה • 55 תגובות בפתיל
  זצ למרכזי העונג • אייל בדוי • 2 תגובות בפתיל
  רצון חופשי • סוקרטס • 3 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • יתרו • 2 תגובות בפתיל
  חופשי • אריק • 95 תגובות בפתיל
  מסלול ש'בחרה' האבולוציה?! • האנס שמטרלינג • 46 תגובות בפתיל
  קישורית: • שוטה הכפר הגלובלי • 4 תגובות בפתיל
  מהו רצון חופשי? • דורון שדמי • 7 תגובות בפתיל
  תוספת • שוטה הכפר הגלובלי • 3 תגובות בפתיל
  אין לנו רצון חופשי? • ערן בילינסקי • 2 תגובות בפתיל
  איני יודע עד כמה זה שייך לעניין • דב אנשלוביץ • 822 תגובות בפתיל
  יפה מאד אבל לא נכון • דב אנשלוביץ • 2 תגובות בפתיל
  נחשפה זהותו של שכ"ג! • אלון עמית • 2 תגובות בפתיל
  מיהו עבריין המין? • אביב י. • 7 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • פרידריך ניטשה • 2 תגובות בפתיל
  החופש בבית הבראה • ירדן ניר-בוכבינדר • 11 תגובות בפתיל
  עשר שניות לפני • ערן בילינסקי • 33 תגובות בפתיל
  עוד תימוכין לעמדה המוצגת במאמר • מוס גולמי • 5 תגובות בפתיל
  מספר שאלות • ר.ד.נ. • 18 תגובות בפתיל
  פרופ' סומפולינסקי בירושלים • האייל האלמוני
  שאלה אישית • אייל מסייר
  קוביה - מאורע הסתברותי ? • ניצן • 13 תגובות בפתיל
  השלכות של אי־קיום הרצון החופשי • עדי סתיו
  הערת אזהרה • שוטה הכפר הגלובלי
  אבקש מחילה אם השאלה כבר נשאלה • ר.ד.נ. • 2 תגובות בפתיל
  בשיא הפשטות- • זאראטוסטראח • 4 תגובות בפתיל
  מעניין מאד • גידי • 48 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • גידי • 7 תגובות בפתיל
  כנסו • גידי • 6 תגובות בפתיל
  כנסו • גידי
  כנסו • גידי • 19 תגובות בפתיל
  לאנטילופה • גידי • 3 תגובות בפתיל
  למוגלי • גידי • 9 תגובות בפתיל
  למוגלי • גידי
  לאריק • גידי • 3 תגובות בפתיל
  Sam Harris on Free Will • אביב י. • 3 תגובות בפתיל
  ספק • מטריאליסט • 37 תגובות בפתיל
  סבינה הוסנפלדר על רצון חופשי • שוטה הכפר הגלובלי • 261 תגובות בפתיל
  מקץ עשרים שנה • רוקח • 37 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים