בין מוסר להשכל (חלק ב') 224
והפעם: הכחשת השואה כמקרה מבחן. האם אכן אינה לגיטימית, באיזה מובן, ומי יכול לשפוט.

ברשימה הקודמת דנתי באי־החפיפה בין חקירת מה יש בעולם (כולל מה היה ומה יהיה) לבין מה ראוי שיהיה - מוסר. טענתי שלא ראוי להגביל את חקירת המה־יש, ובפרט לפסול מראש היפותזות, משיקולי אי־מוסריות.

כעת אני מבקש לדון בכך דווקא דרך ההיפותזה המשוקצת והבעייתית ביותר, אולי, בעולם האקדמי: הכחשת השואה.

כמובן, ככל שאני יכול לשפוט, נראה לי שזו היפותזה שגויה בעליל, בלתי־מבוססת, ובנוסף על כך, פוגעת רגשית באנשים רבים, משרתת קבוצות פוליטיות בלתי־מוסריות, והדוגלים בה מושפעים ברובם מתפיסות מוסריות־רגשיות מתועבות - בעיקר אנטישמיות.

טענתי היא שאת הטענות בפסקה הקודמת יש לחלק לשני סוגים: אלו שאחרי "ובנוסף על כך", אין בהם די כדי לשלול את ההיפותזה. שתי הטענות הראשונות אולי כן, אבל היכולת שלי לשפוט לגביהן היא מוגבלת, וכמוני כל מי שלא חקר את השואה כהיסטוריון, ולא חווה אותה כאסיר במחנות השמדה.

נשאלת השאלה, האם זו השערה לגיטימית? תשובתי: תלוי באיזה מובן. אילו אני ראש חוג להיסטוריה באוניברסיטה, וחוקר בחוג שלי היה מציג מחקר המכחיש את השואה, הייתי מזעיף את גביני: מכיוון שמדובר בטענה מדהימה הסותרת דעה מבוססת היטב, ואף פוגעת באנשים רבים ומשרתת אנשים מתועבים, הייתי מבקש לראות הוכחות ניצחות ביותר. בהעדר הוכחות כאלו הייתי פוסל את המחקר בחרפה, וגם חושד בחוקר במניעים פסולים. מן הסתם הייתי זורק אותו מכל המדרגות (ובאוניברסיטת חיפה, למשל, יש הרבה מדרגות, והתענוג גדול במיוחד).

דומה תהיה גישתי אילו אני עורך כתב עת אקדמי היסטורי, וגם אילו אני עורך עיתון סתם, או אחראי־תוכן של אתר אינטרנט (נגיד, למשל, אתר שקוראים לו "האייל הקורא"). אבל יש מקום בו אין מקום למגבלה כזו, והוא: חוקי המדינה.

חוק מדינה יכול לעסוק רק במה־ראוי, לא במה־יש. לכן חוק מדינה לא יכול לקבוע "השואה התרחשה". על כן נשמט, לדעתי, הבסיס לחוק מדינה שיאמר "לא ראוי לומר שהשואה לא התרחשה", אשר כחוק מדינה לובש צורה של "הכחשת השואה היא עבירה פלילית". המצב כיום הוא שבמדינות רבות, כמו צרפת וגרמניה, יש חוק כזה. בישראל לא, ונראה כי לא התעורר הצורך בכך. בבריטניה עומד בית הלורדים במריו ומסרב לאשר חוק כזה, לזעמם של רבים וטובים. אני מבקש לחזק את ידיהם (כמה לורדים בריטים קוראים את "האייל הקורא"?). במידה שאפשר להילחם במכחישי־השואה באמצעות חוקים נגד הסתה געזנית, יש להסתפק בכך.

יש כאן הבחנה עדינה: מותר לחוק לצאת מהנחה שהיתה שואה: כזה הוא החוק הקובע אצלנו את יום הזכרון לשואה ושמיסד את "יד ושם". אבל אם חוק מבקש לאסור על ההיפותזה האלטרנטיבית, ורק לשם כך הוא יוצא מההנחה שהיא שגויה, אז יש כאן מעגליות בעייתית ביותר.

מהבחינה המעשית, עצם קיומו של החוק יכול להביס את כוונותיו הטובות. כי הרי אין חוק נגד הטענה להיתוך גרעיני קר, לא נגד תאוריית תורשה למרקיאנית, ואפילו לא נגד הכחשת טבח האינדיאנים. מכל המרחבים העצומים של המדע והמחקר, יש רק תאוריה אחת האסורה בחוק: הכחשת השואה. והרי מכחישי השואה טוענים לרוב שסיפור השואה הוא המצאה יהודית קונספירטיבית; אהא, יאמרו, אחד ועוד אחד הם שניים ואין עשן בלי אש! שוב עלי להבהיר, אני מאמין למחוקקים שמניעיהם היו טהורים; אלא שלמי שמראש מפקפק בכך, ועליו בא החוק להגן, נותן החוק חומר למחשבה, ולא בכיוון הנכון.

עניין קשה במיוחד הוא הסטטוס של הידע שלנו, הלא־היסטוריונים. מה אנחנו יכולים לדעת, ובאיזה בטחון? סוקראטס לימד אותנו שידע שלא נוכחנו בעצמנו בנכונותו אינו ידע אמיתי. דקארט הביא את הטלת הספק לשיאים שאין מהם מוצא. נראה שגישות אלו הן קיצוניות מדי, ומאפשרות לדעת מעט מאוד. לרוב עלינו להסתפק בהנחת נכונות של מה שיש עליו קונצנזוס של המומחים בתחום, שחקרו את החומר הראשוני: מסמכים, עדויות ומה שקיים בשטח. במיוחד אפשר להתחזק כאשר נחשפנו בעצמנו לחלק מהחומר הראשוני: שמענו בעצמנו עדויות רבות של ניצולים, וחלקנו ראינו בעצמנו את שרידי המחנות. ובכל זאת, יש בעייתיות בעיני באמונה נחרצת ובלתי מסוייגת בכל פרטי הסיפור המקובל, כאשר לא קראנו את המסמכים עליהם הוא מתבסס, ולא התמודדנו באופן פרטני עם טענות מכחישי השואה. אפשר להניח שהסיפור נכון; צריך לזכור שהוודאות שלנו בכך היא טיפ־טיפה, שמץ של שמץ פחות ממוחלטת.

זה מודגם היטב בסוגיית מספר הנרצחים. כולנו יודעים שנרצחו שישה מיליון. אבל המספר הזה הוא תוצאה של מחקר, של עבודה היסטוריוגרפית שנעשתה זמן קצר אחרי המלחמה, בכלים המקובלים של חקר מסמכים ותעודות. המספר נחשב, למיטב ידיעתי, לנכון פחות או יותר, אבל פרטי המחקר, כמו פרטי כל מחקר, פתוחים לביקורת. והנה, יש מכחישי־שואה שמסכימים שנרצחו יהודים רבים, אבל טוענים שהמספר הוא "רק" מיליון וחצי (ואלו כבר פרופורציות "נורמליות" יותר לאירופה במלחמה). מה עושים עם זה? מעדויות הניצולים ששמענו בעצמנו לא ניתן להפריך טענה כזו. גם לא מצפייה בשרידי מחנות ההשמדה. רובנו לא מכירים בכלל את הסימוכין למספר המקובל, ואפילו אם נקרא ספר המפרט אותם, נצטרך להאמין לספר בדבר קיומם של המסמכים הרלוונטיים, והאותנטיות שלהם.

אני יודע, הקצף על אותם מכחישי שואה יוצא לא רק בגלל הקטנת מספר הנרצחים אלא גם בגלל הכחשת השיטתיות והאופי של הרצח. ובכל זאת, האם המספר מיליון וחצי נרצחים, כשלעצמו הוא לא־לגיטימי? ואני חייב להציק: אם מיליון וחצי הוא לא לגיטימי, מה בדבר שלושה מיליון? חמישה מיליון? חמישה מיליון ואחת? איפה גבול הלגיטימיות?

אל תתנפלו, אני מאמין שנרצחו כשישה מיליון. אבל זה ידע מכלי שני ושלישי (ויותר), והמספר לא יכול להיות קדוש.

ואם מדובר על קדושה, אני חייב לעשות משהו עוד פחות נעים, ולהשוות את הכחשת השואה (מבחינות מסוימות, מבחינות מסוימות!) למהפיכה המדעית של גלילאו ובני תקופתו. גם אלו נאלצו להתמודד עם ממסד מדעי שטען שהתיאוריות שלהם לא מוסריות, ועם חוקי מדינה שאסרו על התיאוריות הללו. לא, אינני מבקש לטעון שמכחישי השואה הם גיבורים או צדיקים גדולים, ולא שיבוא יום וכולנו ניווכח בצדקתם. אבל יש כאן חומר מסוים למחשבה. אם נראה לכם שהחוק נגד הכחשת השואה הוא טבעי וצודק, נסו לדמיין כמה טבעי וצודק נראה היה החוק נגד הכחשת מרכזיות כדור הארץ עבור בני המאה ה-‏16.

הטענה שהשואה לא היתה כפי שמספרים לנו היא טענה שהלגיטימיות שלה אינה חד־משמעית, אבל היא בוודאי טענה היסטורית אפשרית. מניעיהם של הטוענים לה אינם מורידים מכך. ההתמודדות נגדה יכולה להיעשות רק בשדה המחקר ההיסטורי. הציבור הרחב יכול בעיקר להשקיף מהצד. לנציגיו המחוקקים בוודאי לא צריכה להיות אמירה בעניין.

קישורים
רשימה הקודמת חלק א' של המאמר
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "פילוסופיה ומוסר"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  ללא כותרת • דף-נע • 25 תגובות בפתיל
  שגוי מיסודו • יניב נעמן • 11 תגובות בפתיל
  אבסורד קטן • ג. שמעון
  מספרים • יוסי גורביץ • 5 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • דב אנשלוביץ • 4 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים