כמו שאיזה חכם סיני פעם אמר 2264
"אדם לאדם חידה", מאת גליה פת־שמיר. הוצאת ליאור שרף, 2004, 255 עמ'

"אוכל אורז מנופה ובשר טחון כראוי ואינו חושש. נתקלקל האורז מחמת החום או מחמת הלחות - הרי זה לא יאכל. הבאיש הדג או הבשר - הרי זה לא יאכל. הורעה עין התבשיל או הורע ריחו - הרי זה לא יאכל. הוקדח תבשילו או הוצן, לא היה לפי עונות השנה - הרי זה לא יאכל. נחתך התבשיל שלא כראוי, לא נסתפג ברוטב כראוי - הרי זה לא יאכל."

הקטע שקראתם זה עתה איננו לקוח מן הספר 'שולחן ערוך' ואף לא מספר בישול ארכאי כלשהו אלא, באופן מפתיע אולי, דווקא מן הספר 'מאמרות' - קובץ אמרותיו של הפילוסוף הסיני הנודע קונג דזה (479-551 לפנה"ס), או כפי שהוא מכונה במערב, קונפוציוס.

ההפתעה עשויה לגדול לנוכח העובדה שספר זה - המכיל בצד קטעים שכאלה גם אי־אלו צווי מוסר בסיסיים למדי - נחשב במשך אלפי שנים ליצירת מופת פילוסופית ולטקסט קנוני, כזה שדורות רבים של מלומדים סינים הקדישו את חייהם ללימודו ולפענוחו. בשלב זה הקורא המערבי עשוי בודאי להעלות על פניו חיוך מזלזל, לנוכח אותם סינים פרימיטיביים המייחסים קדושה אינסופית ומשמעות נסתרת לכל טקסט קדום. ככלות הכול, יאמר לעצמו אותו קורא, הרי מובן מאליו שאין כאן שום פילוסופיה. בוודאי שלא ניתן להשוות, מבחינת העומק והתחכום, את אותו אוסף של משפטים סתומים והוראות בישול עם הטקסטים הפילוסופיים המרכזיים של המערב, דוגמת הדיאלוגים של אפלטון או 'ביקורת התבונה הטהורה' של קאנט. אולם, החיוך המזלזל עשוי להתחלף בהבעת מבוכה, כאשר אנחנו נזכרים שאחרי הכול מדובר כאן בתרבות עשירה ומתוחכמת מאין כמוה, כזו שעד המאה השש־עשרה לערך עלתה על אירופה בכל קנה מידה, תרבות שכבר בתקופות קדומות יצרה מערכת ממשל מתוחכמת, ספרות מפוארת וכלכלה מפותחת. אדם מערבי בן ימינו אולי יתקשה להתפעל מן התשתית הפילוסופית של התרבות הסינית, אך עם זאת הוא לא יוכל לבטל את הישגיה של אותה תרבות כלאחר יד.

כיצד אם כן ניתן להבין זאת? ככלות הכול, מה בעצם כל־כך 'חכם' באותה חכמה סינית קדומה? יותר מזה, מה בכלל משמעותה של חכמה או פילוסופיה בהקשר הסיני? ניסיון מעניין להתמודד עם השאלות הללו אפשר למצוא בספרה של גליה פת־שמיר "אדם לאדם חידה", העוסק בהגות הסינית הקלאסית. הספר עוסק בעיקר בניתוח שיטתי של אסכולות המחשבה הסיניות המרכזיות ובבחינת הדרך שבה כל אחת מהן מתמודדת עם חידת האדם. אולם, מתוך הדיון הפרטני, גם הולכת ונבנית לעינינו תמונה כוללת יותר: תמונתה של המחשבה הסינית על מאפייניה הייחודיים, יתרונותיה ונקודות החולשה שבה.

עטיפת ספרה של פת־שמיר

כאמור, הספר בכללותו מוקדש לתיאור מפורט של האסכולות הפילוסופיות העיקריות בתרבות הסינית. מטבע הדברים רוב הדיון מתרכז ב'שלוש התורות הגדולות': הקונפוציאניזם, הטאואיזם והבודהיזם. כל אחת מן התורות הללו עוסקת בראש וראשונה באדם: בשאלה מהו, כיצד עליו לחיות ולמה הוא יכול לשאוף. ננסה לשרטט בקצרה כמה מהקווים העיקריים של כל אחת מן השיטות הללו:

הקונפוציאניזם, התורה שהיתה במשך דורות רבים מעין פילוסופיה רשמית של סין הקיסרית, הנה שיטה המעמידה במרכזה את האתיקה. האדם, לשיטתה, איננו יצור הקיים לכשעצמו. הוא קיים תמיד ביחס לאחרים: ביחס להוריו, למשפחתו, לארצו ולעולם כולו. החכם הקונפוציאני שואף לטפח בקרבו את מידת האנושיות, שמשמעה יחס נכון לעצמו, לסביבתו ולזולת. דבר זה מתבצע באמצעות המנהג - סדרה של טקסים מדוקדקים שנועדו לחנך את האדם ולהקנות לו את המידות הנכונות. לצד ההיבט האתי, היה לקונפוציאניזם גם היבט פוליטי. למעשה, לפי התפיסה הקונפוציאנית, הפוליטיקה צריכה להתבסס על האתיקה. המדינה האידיאלית, אליבא דקונפוציוס, הנה זו שבה שוררים יחסים נכונים והרמוניים בין המעמדות ובין החלקים השונים של החברה. במדינה שכזו, בעלי התפקידים מתמנים על פי רמתם המוסרית ועל פי מידת האנושיות שלהם. השליט האידיאלי, לפי הגישה הזו, יהיה זה ששולט מכוח אנושיותו, זה שמתייחס נכון אל העם וכמעט שאינו נזקק לכוח. ברגע שהשליט סוטה מהמנהג או פועל לשם תועלתו האישית, ממילא הוא מאבד את מקור סמכותו.

בקוטב השני ניצב הטאואיזם - ספק שיטה פילוסופית ספק דת, המיוחסת לחכם האגדי לאו־דזה (בין המאה השישית לרביעית לפנה"ס). בניגוד לקונפוציאניזם השמרני, הטאואיזם שולל לחלוטין את הסדר, ההירארכיה והמנהג. על פי ההוגים הטאואיסטים על האדם לזרום עם 'הטאו' - הדרך. הוא צריך לחוש את הכיוון אליו הולכים הדברים ולפעול איתו בהתאמה. עליו לחיות מתוך ספונטאניות מוחלטת, לא להיאחז בדברים, במילים או ברעיונות, אלא להיוולד בכל רגע מחדש, להשתנות ללא הרף ולשכוח את עצמו בכל פעולה שהוא עושה.

למרות אופיו הפרוע והאנרכי, גם הטאואיזם הוליד ברבות הימים פרשנויות פוליטיות. לפי תפיסות אלו, השליט האידיאלי יהיה זה שמסוגל לחוש את הזרמים התת־קרקעיים הפועמים בחברה ואת הכיוון אליו פונה ההיסטוריה. שליט כזה לא ינסה לכפות את רצונו על ההיסטוריה אלא ידע לזרום עם מהלכה. לכן הוא יוכל להשיג את מטרותיו בלא מאמץ ולהוביל את העם בלא כל כפייה.

בנוסף לשתי השיטות הללו, הסיניות במקורן, שמור במחשבה הסינית תפקיד מרכזי גם לשיטה שלישית, כזו שמקורה מבחוץ: הבודהיזם. בניגוד לגרסאותיו ההודיות או הטיבטיות, הבודהיזם הסיני מיעט לעסוק בפיתוח מטאפיזיקה ספקולטיבית, או במאמצים להשתחרר מן הקיום. כמו יתר האסכולות הסיניות, גם הבודהיזם התמקד בעיקר באדם ובחייו. לפי תפיסתו האדם צריך לחיות בעולם התופעות אך מבלי להיאחז בו. עליו להיות מודע לריקות הבסיסית שמונחת בתשתיתן של התופעות ולהבחין במהות הריקה והדוממת שמאחורי ההשתנות הבלתי פוסקת של החיים. אולי התוצר המעניין ביותר של אותו מפגש בין הבודהיזם לתרבות הסינית הנה אסכולת הזן - שיטה המתנערת מכל מטאפיזיקה והמדגישה את החוויה הרגעית, כזו שאיננה כפופה להיגיון ואיננה ניתנת לביטוי במילים.

בנוסף, מוזכרות בספר גם כמה אסכולות מחשבה אחרות, פחות ידועות. המעניינת שבהם היא אולי הליגליזם – 'אסכולת החוק' (Fa jia): אסכולת מחשבה פוליטית הגורסת כי 'הכול שפיט' - כלומר שכל אחד מתחומי החיים במדינה צריך להיות מעוגן בחוק ומגובה במערכת ענישה דרקונית. לשיטתה, הישרדותה והצלחתה של המדינה תלויה בראש וראשונה בנוקשותם של חוקיה וביעילות האכיפה שלהם. מאידך, בכתביהם של הוגי האסכולה הזאת ניתן גם למצוא עצות והדרכות לשליטים, המורות להם כיצד למשול בעם תוך הפעלת אכזריות מחושבת ומניפולציות מתוחכמות. כמה מן הכתבים הללו מצטיינים בציניות משולחת הרסן שלהם וניתן למצוא בהם לעתים קרובות אמירות כדוגמת "עם חלש משמעו מדינה חזקה, ומדינה חזקה משמעה עם חלש", או "אם חיי האדם קשים, הפוך אותם לקשים יותר, כך שיקבל בברכה את המלחמה".

כאמור, כל אחת מן התורות הללו מתוארת אצל פת־שמיר בצורה עשירה ומפורטת, תוך פירוט הזרמים והאסכולות המרכזיות שלה. החיסרון המרכזי בתיאור זה הוא היעדרו של הרקע ההיסטורי. כך למשל אין אנו למדים על דעיכתו של הבודהיזם הסיני החל מן המאה העשירית ואילך, על הפיכת הקונפוציאניזם למעין דת בירוקרטית המתמקדת בטקסים מורכבים ובשינון אינסופי של טקסטים, וגם לא על האופן שבו הטאואיזם, המצדד באנרכיה ובספונטניות, הוליד מתוכו שורה של מסדרים דתיים שעסקו בסגידה לכוחות הטבע, במאגיה ובאלכימיה. כך גם אין אנו שומעים בספר על דמותו של צ'ין שיחואן די - הקיסר שהפך את הליגליזם להשקפה רשמית, איחד את סין ובנה את החומה הגדולה - ונחרט בזיכרון ההיסטורי כאב־טיפוס לעריץ חסר מעצורים (דמות זו עמדה במרכז הסרט הסיני המצליח 'גיבור', כמו גם במרכזו של ספר הפנטזיה 'גשר של ציפורים').

המעשיות של התיאורטיות

כמובן שזוהי סקירה חטופה בלבד, אולם אפילו בסקירה קצרה שכזו ניתן להבחין בכמה מן המאפיינים הבולטים של ההגות הסינית. ראשית כל, בכל השיטות שסקרנו אין כמעט דיונים מטאפיזיים. הפילוסופים הסינים הקדומים עסקו רבות בחיפוש אחר דרך החיים הנכונה ואחר צורת השלטון האידיאלית, אולם הם כמעט ולא נדרשו לשאלה מהי תמונת העולם האמיתית. גם בפעמים הבודדות שהם כן עסקו בשרטוט הכוחות הפועלים בעולם, הרי שעל פי רוב הם הסתפקו באמירות כלליות, דוגמת ההבחנה בין יין ליאנג, או הצבעה על חמשת היסודות שבטבע. מאפיין נוסף הוא היעדר הצורך בהצדקה. כאשר הקונפוציאנים מדברים על חשיבות טיפוח מידת האנושיות, או כאשר הטאואיסטים מטיפים להליכה עם הדרך, הם כלל אינם מנמקים זאת. על פי רוב הם כלל אינם מצביעים על תועלת כלשהי הנובעת מן ההליכה בדרך זו, או על איזשהו צו קטגורי המחייב זאת. ההנחה המובלעת בדבריהם הינה שעל האדם ללכת בדרך הזו פשוט מפני שהיא הדרך הנכונה, ללא קשר לשאלת היעד שאליו היא מוליכה. למעשה מסתתרת כאן הטענה שדרך זו היא הדרך היחידה שבה יוכל האדם לחיות בשלום עם העולם ועם עצמו. דבר זה מוביל למאפיין נוסף של האתיקה הסינית - הקשר ההדוק בין ההתנהגות המוסרית לבין האדם המוסרי. בניגוד למרבית הגישות האתיות במערב, המתמקדות בעיקר בשאלת המעשה הנכון, ההוגים הסינים עסקו בעיקר בשאלת האדם האידיאלי, או 'החכם'. הם ניסו להבין מיהו בעצם אדם זה, מהן צורות ההתנהגות והמחשבה האופייניות לו ובאילו דרכים יכול סתם אדם להגיע למעלה שכזאת.

אם ננסה לסכם את הנקודה, ניתן לומר שבעוד פילוסופיה במובנה המערבי פירושה מין תמונה מקיפה ומפורטת של העולם, הרי שפילוסופיה - או חוכמה - במובנה הסיני פירושה מעין 'ארגז כלים' שבאמצעותו האדם יוכל לתפקד בעולם בצורה האופטימלית. אם נניח שנדמה את האדם לעכבר במבוך, אזי הפילוסוף או המדען המערבי ישאף לספק לו תצלום אוויר של המבוך, בעזרתו יוכל לנווט את דרכו. החכם הסיני לעומתו, לא יתיימר לתאר את מבנה המבוך אלא רק יגיד "תמיד בפניה הראשונה תפנה ימינה".

אך כמובן שהתמונה היא יותר מורכבת. ככלות הכול, החכם הסיני אינו אומר לתלמידיו רק כיצד עליהם להתנהג בעולם. בראש וראשונה הוא אומר להם אלו תכונות נפש וקווי אופי עליהם לסגל לעצמם. במובן זה, לפי ההוגים הסינים, אין שום ערך לכך שאדם ידע שעליו להתייחס נכון לסביבתו או שעליו לנוע עם הדרך, כל זמן שהוא לא מיישם זאת בפועל. לעומת זאת, אדם שמטבעו פועל נכונה, ממילא יכול להיקרא 'חכם', בלי קשר לבקיאותו או לאי־בקיאותו ברזי התיאוריה. אם כן, חוכמה במובן הסיני פירושה בראש ובראשונה חוכמה מעשית, חוכמה שצריכה להיות טבועה בנפשו של האדם ושיכולה לבוא לידי ביטוי רק במגעו עם העולם החיצון. לכן גם ישנה חשיבות רבה כל כך לתרגול, דוגמת המנהג הקונפוציאני או המדיטציה הבודהיסטית. תרגול שכזה נועד להטביע בלב האדם את העקרונות הנכונים, לגרום לו לסגל את דרכי המחשבה הנכונות ולהביא לכך שיפעל נכון בצורה אינטואיטיבית.

דבר דומה אפשר לראות באומנויות הלחימה הסיניות המסורתיות. באומנויות שכאלה, התלמיד נדרש לתרגול חוזר ונשנה של סדרת תנועות כלשהן ('קאטה'), במשך שנים רבות. בסופו של דבר, תרגול זה אמור להטביע בו עקרונות מסוימים כגון תנועה נכונה, שיווי משקל וניצול מרבי של הכוח - עקרונות שלמעשה באים לידי ביטוי רק בעת הלחימה, כלומר רק בעת מפגש עם גורם חיצוני כלשהו. אם תלמיד איננו מסוגל ליישם את הידע שלו בקרב, משמעות הדבר היא שהוא לא הפנים נכון את עקרונות השיטה, וממילא כל הידע שצבר הוא חסר ערך.

אם כן הפילוסוף הסיני אינו צריך בהכרח להיות תיאורטיקן דגול. הפילוסופים הגדולים בתרבות הסינית נתפסים בראש ובראשונה כרבי־אומנים של החיים, כאנשים שהפנימו את העקרונות הנכונים ויכולים לפעול על פיהם בכל מצב. ההנחה היא שכיוון שאנשים אלו מיומנים כל־כך בדרך החיים הנכונה, הם ידעו גם כיצד להורות אותה ויוכלו להצביע על התרגול הנכון לשם רכישתה. לכן, לפי גישה זו יש לראות את כתבי הפילוסופים הסינים בראש ובראשונה כהוראות עזר לתרגול החיים. אין טעם להתעמק בתיאוריות שלהם או לבחון אותם באותם פרמטרים על פיהם נבחנים כתבי הפילוסופיה המערבית. על פי המחשבה הסינית, הדרך היחידה להבין כתבים פילוסופיים היא לנסות וליישם אותם, לנסות ולתרגל את דרך החיים המבוטאת בהם.

בקיצור, ההגות הסינית הקלאסית היא קודם כל הגות מעשית. היא מתמקדת בחיי היום־יום ולרוב נמנעת מהגיגים מטאפיזיים או מתיאוריות ספקולטיביות. כאשר נשאל קונפוציוס על המוות, השיב "אינך יודע את החיים ואתה מבקש לדעת את המוות?". החכם הסיני, אם כן, יודע את גבולותיו ואיננו מבקש לחרוג אל מעבר להם.

מבחן ההיסטוריה

זהו ללא ספק אחד מקסמיה של המחשבה הסינית, אך הוא עלול להיות גם נקודת החולשה שלה. אולי זה גם חלק מהסיבה לירידתה המתמשכת, החומרית והתרבותית, של הקיסרות הסינית במהלך מאות השנים האחרונות. אומנם, הניסיון לחבר בין הרעיונות הפילוסופיים הנפוצים בתרבות מסוימת לבין ההתפתחות ההיסטורית שלה הוא תמיד עיסוק מתעתע, אך קשה שלא להתפתות לכך במקרה זה. הבה ננסה, אם כן, למרות הסיכון שבדבר, להשליך מן ההתפתחות הרעיונית להתפתחות ההיסטורית, בסין ובאירופה.

כאשר אנו מעמידים את אירופה של ראשית העת החדשה אל מול הקיסרות הסינית של אותה תקופה, הרי שהאחרונה נראית מרשימה בהרבה. בעוד שאירופה היתה מורכבת מאוסף של נסיכויות קטנות השקועות במלחמות ירושה, במאבקים דתיים ובבערות, הרי שסין של אותה תקופה היתה אימפריה יציבה ומשגשגת, המנוהלת על ידי שכבה של משכילים שנתמנו על פי כישוריהם. בעוד שבסין המלומדים עסקו בניהולה של המדינה, הרי שמלומדי אירופה של אותה תקופה נראים כמו חבורה של הוזי הזיות: בזמן שהם לא נמלטו מפני האינקוויזיציה, הם היו עסוקים בעיקר בבנייתן של שיטות פילוסופיות מפלצתיות, בתיאוריות קוסמולוגיות ביזאריות ובשורה של חישובים מתמטיים דמיוניים, שבאותה שעה נראו חסרי כל ערך מעשי. בעוד שבסין עולם המחשבה ידע את גבולותיו ונשאר צמוד פחות או יותר לעולם המעשה, הרי שבמערב הוא חרג ממנו בהרבה, לכל הכיוונים. כך, בעוד שהציוויליזציה הסינית המעשית קפאה על שמריה, פשוט מפני שלא היו לה עוד סיבות להתפתח, הרי שהמחשבה האירופאית הספקולטיבית חתרה ללא הרף לנסות כיוונים חדשים, להרחיב את גבולותיה ולהמציא עולמות חדשים. באופן זה, בעוד שלעולם המעשה הסיני לא היה עוד אופק להתפשט אליו, הרי שלעולם המעשה המערבי היו אופקים רחבים, גם אם חלקם התבררו לאחר מעשה כדמיוניים. אם רק להביא דוגמה אחת, אזי בשנת 1433, זמן רב לפני קולומבוס, כבר שיגרו הסינים משלחות מחקר וציים אדירים סביב לעולם. אולם, מאחר והם היו מדינה עשירה וחסרת שאיפות אימפריאליסטיות מרחיקות לכת, הם לא המשיכו בכך. האירופאים לעומת זאת, היו אומנם עניים ונבערים, אבל שאפו ללא הרף לפרוץ את גבולותיהם, הפיזיים כמו גם הרוחניים. אולי בסופו של דבר זה היה אחד הגורמים לכך שדווקא הם היו אלו שכבשו את העולם, ולא הסינים.
קישורים
אדם לאדם חידה - השוואת מחירים ב"זאפ"
משלחות מחקר וציים אדירים - מאמרו של ירדן ניר־בוכבינדר
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "ספרים"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

עשה לי חשק לקרוא פילוסופיה סינית... 286734
נהנתי מאוד מהסקירה ההיסטורית, וגם מן ההשוואה שבפסקה האחרונה. אציין רק שקצת לא ברור היכן נגמר ה book review והיכן מתחיל יואש. בכל אופן תודה רבה.

מעניין אותי: האם ישנה פילוסופיה סינית של הלשון?
עשה לי חשק לקרוא פילוסופיה סינית... 286735
An old chinese proverb claims that a woman's tongue is her sword, and she does not let it rust.
מזרחמערב 286814
מאמר מעניין. עושה חשק לקרוא את הספר.

1. הערה: לאו-דזה, מחבר ספר הטאו, היה יועץ של הקיסר, כך שהטאואיזם היה פוליטי כבר בתחילת דרכו (לפי הערות בתרגום העברי של ספר הטאו בהוצאת אבן חושן).

2. תגובה: נראה כי המסקנה של המאמר היא שדרכו של המערב היא בסופו של דבר חזקה יותר או נכונה יותר או משהו יותר. ההוכחה לכך היא שלמערב יש השפעה גדולה יותר על העולם. אם נעיין לעומק בכתבי הטאואיזם נראה שדרכו של החכם אינה בהשגת כוח רב. ולכן לפי הסטנדרטים האלה לפחות, ההוכחה אינה תקפה.
אז למה בכל זאת 286823
אז למה בכל זאת המדע במערב התפתח כל כך בשנים האחרונות, ואילו עמי המזרח נשארו מאחור?

ייתכן שהדבר נובע משוני מהותי ביסודות הפילוסופיה המערבית לעומת הסינית.

בתרבות המערב, בעיקר הנצרות, זה היה בלתי אפשרי לחיות עם סתירה, אם הברית הישנה קובעת שהשמש סובבת את כדור הארץ, ויש תצפיות אחרות, חובה לחקור עד שנוכל להסביר ולמצוא את האמת האחת והיחידה.
לכן נרדפו על ידי הכנסיה המדענים הגדולים בכל הזמנים, ולכן המחקר המדעי לא יכול היה לנוח.

לעומת זאת בתרבות המזרחית, אדם יכול להיות קונפוציאני ויחד עם זה נוצרי, אדם יכול להאמין בהרבה אלים ובהרבה דתות יחד ובו זמנית, בלי שהוא יחוש איזו סתירה.
בשתי מילים : מתודיקה מדעית 286831
אז למה בכל זאת 286877
" המדע במערב התפתח כל כך בשנים האחרונות"? אנחנו מדברים על 50 השנים האחרונות? אני חושב שהמדע האסיאתי(מה זה בדיוק?) אינו מפגר בעשרות שנים אחרי מה שנעשה ב"מערב".
אז למה בכל זאת 286937
ואם אתה חושב על שמות כמו יוקאווה, יאנג, לי, ווו (איזה יופי), טומונאגה... אתה מתחיל לתהות איפה היה המדע המערבי ללא תרומת הקולגות מהמזרח.
אז למה בכל זאת 286942
אתה צוחק, נכון? יאנג ולי התחנכו וחקרו באמריקה.
אז למה בכל זאת 286944
חקרו? כן. התחנכו? תלוי בהגדרותיך לחינוך. שניהם הגיעו לארה"ב כשבאמתחתם תואר ראשון, ובגילאים המופלגים 35 ו-‏31 בהתאמה, כבר היה להם גם פרס נובל על אחת מהתגליות המרעישות של המאה.

מכל מקום, בכוונה כתבתי "מהמזרח" ולא "במזרח". זה בודאי תקף לגבי השניים.
אז למה בכל זאת 286946
התחנכו מבחינה מדעית זה דוקטורט. במידה מסויימת זה עוד מחזק את הגישה ההפוכה- לולא הגיעו למערב מן הסתם לא היו זוכים בנובל.
אז למה בכל זאת 286950
מאחר והדיון עוסק בהשפעות הפילוסופיה על הגישה לחיים בכלל ולעבודה המדעית בפרט, הרי שהם כבר הגיעו למערב "מחונכים" (ליאנג, אגב, כבר היה גם תואר שני). אם יצא לך להכיר תלמידים זרים שעשו דוקטורט בארץ, אתה מן הסתם ער לעובדה שגם אחרי 3-5 שנים הם לא נהיים דומים לתלמידי המחקר הישראלים.

לגבי הסיפא של תגובתך, זוהי ספקולציה שלעולם תשאר ספקולציה (מאמין בריבוי עולמות?) ולכן ריקה מתוכן ממשי. אף על פי כן, אנסה להעלות טיעון ענייני: רבים מן המדענים החשובים קנו את עולמם בזכות תרומה אחת גדולה, שאת צרוף הנסיבות שהובילו אליה ניתן לזקוף גם לזכות המזל. לגבי כוכבים כמו ניוטון, איינשטיין ופיינמן, גם אם תנכה להם מהרזומה את התרומה החשובה ביותר שלהם, עדיין תשאר עם מספיק תרומות שדי בהן כדי להציב אותם במרכז מפת המדע. מי שעד כדי כך מוכשר, בהכרח יזכה לביקור מצד פורטונה. באופן אישי, אני חושב שיאנג השתייך לקבוצה המובחרת הזו.
אז למה בכל זאת 286952
מסכים.
אז למה בכל זאת 287474
מילה או שתיים על הצמד בשביל שאר קוראי האייל בבקשה?
אז למה בכל זאת 287475
לא משנה, מצאתי:

אז למה בכל זאת 286982
אבל למה הקריטריון שלך הוא התפתחות מדעית? לדעתי אין לזה שום ערך בגישה הטאואיסטית שמתרכזת בפנימיות.
אז למה בכל זאת 286983
ד.

לא תמצא מי שיתווכח איתך שאם המדד להצלחה/נכונות/חשיבות של תורה הוא

הרי שאי אפשר להגיד שתורה א' היא חשובה/מוצלחת/נכונה מתורה ב'
אז למה בכל זאת 287006
אני לא בטוח מה ניסית להגיד, אבל נדמה לי שנטען כאן שהמערב מוביל\מנצח\שולט לפי מדד אוניברסאלי. אחרת לא היה טעם לתהייה שבמאמר לגבי ירידתה של התרבות הסינית למרות הפילוסופיות העמוקות שלה.
אז למה בכל זאת 287021
המערב מוביל/מנצח/שולט במאות האחרונות על פי כל מדד סביר שאני יכולה לחשוב עליו. המזרח מדביק את הפער על ידי כך שהוא מאמץ פילוסופיה ותרבות מערביים. האם תוכל להציע מדד שעל פיו זה לא המצב?
אז למה בכל זאת 287282
בלי בעיה בכלל, למרות שזה יהיה מדד מאוד לא פופולרי במערב: דת ואמונה.
אז למה בכל זאת 287295
לא הבנתי איך המילים ''דת ואמונה'' משמשות כמדד למשהו.
אז למה בכל זאת 287296
יותר דת, פחות אמונה?
אז למה בכל זאת 287333
מי אמר שצריך גם להאמין, באמת. :)
ניסוח שונה אבל דומה: תגובה 287244, נק' 3, מגיבה לשאלתך.
אז למה בכל זאת 287369
האמונה היא ערך בעיני רבים. לפי תפיסה מסוימת, חיים בריאים וטובים קשורים ביראת שמיים, ערכי משפחה ועוד כהנה וכהנה שהולכים ונהיים פחות ופחות מרכזיים באורח החיים המערבי. ברגע שאדם מאבד את הדת שלו, זה לא משנה כמה כוח או כסף יש לו בחיצוניות, ברמת הרוח הוא מופסד.
אז למה בכל זאת 287480
...או שלא.

זו לא התפלפלות, זו התפתלות.
אז למה בכל זאת 287483
מה פה התפתלות? אתה טוען שחיי רוח לא יכולים לשמש מדד להצלחה?
אני לא טוען כאן שהם מדד נכון וגם לא להיפך. אני לא טוען שיש אלוהים או שום דבר כזה. השאלה היא אם המערב מוביל/מנצח לפי *כל* מדד, או רק לפי מדדים מסויימים. אולי לפי כל מדד מערבי.
אז למה בכל זאת 287500
גם ב''מדד מספר הגוועים מרעב'' המזרח מוביל, ובוא לא נדבר על ''מדד התפוצצות האוכלוסין'' ו''מדד המחלות הזיהומיות''.
בכל זאת 287508
חברי ממזרח אסיה טוענים שגם החלוקה לקטגוריות מערבית באופייה.

ואיך נאמוד מהם החיים הטובים בהעדר אמות מידה משותפות?
בכל זאת 287565
אם נסכים ש''חיים'' הם תנאי הכרחי ל''חיים טובים'', תוחלת החיים יכולה להיות מדד לא רע בתור התחלה.
אולי הכרחי, אך כלל לא מספיק 287591
מה באשר לאיכות החיים?

למשל, מה הטעם בחיים ארוכים עם איכות ירודה?
אז למה בכל זאת 287617
נו באמת
אז למה בכל זאת 287618
"נו באמת" - זאת תשובה זאת?
אז למה בכל זאת 287625
תראי, זה לא תמיד תשובה.

אבל כשאני מציע אמונה וערכי משפחה כמדד להצלחה של חברה, והתשובה לזה היא:
אז למה לא מספר הגוועים מרעב כמדד? או התפוצצות האוכלוסין, או שיעור המחלות הזיהומיות?

אז אני מרשה לעצמי לענות ב: נו, באמת.
אז למה בכל זאת 287620
באמת באמת. "מדד אמונה" הוא בעצם "מדד איכות שטיפת המוח", ואולי באמת עדיף למדוד התפוצצות אוכלוסין.

בכל מקרה, המסר שניסיתי להעביר הוא אחר: במקום לקשקש בצורה רלטביסטית ומתחמקת על "אני לא טוען שזה נכון וגם שזה לא נכון" תנסה לנמק את המדדים שאתה מציע, אחרת הם יהיו בעלי אחיזה במציאות שאינה חזקה מהמדדים שאני מציע. גישה כמו זו שאתה נוקט בה כרגע רק זורקת את כל הרעיון שבמדדים לעזאזל, כי אין חשיבות לשאלה באיזה מדד בוחרים להשתמש, ולכל אחד אפשר לתפור "מדד" שבו הוא מנצח.
אז למה בכל זאת 287624
אם נישאר מפוקסים על נושא הדיון, אז כדאי למדוד את הצלחתה של סין במדדים של ה''פילוסופיה'' הסינית. אם זה קונפוציוניזם, שמדבר על יחס של כבוד ויראה כלפי רמי-דרג ומבוגרים ממך, או הדאויזם שמדבר על הסתפקות במועט וכדומה.
לפי שני המדדים האלה המערב נופל, כך נראה לי.

הטענות שלי לא היו רלטיביסטיות וגם לא מתחמקות. לא כל דבר שמטיל ספק בהנחות יסוד הוא רלטיביסטי ולא כל דבר שמתעקש שיבינו אותו נכון הוא מתחמק.
אז למה בכל זאת 287627
אפשר גם למדוד את הצלחתה של ברית המועצות במדדים של ''הפילוסופיה'' של סטאלין. אני בטוח שלדעתו ברית המועצות הייתה סיפור הצלחה מסחרר, והמערב הוא כישלון קולוסלי.

אם אתה רוצה שלטענות שלך יהיה ערך. תנמק. אחרת יש להן אותו ערך כמו שיש ל''טענות'' שלי.
אז למה בכל זאת 287640
אני לא יודע מה הייתה הפילוסופיה של סטאלין. לפי הפילוסופיה של מרקס רוסיה הייתה כישלון חרוץ.

אני חושב שנימקתי בצורה די בהירה. הנה כמה ציטוטים מספר הטאו שמדגימים את איך הוא מודד דברים (מתוך התרגום העברי בהוצאת אבן חושן):
"...שרוי החכם באפס מאמץ / ומטיף ללא מלים
רגוע ונינוח / שליו ופתוח / ... / יוצר אך לא מחזיק..."
"...אל תתגאה במעורר קנאה / ... / אל תאסוף רכוש בעל ערך /... זו דרכו של החכם"
"מפני שאין בו (בחכם) שאיפות, יכול הוא לממש אהבה במלואה"

כמובן שהציטוטים האלה אין בהם כדי לתת את הטעם האמיתי של הטאו, בשביל זה תצטרך לקרוא בעצמך. אבל הם כן מראים שהסטנדרט של הצלחה בעיני חכמי הטאו שונה מאוד מזה של המערב.
שוב, גם בלי להגיד שזהו המדד הנכון לשפוט את הדברים, אנחנו רואים שיש כאן מדד אחר. כלומר, לא לפי *כל* מדד המערב מנצח. אם אתה אומר שהמערב מנצח לפי כל מדד נכון, ושהמדד הטאואיסטי הוא לא טוב, אז זו כבר טענה אחרת וחובת ההוכחה היא עליך.
אז למה בכל זאת 287646
ההפך, חובת ההוכחה *עלייך*.

די ברור שלא לפי *כל* מדד המערב מנצח. כאמור, על פי "ממד התפוצצות האוכלוסין" המזרח מנצח, והנה הפרכנו את הטענה המגוחכת שלפי *כל* מדד המערב מנצח. איזו טענה נשארה? שלפי כל מדד *בעל ערך* המערב מנצח. עכשיו יש לנו שתי אפשרויות:
1) בהינתן מדד כלשהו, חובת ההוכחה על מי שלא מסכים איתו להראות שהוא לא בעל ערך. במצב זה עלייך להסביר מדוע כל המדדים שהוצגו קודם (ועוד מדדים רבים אחרים שאפשר להנפיץ) הם לא טובים. מסתבר שזה לא קל במיוחד, דווקא (נסה!)
2) בהינתן מדד כלשהו, חובת ההוכחה היא על מי ש*הציע* אותו. זו דווקא גישה הגיונית - אף אחד לא אמר שאנחנו מחוייבים לקבל כל מדד שיציעו לנו, אבל אנחנו בוודאי פתוחים לנימוקים סבירים, גם אם אנחנו לא מסכימים איתם.

אני חושש שה"נימוק" שלך לא מסביר מדוע עלינו להקשיב לספר הטאו, אלא לכל היותר שספר הטאו מאמין במשהו. אני בטוח שהוא מאמין במשהו שהמערב לא מאמין בו. גם סטאלין האמין במשהו שכזה.
אז למה בכל זאת 287656
בוא נקרא שוב את המאמר לרגע. באיזשהו שלב המאמר תוהה מדוע סין, למרות הפילוסופיות העמוקות שרווחות בה, "הפסידה" במאבק עם המערב על השליטה בעולם.
יש כאן כביכול סתירה מסוימת בין עומקן של הפילוסופיות לבין עמדת הנחיתות שסין נמצאת בה. מכאן הוא מנסה להסיק שקיימת איזשהי עליונות לפילוסופיה המערבית. (את זה הוא לא טוען במפורש, אבל האם אתה מסכים שזה מה שמשתמע?).
הטיעון שלו לא תקף, לדעתי, מכיוון שהוא מודד את "נצחון" המערב בכלים מערביים. ייתכן והסתירה שהיא הבסיס לטיעון אינה קיימת כלל.

עכשיו אתה מבין למה להשתמש במדד התפוצצות אוכלוסין זה מיותר ושרירותי ואילו לאמוד דברים בדרך של פילוסופיה סינית זה רלוונטי לטיעון?
לא טענתי שהמדדים המערביים כשלעצמם הם חסרי ערך, רק שאולי הם לא הנכונים עבור השאלה הזאת.
אז למה בכל זאת 287658
גם במובן של פילוסופיה סינית, הסינים ושאר המזרחיים מאמצים פילוסופיות ודתות מערביות בקצב מסחרר ולכן אלא אם המדד להצלחה על פי הפילוסופיה הסינית הוא, כפי שהצעתי:

אין אפשרות לומר שהפילוסופיה הסינית ניצחה.
אז למה בכל זאת 287661
תראה, אף אחד לא דיבר על ניצחון של הפילוסופיה הסינית על המערב. כל הפואנטה של הטיעון שלי הוא שהצלחה במונחים טאואיסטים לא קשורה בניצחון. גם אם הפילוסופיות המערביות קונות להן שליטה וכוח בקרב הסינים, תהיה זו הצלחה בעיקר במונחים מערביים. הצלחה במונחים טאואיסטיים היא הסתפקות במועט, זרימה עם הדרך הטבעית של הדברים והרס מועט ככל האפשר של הטבע. לפי מדדים אלה, ככל שהמערב שולט יותר, כך הוא מצליח פחות.
אז למה בכל זאת 287674
נהדר. אתה טוען שיש מדד שבו הסינים אולי ניצחו - הצע אותו ונמק מדוע הוא טוב לא פחות מהמדדים המערביים.
אז למה בכל זאת 287688
לא דיברנו על ניצחון אלא על הצלחה. לפי מדד סיני אחד לפחות, ניצחון אינו קריטריון להצלחה.

משל:
ראובן ושמעון חברים (בערך). ראובן מאמין במונוגמיה. הצלחה מבחינתו היא חיים יציבים עם אישה אחת בנאמנות ומסירות. הוא גם נשוי לחדווה ומקיים איתה את אמונותיו. עבור שמעון הצלחה פירושה כיבוש. כל כמה חדשים רואים אישה אחרת בזרועותיו. ככל שכבש יותר נשים, כן הוא מצליח יותר בעיני עצמו. בעיני ראובן שמעון הוא כישלון. הוא אינו מצליח לקיים יציבות. ולהיפך. שמעון רואה את האמונה של ראובן כאידיאולוגיה טפשית וחלשה. ההוכחה: היא אינה עוזרת לו לכבוש הרבה נשים. כלומר, האידיאולוגיה של ראובן מובילה לכישלון.
מתישהו הצליח שמעון, ברגע של חולשה מצידה, לפתות את חדווה ולכבשה בקסמיו. עכשיו זה ברור. שמעון ניצח את ראובן, כבש ממנו את אשתו. עכשיו שמעון מצליח לפי המדד של עצמו, וראובן מפסיד על פי המדד של עצמו. אך האם שמעון מצליח על פי המדד של ראובן?
אז למה בכל זאת 287707
נהדר. אתה טוען שיש מדד שבו הסינים אולי הצליחו - הצע אותו ונמק מדוע הוא טוב לא פחות מהמדדים המערביים.
אז למה בכל זאת 287740
בוא ננסה לרגע לפשט את הדיון כדלקמן (אם הפישוט נראה לך כפשטנות, אמור וננסה פישוט אחר):

נתייחס לשתי הפילוסופיות כאל שתי טענות.
טענה א': "הצלחה פירושה להיות שמח בחלקך ולא לשאוף ליותר מהמינימום הנדרש"
טענה ב': "הצלחה פירושה השגת משאבים רבים ככל האפשר"

איך נדע מי מהן צודקת? יש לי רעיון. בוא נבנה שני רובוטים קטנים. אחד יחליט את החלטותיו בהסתמך על טענה א', והשני בהסתמך על טענה ב'. ניתן להם לחיות בעולם במשך שנה ואז נשפוט את מצבם לפי הקריטריון הבא:
קריטריון: "זה שברשותו המשאבים הרבים ביותר מוכיח את צדקת הטענה העומדת בבסיסו"

בניסוי מחשבתי זה תוכח צדקתה של טענה ב'. קל לראות שהקריטריון מניח את טענה ב'. יש כאן מעגליות.

אני טוען שמעגליות כזו קיימת גם בהשוואה בין הפילוסופיות שנערכת בפסקה האחרונה של המאמר. אני לא חושב שיש דרך לצאת מהמעגליות הזאת (משפט אי-השלמות של גדל עולה לראש). ואולי המסקנה היא שאין טעם לערוך השוואות מהסוג הזה.
אז למה בכל זאת 287745
אתה בהחלט צודק בקשר לכך שבשיטה שאתה מציע קיימת מעגליות. אני לא מסכים איתך שאין דרך לצאת ממנה - זה תלוי בנקודות שעליהן אתה כן מסכים עם בני השיח שלך. אם אתה לא חושב שניתן לשכנע - לא אנסה לשכנע אותך שניתן, ואתה לא תשכנע אותי שהקריטריונים שאתה מציע הם כאלו שיש טעם להתייחס אליהם.

אגב, איך משפט אי השלמות קשור לכאן? אם כבר הוא מחזק את הגישה שלי - במערכת אקסיומות מסויימת קיים דבר מה שלא נוכל להוכיח, אבל אם נרחיב את האקסיומות נוכל להתגבר עליו (וכמובן, נקבל עוד משהו שלא נוכל להוכיח, אבל הוא כבר לא נושא הדיון).
אז למה בכל זאת 287775
לא הבנתי אם אתה חושב שבטענת המאמר אין מעגליות או שיש, לדעתך, דרך לצאת ממנה. אם יש, תוכל לפרטה?

לגבי משפט אי-השלמות, נראה לי שהרחבת האקסיומות לא תועיל. או שהמסקנה כבר לא תנבע מהאקסיומות, או שהמחלוקת תישאר בתחום שלא ניתן להוכחה. זאת מפני שהדבר שאותו אתה מעוניין להוכיח הוא תקפותה של המערכת עצמה.
אז למה בכל זאת 287791
אני לא חושב שיש מעגליות. יש השוואה בין תרבויות על פי קריטריונים מסויימים, שאפשר לקבל או לא לקבל. המאמר חוטא בכך שהוא לא מנמק מדוע אותם קריטריונים שווים משהו, אבל הוא כנראה מניח שיש הסכמה רחבה עליהם. הדרך "לצאת" ממעגליות היא בדיוק זו - לבסס את הקריטריונים שלך על משהו שאינו הקריטריונים עצמם.

אני לא מומחה למשפט אי השלמות, אבל עד כמה שידוע לי מה שמשפט אי השלמות אומר הוא שקיים דבר מה שלא ניתן להוכיח או להפריך במערכת הנוכחית, למרות שהוא נכון. הנכונות שלו היא דבר שניתן להראות במערכת אקסיומות מורחבת (לא בהכרח כזו שפשוט בוחרת לקבל כנכון את המשפט הנ"ל).

למשל, את משפט גודשטיין (כתבתי נכון?) לא ניתן להוכיח עם אקסיומות פאנו אבל כן עם מערכת אקסיומות חזקה יותר:

ואנחנו *לא* מעוניינים בתקפות המערכת עצמה, אלא בתקפות של משפטים מסויימים מתוכה (למשל: "אירופה עדיפה על סין").
אז למה בכל זאת 287923
אני סבור שאין מדד לפיו נוכל להשוות את "עוצמתן התרבותית" של התפיסות השונות. הדברים אותם אנו רוצים לכמת פה, הם טיב החיים של האנשים בחברות השונות. הבעיה הראשונה היא שלא זמינים לנו מדדים ברורים כמו מידת האושר.

גם לו היו זמינים לנו מדדים ודאיים כאלה (ולא, מדדים חומריים אינם משקפים בהכרח אושר) עדיין ספק אם היינו יכולים לבצע השוואה תקפה.

ניקח כדוגמה מקרה קיצוני: דרום/צפון אמריקה. ידוע לנו שטרם הגעת האירופים לאמריקה היו ביבשת תרבויות אינדיאניות שונות ומגוונות. בדרום קמו ונפלו אימפריות, בצפון היו שבטים שונים. לכל התרבויות האלו היו אורחות חיים שונים מאלה של החברה האירופית שכבשה אותן. תפיסת החיים, התרבות, תפיסת העצמי והחברה, הבנת מקומו של אדם בעולם, היו ככל הנראה נבדלות במידה ניכרת מתפיסות אירופאיות לאורך הזמנים. אירופה כבשה את אמריקה ופגעה בצורה משמעותית בתרבויות שהיוו את הבסיס לאורח החיים שהיה נהוג שם. החברה שנתהוותה עם הכיבוש היא חברה תלושת שורשים שאינה מחוברת היטב לתרבות המקור ותפיסת החיים הבסיסית שלה, ועם זאת היא גם לא הטמיעה היטב את התרבות הכובשת. דבר דומה אנו רואים באפריקה, הדים לעניין יש גם באירלנד.

אז נכון, הקף ועומק הכיבוש במזרח לא היה יסודי כפי שהיה באמריקה. עם זאת, התרבות הסינית/הודית וכו' הושפעה במידה לא מועטה מהתרבות החיצונית הקולוניאליסטית (משום שהיא חזקה יותר טכנולוגית, יעילה יותר ?כלכלית? וכו') וגם לו היה לנו מדד "אושר" אמין למדי, הרי שמדידותיו לא היו משקפות את התרבות שצמחה מפילוסופית המזרח הטהורה, אלא תרבות שעטנז מזרח קולוניאליסטית.
אז למה בכל זאת 287926
יפה.
אבל בוא נמתח את מחשבתנו עוד צעד. מי אמר שאושר הוא המדד? (למיטב ידיעתי האושר כתכלית עליונה זו קביעה אריסטוטלית, ולא תמצא רבות כדוגמתה בתרבויות דתיות)
אז למה בכל זאת 287937
סושי, נודלס, קארי.
קונג פו, קראטה.
תאי צ'י, יוגה.
טנטרה.
פנג שווי.
אז למה בכל זאת 287927
המעגליות לא נעוצה בזה שהקריטריונים מבוססים על עצמם, אלא בזה שהם מבוססים על אחת התורות שהקריטריון בודק. אם אתה מכחיש את זה, אז תסביר לי על מה הוא מבוסס ותראה לי שזה לא קשור לפילוסופיה המערבית.
אז למה בכל זאת 287975
חיים טובים יותר ומשוחררים מסבל נמצאים למיטב ידיעתי גם ביסודו של הבודהיזם. אין זה מדד הכרחי (אם מצפים לגמול בעולם הבא, גם חיים רעים אך "נכונים" למטרה זו יספקו), אבל זהו המדד המועדף עליי. הקריטריונים המבוקשים בד"כ הם אכן מערביים (אולי בגלל שהשיח בו אנו משתתפים נעשה בעיניים מערביות), כל שניסיתי לומר הוא שהתרבות המערבית המהווה גורם עולמי ב-‏2, 3 המאות האחרונות היא בעלת השפעה שלא ניתן לנכות אותה ולכן כל מדידה תתייחס לחברה המושתתת על עקרונות שהם בחלקם מערביים.
אז למה בכל זאת 288413
אבל חיים נקיים מסבל זה לא המדד שהציע המאמר. והפירוש הבודהיסטי לסבל שונה מאוד מזה המערבי.
אז למה בכל זאת 614472
הפירוש הבודהיסטי לסבל מכיל את הפירוש המערבי, וכמו כן מרחיב אותו, ולכן אינו ''שונה מאוד''.

כן, הערה מאד מאוחרת, זה מה שקורה כשקופץ לי דיון ב''אקראיים'' שנראה מעניין.
אז למה בכל זאת 287655
"מרבה נכסים, מרבה דאגה" היא אימרה מזרחית?
אז למה בכל זאת 287660
לא, זה נמצא בפרקי אבות, נדמה לי.
אני רק שאלה 287675
"מרבה נשים, מרבה כשפים" זה מאותו מקום?
אני רק שאלה 287687
אני חושב שכן. ועוד כהנה וכהנה.
תקרא פעם, זה מאלף.
שאלה לכותב המאמר 286857
"בניגוד לגרסאותיו ההודיות או הטיבטיות, הבודהיזם הסיני מיעט לעסוק בפיתוח מטאפיזיקה ספקולטיבית, או במאמצים להשתחרר מן הקיום".

איזה מטאפיזיקה ספקולטיבית יש בבודהיזם ההודי או הטיבטי?
שאלה לכותב המאמר 286987
בעיקרון, התורה הבודהיסטית הקדומה היא מאד פראקטית: סבל, תשוקה, מדיטציה, שחרור, אין 'אני'. אבל, בערך באיזור המאות הראשונות לספירה, התפתחו כל מיני אסכולות שניסו להעמיק את הצד הפילוסופי של התורה הזו- למשל הם עסקו בפירוק המציאות ליחידות יסוד, בשאלה איך בדיוק נוצר ה'אני', איך התודעה משפיעה על המציאות וכד'. לצורך זה הם יצרו כל מיני תמונות עולם הרבה יותר מורכבות מבחינה מטאפיסית.
(אם רק לזרוק כמה שמות, אפשר לקחת למשל את אסכולת המאדיימיקה של הפילוסוף נג'רג'ונה, שניסה באמצעות מהלכים לוגיים מתוחכמים להוכיח את אי ממשותם של כל הדברים - או את אסכולת היוגצ'רה של וסובנדהו, שפיתח תמונת עולם אידיאליסטית, שבה רק לתודעה יש קיום ממשי).
הבודהיזם הטיבטי המשיך לפתח את הכיוונים האלה- למעשה הוא ממשיך בזה עד היום- ובמקביל שילב את זה עם קוסמולוגיה מסובכת למדי הכוללת מספר רב של 'עולמות' או רבדים של המציאות. אצל הבודהיסטים הסינים- ובמיוחד אצל אסכולת הזן- עד כמה שידיעתי הצנועה מגיעה, אין כמעט עיסוק בסוגיות האלה.
שאלה לכותב המאמר 287013
אני תהיתי על השאלה הנ''ל משום שתורת ה''אין אני'' היא הדבר הרחוק ביותר ממטאפיזיקה שיש (כנ''ל לגבי התורות של נג'רג'ונה) . הם עד כדי כך מתרחקים מההנחות המטאפיזיות שהם קובעים שאפילו מה שאנחנו קוראים ''אני'' (או האטמן) או הסובייקט המודע לא קיים אלא הוא רצף של ארועים (דהרמה).
שאלה לכותב המאמר 287056
ומדוע טענה שכזו של שלילת הקיום העצמי ("אין אני") אינה מטאפיזית?
שאלה לכותב המאמר 287057
כי הם עד כדי כך מתרחקים ממטפיזיקה שהם טוענים שאי אפשר להכליל את רצף הארועים הפיזים שקוראים ''לך'' אל תוך סובייקט מודע שאתה קורא לו אני. ה''אני'' הזה שאנחנו מדברים עליו הוא לא משהו מובחן בבירור (ראה למשל את בעית האני בהסטוריה של הפילוסופיה).
שאלה לכותב המאמר 287074
אין בעיה, אבל זו עדיין אמירה מטאפיזית. אולי צריך לקרוא לזה אנטי-מטאפיזיקה, אבל יש כאן עדיין הנחה מטאפיזית ברורה אודות ה"ריהוט של העולם", לא כך? האין הטענה שאין בעולם סובייקטים טענה מטאפיזית?
שאלה לכותב המאמר 287081
אתה יכול לקרוא לזה אנטי- מטפיזיקה אבל העובדה שהם לא מניחים קיום של סובייקט עם תודעה היא לא הנחה מטאפיזית. הנחה מטא-פיזית חחיבת להיות בעל אופי *חיובי* .
שאלה לכותב המאמר 287108
לא ברור לי למה אתה מתכוון ב''אופי חיובי''. לדעתי מה שקובע אם הנחה היא מטאפיזית הוא תחום הדיון שלה, ולא התוכן ביחס לאותו תחום דיון.
בדומה, הטענה שלא ניתן לדעת דבר היא טענה אפיסטמולוגית, אך על פי שהיא בעלת אופי ''שלילי''.
בדומה, הטענה ש''אין אוניברסליים'' היא טענה מטאפיזית.
שאלה לכותב המאמר 287191
יש משהו בטענות שלך, אבל יחד עם זאת אני חושב שהטענה ההודית שגורסת שלאוסף המאורעות הפיזים בעולם לא מתלווה איזה ''אני'' מובחן היא לא טענה מטאפיזית ובטח שהיא פחות מטאפיזית מההנחה היומיומית לקיום מובחן וברור של האני.

נכון שאנחנו מתשמשים במושג האני ביום-יום מטעמי נוחות אבל זה עדיין לא מצביע על כך שזה לא מונח ערטילאי . הייתי אפילו אומר שהטענה בדבר קיומו של האני היא היא הטענה המטאפיזית.
287005
מחבר המאמר היטיב להסתייג מראש מהטיעון שלו בפסקה האחרונה, באומרו שהסבר ההיסטוריה באנלוגיה לפילוסופיה הוא ספקולטיבי ומתעתע. אכן. נראה לי שדרך מעניינת לבחון קישורים כאלו הוא לדמיין שהפילוסופיה היא אותה פילוסופיה, אבל ההסיטוריה הפוכה: אילו הסינים כן היו מתשלטים על העולם, ואירופה היתה נשארת נחשלת, האם היינו יכולים להסביר זאת באמצעות הפילוסופיה? נראה לי שכן: היינו אומרים שכשם שהפילוסופיה הסינית מעשית וארצית יותר, כך גם הסינים גילו תכליתיות רבה יותר; האירופים היו שקועים בספקולציות מטאפיזיות, ולא היו יכולים להרים פרויקטים מעשיים כבדים כמו כיבוש העולם (והשווה הרומים לעומת היוונים). הסבר כזה נראה לי שהיה מתקבל בטבעיות רבה; למעשה, בטבעיות רבה יותר מההסבר ההפוך שבמאמר. ואם כך, נדמה לי שכוח השכנוע של ההסבר שבמאמר נחלש משהו.
מסכים 287075
תגובה 190337
משפט סיני עתיק 287174
כשאין לך מה לומר, תמיד תגיד משפט סיני עתיק.

גם אם זה בולשיט, עדיין תחשב לפילוסוף :)
287244
מאמר מעניין, תודה.
עם זאת, כמה נקודות.
1. עצם קטלוגם של הכתבים הסיניים העתיקים כפילוסופיה הוא בעייתי, באשר הוא מוציא אותם מן "המגרש הביתי" ומעמידם מראש בעמדת נחיתות בקטגוריה מערבית.
2. כמובן במידה שיש מקום להשוואה, הרי ודאי שאין זה לטקסטים כמו של דקארט, שפינוזה או קאנט, שנכתבו למעה מאלפיים שנה מאוחר יותר, אלא אולי לפילוסופים הפרה-סוקרטים בני תקופתם.
3. הצורך ב"תרגול" דבריהם של קונפוציוס, לאו טסה ואחרים ממקם אותם קרוב יותר לדת, גם אם אין בה אלוהים. די אם נזכיר שלפי חלק מהתפיסות ביהדות, המצוות הן העיקר - והאמונה היא עניין שבין אדם לעצמו (או לאלוהיו, כמובן, אם יש לו כזה).
4. גם הזרה של התנ"ך, במידה שהייתה אפשרית היום (לאור הרייטינג העצום שלו, אולי היה צריך לשם כך להביא לשם כך מישהו מהמאדים), הייתה ודאי מעוררת תמיהות רבות לגביו כטקסט קנוני שמתעמקים בו כבר אלפי שנים. בפרט לו הוציאו ממנו דווקא פסוקים הנותנים הוראות בנייה או אכילה, או רשימת שמות כמעט ללא הערות שוליים.
מבלי לפגוע בזכויות...... 287247
אבל המאדים כאן .
בלי לפגוע בזכויות...... 287253
אם כך, אפשר לנסות.
287339
(טוב שקראתי עד הסוף - נכון לרגע זה. עוד הייתי חוזרת על דברייך:).)

בסעיף 3 התייחסת ל-תגובה 286983 תחילה - מעין פתיל-פתילון ושמו באייל 'אז למה בכל זאת', שם גם תוכלי לקרוא את תגובה 287296, שהוספתי לה לפני כמה דקות תגובת הפניה עם תגובתך זאת.
(הייתי צריכה לציין גם את סעיף 4 בתגובתך. לא נורא.)
''והשמש עולה כרעם, מסין, מעבר למפרץ'' 287251
לכל מי שמריע פה על נצחון המערב- תרימו תעיניים אל האופק המזרחי ותראו מה הולך שם.

לא עניין אותם עד עכשיו לכבוש את העולם, כי מה להם ולעולם. הרי /הם/ העולם. אבל עכשיו שהם שמו לב שיש כמה דברים טובים אצל הברברים המערביים,הם התחילו לזוז לכיוון. אולי בינתיים הם רק לומדים ומשלימים חומר, אבל הם נורא מהירים. והם לא יתקעו בשלב ההעתקה.

תתחילו ללמוד סינית.
[אסתי, ו-AMD חדש. תוצרת סין, כמובן].
שאלת תם 287350
האין הזן מקורו ביפן?
שאלת תם 287385
זן - מקורו באסכולת הצ'אן הסינית, שמקורה (אם להאמין לאגדות) בנזיר ההודי בודהידהרמה, הפטריארך ה-‏37 (39?) של אסכולת הדהיאנא בבודהיזם.

crash course
ספר מצויין 381475
מאוד נהינתי מקריאת הספר. פת- שמיר מצליחה להקנות לקורא ידע מעמיק על הפילוסופיה הסינית מבלי לסבך. השפה בהירה והספר קריא ומעניין מאוד. מומלץ!

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים