הבן יקיר לי 2265
אפרים קישון העיד על עצמו ש''הספיק לכתוב פעמיים על כל דבר בעולם, מלמעלה ומלמטה, מימין לשמאל ומשמאל לימין, וחוזר וחלילה וחס''. בחינה מדוקדקת של כתביו העלתה שטענה זאת נכונה כמעט לחלוטין, ורק מוסד אחד חמק מתחת ידו הגומזת. במלאת שלושים להלקחו מעימנו, נתקן את החסר הזה להלן.
הכריכה הקדמית של ספרו של אפרים קישון ''פרטאצ'יה אהובתי''. צייר: דוֹש
אהבתו של קישון למדינת ישראל מעולם לא הפריעה לו לשלח בה את חיציו השנונים, ותקוותי היא שגם שורות אלה תיקראנה באותו האופן, ותבצבץ מהן הערכתי הרבה עד בלי די לאיש שהשפיע עלי רוב שפע, ועזר לעצב את חוש ההומור הקלוקל שלי. יהי זכרו ברוך.



בשנת 1949 נחת בנמל חיפה עיתונאי הונגרי צעיר, פליט שואה. פקיד העלייה העיף בו מבט משועמם, ותוך שהוא נוגס בסנדוויץ' שלו רשם "אפרים קישון" בתעודת העולה.

- "פֶרֶנְץ קישהונט, בבקשה" תיקן אותו פרנץ בנימוס הבסבורגי.
- "פרנץ? מה אתה, פושקש?" גער בו הפקיד "אלה רק באים וכבר חושבים שהם יודעים הכל" ולפקידה חבובה שישבה בשולחן הסמוך הוסיף בקריצה "איגה מיגה חאפ דה פליגה. הה הה"

ידיעותיו של אפרנצים בעברית היו מוגבלות משהו אותה העת, ברם שליטתו בהונגרית היתה מספקת כדי להבין לאיזה מקום נמוך הורידה אותו העלייה. עלייה וקוץ בה, היה ודאי חושב אם היה מצויד ברקע התרבותי המתאים, אך זה נבצר ממנו בנסיבות הזמן . "אם אינך יכול לנצח אותם," גמלה ההחלטה בליבו "צחק עליהם".

כך החלה הקריירה המטאורית של גדול הסטיריקנים שידעה ארצנו. כשרונו הסאטירי הייחודי מצא קרקע אידיאלית לגידול במדינה הקטנה והמבולבלת שאך זה הוקמה. הפער בין האתוס האידיאולוגי הבומבסטי לבין חיי היום־יום הזעיר־בורגניים היה כר פורה להומוריסטן בעל כושר ההבחנה הנדיר, שעה שהביורוקרטיה, הפרוטקציה והשלטון המפלגתי סיפקו את הזבל לדישון, כפי שהעיד הריח שעלה מכל אלה. הוסיפו עליהם את גשם מיזוג הגלויות מכל קצווי תבל (מיזוג אוויר עוד לא היה כאן) ואת הקונפליקט ההכרחי בין ותיק לעולה ובין מרוקאי ליקה - וקיבלתם גן עדן של ממש לסאטיריקן מתחיל.

לא עברו אלא שלוש שנים, וגיבורנו כבר שלט בעברית במידה שאפשרה לו להיות בעל טור יומי ב"מעריב" שהיה אז העיתון הנפוץ במדינה. שנה אח"כ הועלו בהצלחה גדולה שני מחזות שלו ב"הבימה" וב"קאמרי", ותוך כמה שנים הקים את להקת הבידור "בצל ירוק", שלאגר היסטרי של ממש. בישראל הקטנה של אותם ימים הפך ה"מדור הציבורי" שלו לקולו של האזרח הקטן, הנבוך, המבולבל, החרד - ובה בעת אופטימי, נחוש וגאה על החלק שהוא נוטל בבניית המולדת. בין הפרדוקסים האלה היה קישון מקפץ כלוליין על טרפז, ובמהרה זכה לפופולריות שהיתה שנייה, אולי, רק לזאת של דוד בן־גוריון.
כריכת הספרון "בעד" - אוסף מהפיליטונים של אפרים קישון. צייר: דוֹש
יש אנשים שהצלחה מסחררת כזאת היתה מעבירה אותם על דעתם, אבל לא מחומר כזה קורץ אפרים שלנו; הוא עבר על דעתו בלי קשר להצלחה, או אפילו בניגוד מוחלט אליה. בין אלפי מעריציו ואוהביו התנשאה והתבלטה דמות אחת שאהבה אותו ללא גבולות בני־קיימא בכלל; איש אחד שהיה קורא כל מילה ומתמוגג, משנן כל משפט ומתבשם מנחת, מגחך מכל הלצה ויודע להעריך גם את משחקי המלים החיוורים ביותר "ללא גבולות בני־קיימא" היה פורץ בצחוק משוחרר "מצוין, אפרים". מטבע הדברים מעריץ טוטאלי כזה המאוהב ביוצר בכל רמ"ח אבריו ות"ק פרסותיו, מגמד את ההערכה הציבורית לממדים זעירי חשיבות כגבעת המורה בצילו של האוורסט.

המעריץ המושבע הזה היה אפרים קישון.

חוסר האיזון המשווע בין הערכתו העצמית לבין מה שהציבור הרחב העניק לו, טרף את מנוחת המשורר כאריה רעב בבניין ההסתדרות. למרות כל השגיו, כרסמה אצלו תולעת הספק (לא לבלבל עם תולעת־שני) שמא אין אוהבים אותו או לא מעריכים אותו די או, חלילה, מותר גם לבקר אותו מדי פעם שלא במסגרת ביקורי אורחים. כל ניצן של הומור אחר נתפס אצלו כאיום על שלטון היחיד שלו בתחום, והוא נטה לראות בקונקורנציה הומור עממי זול שקיומו אינו מעיד אלא טעם רע של הקהל הפרובנציאלי, והיא זכתה ממנו בהתאם לגמיזה רבתי, קבל עם ועדות המזרח. כך, למשל, נכתשה בעט קלה התכנית "שלושה בסירה אחת" עד שלא נותרה ממנה אלא תלולית קטנה של אבק אדם דק. על הצד החיובי, הדבר אך דרבן אותו לעשייה נוספת, ואין תימה אפוא שלא עבר זמן רב והוא שלח את ידו גם בקולנוע. "סאלח שבתי" נצפה על־ידי כמיליון איש, יותר ממחצית האוכלוסייה הבוגרת בארץ באותה תקופה - הישג חסר תקדים בתולדות המין האנושי ואף במשפחת הפרימאטים כולה.

- "רק חצי" גנח התסריטאי "ומה עם החצי השני?"
- "פרימיטיבים" כך הבמאי "לא יודעים להעריך הומור טוב"
- "בן־גוריון" סיכם סאלח טופול

בשלב זה כבר היו בידי האזרח ק. פרס נורדאו, פרס סוקולוב פרס כינור דוד ושני פרסי גלובוס הזהב על סאלח. ההצלחה התבטאה, כמובן, גם בהון עתק למדי שנצבר בידיו, מה שלא מנע ממנו להתלונן על גובה המסים שרק בגללם נמנע ממנו לרכוש את "תנובה" כבר אותה העת. כך הלך סופר מחיל אל חיל ומבכי אל בכי, תוך שהוא מוציא תחת ידו רבי־מכר, מחזות וסרטים נוספים, ושמו הולך לפניו גם בחו"ל, שם נבחר ספרו כספר החודש של ה"ניו־יורק טיימס".

אבל מה עושה הדיבוק? לא חלפו אלא כשלושה עשורים ודומה שהקסם התחיל להתפוגג. מסתבר שגם כשרון כביר ממצה את עצמו לאחר הפיליטון המאה אלף, ומה שהתאים למדינה בשלבי ההתהוות לא בהכרח הולם גם מדינה בשלבי ההתעבות. הטור היומי שלו הפך לשבועי, סרטים חדשים לא שִחזרו את ההצלחה הקודמת והתמלוגים לא המריאו מעבר לקו עשרה מיליון הדולר לסרט. גם נסיונותיו להכניס ברוח הזמן אלמנטים מזרחיים־עממיים עלא־כיפק לרשימותיו לא עלו יפה, יא־חביבי, והוא החל לשקוע באלמוניות חסרת תוחלת. התעקשותו לזנוח את קונשטטר, ארבינקא ושולטהייס לטובת עניינים מדיניים ופוליטיים לא הוסיפה לו נקודות אצל קוראיו, אלא אם כן סופרים את הנקודות האדומות אצל אלה שחטפו ממנו חררה בשלב זה. לרוע המזל, בעניינים פוליטיים היו דעותיו של ק. קרובות לדעת הממסד, וקירבה רעיונית זאת היתה בעלת השפעה דומה לסירוסו של דון־ז'ואן או אי סירוסו של טנור אופראי צעיר. סאטיריקן שההומורסקות שלו הולכות ונדמות למאמר המערכת ב"דבר" אינו מעורר אלא תחושת חמיצות קלה בקיבה. מאחר והערכתו של קישון לעצמו לא היתה ניתנת לערעור במחוזי או הרהור בעליון, הלכה וגדלה ההתאמה בין דעת הקהל על הסופר לדעת הסופר על הקהל: אטריות!

בה בעת עלתה וגאתה הפופולריות של ק. דווקא במרכז אירופה. מסתבר שגם שם שטוקס לא מגיע אף פעם, וההומור הקישוני, שנעשה בלתי רלבנטי בלבנט, התאים לאירופאים ככפפה לרגל. כך ארע שהסופר מצא את עצמו מבלה יותר ויותר מזמנו בברלין וז'נבה, וביקוריו בפרטצ'יה אהובתו הפכו נדירים כפוליטיקאי הגון. אפס, הוא נשאר ציוני נלהב כשהיה, והמחשבה על הגירה לא עלתה כלל על דעתו. להפך. "אינני מוכן לחיות שוב כיהודי באירופה" כתב במאמר חוצב להבות בגנות הירידה, מאמר שנשלח ארצה בדואר מדירת הפאר שאפרים קנה בינתיים במרכז מינכן, כדי שיוכל לשהות בה לרגל עסקיו, שכן אין זה בא בחשבון לנסוע שמה משוויצריה בה התגורר דרך קבע. כרבים וטובים לפניו, קישון גילה שאת ישראל, כמו אישה עם ריח רע מהפה, יותר נוח לאהוב מרחוק, כן? וכדי לא להתלבט מדי בבעיות הזהות, הוא שכנע את עצמו באמת ובתמים שהכול נעוץ בחוסר הכבוד שנוהגים בו בארץ. מתוך הזלזול הזה הוענק לו פרס ישראל על "מפעל חיים", וההומוריסטן נראה מפויס מעט, הגם שציין בענווה כי כל אומה אחרת היתה משיגה עבורו פרס נובל לפחות, בעוד עליו להסתפק בפרח נובל בלבד. גם את ההצעות להיות שר החוץ, שר החינוך, שר המדע או שר התשטויות הלאומיות אין לראות אלא כעדות נוספת לחוסר הפרגון הישראלי הטיפוסי. "אפילו ראשות ממשלה לא מציעים לי" פרצה המרירות מגרון הסופר, והוא התפזר בצעקה צרודה לאפלת הצהריים.

בארמונו שבשוויצריה כתב את הספר המביך "נקמתו המתוקה של פיקאסו", והמחזה "משפט האבהות של הנגר יוסף" זכה להצלחה בינונית שמעידה על גודל המשבר בתיאטרון האירופי. בראיון שהעניק לפרח עיתונות צעיר באחד האמשים עם הגיעו לגבורות סיפר בהתרגשות על האנטישמיות הגואה באירופה:

- "כל השכנים שלי יודעים שאני יהודי" סח למראיינו "ואני חי כאן על עברי פי פחד".
- "חיות" הנהן המראיין ושרבט משהו.
- "אתמול כתב מישהו 'חזיר יהודי' על דלת ביתי, ומול החלון הבעירו צלב מעץ" הוסיף האמן, בלוגמו מכוסית המרטיני שבידו.
- "נורא." התחלחל הכתב "האם, המממ, נוכח הנסיבות, שקל אדוני להעתיק את מקום מגוריו ל... כלומר... איך לומר זאת... לישראל?"
- "חצור" ענה לו הסופר הנרדף.
- "כמובן" הסכים העיתונאי, אך דומה שלא ירד לעומק הרעיון.
- "חצור הגלילית" באר קישון באורך רוח. למה הם שולחים אידיוטים לראיין אותי?
- "אהה" הרפורטר החל לעלעל בפנקסו במבוכה מסוימת.
- "בסניף המקומי של 'סטימצקי' לא תמצא את כתבי אלא על מדף אחורי, ליד ספריו של, צר לי להגיד, דן בן־אמוץ" הסביר הד"ר לשם כבוד מטעם אינספור אוניברסיטאות. "מי יכול לצפות מאיש רוח כמוני לחיות דרך קבע בסביבה פרימיטיבית בקנה מידה קולוסאלי כזה?" שאל את המפגר שממול. לא יכלו לשלוח את הילד של טומי?
- "אין נביא בעירו" הצטמק העיתונאי בצילו של הענק.
- "ובכלל" הוסיף ק., "מעולם לא עלה על דעתי לעזוב את הארץ הנהדרת שלנו. אני פשוט גר במקום אחר".
- "בכך אין מוטל ספק. ואם יותר לי, הציבור בארץ לא שכח את כבודו" כך הכתב הצעיר "ההוצאה החדשה של ספריך נמכרת יפה".
- "'נמכרת יפה', איש צעיר?" נעלב האמן, "האינך מבין שגאוני הדור אינם נותנים ליבם לזוטות שכאלה? וכי שאל שייקספיר בכמה עותקים נמכר "המלט", אותו מחזה דל הומור שכתב? האם התעניין בטהובן כמה פעמים מנגנים את החמישית שלו, או שמא עסק לאונרדו בשאלת הפופולריות של המונה ליזה? לא ידידי, אין אנו תרים אחרי אהבת ההמון הנבער מדעת בעת שאנו תורמים את תרומתנו הצנועה לאושיות התרבות האנושית, תרומה מזוקקת שתוסיף לזהור באור יקרות הרבה אחרי שניאסף אל אמותינו, ולא הכמות אלא האיכות היא הנר לאורו אנו פוסעים אל הנצח. חוץ מזה, האספסוף לא קנה אלא מאתיים אלף עותקים, ואף הם בכריכה רכה".
- "ברור" הנהן העיתונאי "רק חשבתי שאולי, למען בטחונו האישי של אדוני..."
- "מה יש?" הפסיק אותו הקלאסיקן "זה מכבר גמרתי אומר שבעת הצורך אני אורז את מיטלטלי כמו־כלום, ועובר לדירה שמחכה לי הרחק מכאן"
- "וינה?"
- "ומה?"



ביום השלושים למותו הודיעה בז"נ על הפסקת הזרמתם של רעלים לקישון למשך 24 שעות תמימות(!), לראשונה מאז קום המדינה. מספרים שציפור אחת שתעתה שמה הצליחה לעופף מעל הנחל וכמעט שחצתה אותו, אלא שבמטרים האחרונים ממש השיגו אותה האדים הרעילים וחנקו אותה למוות. היה זה מחזה עוצר נשימה. העיר תל־אביב שינתה את שמה ל"תל אפרים" (במקביל, רח' בני אפרים קיבל את השם המובן יותר "רח' רפי, עמיר ורננה"), הכנסת נקראה "המוסד לתחיקה וצחיקה ע"ש קישון", והרבנות הראשית פרסמה את החלטתה להכניס את כתביו לתנ"ך, במקום ספרי ירמיהו וישעיהו. "עם כל הכבוד להוגים קדומים" אמר הרב הראשי בנאום מרגש "שומה עלינו להודות בעליונות הגישה המודרנית יותר של גדול הרוח בן זמננו, ככתוב 'וישן מפני חדש תוציאו לאור"'.

ואפרים? דמעה של עלבון זלגה על לחיו. "אזיאתים כפויי טובה" לחש בקול שבור באוזני ג'ורג' ברנרד שו "ואיפה נוער הנרות?"

אתמהה.
קישורים
אפרים קישון הלך לעולמו - עדכון חדשות באייל הקורא
פרופ' אפרים קישון - באתר פרס ישראל
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "תרבות והיסטוריה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  Nothing inteligent to say • oded
  ללא כותרת • אנסטסיה • 12 תגובות בפתיל
  קישון האדם וקישון היוצר • אורי רדלר • 30 תגובות בפתיל
  גדול. בראבו שוטה :) • אסתי
  ללא כותרת • האייל היפאני
  כשוטים היינו • גסי • 2 תגובות בפתיל
  יישר כוייח לשכ''ג • שוקי שמאל • 10 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • קורא ביישן • 7 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • בוני • 5 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • קלייד • 2 תגובות בפתיל
  האם הנפש היא ישות ? • קלייד • 2 תגובות בפתיל
  האם הנפש היא ישות ? • קלייד • 2 תגובות בפתיל
  שנה למותו של קישון • מספר 666
  אתמהה • טל כהן • 2 תגובות בפתיל
  קטע מצוין. • וולנד
  מכונית עממית • רון בן-יעקב • 5 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים