הלב הוא קטמנדו 235
ש. פוגל על ספרו החדש של יואל הופמן.
כתיבת רשימת ביקורת זו עולה לי בדמים מרובים. לא כיוון שיש לי קושי לשבח ספר טוב, אלא משום שהצטרפות לגלי הביקורת האוהדת היא דבר שנוא, ומחשיד אותי בחוסר עמוד שידרה. אבל ''הלב הוא קטמנדו'' של יואל הופמן מצדיק את הפגיעה בגאוותי כאנטי-מיינסטרים. שלא לדבר על ההודעות שיחשידו אותי כסוכן של ההוצאה.

שטף כזה של ביקורות חיוביות על ספר לא זכור לי מזה זמן רב. הגדיל לעשות עיתון ''הארץ'', שפרסם שתי ביקורות על הספר בהפרש של חמישה ימים (ב''תרבות וספרות'' ובמוסף ''ספרים'') . שלושה ממכריי המליצו לי על הספר בהזדמנויות שונות, ובספריה נזקקתי לתחבולות על-מנת לשאול אותו סוף-סוף.

ויש לביקורות על מה להסתמך. מדובר באחד הספרים היותר מעניינים שנפלו לידי לאחרונה. ניתן להגדיר את העלילה כסיפורו של הקשר שבין בתיה ליהואחים, אבל לכאורה הספר כולו רצוף סטיות מהנושא, שיבוצי הגיגים ומחשבות של הדמויות. כאמור - לכאורה בלבד, כיוון שלמען הבנת מערכת היחסים הפנימית והחיצונית של הדמויות, צריך להבין שזהו עולמם. וכדי לחדור אל עולמם, צריך לחדור אל תוכם. המעבר בין נושאי המחשבה, המחשבות עצמן, כמו גם ההגדרות החריגות לסובב אותן, חושף בשיטתיות את עולמן הפנימי כשבסופו של הספר ניתן לראות כיצד כל זה היה דרוש להבנה השלמה של הקשר. אני אישית מצאתי גם הנאה מעצם קריאת המחשבות החריגות שמגיעות כאילו בלא קשר לעניין (אבל אני גם מחבב שירה סוריאליסטית). החריגות הללו לא רק יוצרות הזדהות עם הדמויות אלא גם מרבדות אותן.

עמודי הספר אינם ממוספרים והטקסט מודפס על צד אחד בלבד של הדף. הפסקאות הקצרות מחולקות כ''קטעים'' כאשר למעשה בין כל קטע יש אקט כל שהוא שמצריך את החלוקה לפסקה הבאה. עולה מכך שהספר על אף שהוא ''איטי'' ודל בהתרחשויות מעשיות, למעשה עמוס בפעלים. העובדה שאף אחד לא מתייחס לפעלים כיותר ממפסקים מצביעה על היות המחשבה השלד המניע של העלילה. לאורך מאתיים שלושים ושבע הפסקאות אנו מתוודעים לדמויות וחודרים אל עולמן. הדפוס המיוחד מרמז על אופיו השונה של הספר, והחלוקה לפסקאות הכרחית כדי לאפשר לקורא ''לנוח'' בין הגיג להגיג.

אפשר להתייחס לספר כשירה, כטקסט שהעלילה בו משנית עד לא קיימת. אפשר להתייחס רק לעולם הפנימי של הדמויות, אבל בכך חוטאים לסיפור שמתרחש לאורך הספר כולו. הקשר בין יהואחים לבתיה הוא בפירוש נושא הספר, והמחשבות, כמו גם הרגשות, נועדו בראש ובראשונה כדי לנסות ולתאר את הקשר הזה. שיאו של הקשר מתמצה ברגע שבו כל אחת מהדמויות הופכת ''להיות הוא'' וכשמצרפים את כל מה שנלמד קודם לכן מבינים מה המשמעות של ''להיות הוא''.

בין כך ובין כך מדובר בספר שנעים לקרוא, הוא מעורר מחשבה הן ברמה שבה כל פיסקה עומדת לבדה והן כאשר מתחברים כל הקצוות. הספר לוקח את הקורא אל החוויה העמוקה של הקשר הספציפי הזה.
קישורים
הלב הוא קטמנדו - לקניית הספר ב"מיתוס"
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "ספרים"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

יואל הופמן, סופר צעיר ומבטיח? 6149
יש לי הרושם (ואני מקווה שאני טועה) שש. פוגל לא קרא - ושמא גם לא שמע? - על יואל הופמן לפני "הלב הוא קטמנדו".
הכתיבה הייחודית של הופמן (מה שפוגל קורא "פנימיותם של הגיבורים") משלבת בעצם את החיצוני והפנימי. היא מושפעת מאוד מראיית העולם של הזן בודהיזם, שהופמן עוסק בו כבר שנים. גם הסגנון השירי, הדפים החצי ריקים, המבנה המקוטע, המתח בין עלילה לתיאור, האסוציאציות והדימויים, כל אלה קיימים בכל הספרים מבית היוצר הנפלא של הופמן. מספיק לדפדף ב"מה שלומך דולורס" או ב"ברנהרדט".
אותו "עולם פנימי" של הגיבורים הוא בעצם העולם הפנימי שלהם, של הופמן ושל הקורא , וגם של כל הטבע עלי אדמות גם יחד. כלומר, בעצם הופמן רוצה להזכיר לנו את אחדות העולם, ואת העובדה שהאדם הוא רק פסיק בו, ועם זאת לא לבטל את החד פעמיות של כל אדם וכל דמות בספר שלו.
התימהון על הזמן החולף, על התנהלות הטבע מול המשוגות והמעשים הקטנים שלנו, ההכרה בכוחות הפועלים, ומציאת העצמי בתוך כל זה. אלה הנושאים של הופמן. סיפור האהבה בין בתיה ליהואחים הוא דוגמה יפהפיה לזה, אבל בעיקר דוגמה. אין לו עניין ברומנים רומנטיים, למרות שזה ספר שיכול גם לשבור את הלב.
שורה תחתונה:
אולי זה יכול להיות רעיון יפה לגשת לספרים של הופמן ללא כל ידיעה מוקדמת. לא פוסל את זה על הסף. אבל מה , זה מקרה שבו חוסר הידע המוקדם הופך להתרשמות קלושה, ולכן לביקורת שלא מחזיקה מים.
יואל הופמן, סופר צעיר ומבטיח? 6157
אולי זו סתם ביקורת דפוקה שלי ,אני מאמין כתבתי כבר ביקורות טובות מזו , אבל לא סקרתי במאמר זה את יצירתו של הופמן בכלליות אלא את ספר זה ספציפית. וכיוון שכך כתבתי טקסט שאמור להסביר את הרעיון גם למי שלא מכיר את ספריו של הופמן.

ואני אגב, קראתי מספריו האחרים ואני מאמין ש''הלב הוא קטמנדו'' מורכב ועמוק יותר מספרים קודמים שלא.
יש לציין 44855
כי אין זה ספר קל לקריאה, ולבטח לא ניתן לקרוא בו ברפרוף ולהתחבר לכתוב. אין בכך בכדי לפגום באיכויות הכתיבה, די אם נזכיר את יצירת המופת הדחוסה של גרוסמן, עיין ערך אהבה. לצערי רובו ככולו של 'הלב הוא קטמנדו' חלף תחת עיניי ללא תשומת הלב הנדרשת.
לכשתסתיים השביתה אשוב ואפקוד את הרצאותיו של הופמן באוני' חיפה על טאואיזם וזן בודהיזם. האייל הפנוי בבקרי שלישי מוזמן להצטרף.
אפשר להגיע בשלישי הזה? 372479
עוד על יואל הופמן: http://www.notes.co.il/uric/3316.asp

קטע מתוך "גוטפרשה": http://www.tzura.co.il/tshsd/book.asp?arid=64
מומלץ לקרוא עם מריחואנה 707417
ללא אגו, ללא שום מטרה לרוץ אחריה, וזמן שהולך ואוזל - יש את הפניות הנפשית והרגשית ליהנות מכל פיסקה ולהתעמק בה כראוי ולהבין את המטאפורות והדימויים הרבים והלא פשוטים וקלים להבנה בכלל שהופמן שוזר בספר.
אבל גם בתור סחי אפשר לקלוט קצת מן הדברים.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים