שמי אקים גיישין. עליתי לישראל עם הורי בשנת 1996, לאחר שסיימתי את לימודי הרפואה בנובוסיבירסק. היום, "ממרומי מעמדי" כרופא במרכז רפואי גדול במרכז הארץ, אני יכול לספר על חוויותי בדרך למשרה זו, אך הן מחווירות לעומת אלו של עמיתי הרופאים העולים, שרובם המכריע לא הצליחו להשיג משרה בבית־חולים מרכזי.
מבחן הרישוי
בשנות התשעים עלו לישראל למעלה מ-30,000 רופאים ממדינות חבר־העמים. זמן קצר לפני תחילת העלייה, בשנת 1988, הנהיג משרד הבריאות מבחני רישוי לרופאים שאינם בוגרי בתי־ספר לרפואה בארץ (למעט רופאים שלמדו בארצות הברית). האם ישנו הבדל אמיתי בין רופא שהגיע בשנת 1988 לרופא שהגיע בשנות התשעים? ככל הנראה לא. נראה שמשרד הבריאות היה מעוניין לווסת את מספר הרופאים שייכנסו לשוק העבודה – באותן השנים, מספר הרופאים שהגיעו ממדינות חבר־העמים (להלן "הרוסים") היה למעלה מפי עשרה ממספר הרופאים שסיימו את לימודי הרפואה באוניברסיטאות ישראליות (כל אחת מארבע הפקולטות לרפואה בארץ מסמיכה כשמונים בוגרים מדי שנה). בנוסף לרופאים הרוסים, הגיעו גם רופאים ממספר מדינות נוספות – בעיקר רומניה והונגריה – בהן לומדים מאות ישראלים שלא התקבלו ללימודי רפואה בארץ. לזכותם של משרד הבריאות והסתדרות הרופאים אציין שמבחן הרישוי נערך גם בחמש שפות שאינן עברית: רוסית, ערבית, אנגלית, רומנית וספרדית, דבר שאינו מקובל במדינות אחרות.
עולים מגיעים לארץ (צילום: סטיבן אפסטיין, Ponkawonka.com)
מבחן רישוי נשמע רעיון סביר ולגיטימי. אך כאמור, יש לזכור מה עומד מאחורי ההחלטה לערוך אותו. יתרה מזאת, שמועה עקשנית מספרת כי הרופאים הרוסים מגיעים לא פעם עם דיפלומה מזויפת, או כזו שנקנתה בכסף. כל הדיפלומות נבדקות על־ידי משרד החינוך ומשרד הבריאות, ובכלל, נסו לקנות דיפלומה במקום שממנו באתי; לא תצליחו.
התקופה שלפני המבחן היא קשה ביותר. לא פעם שומעים הרופאים, בייחוד אלה העובדים באופן זמני כסניטרים או כשומרים בבתי־החולים (מה לעשות, צריך להתפרנס), את המשפט "אתה היית רופא". כל עוד לא עברת את מבחן הרישוי אתה נחשב כאוויר, לכל היותר, בעיני אנשים שאו־טו־טו, כך אתה מקווה, תהיה קולגה שלהם.
לפני המבחן זכאים העולים לעבור קורס הכנה, הממומן על ידי משרד הקליטה (ישראלים המעוניינים להשתתף נדרשים לשלם כ-20,000 ש"ח). אלה שעוברים בהצלחה את מבחן המגן שבסוף הקורס זוכים ב-10 נקודות בונוס במבחן הרישוי "האמיתי" של משרד הבריאות. בקורס עצמו לא פעם נתקלנו אנו, התלמידים, ביחס מזלזל מצד המרצים: הם לא התכוננו להרצאות, או שהרצו על חומר בחזית המחקר בתחומם (מאמרים שזה עתה פורסמו), שאינו נכלל במבחן.
המבחן עצמו הוא חוויה מחרידה. המוני אנשים מגיעים למבחן בגני התערוכה בתל־אביב, אך רק מעטים מהם יעברו אותו – במועד בו עברתי אני את הבחינה, עברו אותה יחד אתי כ-400 מתוך 4,000 נבחנים. למבחן, שנערך פעמיים בשנה, ניגשים רופאים צעירים שזה עתה סיימו את לימודיהם, לצד רופאים ותיקים שעסקו במשך שנים במקצוע; גם האחרונים נדרשים להיבחן במקצועות רפואיים שאינם רלוונטיים להם כלל: גינקולוג, למשל, נאלץ להיבחן מחדש בפסיכיאטריה, נושא בו ייתכן ולא עסק בעשור האחרון. רופאים עולים בעלי למעלה מ-14 שנות ניסיון בעבודתם פטורים ממבחן הרישוי, והם רשאים להחליפו במבחן בעל־פה מול שלושה פרופסורים, לאחר שבילו שנה ב"הסתכלות" (תקופה בה הם עובדים תחת השגחתו של מנהל המחלקה) בבית־חולים; במהלך שנה זו הם משתכרים פחות מ-2000 ש"ח לחודש. ברם, עקב גילם, סיכוייהם למצוא עבודה לאחר המבחן הם קלושים. אני עצמי ניגשתי למבחן הרישוי שלוש פעמים: בפעמיים הראשונות זכיתי בציון 59 (הציון העובר הוא 60), ובתשובה לערעור קיבלתי מכתב האומר, אם נשמיט את מילות הנימוס, "תלמד רפואה".
הסטאז'
אך האפלייה האמיתית מתחילה ברגע המפגש עם קהילת הרופאים הישראלית. לאחר שעברתי את בחינת הרישוי התחלתי שנת סטאז' באחד מבתי החולים הגדולים באזור המרכז (ההקצאה לבתי־החולים נעשית על־פי הגרלה). להפתעתי, גיליתי שכבר במפגש ההיכרות עם בית־החולים מופרדים בוגרי חו"ל מבוגרי הארץ, והוא נערך עם כל אחת מהקבוצות לחוד.
במהלך הסטאז' חייב כל רופא לבלות שלושה חודשים במחלקה פנימית, חודשיים במחלקת ילדים, חודשיים במחלקה כירורגית, וחודש בחדר־מיון; ארבעת החודשים הנותרים הם "חודשי בחירה", בהם יכול הסטאז'ר להכיר מחלקות בהן הוא מעוניין להתמחות, ולאפשר להן להכיר אותו.
בתקופתי, נדרשו הסטאז'רים במחלקות הפנימיות בבית החולים בו עבדתי לעשות שתי "תורנויות יחיד" (משמרת לילה ללא רופא נוסף) על מנת לסיים את הסטאז'. בניגוד לבוגרי הארץ, רוב בוגרי חו"ל הורשו לעשות כן רק לאחר שלושה חודשים, כך שהם נאלצו להקריב חודש בחירה לטובת עבודה נוספת במחלקה פנימית; זאת, למרות שתקופת הבחירה חשובה במיוחד לבוגרי חו"ל שאינם מכירים מחלקות רבות בארץ, וזו ההזדמנות שלהם להיחשף אליהן ולחשוף את עצמם.
יתרה מזאת, הכללים לא היו זהים במחלקות השונות. חלק ממנהלי המחלקות סמכו על בוגרי חו"ל, וחלקם האחר ביכר שלא לתת להם כלל תורנויות יחיד (אציין כי אין שום הבדל בין החולים במחלקות השונות, והם מושמים אליהן באקראי). האם חייהם של חולים מסוימים שווים יותר מאלה של אחרים? ובכלל, האם הוכח אי־פעם שתורנויות של בוגרי חו"ל הן מסוכנות יותר לחולים?
ההתמחות והעבודה כרופא
המשוכה הבאה העומדת בפני הרופאים העולים היא הקבלה להתמחות. למרות הפער (או לפחות השוויון) המספרי בין בוגרי חו"ל לבין בוגרי הארץ, ישנן מחלקות, במיוחד במקצועות המבוקשים, שהן נקיות לחלוטין מבוגרי חו"ל (הראו לי מתמחה רוסי אחד בפלסטיקה או בגינקולוגיה בבית־חולים באיזור המרכז). אפילו במקצועות הפחות מבוקשים, מחלקות הרואות את עצמן כ"יוקרתיות" לא יקבלו אליהן רופאים בוגרי חו"ל (ישנן מחלקות פנימיות ללא מתמחה בוגר חו"ל אחד, ובחלק מהן נאמר בגלוי למועמדים רוסיים "אצלי אתה לא תתמחה", כאשר במפגש הצוות דווח על תקנים פנויים). מצד שני, מקומות שאינם מבוקשים על ידי בוגרי הארץ מתמלאים עד־מהרה בבוגרי חו"ל; כאלה, למשל, הן מחלקות ההרדמה, בהן נדיר למצוא מתמחה ישראלי.
גם במהלך ההתמחות, יחסם של הקולגות – רופאים מתמחים אחרים – הוא לא פעם אינו טוב יותר, ותכופות ממש מזלזל, פוגע ומרגיז. לעתים אתה מרגיש כאילו אינך חבר בצוות. הדבר קורה במיוחד בסיטואציות מסוימות בחדר־מיון, בהן עובדים בו־זמנית רופאים ממספר צוותים, המכירים זה את זה באופן שטחי. האשמה, כמובן, אינה חד־צדדית. במחלקות בהן דוברי הרוסית הם רוב (מחלקות בפריפריה, מחלקות הרדמה) הישראלים ירגישו לא פעם מנודים ולא־שייכים, והשפה הרוסית תשלוט. במספר בתי־חולים בפריפריה רוסית היא השפה הכמעט־רשמית הן בקרב הצוות, והן באינטראקציה עם החולים, רובם רוסים בעצמם.
מתמחים נדרשים לעבור שני מבחנים גדולים: הראשון הוא מבחן "אמריקאי" בכתב (שלב א') בערך באמצע ההתמחות, והשני הוא מבחן בעל־פה (שלב ב') בסיומה. אחוזי הכשלון בשניהם הם בדרך כלל גבוהים מאוד, אך באופן מעניין, שיעור הנכשלים בקרב בוגרי חו"ל הוא גבוה במיוחד, ורבים מהם נאלצים לגשת ליותר ממבחן אחד בדרך למומחיות הנכספת.
מנין ההבדל? ראשית, ישנו עניין השפה. בניגוד למבחני הרישוי, מבחני ההתמחות נערכים בעברית בלבד, שהיא לא פעם עברית מסובכת ולא יום־יומית. אפילו חלק ממחברי השאלות כבר התלוננו על ניסוח המבחן שהוא אולי נכון דקדוקית, אבל בלתי־קריא עבור העולים (אציין שבוגרי חו"ל מקבלים שעה נוספת במבחן). שנית, בוגרי חו"ל הם מיומנים פחות בפתרון מבחנים אמריקאיים, והדבר משפיע על השגיהם.
גורם חשוב שלישי קשור לדעתי באוכלוסיית הנבחנים: הרופאים בישראל משתייכים לאחוזונים העליונים מבחינת יכולתם הקוגניטיבית (אם נתייחס לציוני בחינות הבגרות והמבחן הפסיכומטרי כמדד ליכולת הקוגניטיבית), בשל רף הקבלה הגבוה ללימודי הרפואה בארץ. במדינות אחרות, אפילו מערביות, אין זה כה קשה להתקבל ללימודי רפואה, ולכן אוכלוסיית הרופאים היא הטרוגנית יותר. מבחן ברפואה צריך לבדוק ידע, ולא יכולת קוגניטיבית גבוהה, אך לעתים מבחן ההתמחות בנוי בצורה סבוכה שלא לצורך, המעניקה לפותרי־חידות יתרון על פני אלה שפשוט שקדו על ספר הלימוד.
ולבסוף, לאחר מסכת העינויים הזו, ישנם החולים. לא פעם ולא פעמיים פגשתי מטופלים המעדיפים רופא ישראלי דווקא, או כאלה שלא האמינו לי שאני רופא. גם הם מחפשים רופאים עם המבטא הנכון, וגם אליהם הגיעה השמועה על דיפלומות קנויות.
אילוסטרציה: iStockPhoto
העתיד
כיצד ניתן לשפר את המצב? בדעות קדומות של חולים ועמיתים למקצוע קשה יחסית להילחם, אבל כללים ותקנות אולי קל יותר לשנות. כמה הצעות לשיפור אמורות להיות ברורות מהכתוב לעיל – למשל, יש לוודא שהמרצים בקורס ההכנה לבחינת הרישוי יתייחסו לעבודתם ביתר רצינות, ויש להפסיק את האפלייה כנגד סטאז'רים בוגרי חו"ל. בנוסף, כדאי לדעתי לשלב בוועדות המבחנים יותר רופאים בוגרי חו"ל (כיום כמעט כל חברי הוועדות הם בוגרי הארץ), וכמו כן לתת לרופאים בכירים לעבור על המבחנים לפני שהם ניתנים לנבחנים, כך שהם יוכלו לנפות או לתקן שאלות לא־סבירות (כיום כמעט ואין פיקוח על המבחנים).
אציין כי לאחרונה חל שינוי מסוים בגישה כלפי הרופאים הרוסים, אולי בגלל שהעלייה כבר הסתיימה ואין עוד מסה מאיימת של רופאים רוסים הרוצים להצטרף למערכת, ואולי בגלל שהרופאים שכבר הצטרפו הראו שהשד אינו נורא כל כך. אם צה"ל מהווה אמת־מידה להלכי־הרוח בציבור, הרי טוב לדעת שהיום יש כבר סגן־אלוף רוסי בחיל הרפואה. יבוא יום.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש