השעיר לעזאזל 2373
על משמעות הביטוי ''שעיר לעזאזל'' במקור, ועל משמעותו בשימוש הנרחב שנעשה בו בשפה המודרנית.
עז
(צילום אילוסטרציה: ג'ון דוֹבִי, תחת רשיון CC Attribution Share-Alike 2.0)
מהו שעיר, מהו העזאזל ומה פירוש המילה החידתית הזאת, הנפוצה בעברית מודרנית בעיקר בביטוי "לך לעזאזל"? על שאלות אלה אנסה להשיב במאמר זה.

המילים "שעיר" ו"עזאזל" מופיעות בסמיכות בתיאור הפולחן התנ"כי המופיע בספר ויקרא, פרק ד': "ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת... ונתן על(יהם) גורלות, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל". מפולחן זה נלקח הביטוי לראשונה, אף על פי שכפי הנראה, הפולחן קדום בהרבה לתקופת התנ"ך. השעיר לאלוהים הוא קרבן חטאת, והשעיר לעזאזל "יעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אותו לעזאזל המדברה... וסמך ידיו על ראש השעיר החי והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אותם על ראש השעיר ושילח ביד איש עתי המדברה, ונשא השעיר עליו את כל עוונותם אל ארץ גזרה ושילח את השעיר במדבר." ה"שעיר לעזאזל", אם כן, הוא כפרת העם המסלק את עוונותיו, על ידי כך שהשעיר נושא אותן על עצמו ולוקח אותן עימו למקום אחר.

אחת השאלות הנשאלות היא, למה דווקא "שעיר" ומהו השעיר הזה? אפשר להסביר זאת כך: השעיר הוא הזכר בעזים, ידוע גם בשמו תיש, או צפיר עזים, ומופיע בתנ"ך גם בצורה נדירה של נקבה. שמה של העז, שהוא שם המין הביולוגי, נגזר מהשורש עזז, שמשמעותו קשורה, כפי הנראה, בתעוזתה של בהמה זו בטיפוס על הרים ומצוקים; ואולי גם במשמעות של כוח, הנדרש גם הוא לשם כך. היעל ההררי הוא אחד מקרוביה של העז הביתית.

אבל גם משמעות המלה "עזאזל" נעוצה כפי הנראה בשם העז, ובניתוח המלה אפשר לבנות את הביטוי כ-"עז + אזל" אותו אפשר להבין בארמית כ"העז הלך". ביטוי זה קשור ישירות בעובדת "הליכתו" של השעיר אל המדבר. ואולי העזאזל הוא המקום שאליו "הולך העז" כאשר הוא משולח המדברה; משמעות זו מתקשרת ישירות לקללה המודרנית.

בחינת קורות סמליותה ופולחניה של העז תוכל להסביר את מקורו של המנהג התנ"כי המוזר הזה. העז הפראית, שהיתה נפוצה ביותר מהודו ועד אגן הים התיכון, היתה כנראה הבהמה הראשונה שבויתה, לפני כ-‏9,000 שנה. היא שימשה את האדם למאכלי בשר וחלב, לבוש, ושימושים אחרים בעצמות ובקרניים. ככזאת, חשיבותה היתה מרובה ביותר בתקופה הניאוליתית, ובעלי־חיים ששיחקו תפקיד חשוב בחייהם של בני האדם לקחו גם חלק נכבד במיתוסים ובפולחנים הקדומים.

העזים מצויות עד היום בהרי אגן הים התיכון, ובמיתולוגיה היוונית והרומית היו קשורות באלות ואלים כמו אתנה וארטמיס, דיוניסוס וזאוס, וקופידון הרומי; לדעת פרייזר, כפי שנכתב בספרו "ענף הזהב", העז היתה בעל־החיים הראשון ששימש כרוח־הדגן. העז מופיעה במיתוסים של מרדוך השומרי וניית הצפון־אפריקאית, של האל הנורדי תור, אל־האש ההודי הקדום אגני והרוח הסינית יאנג־צ'ינג, והיא תופסת מקום גם במיתולוגיה המונגולית. באגדות עם רוסיות נודעו רוחות היער כבעלות דמות אדם עם קרניים, אוזניים ורגליים של עזים.

תיאור רוחות היער הרוסיות מזכיר את הסאטירים היווניים, ואת אל היער פאן, שגם לו היתה דמות אדם עם קרניים, אוזניים ורגליים של תיש. האל פאן נחשב לאחד מבני־לווייתו של דיוניסוס, שהופיע לעתים בדמות של גדי; עליו נאמר, שבישול הגדי בחלב אמו היה פולחנו של דיוניסוס הגדי שהועלה קרבן עונתי לאמו, האלה בדמות עז. קרבן כזה התבצע בשבטים שהעריצו את האלה־האם כעז, ואצלם הועלה ראש השבט כקרבן שנתי בדמות תיש בפולחן פוריות.

האל פאן מלמד את דפניס, בנו של הרמס, לחלל

האל פאן מלמד את דפניס, בנו של הרמס, לחלל (פסל שנמצא בהריסות פומפיי, כיום במוזיאון הארכאולוגי של נאפולי)



בדתות הפגאניות הקדומות היתה נהוגה הריגת האל, או ראש השבט המייצג אותו, על כך מסכימים כיום החוקרים. המטרה העיקרית היתה פוריות, אך נוספה לכך מטרה נוספת: השימוש בקרבן כשעיר לעזאזל. התפתחות הרעיון היתה כזאת, אולי: מאחר שהאל מומת בין כה וכה, אפשר גם להעמיס עליו את כל צרות השבט – את חטאיהם של בני השבט כלפי האלוהות, ואת העונשים שהם עלולים לסבול בגללם – ולסלקן מקרבו אל אותו מקום שלשם הולך הקרבן, לפחות למשך השנה הנוכחית, עד הקרבן הבא בשנה הבאה. נראה שזוהי גם דעתו של פרייזר, האומר באותו מקום: "בשימוש באלוהות כשעיר לעזאזל יש צירוף של שני מנהגים שפעם היו נפרדים זה מזה: מצד אחד נהוג להרוג את האל בדמות אדם או בעל־חיים כדי לשחרר את חיי האלוהות מהזדקנות והחלשה. מצד שני היה נהוג לסלק מהשבט את החטאים והסבל פעם בשנה. כך הוטלו על האל המומת כל הצרות כדי שיישא אותם עמו אל העולם הלא־נודע שמעבר לקבר."

האל הידוע ביותר, שעם מותו כקרבן נשא על גבו את כל הצרות של מאמיניו – את החטאים, את העונש ואת הסבל – הוא ישו הנוצרי, אבל התפתחויות שונות של הדת הנוצרית יצרה כפילות של דמותו של השעיר לעזאזל. ראשיתה של הכפילות הזאת נובעת מכפילות האלוהות, שהתפתחה מדמויות הטוב/רע של אל האור ואל החושך של הפרסים. ישו, שדמותו התפתחה מזו של אל האור הטוב, שימש כשעיר לעזאזל בכך שנשא אתו אל מותו את כל הצרות של עמו, תפישה שהתפתחה מתפקידו של השעיר־לעזאזל המקורי. עם זאת, ישו מוכר ונתפש כ"שה תמים" (אותו אפשר לכנות "הקרבן הנצחי"), בעוד שדמות התיש הועברה בנצרות דווקא לשטן, ל"צד האחר" (סיטרא אחרא), הרע, של האלוהות. דמותו של השטן מיוצגת בין השאר בעזרת כוכב הפוך (פנטגרם), בו שני הקודקודים הבולטים מעלה מייצגים קרני תיש. כינוייו השונים של הסמל הזה קשורים כמעט תמיד בעז, ולעתים הוא נקרא פשוט בשם "השעיר לעזאזל". יש כאן, אם כן, שתי משמעויות ברורות ומנוגדות לביטוי הזה: האחת היא של האל הרע הנושא על גבו את צרות עמו ולוקח אותן עמו ל"עזאזל", הוא הגיהנום, מקום מגוריו; האחרת היא של האל הקרבן, המשמש כפרה לעמו ונושא על גבו את צרותיו כשהוא נשלח ל"עזאזל" בעל כורחו. תוצאת כל הגישות הללו למושג השעיר לעזאזל היא המשמעות של העברת האשמה ובריחה מאחריות על חטאים, פעולה של טיהור החטאים, חיסול העבר ותוצאותיו על ידי העברתם למקום או לאדם אחר, או שחרור הקהילה מהם.

אבל המנהג של שליחת השעיר לעזאזל עבר התפתחות נוספת, בכיוון שונה מזה. עם התקדמות התרבות האנושית, נוצרה התנגדות להמתת ראש השבט מדי שנה, וכהונתו הוארכה לכמה שנים. אך מאחר שקרבן הפוריות וסילוק צרות השבט היו חייבים להמשיך ולהתבצע בכל שנה, הוחלף ראש השבט באדם שהועלה קרבן במקומו; אדם זה היה "שעיר לעזאזל" מסוג חדש, לא כפרת השבט כפי שהיה ראש השבט עצמו, אלא כפרתו של כפרת השבט. אצל הקלטים של תקופת הברונזה המאוחרת היה "שעיר לעזאזל" מסוג זה מזוהה עם "השוטה" המיתולוגי שאת חגו חגגו בתקופת האביב; על שמו נקרא יום האחד באפריל "יום השוטה", הנחוג במתיחות שונות עד היום הזה. מקורה של המתיחה הוא בהכתרת ה"שוטה" כמלך ליום אחד, והעלתו לקרבן למחרת היום – מעשה שבלי ספק היה מתיחה נפלאה מאין כמוה.

סיפורה של המתיחה הזאת, שבה מומלך ה"שוטה" בעונת האביב לתקופה קצרת ימים כדי שבתור השעיר לעזאזל יוכל לייצג בכבוד את ראש השבט בטרם יועלה קרבן, מופיע בצורה יפה בספרו המודרני של הסופר הפיני מיקה ואלטארי, "שאנהת המצרי". המצרי, המגורש מארצו, מתגלגל לבבל ושם הוא נופל קרבן לאותו מנהג, המכונה שם "יום־מלך־השווא". וכך הוא מספר: "בטרם אצא אמר המלך והוא צוחק לנפשו, 'הנהרות עלו על גדותיהם והאביב הנה בא, ועל כן בחרו הכוהנים את היום השלושה־עשר כעת חיה ליום חג־האביב ויום־מלך־השווא'." את משמעות צחוקו של המלך מגלה שאנהת מאוחר יותר; למזלו, מצליח המצרי להימלט מגורל הקרבן מאחר שנועדו לו עוד הרפתקאות נוספות בספר.

מצבו של אדם, הממלא את מקומו של אדם אחר כקרבן, שימש נושא מעניין בסיפורת המודרנית, ושני ספרים ידועים עוסקים בו. האחד הוא ספרו של צ'רלס דיקנס "שתי ערים", שבו שני אנשים הדומים להפליא זה לזה מתאהבים בנערה אחת, כפי שמקובל במיתוס (ראו גם "על יריבות, אהבה ושלטון"). אחד הגברים הוא אנגלי שיכור, האחר הוא אציל צרפתי, והימים הם ימי המהפכה הצרפתית. כדי לצאת לעזרת אהובתו, עושה האנגלי את המחווה המיוחדת שבה הוא מסגיר את עצמו לצרפתים במקום יריבו, משמש לו שעיר לעזאזל ועולה לגיליוטינה במקומו.

ייתכן שעל סמך ספרו של דיקנס כתבה דפנה די־מוריה את ספרה "השעיר לעזאזל", מאחר שגם בו מתייצבים זה נגד זה אנגלי פשוט ואציל צרפתי, הדומים ביותר זה לזה בהופעתם החיצונית. אבל התפתחות הסיפור פה שונה מאשר אצל דיקנס. האציל הצרפתי הוא אדם מושחת, המפיל בפח את האנגלי הפשוט ועושה אותו לשעיר לעזאזל האחראי על כל חובותיו הכספיים והחברתיים. הסוף טוב יותר מאשר אצל דיקנס, מאחר שהאנגלי מגלה את התחבולה ומצליח להוציא את עצמו מהבור שכרה לו האציל הצרפתי.



התפתחות נוספת של הביטוי הביאה להרחבת משמעותו מעבר לשימוש באדם יחיד כשעיר לעזאזל. דוגמה לכך מופיעה ב"שם הוורד", ספרו של אומברטו אקו, אבל אפשר להשליך אותה על מצבה של האנושות כולה. מסופר שם על נערה המנוצלת בידי הנזירים ליחסי מין, אותם היא מקיימת כדי להרוויח לחם צר לעצמה ולבני משפחתה. כאשר היא נתפשת בידי איש האינקוויזיציה בחברתו של אחד הנזירים, הוא יוצא בנזיפה – ואילו היא מועלית על המוקד כמכשפה שפיתתה אותו. הנער המספר, אדסו, התאהב בנערה לאחר ששכב אתה פעם אחת; מדריכו של אדסו, ויליאם מבסקרוויל, מסביר לו כי הנערה היא מכשפה, מאחר שהצליחה לפתות ביופיה את הנזיר וגם את אדסו עצמו. אך אדסו מתעקש כי ויליאם יודע שהנערה איננה מכשפה, ועליה לכפר במותה על חטאיהם של הנזירים, מאחר שהיא איכרה פשוטה וחסרת חשיבות. "נעלה מכל ספק היה שהנערה עמדה להישרף, והיא כיפרה על המוקד גם את החטא שחטאתי אני עמה..." מסכם אדסו את המקרה.

קטע זה בספרו של אקו מבטא את עמדת החברה כלפי אנשים מסוימים בה שאינם רצוים לה מסיבות שונות ומשונות. בתקופות שונות בהיסטוריה האנושית היו אלו נשים שהתמרדו נגד הסדר הקיים שבו אין להן מקום בחברה הגברית, וניסו ליצור לעצמן מעמד משלהן. נשים כאלו נקראו בשם "מכשפות", והועלו על המוקד כדי לכפר על כל מיני חטאים, פשעים או סבל של אויביהן – לעתים גברים בעלי מקצועות מתחרים, ולעתים נשים שהשלימו עם החיים הבזוים שהחברה הגברית יצרה עבורן, אבל נטרו טינה לאלו שהצליחו להשתחרר מהם. קבוצה נוספת שהיוותה שעיר לעזאזל היתה כמובן היהודים בכל הדורות. הם שילמו בחייהם כאשר הם שרדו מגפות בזכות נקיונם הפולחני, בעוד הנוצרים התגוללו בלכלוך; ובגלל הצלחתם המסחרית ולעתים גם החברתית בעוד שקבוצות חשובות בחברה, כמו האצילים או האיכרים, התגאו בבורותם המזהירה.

בדומה לכך שימשו זרים שונים בכל התקופות, עד ימינו, כשעירים לעזאזל על חטאיהם ופשעיהם של התושבים המקומיים; ונדמה כי על־ידי קרבן זה חושבים המקומיים להיטיב את מצבם או למרק את מצפונם. ובעוד שהמשמעות החברתית המקורית של מנהג השעיר לעזאזל היתה משמעות מיטיבה, הרי שמשמעות מודרנית זו היא הרסנית ורחוקה מאוד ממטרת המנהג הקדום.
קישורים
המשמעות המיתולוגית של עזים
בעזרת כוכב הפוך – "החותם של בפומט", מאמר על צורת הפנטגרם
אל היער פאן
על יריבות, אהבה ושלטון – מאמרה של טלה בר באתר "וויקה ישראל"
השעיר לעזאזל בחגי יוון העתיקה
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "דת והעידן החדש"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  ללא כותרת • האייל האלמוני • 3 תגובות בפתיל
  תמונת • טלה בר • 6 תגובות בפתיל
  אהם • קרח • 13 תגובות בפתיל
  מנהיגים מודרניים כשעירים לעזאזל • האייל האלמוני • 5 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • איתי • 38 תגובות בפתיל
  עזאזל הוא שד • אסתי • 7 תגובות בפתיל
  כיוון נוסף ביהדות • איתמר
  '' שעיר לעזאזל '' • נדב בלוך • 4 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים