 |
שירה - יולי 2005 | 2389 |  |
||||||||
 |
|
 |
|||||||||
 |
 |
פרסומים אחרונים במדור "יצירות אמנות"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
אהבתי מאד את השירים ושניהם יפים בעיני. השיר הראשון יותר מן השני. (את השני פחות הבנתי. קומוניקטיביות לא צריכה להיות מילה גסה). | |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העלה בי אסוציאציה לשירי אמצע הדרך של לאה גולדברג | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוצח חסר מעצורים. אינו פוסח על נשים וילדים. כל חטא מותר, ברשות האלוקים. שלושה כדורים בגב. מוות מיותר, שכמעט ונמנע. עניין של שניות. רק לא הספיקו לשלוח המסר - אלוקים התחרט. ברגע האחרון, שינה דעתו! אופס |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צמד השירים מזכירים לי תקופה שנשכחה בתרבות הישראלית, תקופה בה התנ"ך, ספר הספרים, שימש מקור השראה לסופרנו, משוררינו, מחזאינו, בדרנינו, זמרינו וגרביונינו. כיום נדיר לשמוע קול המחייה את גיבורי התנ"ך. האם זה טוב האם זה רע? האם יש להשתחרר מאותה יצירה קדומה ולהמציא את היצירה החדשה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נושֵף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שבעולם. הלעולם תנשוף בערפם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. לא. ואנחנו לא מאותו הכפר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש מעט מאד שירים שממש מדברים אלי, שבהם אני חש את המשקל של כל אות ואת הזרימה שנשמעת לי כמו הקולות של הנשימה. שני השירים האלו אינם יוצאים מן הכלל אבל כשקראתי אותם התעוררו בי מחשבות ונזכרתי בדבר מה. משהו אישי שיש לו משמעות רבה עבורי. ועל כך תודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השיר הראשון, בעיניי, הולך בכל הדרכים ששירה אינה הולכת בהן. נאמר על שירה למשל, שהיא שירת ה"אני" ולכן צורתה הטבעית היא גוף ראשון. אני לא יודע עד כמה הגוף הדקדוקי מחייב, אבל בשיר הראשון אין "אני" כלל, אלא שני גוף שלישי. אין גם כל ציטוט או פתחון פה ישיר לדמויות, וישנה חדירה גסה, בוטה, סיכומית לתודעת שתיים מהדמויות. התוצאה היא אפקט של ריחוק מן התמונה המשורטטת ולא כזה של קרבה, בטח לא רגשית אבל גם לא גאוגרפית. שלושה ימים משורטטים בכמה שורות, הקצב מהיר, סיכומי. תהליכים שונים ומנוגדים ניתנים בהרף שורה, המטפורות ניתנות בקצב חטוף, תהליכי נפש נמסרים ונמחקים במהירות. כל אלה מתאימים לפרוזה או אולי לאפוס. הרי שירה היא זו המתעכבת, המתארת הרף עין בשורות רבות, הפונה אל הרגש ואל האסתטי תחת אל "מרכז המידע" של הקורא שצריך לעבד ולארגן כדי להמשיך הלאה. הרי את תהליכי הצבע או את תפיסת הדמויות את הדרך ניתן היה להראות באריכות תחת לסכם ברגע. מה בוער? למה להסות את הקול הדקיק והעדין? הרי עבורו נוצרה השירה, ואת הקול של השיר הזה ניתן היה להשמיע היטב בעוד כמה בתים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובתך מבהירה לי,על דרך הניגוד, את היופי הפיוטי הקיים בדרכים שעדין לא הלכו בהן. האם לא נותר לנו מה לחדש? האם לא נוכל להבין את הדברים בצורה מהותית ומתומצתת כפי שהצליחה המשוררת להביא את סיפור שלושת הימים בשיר אחד? ע"פ דבריך, אולי נחליף את השירה במאמרים, כדי לתת להם את הפרוש הרחב והברור דרכו נצליח להבין את המאורע הגדול הזה, אך מבלי להצליח להרגיש אותו או לחוות אותו בדרך הפיוט.דוקא השיר "אב אם בן" כן הצליח להפיח בתוכי את חוית העקדה בדרכו המיוחדת והיפה, ולהאיר את סיפור העקדה באור חדש ואחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דומה תומר כי החדשנות לשמה מעוורת את עיניך, ואלה המתרשמים מחדשנות לשמה, בשיר או בציור כאחד, עיוורים הם. החידוש לשמו אין הוא "יפה" אלא אם כן הוא יוצר את היופי, ואת היופי ניתן ליצור גם באמצעות המוכר. כיצד ניתן להרגיש את המאורע הגדול הזה בשיר כה חטוף? ולמה לתמצת בכלל? השיר הראשון נראה כ"המיטב" של שיר ארוך יותר ובכך חוטא גם לעצמו וגם לסיפור שהוא מתאר. הרי זיקוק הרגע, זו מהותה הטהורה של השירה, ולא ריצת מרתון של מטפורות המאפילות זו על זו, מחביאות זו את זו. בשיר קצר כל כך, דמויות שונות, תודעות שונות, גודש מטפורי, אירועים רבים כל כך נדחסים למעט כל כך. אין דבר שממנו אני סולד יותר מאונס תודעות. החדירה הבוטה הזו לתודעת הדמות, בלי להצדיק, מבלי ליצור את האווירה המתאימה, מבלי לדובב בעדינות אנושית. פשוט לסכם, לחשוף, להפשיט. עירום רב כל כך בשיר קצר כל כך. בדיוק פה היה על העורך להתערב ולומר - עוד שני בתים לפחות. הדבר נכון במיוחד כאשר מדובר בכתיבה על טקסט מקראי הנוטה בעצמו לקמצנות יתרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל השיר הזה כל כולו מתכתב עם הסיפור המקראי, שמתאר בקיצור נמרץ את דרך שלושת הימים: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ; וַיְבַקַּע, עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים. ד בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-הַמָּקוֹם--מֵרָחֹק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נהניתי מאד משני השירים של קרן קוך על יצחק,ומן האופן שבו הם מתקשרים זה עם זה, כמו שני חלקים של ביוגרפיה אחת. בעצם, שני השירים שואלים את השאלה הבאה – של מי הסיפור, של אברהם או של יצחק? המשוררת הצליחה, באופן מרגש עד כאב, לגעת בכפילות הזו – ודרכה ביחסי אבות ובנים באשר הם, ובקרבנות שהם מקריבים זה לזה. אהבתי במיוחד את השיר הראשון, שיש בו מין התמציתיות הבראשתית, שמותירה אותנו לקרוא בין השורות, ויחד עם זאת גם דמויים נפלאים ומקוריים מאד שמחדירים את הקורא אל לב מערכת היחסים האינטימית שבה נמצאים השניים, ולסמביוזה ההרסנית והנוגעת ללב שבין שניהם שניים מהשירים הישראליים המקוריים, הבוגרים, והיפים ביותר שקראתי בזמן האחרון! איפה אפשר להשיג את הספר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי זו החולשה: אף שלא מצא בו האשם היה נחמד למלאכים כמו אבי ובעלילותיו הזרע הקדוש לא הרגיש והצוחק קורבן והשורטת בבני בני בניו לדעתי יצחק דרש את זה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשיר הראשון,הנחת כעובדה כי צערו שלח האב גדול משל הבן. אם כן,מדוע סיימת כי אין לדעת מי האב ומי הבן? ובכלל הנחת היסוד,כי צערו של האב היה גדול משל הבן.אינני יודע... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודרך אגב יצא הספר שלה: "אי-אהבה", מומלץ ביותר!!! | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |