אחריות בימי שיגעון 2423
בניגוד לתפיסה הרווחת במערב, המקורות היהודיים גורסים כי מנהיגי העם נושאים באחריות מקיפה למעשי נתיניהם. האם יוכלו גם מנהיגינו כיום לפעול בזהירות הדרושה? מאמר לרגל תשעה באב.

בית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם. זוהי הגירסה המופיעה במדרש איכה רבה, וזוהי הגירסה ששמעתי בגן ובבית הספר. אבל במקור שבמסכת גיטין, שנאת חינם אינה מוזכרת כלל.

בסיפור שבמסכת גיטין (גיטין נ"ה–נ"ו) פעלו שני אנשים באופן אקטיבי על מנת להזיק. הראשון הוא מארח עשיר, אשר גירש משולחנו את שונאו בר קמצא, שהוזמן בטעות לארוחה, והלבין את פניו בפני אורחיו החכמים; השני הוא בר קמצא עצמו, שהחליט לנקום את עלבונו והלשין לקיסר שהיהודים מרדו בו. כדי לבחון את דברי בר קמצא, מסר לו הקיסר עגל, אותו התבקשו היהודים להעלות לקורבן; אך בר קמצא הטיל במכוון מום בעגל, באופן שלא ניתן יהיה להקריבו על פי חוקי היהדות (אך כן ניתן יהיה על פי חוקות הגויים), כך שסירוב ייראה לקיסר כתירוץ. ההחלטה האם להעלות את העגל לקורבן או לא הוטלה לפתחם של החכמים.

החכמים, בשני מקומות בסיפור, נגררו לתוך סיטואציה שאותה לא יזמו. בתחילה הם היו עדים לגירושו של בר קמצא מהסעודה מבלי שמחו על כך (אך בוודאי שלא השתתפו בגירוש באופן פעיל); מאוחר יותר היה עליהם להחליט מה לעשות בעגל בעל המום. בשני המקרים, הסיטואציה נכפתה עליהם.

בסיטואציה השנייה התלבטו החכמים בין מספר דרכי פעולה. האחת היתה להקריב את העגל על־אף מומו, בשל "שלום מלכות" (דהיינו, כדי לא להרגיז את הקיסר). רבי זכריה בן אבקולס, אחד מגדולי החכמים, התנגד לרעיון משום שהעגל פסול, והקרבתו עשויה להטעות את הציבור כי "בעלי מומין קריבין לגבי מזבח". הצעה אחרת שעלתה היתה להמית את בר קמצא בטענה שהטיל מום בקרבן הקיסר, אך גם לפתרון הזה התנגד רבי זכריה בן אבקולס, באומרו שהדבר יגרום לציבור להבין את ההלכה באופן שגוי – "יאמרו מטיל מום בקודשים ייהרג" (תרגום ספר האגדה).

דעתו של רבי זכריה בן אבקולס ניצחה; העגל לא הועלה לקורבן, והדבר הוביל בסופו של דבר לחורבן ירושלים. על פי הגמרא, רבי יוחנן האשים מאוחר יותר את רבי זכריה בן אבקולס בחורבן כולו, משום שהוא כשל במנהיגותו – בסיטואציה שנכפתה עליו, הוא דבק בהלכה כלשונה מבלי להתחשב בנסיבות המורכבות. בגירסה אחרת של הסיפור, החכמים שישבו בארוחה ולא מחו על גירושו של בר קמצא חולקים אף הם באשמה, לא פחות מהדמויות האחרות.

אחריות המנהיגים במקרא

על־פי התפיסה היהודית, מנהיגים צריכים לשאת באחריות.

כאשר בני ישראל חטאו בחטא העגל, משה הציע לאלוהים "מחני נא מספרך" (שמות ל"ב 32). משה אף לא היה בסביבה בעת שאירע החטא, אבל הוא המנהיג, והוא צריך לשאת בתוצאות. כאשר חזרו המרגלים ששלח משה לתור את הארץ, הם דיווחו לעם: "באנו אל הארץ אשר שלחתנו; וגם זבת חלב ודבש היא – וזה פרייה. אפס כי עז העם היושב בארץ; והערים בצורות גדולות מאוד, וגם ילידי הענק ראינו שם. עמלק יושב בארץ הנגב; והחתי והיבוסי והאמורי יושב בהר, והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן" (במדבר י"ג 27–33). הדיווח הוא בעיקרו אמת, כפי הנראה, אך המרגלים נענשו עונש כבד (כולם פרט לכלב בן יפונה וליהושע בן נון ימותו עוד לפני הכניסה לארץ), משום שלא העריכו נכונה את ההשפעה השלילית של דבריהם על העם.

פרשת עגלה ערופה היא הדוגמה המובהקת של הטלת האחריות על מעשים נפשעים של העם על זקני העדה. על פי פרשה זו, כאשר נמצא חלל יהודי בין שני ערים ולא ברור מי הרגו, מודדים החכמים ברוב טכס איזוהי העיר הקרובה יותר לחלל, ומבית הדין של אותה עיר מביאים עגלה שלא נעשתה בה מלאכה לנהר הקרוב ועורפים שם את ראשה. בהמשך אומרים חכמי העיר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו" (דברים כ"א 1–3). האחריות על מות החלל לא מוטלת רק על הפושע, אלא גם על מנהיגי העדה.

האחריות בתפיסה המערבית

על־פי התפיסה המערבית המודרנית, לעומת זאת, כל איש אחראי למעשיו שלו. כך, זכותם של מפרסמים להפיץ פרסומות בעלות קונוטציות ארוטיות ברורות, ואיש לא יאשימם בעלייה בשיעור עבירות המין; זכותם של מפיקים ליצור סרטים אלימים, גם אם הוכח הקשר בין צפייה בסרטים כאלה לבין עלייה בשיעור העבירות האלימות. על פי עיקרון זה, כל עוד מעשיך נמצאים במסגרת החוק, התנהגותם של אנשי שוליים המפרשים באופן מרחיב את אותם מעשים אינה מעניינך. ובאותה רוח - הסתה, קבע מני מזוז לאחרונה, לא בהכרח גוררת פשע. הורים נתפשים כפחות ופחות אחראים לילדיהם, והיוזמות האחרונות להשיב את האחריות לחיק ההורים (כגון יוזמתו של טוני בלייר) זוכות לא פעם ליחס מזלזל, ונתפסות כקוריוז. ההגשמה העצמית עומדת לפני המחוייבות למשפחה או לקבוצה, וככל שהאדם קשור יותר לעצמו, כך מוסרת האחריות ממנהיגיו.

הסרט "פישר קינג" עסק בסוגיה זו אף הוא. הסרט מספר על שדרן רדיו אשר משכנע, שלא בכוונה, את אחד ממאזיניו הקבועים ללכת למסעדת יוקרה, לירות בסועדים ולהתאבד. השדרן אומנם מתייסר ברגשות אשמה קשים, אך איש אינו דורש ממנו לשאת באחריות לתוצאות העגומות. "פישר קינג" הוא רק סרט, אבל ההיסטוריה רצופה במקרים בהם הנחיה של נציג ציבור, גם אם אינו נציג רשמי, הובילה לצעדים מעשיים של אנשי שוליים אשר התקשו להבחין בציניות או במורכבות של ההנחיה. אחד המקרים המתועדים הוא גל ההתאבדויות ששטף את אירופה לאחר שגתה פרסם את "ייסורי וורתר הצעיר". גתה רק כתב - ההמונים הם שפעלו. ודוגמה נוספת: רבנים של קהילות חסידים שישבו במזרח אירופה בתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה, ומנעו מהחסידים מלברוח בכך שאמרו להם לשים את מבטחם באל, הובילו לא פעם למחיקתן של קהילות שלמות.

ומה איתנו, היום?

לפני מספר ימים עלה העריק עדן נתן־זדה לאוטובוס נוסעים וירה למוות בארבעה מנוסעיו. אומנם כבר לא ניתן לשאול את נתן־זדה על מעשיו, אבל הניחוש שלי הוא כי לא היה אחראי למעשיו בזמן שביצע את העבירה. התנהלותו בתקופה שקדמה לביצוע היתה התנהלות של אדם חולה (השינוי הקיצוני והמהיר באורח החיים, ניתוק הקשרים הקודמים, הדיווחים של בני המשפחה); ככל הנראה גם לא עמד מאחוריו גוף שדחף אותו לפעולה (בניגוד למחבלים מתאבדים, למשל, המופעלים על ידי ארגון). קל לפטור את הסיפור כ"אקט בודד של איש משוגע", אבל אנו חייבים לשאול עד כמה החברה אחראית גם למשוגעיה. כך, למשל, כאשר פנו הוריו של נתן־זדה לרשויות הצבא וסיפרו שהם חוששים לבריאותו הנפשית של בנם, שערק מצה"ל כשהוא נושא נשק, הם הבינו כי מישהו צריך לקחת אחריות. גם המפקד שהתעלם מאותו דיווח צריך לשאת באחריות.

בימים אלה, מנהיגים מכל פינותיה של המפה הפוליטית נושאים דברים בעלי משמעות יישומית. דבריהם כוללים לעתים לא רק הוראות ישירות ומפורשות לביצוע, אלא גם אמונות, תחזיות והנחיות התנהגות כלליות. עליהם לקחת בחשבון גם את אותם אנשים שיבינו שלא כהלכה את דבריהם, תוך שהם מתעלמים מההקשר ומהמציאות המורכבת. אנשים פרטיים זכאים לערוך את הכרעותיהם האישיות, למחות, להפגין, או לומר את אשר על ליבם; אך העומדים בראשי המחנות מוכרחים לחשוב לא רק על מה שהם אומרים מפורשות, אלא גם על מה שעשוי להיות מובן מדבריהם, ולזכור כי הכוח שניתן להם עשוי להפוך להרסני כאשר מילותיהם נופלות על האזניים הלא נכונות. בדברי הרבנים ומנהיגי הציבור הימני ששמעתי נאמרו דברים ברורים שאינם משתמעים לשני פנים בגנות האלימות, ואני שמחה שכך הוא; במבחן הזה עמדו עד כה ראשי הציבור בהצלחה. לעומת זאת, אמירות הצהרתיות כגון "ההתנתקות לא תהיה" הן בעלות משמעות יישומית עבור קהל לא קטן, שאינו תופס אותן כנקיטת עמדה פוליטית, אלא כתחזית של ממש. המצהיר, אם הוא נתפס כמנהיג רוחני, חייב להתחשב בכך.
קישורים
בסיפור שבמסכת גיטין - מתוך אתר מכון ממרא
קבע מני מזוז - מתוך אתר "הארץ"
יוזמתו של טוני בלייר - עדכון חדשות באייל הקורא
פישר קינג - מתוך אתר imdb
ירה למוות בארבעה מנוסעיו - עדכון חדשות באייל הקורא
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  קושי • צב מעבדה • 34 תגובות בפתיל
  מה זה בדיוק חוסר אחריות ומה החלופה? • לודביג
  ללא כותרת • האייל האלמוני • 10 תגובות בפתיל
  שנאת חינם • אורח
  אחריות ישירה שילוחית וערכית • האייל האלמוני
  ללא כותרת • אסתי • 6 תגובות בפתיל
  דיון עקר • נעם טל
  פייפס-''דמוקרטיה המשמידה עצמה'' • החוק הנורבגי • 12 תגובות בפתיל
  ההתנתקות תחילת סופה של ישראל • החוק הנורבגי • 105 תגובות בפתיל
  תחושת כבס • האייל האלמוני • 154 תגובות בפתיל
  ''מנהיג'' • דורפל
  אחריות למעשי נתיניהם. • יעקב • 3 תגובות בפתיל
  הערות בתפזורת • שפי

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים