ה"רוחניות החדשה" היא תופעה חברתית הולכת ומתרחבת בעשורים האחרונים, ולאחרונה אף הקדיש לה המגזין "ארץ אחרת" גיליון שלם. אולם המונח "רוחניות" הוא מעורפל. לחלק מאיתנו הוא מתקשר עם מושגים כגון עומק, משמעות, או רצינות; עבור אחרים, רוחניות מתקשרת עם אוסף של פרקטיקות גופניות ונפשיות שמקורן לרוב במזרח הרחוק (יוגה, מדיטציה, רפואה אלטרנטיבית וכדומה); ישנם כאלה שעבורם רוחניות מתקשרת לדת; וכמובן, בעיני רבים המונח רוחניות מעלה אסוציאציות של שרוואלים, אנרגיות, הודו ובומבמלה. למה בעצם אנו מתכוונים כשאנו מדברים על ה"רוחניות החדשה", והאם הניו־אייג' הוא אכן תופעה רוחנית?
מקור ההפרדה בין "חומר" לבין "רוח", כמו גם המקור לרבות מקטגוריות החשיבה שלנו, נמצא ככל הנראה בימי הביניים. על פי הפירוש שהתקבל בימי הביניים לכתבי אריסטו, העולם שסביבנו מתחלק לשתי ספירות: חומר וצורה. "חומר" הוא כל מה שניתן לגעת בו, שתופס מקום ושנקלט בחושים. "צורה" (או "אידיאה") היא המושג המופשט, כפי שהוא נתפס בשכל. מבלי להיכנס לפרשנויות ולגלגולים השונים שעברו מושגים אלה, מספיק לומר שבסופו של דבר נוצרו שני תחומים של מציאות: מצד אחד העולם של הפרטים, המגע, היחסיות וההשתנות המתמדת, ומצד שני עולם ההפשטות, ההכללות והאמיתות הנצחיות. לכל אחד מהתחומים הללו התאים כושר מקביל אצל האדם: החומר היה נחלתם של החושים – ובפרט חוש המישוש – של הגוף הפיזי, על חולשותיו ותאוותיו; הצורה, לעומת זאת, היתה נחלת ההכרה הטהורה. הגוף, המין, המזון, חיי היום־יום, האמנות והאומנות השתייכו לעולם החומר; המדעים, הפילוסופיה, המתמטיקה והדת שכנו בעולם הצורות. מאחר שכל מה שמשתנה קשור לחומר, גם מצבי הרוח, הרגשות, האופי וכל מה שמקובל לכנות כיום "חיי הנפש" נתפס כשייך לעולם החומר, ופורש באמצעות מושגים חומריים כגון ליחות ומרות. מנגד, בעקבות החיבור בין תפיסת העולם האריסטוטלית לחשיבה הדתית, עיקרי האמונה נתפסו כאמיתות נצחיות של עולם הצורות. גם הנשמה, שבכוחה להשיג את האמיתות הללו, זוהתה עם הכושר השכלי של האדם. אם כן, לא היה מדובר רק בשני עולמות נפרדים, אלא בשני תחומים מנוגדים: תחום אחד המתקשר לכל מה שנתפס כגבוה ונאצל באדם, ולעומתו תחום אחר הקשור לכל מה שנתפס כחלקי, שפל ומלוכלך.
אריסטו ואפלטון - ציור מאת רפאל
מונחים אריסטוטליים בלבוש ימי הביניים
כאשר יהודה אבן־תיבון וחבריו תרגמו לעברית את המונחים האריסטוטליים, הם כינו את הצורות בשמות "שכל", "שכלים נבדלים" או "רוח". בספרות העברית של ימי הביניים, ובעקבותיה בספרות החסידית ובספרות החדשה יותר, המונחים "נפש", "רוח" ו"שכל" משמשים כמילים נרדפות. בספר הכוזרי למשל, הפילוסוף אומר למלך שעל האדם "להידבק ברוחני באמת, שהוא השכל הפועל". ר' נחמן מברסלב אמר שעל האדם תמיד "להתבונן בשכל שבכל דבר", כאשר מן ההקשר מובן שכוונתו להתבונן על הנשמה והמהות שיש לכל דבר ודבר בעולם. בכל המקרים המשמעות היא זהה – הרוח היא המהות; היא הצורה, ההגדרה המופשטת, האמיתית והנצחית, שנתפסת רק באמצעות השכל.
אך בצד החלוקה של המציאות לכללים ולפרטים, התקיימה גם חלוקה נוספת, בתוך תחום הכללים עצמם. בעקבות אריסטו, אנשי ימי־הביניים חילקו את מכלול הידע לפיזיקה ולמטפיזיקה, או בלשונו של הרמב"ם, ל"ידיעת הטבע וידיעת מה שאחר הטבע". ידיעת הטבע פירושה ידיעת חוקי היקום; ידיעת מה שאחר הטבע פירושה ידיעת אמיתות היסוד של הפילוסופיה והתיאולוגיה. הרמב"ם, כאריסטוטלי נאמן, זיהה את הפיזיקה עם מה שחז"ל כינו "מעשה בראשית", ואילו את המטפיזיקה הוא זיהה עם "מעשה מרכבה". הוא אף כינה את שני התחומים "חוכמת הטבע" ו"חוכמת האלוהות". למרות שלרוב משמעות ה"רוחניות" היא כל אותו ידע שכלתני ומופשט, הרי שישנם גם מקרים בהם המושג מציין את תחומה של המטפיזיקה או את תחום חכמת האלוהות.
בצד התפיסה האריסטוטלית התקיימה בימי־הביניים גם התפיסה הניאו־אפלטונית. על פי תפיסה זו המציאות מחולקת לרמות שונות של הוויה, כאשר בראש הפירמידה נמצא האל, אחריו הלוגוס (מעין "דבר האל" הנאצל ממנו), ואחריו אין־ספור דרגות הולכות ויורדות עד לחומר הגס, הנמצא בתחתית ההיררכיה. לפי תפיסה זו לא מדובר עוד על שני תחומים נפרדים, אלא על רמות שונות. ככל שמשהו הוא זך יותר, טהור יותר, וכמובן "רוחני" יותר, כך הוא נמצא גבוה יותר בסולם ההוויה. האל עצמו, הנמצא בראש הסולם, הוא הרוחני מכולם, המופשט לחלוטין, ואי אפשר לייחס לו שום תכונות. לעומת זאת, ככל שמשהו מוחשי יותר וחומרי יותר, כך הוא גם שפל יותר ורחוק יותר מן האלוהות.
בתקופת הרנסנס השתנתה החשיבה המערבית ביחסה למושגי הגבוה והנמוך, הרוח והחומר. אם עד אותה התקופה הוגי־דיעות מערביים ייחסו חשיבות רק לידיעות המופשטות והטהורות של הפילוסופיה והתיאולוגיה, הרי שאז, לאחר שתפיסות קלאסיות מסוימות קמו לתחייה, הם החלו לייחס ערך גם לספרות, היסטוריה, שירה, אמנות ואסתטיקה. כך החלו המלומדים לעסוק במה שכונה "מדעי האדם", או "לימודים הומניסטיים" – מכלול הידע העוסק בתרבות ובחיי הנפש. תחומים אלה לא נתפסו עוד כנחותים, אלא כשווים בחשיבותם – ואולי אף עולים – על המדע והתיאולוגיה. בשל אופיים הנעלה וזיקתם לנפש האדם כונו הלימודים ההומניסטיים בעברית בשם "מדעי הרוח". הרוח, אם כן, לא נתפסה עוד רק כעיסוק באמיתות מופשטות, אלא גם כעיסוק באדם, ביצירתו ובפנימיותו.
דקארט והעת החדשה
בראשית העת החדשה חולל דקארט מהפך של ממש במושגים "חומר" ו"רוח". גם הוא חילק את המציאות לשני תחומים נבדלים – החומר והרוח – אולם הוא הגדיר את שני המושגים באופן שונה: החומר הוא כל מה שתופס מקום בחלל, שניתן לכימות, ושחלים עליו חוקי הגיאומטריה או המתמטיקה; הרוח היא כל מה שאיננו תופס מקום בחלל. ההפרדה היא אינה בין פרט לכלל, בין שכל לחושים, או בין נעלה לנמוך, וגם אינה כרוכה כלל בשיפוט ערכי. דקארט אמנם לא הטיל ספק בקיומו של עולם הרוח ובקשר בינו לבין עולם החומר, אולם הוא התקשה להסביר את הקשר או להוכיח אותו. הפילוסופים שהלכו בעקבותיו – שפינוזה, לייבניץ ואחרים – קיבלו את חלוקתו הדיכוטומית בין חומר לבין רוח. בזכות חלוקה זו יכלו מדענים, מאז ועד היום, להתמקד אך ורק בחומר, במה שניתן למדידה ובמה שכפוף לחוקי המתמטיקה. החומר נתפס כדבר ממשי, שניתן לחקור אותו, לערוך בו ניסויים ולהשתמש בו; הרוח נתפסה כשם כולל לכל מה שהוא מעורפל, לא מוחשי ואולי גם לא ממש קיים.
מה, אם כן, נכנס תחת הגדרת הרוחניות? על פי תפיסה אחת, רוחני הוא כל מה ששייך לאינטלקט – מלוגיקה פורמאלית ועד פיזיולוגיה של זבוב הבקר; על פי תפיסה אחרת, רוחני הוא כל מה שהוא טהור ונאצל, כל מה שנעלה על חיי היום־יום; תפיסה שלישית מציעה כי רוחניות פירושה כל מה שקשור לנפשו ולהכרתו של האדם, מפסיכולוגיה ועד תרבות ואמנות; תפיסה רביעית גורסת שהרוחני הוא כל מה שאיננו מדעי, שאינו ניתן למדידה ולבדיקה; ותפיסה אחרונה טוענת כי העיסוק הרוחני הוא העיסוק המטפיזי באלוהים ובמשמעות החיים. ייתכן כי חלק מן הבלבול סביב הרוחניות הניו־אייג'ית של ימינו נובע מהערפול המובנה בתוך המושג עצמו.
רוחניות העידן החדש
בעשורים האחרונים התרבות המערבית השתנתה. שפע של פרקטיקות גופניות ונפשיות וכן מסורות ורעיונות אזוטריים הפכו לנחלת הכלל. יוגה, מדיטציה, קבלה, סופיות, כישוף וניאו־פגאניות הם כיום מושגים מוכרים ונפוצים. אם עד לאחרונה מסורות אלה היו ידועות רק בקרב חבורות סגורות של מיסטיקאים, הרי שכיום הן נגישות לכל מי שמעוניין להכניס מעט עניין לחייו, אם הוא רק מוכן לשלם. בצד אותן מסורות עתיקות, הופיעו עד מהרה גם שפע של טכניקות חדשות, המנסות להשיג את אותן מטרות באמצעים פשוטים יותר. (כמובן, לא חסרו גם טכניקות חדשות שהשתמשו בשמותיהן של מסורות עתיקות, כדי להנות מהיוקרה של מותג מצליח.) רבים דיברו, בעקבות אותו "מפץ גדול", על תחייתה של הרוחניות. לדבריהם, לאחר שנים רבות של שלטון המדע וההגיון, המערב גילה מחדש את הרוח. היו גם שדיברו על התופעה כעל דת חדשה, כעל סופה של החילוניות. הסוציולוג פיליפ וקסלר הרחיק והגדיר את תנועת העידן החדש בתור "המהפכה הרוחנית החשובה ביותר במערב מאז הרפורמציה."
אשה במדיטציה (אילוסטרציה: iStockPhoto)
תופעה משמעותית – כן. מהפכה – אולי. אבל רוחניות? לאיזה מובן של רוחניות הכוונה? מבט חטוף במגוון הכמעט אין־סופי של פרקטיקות אופנתיות בקרב אנשי העידן החדש יגלה שהן מתחלקות למספר קטגוריות. הפרקטיקות בכל אחת מהקטגוריות עשויות אולי להיקרא "רוחניות", אבל במובנים שונים של המונח.
ראשית, קיים מגוון רחב של פרקטיקות "טכנולוגיות". אנו נגדיר כפרקטיקה טכנולוגית פעולה (לרוב פיזית) שנועדה להשיג מטרה ארצית. דוגמאות יש למכביר: אין־ספור טכניקות שנועדו לשיפור הבריאות, כמו גם סוגים שונים של טיפולים רפואיים, שיקויים ותרגילים; סידור הבית בצורה מסוימת בכדי להשיג הצלחה; השתתפות בטקסים דתיים כדי להרגיש "חוויה"; והתבוננות בכוכבים בכדי לדעת את העתיד. בכל מקרים אלה נוקטים אנשים בפעולות פיזיות בכדי להשיג תוצאות מסוימות. מבלי להתייחס ליעילותן של פרקטיקות אלה, האם ניתן לקרוא להן "רוחניות"? אם במונח "רוחניות" אנו מתכוונים לדבר מופשט, זך, נעלה או קרוב לאלוהים, אז התשובה היא שלילית. אין שום דבר נעלה או מופשט יותר בשתיית תרופה הומאופתית מאשר בנטילת אקמול; אין גם שום דבר זך וטהור יותר בשמיעת תחזית אסטרולוגית מאשר בשמיעת התחזית הכלכלית של נחמיה שטרסלר. טכנולוגיות אלה הן "רוחניות" רק במובן שהן בלתי ניתנות למדידה. הן מתבססות על ידע שאינו ניתן להוכחה או להפרכה, ועל מושגים שאינם תופסים מקום בחלל, אינם ניתנים לכימות ואינם כפופים לחוקי המתמטיקה. כמובן שאין משמעות הדבר שטכנולוגיות אלה לא עובדות – דבר מה שטרם הוכח עדיין עשוי להיות נכון. אבל, אילו תרומתה של תנועת הניו־אייג' היתה מסתכמת בהפצת טכנולוגיות עתיקות שיעילותן לא הוכחה, קשה היה לקרוא לה "מהפכה רוחנית". אחרי הכל, טכנולוגיות היו כבר קודם.
אך בצד הפרקטיקות הטכנולוגיות, תנועת העידן החדש הפיצה גם פרקטיקות מסוג אחר לגמרי, שנועדו להשפיע על עולמו הפנימי של האדם – החל בספרי עצות וסדנאות "חשיבה חיובית" למיניהן, וכלה במגוון טכניקות התבוננות ומדיטציה. בהכללה מסוימת, אותן פרקטיקות נועדו לעסוק במה שמכונה בספרות המוסר "תיקון המידות", כלומר בבניית אישיותו של האדם ובשינוי יחסו אל העולם ואל עצמו. טכניקות כגון ויפאסנה, זן או סוגים מסוימים של טאי־צ'י, לא נועדו רק – או אפילו לא בעיקר – להשיג מטרות ארציות; הן נועדו בראש ובראשונה לשנות את דפוסי החשיבה של האדם שמתרגל אותן, את האינסטינקטים הנפשיים שלו, ואת הדרך בה הוא תופס את הסביבה ומגיב אליה. אם במונח "רוחניות" אנו מתכוונים לעיסוק במה שאיננו מוחשי – בחיי הנפש ובפנימיותו של האדם – אזי אכן יש כאן עיסוק שכזה.
יהיו בודאי שיטענו שעיסוק בתיקון האישיות הוא נעלה על עיסוק בענייני העולם הזה. יהיו אולי גם שירחיקו לכת ויאמרו שעיסוק כזה מקרב את האדם לאלוהים, לאין־סוף, או למה־שזה־לא־יהיה. אך את כל אותם דברים נכונים גם לגבי טיפול פסיכולוגי. אחרי הכל, ניתן באותה מידה לתרגל את הטכניקות הללו אך ורק בתור "התעמלות פסיכולוגית", מבלי להתייחס להיבטים דתיים, מיסטיים או מטפיזיים. הטכניקות המנטליות וצורות החשיבה בהם השתמשו נזירים בודהיסטים כדי לשלוט בתודעתם ולהגיע להארה שימשו מאוחר יותר גם את הסמוראים בכדי לפרוס את יריביהם לפרוסות בצורה מהירה ומדויקת יותר, ומשמשות כיום מנהלים ואנשי עסקים בכדי להרויח כסף. אפשר לראות את כל אותן טכניקות מנטליות כלא יותר מאשר כלים, יעילים יותר או פחות, באמצעותם ניתן להשיג מטרות רוחניות וארציות כאחד. נראה כי אנשי העידן החדש משתמשים בכלים אלה בעיקר למטרות מהסוג השני.
אנשי העידן החדש משתמשים גם בעוד סוג של פרקטיקות שמקובל לכנותן רוחניות – אלה העוסקות במה ש"מעבר למציאות". המגוון הוא שוב גדול – החל בטכניקות מדיטטיביות ובפרקטיקות המשתמשות בסמי הזייה, וכלה בטכניקות המאפשרות מפגשים עם שדים, רוחות, "ישויות" ועולמות אחרים. חסידיהן של הפרקטיקות הללו טוענים שבאמצעותן הם מתקשרים עם רמות אחרות של הוויה, ונוגעים ברובד העמוק והאמיתי יותר של המציאות, האולי קרוב יותר לאלוהות. אם נקבל את הטענות האלה ברצינות (ואיננו מחוייבים לעשות כן), אזי אכן נוכל להגדיר את העיסוקים הללו כ"רוחניים". אחרי הכול, הם לא עוסקים בעולם הזה, אלא במה שמעבר לו.
פרקטיקות רוחניות, אבל השקפת־עולם חילונית חומרנית
תנועת העידן החדש, אם כן, היא רוחנית במובן שהיא עוסקת בדברים לא מוחשיים ושאינם ניתנים למדידה, וכן במובן שהיא עוסקת ברוח האדם, במבנה הנפש ובצורת החשיבה שלו. אולם אם נשווה אותה לתנועות רוחניות אחרות בהיסטוריה, יבלוט במיוחד דווקא מה שאין בה: אין בה כלל את הדבר שהרמב"ם כינה "חוכמת האלוהות" – ההתמודדות עם הסוגיות הקשורות לאלוהים, לאדם ולעולם. המבקר בהתכנסות של אנשי העידן החדש, או מי שיעיין באחד מכתבי העת שלהם, ימצא עיסוק אובססיבי בגוף, בבריאות, במזון ובסגנון החיים; הוא כמעט שלא ימצא עיסוק רציני בשאלות הגדולות של החיים – מי אנחנו, לאן אנחנו הולכים ובשביל מה כל זה טוב. גם אם הוא יאתר התייחסויות מועטות לסוגיות אלה, לרוב יהיו אלה אמירות שטחיות למדי, לעוסות זה מכבר, הנאמרות כבדרך אגב. לניו־אייג' אין כל בשורה חדשה בנוגע לסוגיות הללו. את החדשנות שומרים אנשי הניו־אייג' למאמציהם להשיג את אותן מטרות חומריות ישנות – כסף, בריאות והצלחה – באמצעות שימוש בכלים "רוחניים". הדרך מכאן ועד למהפכה רוחנית, או לסוף החילוניות, היא רחוקה ביותר. יכול להיות שאיש העידן החדש הוא אנליטי פחות, זורם ומשוחרר יותר מחברו איש העידן הישן; אבל במטרותיו ובהשקפת עולמו, הוא היה ונשאר חילוני וחומרני.
|
קישורים
ארץ אחרת - גליון 26 העוסק ב"עידן החדש"
סוף עונת החילונים - מאמרו של אסף ענברי על ההיסטוריה של תופעת "העידן החדש" בעולם ובישראל
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש