כשאת אומרת, למה את מתכוונת? 2477
כיצד הציל הפילוסוף פול גרַייס את מקומה של הלוגיקה בשפה הטבעית.

"ניקיתי את הבית, היה טונה אבק מתחת למיטה," אמרה לי אשתי.

"טונה"? במילון כתוב שטונה היא מיליון גרם. משקל מדויק. הבנתי שהיא לא באמת שקלה את האבק, ושבעצם לא היו מתחת למיטה יותר מכמה עשרות גרמים של אבק. האם אשתי טעתה בפירוש המלה? זה לא נראה כמו טעות – שנינו דוברי עברית מלידה, לא התקשיתי להבין מיד את כוונתה, ולפחות במחשבה ראשונה לא היה נראה שמשהו כאן לא נכון. גם אתם הקוראים הבנתם מיד את הכוונה – היה פשוט הרבה אבק. זה מה שהיא בעצם אמרה.

אז כנראה שהמילון טועה, או לפחות לא שלם. לצד המובן של המשקל המדויק, מיליון גרם, יש ל"טונה" עוד מובן – כמות רבה שאינה מוגדרת בדיוק; יותר מהמקובל או מהצפוי. יתרה מכך, אני מוכן להמר שאם נחקור סטטיסטית שיחות של אנשים, נגלה שהמלה משמשת במובן זה יותר מאשר במובן המשקל המדויק. אולי זהו אחד מאותם מקרים בהם המילון נצמד לתקן של האקדמיה, בעוד שלציבור הרחב יש חוקים משלו. אתם קוראים למכשיר שלפניכם "מסך", אבל בספרים כתוב שהמונח הוא "צג" (ו"מסך" בכלל מציין משהו שמסתיר). מילון טוב לעברית מדוברת יתעד את המשמעות הנוספת של "מסך"; כנראה שעליו לתעד גם את המשמעות הנוספת של "טונה".

אחר־כך נזכרתי שאתמול אמר לי יוסי "איזה ירקות יש בדוכן של סמרה. כרוב בגודל מטר." רשמתי לפני שהמילון החמיץ גם משמעות אחת של "מטר" – לא היחידה המדויקת, על פי המטר התקני שבפריז, אלא סתם גדול (יותר מהמקובל או מהצפוי, במידה לא מדויקת: הוא היה יכול להגיד "שני מטר", והיינו מבינים אותו דבר).


הדוכן של סמרה: כרוב בגודל מטר? (צילום: מערכת "האייל הקורא")



אלא שבהמשך אותה שיחה אמר יוסי "אבל נצטרך להכין את הארוחה אצלך. אצלי יהיה צפוף מדי, עם המטבח בגודל מטר שלי". שנינו ידענו שגודל של מטבח צריך בכלל לתאר ביחידות של שטח, ולכן יחידת האורך "מטר", כפירושה במילון, אינה מתאימה כאן (ומכל מקום, אפילו הצלע הקצרה של המטבח של יוסי ארוכה לפחות כפליים מהמטר התקני בפריז). אבל יוסי לא שיקר; פשוט יש עוד משמעות למלה "מטר" – קטן יותר מהמקובל (במידה לא מדויקת).

רגע רגע, איך זה יכול להיות? לאותה מלה, שתי משמעויות הפוכות?! אולי בכל זאת לא מדובר במחדל של המילון. השפה, אנו יודעים, עשויה מחומר גמיש. המשפט "יחזקאל הוא מקרר" נראה לנו חסר־משמעות, אבל לא קשה לדמיין אותו נאמר בשיחה שמשתתפיה מבינים בדיוק מהי הכוונה באותו ההקשר – שיחזקאל הוא גדל־גוף, או בלם טוב בכדורגל, או איש שיחה משעמם, או אולי אטום רגשית. נראה שלמילים בשפה המדוברת – ובעצם גם הכתובה – יש כמעט אין־סוף משמעויות. אולי מילון מושלם הוא בלתי אפשרי.

גם אם נשים בצד את בעיותיהם של מילונאים, נשארת כאן תעלומה: אם השפה היא כה כאוטית, איך מצליחים ילדים ללמוד אותה, ואיך בכלל מצליחים אנשים להבין זה את זה? כמעט את כל המילים בהן אנו משתמשים למדנו לא מקריאה במילון, אלא מכך שנתקלנו בהן – מעורפלות, ולעתים קרובות שלא במשמעותן המילונית – בדבריהם ובכתביהם של אנשים אחרים. אבל גם מי שנתקל במלה "מטר" עד היום אך ורק כשהיא ציינה מידת אורך מדויקת, יבין בוודאי בקלות את יוסי, שהשתמש בה לציון "גדול" ו"קטן". כיצד?

משפטים ולוגיקה

תעלומות כאלה עולות ביתר שאת כאשר עולים מרמת המלה הבודדת לרמת המשפט. מילים מתחברות למשפטים על־פי כללי תחביר, וכללי התחביר מקנים משמעות למשפטים: "כלב נשך אדם" שונה במשמעותו מ"אדם נשך כלב". מנגנון פענוח התחביר שלנו מפותח למדי, ורובנו מסוגלים להבין ללא קושי מיוחד את המשפט

"אם אף אחד מהסמנכ"לים לא יתנגד להצעה להרחיב את פס היצור, ומאחר שיותר ממחצית חברי מועצת המנהלים שנכחו בישיבה תמכו בה, אז למנכ"ל לא תהיה ברירה אלא להתחיל בביצועה בחודש הבא (או להתפטר)."

למרות שהמבנה התחבירי שלו מסובך להחריד. איך אנו עושים זאת?

אריסטו היה הראשון, ככל הידוע, להצביע על קשר שיטתי בין שפה לבין לוגיקה. באמצעות הלוגיקה – מבנה מתמטי מדויק – אפשר לתאר כיצד משפטים נובעים זה מזה. מהמשפטים "כל האתונאים שקרנים" ו"פריקלס הוא אתונאי" נובעת המסקנה "פריקלס הוא שקרן"; אם נוסיף את המשפט "גורגיאס אינו שקרן", נוכל להסיק גם כי "גורגיאס אינו אתונאי".


גוטלוב פרגה (מתוך "ויקיפדיה")



בסוף המאה ה-‏19 הראה הפילוסוף והלוגיקן גוֹטלוֹבּ פְרֶגֶה כיצד מבנים לוגיים מתאימים למבנים תחביריים, כך שהמשמעות של משפט מתקבלת מתוך המשמעויות של מרכיביו ואופן החיבור התחבירי שלהם. המבנה התחבירי של משפט הוא היררכי: משפט מורכב ממעט רכיבים ראשיים, שכל אחד מהם מורכב מרכיבי משנה, וכן הלאה עד למילים הבודדות; המשמעויות של המילים הבודדות מתחברות למשמעות של רכיבי המשנה, המשמעויות של אלה מתחברות למשמעויות של הרכיבים הגדולים יותר, וכך הלאה עד למשמעות של המשפט השלם. קוראים לכך "עיקרון הקומפוזיציונליות".

תיאוריות בסמנטיקה מתארות כיצד משפט מקבל את משמעותו ממש במונחים מתמטיים. למשל: הכָמָת "אף אחד מ-" פועל על "הסמנכ"לים", האופרטור "לא" פועל על הפרידקט "יתנגד להצעה...", המשפטים המקוננים מתחברים באמצעות הקָשָרים "ו-", "או", "אם־אז", וכיוצא בזה. אנו מכירים את משמעות המילים והביטויים היסודיים במשפט, ויודעים כיצד להרכיב אותם במבנים לוגיים על־פי כללי התחביר. המבנה הסופי, התחבירי והלוגי, הוא מסובך מאוד, אבל כל שלב בדרך הוא פשוט. רבים מתלוננים כי הם אינם מבינים מתמטיקה והמתמטיקה אינה מבינה אותם, אך מסתבר כי אפילו אצלם מתחבא בירכתי המוח מנוע לוגי רב עוצמה.

מעיקרון הקומפוזיציונליות נובע שאם נחליף כל רכיב תחבירי במשפט ברכיב שזהה לו במשמעות, אז המשפט כולו ישמור על משמעותו (כי איננו משנים את אופן החיבור של הרכיבים). ונראה שזה עובד: "שישים דקות" זהה במשמעותו ל"שעה"; "X או פחות" זהה ל"לא יותר מ-X"; ו"מים" זהה ל"הנוזל שמסומן H2O ". ואכן, "לפני לא יותר משעה שתיתי מים" זהה במשמעותו ל"לפני שישים דקות או פחות שתיתי את הנוזל שמסומן H2O ".


עצי גזירה (יתכנו גם ניתוחים אחרים). רכיבים זהים במשמעות מסומנים בצבע זהה.



אבל יש סדקים בולטים בתמונה הזו. גם כאן נראה כי השפה לא ממהרת להתיישר לפי ההנחיות המדויקות.

משפטים ולוגיקה שבורה

"מה עשיתי הבוקר?"
"קמת, התקלחת ושתית קפה."
"לא נכון – קודם שתיתי קפה ורק אחר־כך התקלחתי."

האם זהו דיאלוג סביר? נשמע שכן. אבל רגע, יקפוץ מתמטיקאי, בלוגיקה המוכרת "ו-" פשוט מציין שהעובדות שמשני צדיו הן נכונות, ואין כל חשיבות לסדר הופעתן במשפט. "המכונית שלי אדומה והשמש צהובה" זהה במשמעותו ל"השמש צהובה והמכונית שלי אדומה". מה פתאום יש הבדל בין "התקלחתי ושתיתי קפה" לבין "שתיתי קפה והתקלחתי"? כיצד ייתכן שאחד מהם נכון והשני לא?

חוקר השפה האנושית (הקרויה בעגה הבלשנית "שפה טבעית") יענה לו בוודאי שהלוגיקה של השפה לא עובדת תמיד בדיוק כמו הלוגיקה המתמטית המוכרת. בשפה הטבעית, אנו למדים מהדוגמה האחרונה, פועל כנראה כלל נוסף: כאשר שני חלקי־משפט המציינים פעולות מחוברים על־ידי "ו-", המשמעות היא ששתי הפעולות קרו, ושהשניה קרתה אחרי הראשונה. "התקלחתי ושתיתי קפה" זהה במשמעותו ל"התקלחתי ואחר־כך שתיתי קפה". אין בעיה.

אבל עכשיו הדברים מסתבכים. הרי אפשר לומר "התקלחתי ושתיתי קפה, אבל לא בסדר זה". האם משפט זה זהה במשמעותו ל"התקלחתי ואחר־כך שתיתי קפה, אבל לא בסדר זה"? לא! המשפט השני מכיל סתירה פנימית, ואי אפשר בכלל להבין אותו. נראה שהקומפוזיציונליות ספגה מהלומה – משמעות החלק השני של המשפט מתערבת ברגל גסה במשמעות החלק הראשון. אולי צריך לזנוח את עקרון הקומפוזיציונליות? זה יהיה עצוב – איך נסביר עכשיו את היכולת המופלאה שלנו להבין משפטים מסובכים?

ההתנגשות הידועה־לשמצה ביותר בין הלוגיקה המתמטית לבין התנהגות השפה הטבעית היא במבנה "אם־אז". אנו נתמקד רק באחת מהבעיות שמבנה זה יוצר:

יוסי: "נלך לבית קפה אחרי הסרט?"
רינה: "אם הוא לא ייגמר מאוחר אז נלך."
יוסי: "לא, למה, בואי נלך בכל מקרה!"

התגובה של יוסי נשמעת סבירה, כי רינה התכוונה לומר שאם הסרט ייגמר מאוחר אז היא לא רוצה ללכת. אבל כל מי שלמד קורס בסיסי בלוגיקה ימהר לומר שהמשפט שלה בהחלט מאפשר שהסרט ייגמר מאוחר ובכל זאת הם ילכו – בלוגיקה, אם התנאי (חלק ה"אם") לא מתקיים, אז ההתניה כולה כן מתקיימת. אפשר להציע שלמבנה "אם־אז" בשפה האנושית יש סמנטיקה שונה מזו הלוגית־מתמטית, אבל אז יהיה קשה למצוא סמנטיקה כזו שתהיה שיטתית. למשל, מהמשפט "אם הסרט ייגמר מאוחר אז מחר בעבודה אני אהיה עייף" ברור למדי שייתכן שהסרט ייגמר מוקדם ובכל זאת אהיה עייף; רוב שומעיו לא יחשבו שהוא שולל את האפשרות הזו. אם נבדוק משפטי "אם־אז" נוספים, נגיע למסקנה הפסימית כי הבעיה היא לא שהלוגיקה של "אם־אז" בשפה הטבעית שונה מזו המתמטית, אלא שבשפה הטבעית אין בכלל לוגיקה שיטתית למבנה הזה.

משפטים אחרים, בדיבור מסוגנן יותר, מדגימים בעיות לוגיות חריפות אף יותר בשפה הטבעית. "אצלנו במדינה, חוק זה לא חוק"; "בחייך, מכונית סוסיתא היא לא מכונית". מבחינה לוגית המשפטים האלו הם סתירות מידיות, אבל אנחנו מבינים שבעצם הם כן בעלי משמעות (נניח, שסוסיתא היא מכונית ממש גרועה), ואפילו עשויים להסכים להם. בתמונת התשליל של הסתירות נמצא את הטאוטולוגיות – משפטים נכונים באופן טריוויאלי, ושלכן אמורים להיות חסרי תוכן של ממש: "אם כבר עושים שיפוץ, אז עושים שיפוץ!"; "גם מכונית סוסיתא היא מכונית." אנו מבינים שהמשפטים האלה אומרים טענות לא טריוויאליות (נניח, שעדיף להחזיק סוסיתא מאשר לא להחזיק מכונית בכלל), ואף עשויים שלא להסכים להם.

מה שנכון, נכון – נראה שהשפה הטבעית לא יכולה עם לוגיקה, ולא יכולה בלעדיה. הדילמה הזו תסכלה (ופרנסה) פילוסופים ובלשנים במשך עשורים רבים.

ואז בא גרייס...

במאמרו "על לוגיקה ושיחה" הציע הפילוסוף הרברט פול גרייס (Grice, 1913–1988) דרך להציל את מקומה של הלוגיקה בשפה. המאמר פורסם ב-‏1975, אך נוסח לא רשמי שלו "דלף" והופץ בחוגי הפילוסופיה שמונה שנים קודם לכן, בעקבות הרצאה של גרייס, וכבר היכה גלים. מדובר בהישג פילוסופי מרשים – רעיון פשוט, בדיעבד כמעט מובן מאליו (רק שאיש לא ניסח אותו קודם), הפותר בהינף אחד כמה בעיות טובעניות במיוחד.

נניח שאנחנו שומעים את הדיאלוג הבא:

רנדי: "עושה רושם שלסמית' אין חָבֵרה בימים אלו."
קרול: "בזמן האחרון ראיתי אותו נוסע הרבה לניו־יורק".

אנו מבינים, אומר גרייס, שקרול מתכוונת שלסמית' יש חברה בניו־יורק. היא אמנם לא אמרה שום דבר כזה, אבל ברור כי לכך היא מתכוונת. גרייס מציע את המונח conversational implicature – שאפשר לתרגמו ל"רמיזה שיחתית" – לתאר את הסוג הזה של העברת מידע. מדוע הרמיזה השיחתית עובדת, וכיצד? בשיחה נורמלית אנשים משתפים פעולה; מה שנאמר, כך אנו מניחים, נאמר כדי להעביר מידע – מידע שהוא מדויק במידה סבירה, ורלוונטי לשיחה. אנו מבינים תחילה את מה שקרול אמרה במפורש – רק שסמית' נסע הרבה לניו יורק – אבל מיד מבחינים שהמידע הזה כשלעצמו לא רלוונטי לשיחה; לכן אנחנו "עושים סוויץ"', ומסיקים שקרול התכוונה בדבריה לדבר מה נוסף, שכן רלוונטי לשיחה. כל התהליך הזה מתבצע אוטומטית במנגנון הטיפול בשפה שלנו, וגם בזה של רנדי. קרול בעצמה יודעת זאת, ולכן יודעת שדי באמירה שלה כדי להעביר את המידע הנוסף.

המשפט "מכונית סוסיתא היא לא מכונית", מציע גרייס, לא באמת אומר שסוסיתא היא גרועה מאוד. מה שהוא אומר במפורש הוא לא יותר ממשמעותו המילולית, שהיא סתירה ברורה. אבל כשהמשפט נאמר בשיחה, אנחנו מניחים שהדובר לא באמת מתכוון לטענה בלתי־אפשרית, שהרי אין בכך כל תועלת לשיחה; אנחנו מסיקים שהוא מתכוון למשהו אחר. הלוגיקה לא נזרקה לפח, אלא עזרה לנו לפענח את מה שנאמר, ועל גבי הרובד הזה אנו מפעילים פרשנות נוספת (שיכולה לקחת בחשבון את הקשר השיחה, את המילים המסוימות שנבחרו, את הטון וכו').

כעת התמונה מתחילה להתבהר. רינה לא אמרה ליוסי שהם לא ילכו לבית קפה אם הסרט ייגמר מאוחר; אנו מבינים זאת מהקשר השיחה, כלומר זה נרמז שיחתית. "התקלחתי ושתיתי קפה" לא אומר שזה קרה אחרי זה, אלא רק (בהקשרים נאותים) רומז לכך שיחתית; התוספת "אבל לא בסדר זה" לא משנה את המשמעות (הסמנטיקה) של החלק הראשון, אלא רק מבטלת את הרמיזה. והנה קיבלנו טיעון הגנה חזק לעיקרון הקומפוזיציונליות.

בדומה לכך, כשאשתי אמרה "טונה אבק", היא ציינה משקל מדויק, מיליון גרם; אבל אני יודע (והיא יודעת שאני יודע) שהיא לא שקלה את האבק, ושגם המון אבק בבית שוקל הרבה פחות ממיליון גרם; מכאן אני מסיק שהיא התכוונה לציין שהיה הרבה אבק יחסית לציפייה. כעת מתבהרת גם תעלומת המשמעות המשולשת של "מטר": יש למלה רק משמעות אחת, אבל השימוש בה יכול לרמוז שיחתית ל"גדול" בהקשר אחד (כאשר ברור שמדובר במשהו קטן יותר), ול"קטן" בהקשר אחר (כאשר ברור שמדובר במשהו גדול יותר). גם בדיבור מטאפורי, כמו "יחזקאל הוא מקרר", המשמעות אליה התכוון הדובר רק נרמזת, ולא נאמרת. אם כך, יש תקווה שכן אפשר לכנס את משמעויות כל המילים בשפה במילון בגודל סביר: הוא לא יכיל את כל הפירושים שמילים מקבלות בשיחה, אבל מה שיימצא בו יהיה גרעין מספיק, ממנו ניתן לגזור את שלל הפירושים בהתאם להקשרי שיחה שונים.

מה יצא לנו מזה, ומה לא

במחשבה ראשונה, אפשר לתהות מה הועיל גרייס. קודם השפה נראתה כאוטית, ולא היה ברור כיצד אנו מצליחים לתפקד בה. גרייס הפריד בין מה שנאמר לבין מה שנרמז, ועכשיו מה שנאמר הוא לא כאוטי ולא מסובך מדי, ואנחנו יודעים איך לטפל בו. אבל מה עם מה שנרמז? ראינו כיצד לעתים, בהקשרי שיחה מסוימים, מה שנאמר בבירור לא יכול להיות מה שמתכוונים; ברור, אם כן, כיצד אנו מזהים – או "מחשבים", בעגה הבלשנית – את עצם העובדה שנרמז משהו שלא נאמר.

אבל כיצד אנו מחשבים מהו בדיוק הדבר שנרמז? אין בידינו מתכון מדויק, ואנו אפילו לא קרובים לכך. גם אם אפשר למצוא שיטתיות בסוגים שונים של רמיזות, מגוון השיטות מסחרר. כבר ראינו כיצד לפעמים מה שנאמר הוא הגזמה של מה שנרמז ("כרוב בגודל מטר"), אבל במקרים אחרים הוא המעטה של מה שנרמז ("ביל גייטס – יש לו כמה דולרים, הא?"), ובמקרים אחרים ההפך של מה שנרמז ("כן, בטח, ניו־יורק היא עיר קטנטנה"). ראינו גם דוגמאות אחרות, וזה רק על קצה המזלג. הכאוס, אם כן, לא בוטל, אלא רק נדחק לרובד אחר, בו הוא ממש משתולל. השאלה עולה בחריפות כמו קודם, אם לא יותר: איך אנו מצליחים לתפקד לשונית?

ניו יורק

ניו־יורק – קטנטנה? (צילום: שמואל ספיגלמן, ויקיפדיה)



אין בידינו תשובה, אבל כן הרווחנו משהו בהפרדה. הקושיות שהעלינו נגעו לדרך פעולתם של מנגנונים לשוניים: הקשר בין מילים למשמעויות (דברים בעולם), והיכולת לחבר בין משמעויות על־ידי תחביר. לעומת זאת, החישוב של "מה נרמז" מתוך הנתונים (המשמעות הסמנטית "המצומצמת", בחירת המילים, הטון וכו') מתבצע כבר על־פי שיקולים פסיכולוגיים וחברתיים. אנחנו יודעים שהמנגנונים הפסיכולוגיים והחברתיים הם מסובכים, ואיננו מצפים עדיין להבין אותם בדיוק. ההפרדה מאפשרת לנו לעשות סדר לפחות בתחום הלשוני הטהור, וזוהי התקדמות עצומה.

שאלה שנשארת פתוחה היא היכן בדיוק עובר הגבול בין מה שנאמר למה שנרמז. גרייס הציע התחלות של תשובות לשאלה זו, אבל טרם נמצא קריטריון מדויק, ובהרבה מקרים הגבול הוא לא ברור, או שנוי במחלוקת. למשל, כשאומרים "יורד גשם" מבלי לציין מקום, אנו מבינים שיורד גשם כאן, היכן שהדובר נמצא. יש המציעים ש"כאן" הוא חלק, גם אם סמוי, במשמעות הראשונית של המשפט; אחרים יאמרו ש"כאן" רק נרמז. אבל אם הוא נרמז, מהי המשמעות המפורשת של המשפט? אולי שהיכן שהוא יורד גשם – טענה טריוויאלית כמובן, כמעט כמו הטאוטולוגיות שראינו קודם?!

אולם השיקולים העיקריים להפרדה כבר ברורים. ההנחה האופטימית, מנקודת מבטם של חוקרי הסמנטיקה, היא שהסמנטיקה היא מבנה שיטתי ומדויק למדי – המילים בשפה ניתנות למנייה במילון קומפקטי, עם מספר סופי של ערכים שלכל אחד מהם מספר קטן של פירושים (כך שסביר שכל אדם מחזיק בראשו מעין "מילון" כזה), והמשמעות של משפטים נגזרת מתוך מרכיביהם באופן קומפוזיציונלי. ההתנהגות הלשונית הפרועה שלנו מפריכה לכאורה את ההנחה הזו. אם אנחנו יכולים לסמן גבול, כך שמה שמצדו האחד (מה שנאמר) ניתן לתיאור על־ידי ההנחה האופטימית, ומה שמצדו האחר (מה שנרמז) ניתן להסקה מתוך הצד הראשון, ההקשר, ושיקולים פסיכולוגיים־חברתיים – אז הצלחנו להציל את הסמנטיקה. לעת עתה, לפחות, נראה שאפשר.


תודה לד"ר יונתן ברג מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה.
קישורים
המטר התקני שבפריז
אריסטו - מויקיפדיה
גוֹטלוֹבּ פְרֶגֶה - מויקיפדיה
עיקרון הקומפוזיציונליות
פול גרייס - מויקיפדיה
יונתן ברג
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "פילוסופיה ומוסר"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  למה אתה מתכוון? • האייל האלמוני • 36 תגובות בפתיל
  חסר • idan • 2 תגובות בפתיל
  בחיים כבר לא אהיה פילוסוף • ראובן • 119 תגובות בפתיל
  מאמר מדליק • האייל האלמוני • 2 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • שוטה הכפר הגלובלי • 3 תגובות בפתיל
  יופי של מאמר • ישראל • 48 תגובות בפתיל
  מעניין ביותר • רודי וגנר • 2 תגובות בפתיל
  הערה קטנונית (בגודל מטר?) • צבי
  שאלה רלוונטית בקושי • יונתן לזר • 4 תגובות בפתיל
  שימוש בשפה • רון בן-יעקב • 22 תגובות בפתיל
  הסיבה • פלי • 4 תגובות בפתיל
  המטר והטונה • דב אנשלוביץ
  מטאפורות ומקורן • ברקת • 11 תגובות בפתיל
  מאבקו של האזרח הקטן ברמיזה השיחתית • ירדן ניר-בוכבינדר
  מקלדת ווירטואלית ללוגיקה. • האייל האלמוני • 8 תגובות בפתיל
  כשזה עמוק עוצר כל העולם • ירדן ניר-בוכבינדר

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים