פנטסיה 2000 248
עם יצירת הסרט "פנטסיה" המקורי, שיצא לאקרנים בשנת 1940, חלם וולט דיסני כי הסרט לא יהיה סרט ככל הסרטים, אלא סדרה מתמשכת - סרט חדש כל שנה שיכיל מספר קטעים ישנים ואהובים, ואליהם יצטרפו קטעים חדשים. חזונו של דיסני לא התגשם אז, אולם הסרט החדש, "פנטסיה 2000", מעלה את האפשרות מחדש.
למי שלא מכיר את רעיון הסרט - מדובר בקטעי אנימציה המלווים קטעי מוזיקה קלאסית. בניגוד לסרטים רגילים, בהם המוזיקה נכתבת כדי להתאים לעלילה, כאן נכתבת העלילה כדי להתאים למוזיקה. היצירות מוגשות בידי שחקנים מוכרים (סטיב מרטין, ג'יימס ארל ג'ונס ואחרים) ומבוצעות בידי אמנים מהשורה הראשונה (יצחק פרלמן, למשל). הסרט החדש כולל שבעה קטעי אנימציה מקוריים, בנוסף לקטע אחד ישן ומוכר מהסרט הקודם - "שולית הקוסם", בכיכובו של מיקי מאוס.

חלק מהקטעים הם אבסטרקטיים למדי, ללא כל עלילה: פרץ קליידוסקופי של צורות וצבעים המרקדים על המסך בהתאם למנגינה ומשאירים את ה"עלילה" לדמיונו של הצופה. בקטעים אחרים, ההתאמה בין העלילה למנגינה היא כה מופלאה, עד כי לפעמים קל להתבלבל ולשכוח שזהו המצב, ולחשוב שהמוזיקה מותאמת באופן מופלא לעלילה. (סוד קטן שהתגלה לי בהמשך, אך נראה כי יצרום לכל מי שמכיר היטב את היצירות המוזיקליות, הוא שבמקומות מסוימים אולפני דיסני אכן שינו את המנגינה קלות כדי שתתאים טוב יותר לרעיונותיהם).

ניתן להתייחס לקטעי האנימציה כאל ליווי בלבד, ולסרט כולו כאל קונצרט צבעוני. זה היה אולי הולם אם הקטעים כולם היו דומים לפרק הקצר שהוצג מתוך הסימפוניה החמישית של בטהובן. קטע זה הוא מהסוג האבסטרקטי ביותר, ובו "פרפרים" המורכבים מזוגות של משולשים מרקדים על המסך. (טכנית, דווקא בפרק זה בולטת - ולא לטובה - העובדה כי האנימציות בסרט החדש נוצרו בעזרת מחשב, ולכן מפליאה אותי ההחלטה למקמו בתחילת הסרט). אולם מרבית הקטעים מוסיפים עלילה לקטעי המוזיקה, עלילה שקשה לדמיין ללא האנימציה (בין משום שאינה קיימת, או משום שהיא מוסתרת היטב). למשל, סיפורו של הליוותן הצעיר באורני רומא של אוטורינו רספיגי, בוודאי אינו הסיפור אליו התכוון המלחין, ולכן האנימציה בפירוש מוסיפה נדבך שלא היה קיים במקור. זו הסיבה לכך שהצפיה בסרט שונה מאד מביקור בקונצרט: ברוב המקרים לא יכולת לטעון ש"כך בדיוק דמיינת את היצירה בעיני רוחך" (כמו שלעיתים ניתן לטעון בהשוואה בין ספר לסרט).



שניים מהסיפורים מוכרים, ובשניהם הוסיפו דיסני "טוויסט" שלא היה במקור: הסיפור של חייל הבדיל, מאת האנס כריסטיאן אנדרסן, מלווה את קונצ'רטו לפסנתר מס' 2 של שוסטוקוביץ', אולם סוף הסיפור (בניגוד למקור) אינו טראגי; והסיפור של נוח והתיבה, בכיכוב דונאלד דאק, מלווה את הוד והדר של אדוורד אלגר ומוסיף הרבה הומור ואירוניה לסיפור התנ"כי (אגב, אם היו מבקשים ממני לקשר דמויות של קומיקס ליצירה בשם "הוד והדר", השם האחרון שהייתי חושב עליו הוא דונאלד).



קטע קצר מתוך קרנבל החיות של קמיל סן־סנס קיבל ליווי משעשע ומלבב העונה על השאלה העמוקה ועתיקת היומין, "מה קורה כשנותנים יו־יו ללהקת פלמינגו". אנימציה זו היא אולי השיא מבחינת ההומור המלווה את הסרט כולו (אם כי בשאר המקומות, ההומור עדין יותר); ביותר ממקום אחד (ולא רק ב"קרנבל החיות") נשמעו פרצי־צחוק מן הקהל, מה שוודאי לא היה קורה בקונצרט.



הקטע האחרון, על־פי ציפור האש של סטרווינסקי, מרשים מאד מבחינה ויזואלית, אך הוא חסר מעוף למדי מבחינות אחרות - למעט העובדה שמי שאינו מכיר את המוזיקה (כמוני, למשל) עשוי להיות מופתע קלות בנקודה מסויימת.

אולם גולת הכותרת של הסרט, לדעתי, נעוצה בשני קטעים: שולית הקוסם של פול דוקאס, שהועבר, כאמור, ללא שינוי מהסרט המקורי, ורפסודיה בכחול של גרשווין. הראשון הפך כבר מזמן לקלאסיקה ברמה כזו, שאינני מסוגל לשמוע את הנעימה מבלי לראות בעיני־רוחי את מיקי מאוס פוקד על המטאטא לשאת את דליי המים. ההתאמה המופלאה נובעת הן מהעובדה שזו בדיוק העלילה אליה התכוון המלחין, והן מהאיכויות המיוחדות של האנימציה - ציור ידני, עם דגש אוהב לכל אדווה וגל של מים. ספק אם אפילו אחד מהקטעים החדשים בסרט יזכה לכזו רמת זיהוי תרבותי בין המוזיקה לבין האנימציה שליוותה אותה.



"רפסודיה בכחול" היא ההברקה של הסרט. השוני הבולט הראשון הוא בסגנון הציור והאנימציה, שהם בפירוש לא הסגנון הקבוע והמוכר של וולט דיסני. העלילה מתרחשת בכרך עירוני (ניו־יורק?) בשנות העשרים - תקופה של אבטלה ודכאון כללי. המוזיקה הפכה לרקע לסיפור עלילתי מלא, עם לא פחות מארבעה גיבורים ראשיים שדרכיהם מצטלבות במקרה - מובטל, פועל בניין החולם על קריירה כמתופף, בעל שיצירתיותו מדוכאת בידי אישתו, וילדה קטנה. עומק ההבעה באנימציה הבלתי־מסורתית הזו (מבחינת אולפני דיסני), והתיאום המרתק בין המוזיקה הכמו־ג'אזית לסיפור הנפרש בפני הצופה, הופכים את הקטע לחוויה מיוחדת.





בכל הסרטים כמעט, איכות הפסקול חשובה כמעט כמו איכות התסריט. פסקול טוב יכול להציל סרט בינוני; פסקול רע יכול להרוס סרט טוב. אולם כדי להינות מפסקול טוב, יש צורך ברמקולים טובים. בסרט כמו "פנטסיה 2000", איכות החוויה תקום או תיפול על איכות הרמקולים באולם הקולנוע. לצערי, הרמקולים בקולנוע "רב־אור" (מרכז חורב) בחיפה, שם צפיתי בסרט, אינם מרשימים במיוחד, אם להתנסח בעדינות. אני מקווה כי בשאר הארץ זכה הסרט לאולמות ראויים יותר. אגב, להערכתי, על־פי התפוסה העניה, הסרט לא ישאר על המסך הגדול לזמן רב. לכן, אם אתם אוהבים מוזיקה קלאסית ורוצים לגוון קצת את החוויה, או אם אתם רוצים היכרות משעשעת עם מוזיקה זו, מהרו וצפו בסרט לפני שייסגר חלון ההזדמנויות.

קישורים
פנטזיה 2000 - אתר הבית
פנטזיה 2000 - מתוך אתר "סרט"
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "קולנוע ואמנויות הבמה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  נחמד, אבל איפה הביקורת? • אדם קלין • 2 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • דב אנשלוביץ
  אכזבה! • עידו הרטוגזון • 10 תגובות בפתיל
  אני דוקא מצאתי שהסרט יפיפה • לידור ברזיק-פרידלנד • 18 תגובות בפתיל
  פנטסיה 2000 • שיר אתגר
  אהבתי את את גרסת הדיוידי • יוסי • 45 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים