''אנרכיה משולחת בעולם...'' 254
ש"ס מסרבת להכיר בתפקידה של מפלגה קואליציונית: פעם אחר פעם, החל מימי ממשלת רבין, היא מסרבת למלא את תפקידה, וגורמת למערכת הפוליטית להתעוות.

"...Things fall apart; the center cannot hold;
Mere anarchy is loosed upon the world,
The blood-dimmed tide is loosed, and everywhere
The ceremony of innocence is drowned;
The best lack all conviction, while the worst
Are full of passionate intensity..."

(W. B. Yeats, The Second Coming)

המשבר הקואליציוני האחרון הדגיש ביתר שאת כי ישראל אינה מקום יציב, וכי אין לה מסורת פוליטית יציבה. ישראל מתהדרת בהיותה "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון"; טענה זו מועמדת בספק לאור האירועים הפוליטיים האחרונים. דמוקרטיה נשענת על יציבות שלטונית ועל כיבוד המסגרת החוקתית והחוקית. השבועות האחרונים מעידים כי ישראל נכשלת במבחן זה. השלטון בישראל הוא שלטון קואליציוני; הוא נשען על נכונותן של מפלגות להתפשר על חלק מעקרונותיהן, כדי להשיג הסכמה שתשפר את מצבם של בוחריהן. מפלגה הנכנסת לקואליציה מקבלת עליה להצביע עם הממשלה, או לכל היותר להמנע, אך לא להצביע נגדה; מפלגה המצביעה נגד הממשלה נחשבת למפלגת אופוזיציה. עקרון אחריות הדדי זה הוא המאפשר לממשלות לתפקד בצורה סבירה. בשבועות האחרונים, עקרון זה נופץ לרסיסים, ואנו עומדים בפני אנרכיה שלטונית.

נתחיל בהתנהגותה של ש"ס. ש"ס היא מפלגה משברית: היא מתקיימת על משברים. מי שיעלעל בעיתוני עשרים השנים האחרונות ימצא אותה, שוב ושוב, במרכזם של משברים. דומה שיותר מכל מפלגה אחרת בהיסטוריה הישראלית - אפילו יותר ממפא"י ההיסטורית הזכורה לרע - ש"ס היא מרכזם של משברים, משברים שמסתיימים לעתים קרובות בנצחונה.

אלא שש"ס איננה מפלגה דמוקרטית, והיא אף מצהירה על כך בריש גלי; בפועל, היא מפלגה אנרכיסטית. משבר אחרי משבר ממוטט את ההסכמה הפוליטית השבירה, המסורת הפרלמנטרית שהורישו לנו מנחם בגין ויוחנן באדר. ש"ס מסרבת להכיר בתפקידה של מפלגה קואליציונית: פעם אחר פעם, החל מימי ממשלת רבין, היא מסרבת למלא את תפקידה - וכדי לשמור על הקולות החיוניים שלה, היא מאלצת את המערכת הפוליטית להתעוות. לאחר יציאת ש"ס מקואליצית רבין, ראשיה הקפידו להפריח שמועות על חזרה קרובה לקואליציה - והתוצאה, השערוריתית מבחינה מנהלית, היא שמשרדי שרי ש"ס הופקדו בידי ראש הממשלה - ונוהלו בפועל, אם לא רשמית, על ידי אנשי ש"ס.

החוק קובע - תמיד קבע, למעשה - כי שר המצביע נגד עמדת הממשלה בכנסת, וסיעה המצביעה נגד הקואליציה, הוציאו את עצמם מהממשלה ומהקואליציה. בזמן רבין, כאמור, שיחקה ש"ס משחק של "ללכת בלי, להרגיש עם": היא לא הייתה חלק מהקואליציה, אבל גרמה לאנשים במפלגת העבודה לחשוב שהיא מצטרפת אליה או־טו־טו, בעודה נהנית ממנעמי השלטון.

ש"ס הלכה צעד אחד נוסף תחת שלטון נתניהו. פה ושם, היא הרשתה לעצמה להצביע נגד הממשלה - ונתניהו, ששמירת שלטון החוק מעולם לא הייתה בראש מעייניו, לא הקפיד - לא העז? - למצות איתה את הדין. לקראת סוף שלטונו של נתניהו, הצטרפה אליה גם המפד"ל - ושריה הצביעו נגד הסכם וואי, שהועבר בממשלה. על פי חוק, השרים הללו נחשבו כמתפטרים; אלא שנתניהו, שוב, לא העז לתבוע את עלבונו של חוק הממשלה, והשרים - מסיבות קואליציוניות ומסיבות של בחירות - נשארו בממשלה.

בממשלת ברק, הגיעו העיוותים הללו לשיאם: ש"ס הצביעה, שוב ושוב, נגד עמדת הממשלה. תחילה הקפידה על כך שרק חברי הכנסת שאינם שרים או סגני שרים יעשו זאת - ואף על פי כן, בכך גזרה על עצמה, על פי חוק ועל פי הנהלים הקואליציונים המוכרים בישראל, גירוש מן הקואליציה. אלא שראש הממשלה, הנלחץ והסחיט, לא העז לדרוש את פרישתה, ובכך הגביר את עזות הפנים של מפלגת האנרכיה.

ש"ס המשיכה בתרגיליה, ובהצבעה על פיזור הכנסת, גם שריה הצביעו נגד הממשלה; על פי חוק, הם נחשבו כמי שהתפטרו - אלא ששוב העמיד ראש הממשלה את האינטרסים של הקואליציה שלו לפני עקרונות המנהל התקין, והוא נמנע מלפטרם.

אפשר, בדוחק, להצדיק את צעדו זה של ברק מבחינה חוקית, אך אין לו שום הצדקה מבחינה פוליטית. מעתה, הוא איבד כל אפשרות לקרוא לסדר את המפלגה הסוררת, שהרי אין לו כל אמצעי ענישה נגדה. בש"ס הבינו זאת במהירות, ועל כן שלפו את התרגיל האולטימטיבי: הם איימו בהתפטרות "בישיבת הממשלה הקרובה".

ומה עשה ראש הממשלה? האם הוא עמד באתגר שהשליכו לו שריו הסוררים? מה פתאום! הוא הלך ושבר עוד נדבך מנדבכי השלטון התקין: הוא דחה את ישיבת הממשלה השבועית. ישיבות אלו לא נדחו במהלך מלחמת יום הכיפורים ולא במהלך מלחמת לבנון, אלא שמסתבר שמשבר קואליציוני נראה לראש הממשלה כמאיים יותר מפלישה סורית־מצרית משולבת, וכדי להרוויח עוד ארבעים ושמונה שעות עלובות למשא ומתן עם סוחטיו, הוא עמד וביטל מסורת שלטונית בת חמישים שנה. מהי מסורת, לעומת הסכמה של ש"ס ל... למה, בעצם?

אלא שאת שרי ש"ס לא עשו באצבע, וביום שלישי - שגם בו, כמסתבר, לא נערכה ישיבת ממשלה; בעצם, לא נערכה כל ישיבת ממשלה השבוע - התרחש המחזה האבסורדי הבא: יו"ר סיעת ש"ס, פנחסי, אדם בעל הרשעות פליליות, בא ללשכת ראש הממשלה כדי להגיש את מכתבי ההתפטרות של השרים - וראש הממשלה נס על נפשו, ולא היה מוכן להפגש איתו. שמועות מדברות על מנוסה מבוהלת מן הלשכה, אבל ראש הממשלה שלנו הוא גיבור ישראל, כידוע, ולכן יש להאמין לאלו הטוענים כי הוא רק נעל את עצמו בתוכה, כדי שלא לקבל את מכתבי ההתפטרות. כך רצה לקנות, תוך ביזוי עצמו ותפקידו, עוד מעט זמן. מותר לאהוד ברק לבזות את עצמו - דומה שאין הוא עושה דבר פרט לכך בחודשים האחרונים - אבל מי נתן לו את הזכות לבזות גם את ראש הממשלה? הוא ניסה שלא לקבל את מכתבי ההתפטרות - תרגיל שלא כל־כך ברור אם הוא עומד בקנה מידה חוקי. אבל, שוב, כשהרבנים רועמים, החוקים שותקים. פנחסי הפקיד את המכתבים בידי ראש הלשכה והלך.

לא את כל המכתבים, שימו לב: רק את מכתבי ההתפטרות של השרים. הללו, כידוע, נכנסים לתוקפם תוך ארבעים ושמונה שעות; לעומת זאת, התפטרותו של סגן־שר נכנסת לתוקפה ברגע הגשתה - ועל כן, לא הוגשו מכתבי ההתפטרות של סגני השרים. כל אדם סביר היה רואה בכך תרגיל פשוט, "בלוף" ותו לא; אילו הייתה ההתפטרות אמיתית, אילו היה הקרע סופי, גם מכתבי סגני השרים היו עושים את דרכם אל לשכת ראש הממשלה. הגשת מכתבי השרים בלבד משולה לאדם האומר "תחזיקו אותי". אבל לא כך ראה זאת ראש ממשלתנו, המעוטר שבין אנשי החיל שלנו, והמתהדר בהבנתו האנליטית.

ראש הממשלה לא היה היחיד. רבים מאנשי "ישראל אחת" חשבו כמוהו. ראש וראשון להם היה חיים רמון, שעליו כבר נכתב במדור סאטירי שש"ס תסכים לקבל אותו כשר החמישי שלה. רמון ניסה לשבור את אנשי הסגל המקצועי, ולהכריחם להסכים לתביעות ש"ס. עמדתו של רמון הייתה, במשך זמן רב, שאנשי מרצ "לא היו עושים בעיות אילו היה הכסף מיועד לערבים"; ומנכ"לית משרד החינוך הפנתה את האימרה הזו אליו: האם היה משתדל כל־כך, שאלה, אילו הכסף היה מיועד לערבים ולא לאנשי ש"ס? רמון, שערוותו נחשפה, פרץ בצווחות.

כאן הגיעה הפארסה לשלב האחרון שלה (לפחות בינתיים): התפטרות שרי מרצ. מכיוון לשכת ראש הממשלה הגיעו אליהם, במשך זמן רב, רמיזות עבות שעליהם לעשות כמעשה שולמית אלוני. אלא ששולחיהם לכנסת לא שלחו אותם על מנת שיתפטרו ויניחו לאנשי "ישראל אחת" להתעלל במנהל התקין כאוות נפשם. היה עליהם לומר לראש הממשלה, שאם הוא רוצה לרצות את אנשי ש"ס, יואיל ויפטר אותם, את שרי המפלגה הנאמנה לו, שהקפידה על משמעת קואליציונית, ושלא נטשה אותם מעולם; אסור היה להם להתפטר. אלא שאת זה, כמסתבר, לא היה מוכן ברק לעשות; הוא לא התקשה להתרפס כלפי ש"ס, אבל ידע שציבור בוחריו לא ישלים עם פיטורי שרי מרצ. על כן נרמז להם בגסות שעליהם להתפטר, ואיימו עליהם בחורבן תהליך השלום אם לא יעשו כן.

והם, אנשי כבוד כולם, התפטרו. אלא שגם הם נדבקו בקדחת האנרכית, וגם הם החלו לשחק במכתבי ההתפטרות: הם הצהירו שאם שרי ש"ס יעמדו בהתפטרותם, הם ימשכו את מכתבי ההתפטרות שלהם. לשם מה המשחק הזה? ממתי הפכה הממשלה לקרוסלה, למשחק כיסאות מוזיקליים? בהתנהגותם זו הפסידו נקודות בדעת הקהל: אם אתה רוצה להתפטר, התפטר; אל תאיים. אל תעמיד פנים.

אנשי מרצ התפטרו, והכל בא על מקומו בשלום: אנשי ש"ס משכו את מכתבי ההתפטרות שלהם (עשרים דקות לפני המועד, כדי לשחק עוד קצת בעצביו הרופפים של ראש הממשלה), והכריזו על יום חג. עם זאת, מנהיגם כבר הצהיר שאין מפלגתו מתחייבת לתמוך במהלכיו המדיניים של ראש הממשלה, כלומר - אין היא מחוייבת, בעצם, לקואליציה, או לכל דבר אחר.

ש"ס לא למדה שום דבר על הלכות מנהל תקין מהמשבר האחרון; ודומה שראש הממשלה, שיצא במהלך המשבר בהצהרות פשיסטיות למהדרין ("אני לא כפוף לכנסת... אני אדבר ישירות עם העם..."), לא למד שום דבר על התנהגותה של ש"ס. אנרכיה משוסה בעולם; להתראות במשבר הבא.
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "פוליטיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  ללא כותרת • האייל האלמוני • 2 תגובות בפתיל
  עוד בעיה הגדולה של הדמוקרטיה • חנן • 6 תגובות בפתיל
  קולקטיב • אילן מעוז
  עוברים מדמוקרטיה לאד-הוקרטיה • ג. שמעון • 112 תגובות בפתיל
  רוצים שלטון מושלם! • עומר • 2 תגובות בפתיל
  פתרונות אפשריים לאד-הוקרטיה • גיא וינר • 2 תגובות בפתיל
  כה אמר דילן • יותם קדוש
  דין פרוטה כדין מאה? • ערן בילינסקי • 19 תגובות בפתיל
  לינק רלוונטי • דורון יערי

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים