מותה של הפרטיות 2575
הנשיא ג'ורג' בוש נתן לאחרונה הרשאה לצותת לשיחות טלפון ותקשורת של אזרחים אמריקניים מבלי שקיבל צו בית משפט המתיר זאת, ועורר בכך סערה פוליטית. אך האם הממשלים הדמוקרטיים הם המאיימים על פרטיות האזרחים, או שמא האשם הוא בתאגידים הגדולים ובהתקדמויות הטכנולוגיות?
סוכנות הביטחון הלאומי של ארצות הברית
הסערה הפוליטית התורנית בארצות־הברית בימים אלה סבה סביב ההרשאות שנתן הנשיא ג'ורג' בוש ל"סוכנות הביטחון הלאומי" (NSA) לצותת לשיחות טלפון ותקשורת של אזרחים אמריקניים, מבלי שקיבל צו בית משפט המתיר זאת. מטרת הציתותים היא להאזין לשיחות ולתשדורות של חשודים בפעילות טרור, ולהשיג מידע מודיעיני בקשר לתכנון פיגועים. מטבע הדברים, אנשי המפלגה הדמוקרטית, כמו גם רבים אחרים שאינם נמנים על מעריציו של מר בוש, התנפלו על הנושא כמוצאי שלל רב, בהציגם את הנשיא כעריץ המבקש לעצמו סמכויות מלוכניות ומפר ברגל גסה עקרונות מקודשים, ובראשם הגנת הפרטיות. קריקטורות פוליטיות רבות ציירו את בוש כמי שמציץ לחדרי המיטות של אזרחים, או מחזיק בידיו מכשירי האזנה מגוחכים. קריקטורה אחת הראתה את בוש וסגנו, דיק צ'ייני, מנסים להציץ בלהיטות אל חדרה של אזרחית אמריקנית אחת, שהיא במקרה אחייניתו של אוסמה בן־לאדן (למי שלא יודע, האשה הצעירה הצטלמה לא מזמן בתנוחות לא־פונדמנטליסטיות בעליל למגזין אופנה אמריקני).

הקריקטורה אכן היתה משעשעת, אך הזעם הקדוש שמלווה את העיסוק בנושא כולו משעשע לא פחות. גם אם פעל הנשיא נגד החוק במקרה זה, הרי שכמוהו כמי שמשליך אשפה ברשות הרבים, בלבה של מזבלה עירונית. טכנית, זוהי עבירה; מהותית, המציאות הטכנולוגית של תחילת המאה העשרים ואחת הופכת את האיסור על ציתות לאות מתה בספר החוקים.

אוזניים לכותל, ולא רק לו

מזה שנים ידוע כי לארה"ב יש סוכנות ביון מיוחדת, הנקראת "סוכנות הביטחון הלאומי" (National Security Agency), האחראית לביון טכנולוגי. ארגון זה, שסודיות פעילותו עולה על זו של ה-CIA, הקים ברחבי העולם כולו מתקנים טכנולוגיים מתקדמים, המיועדים לקלוט כל סוג של תשדורת אלקטרונית בעולם. על־פי דיווחים שונים, מטרת הסוכנות היא לסנן מתוך התשדורות השונות את אותם מילים, מסרים או צפנים, שיכולים להוביל את המודיעין האמריקני אל מזימותיהם של חורשי רעתה של אמריקה (יהיו אלה מדינות או ארגוני טרור). איני יודע עד כמה דיווחים אלה הם מדויקים, אך ניתן להניח שכבר מזמן העולם כולו נמצא במצב שבו חזקת הפרטיות, בכל הקשור לתקשורת אלקטרונית, פשוט אינה קיימת.

המונח "ציתות לטלפון" הומצא בימים בהם כל הטלפונים היו קוויים, ובכדי לצותת לקו מסוים היה על המצותת להתחבר פיזית לאותו קו (ברוב המקרים דרך ארון הסעף או המרכזייה) ולהאזין לשיחות. כיום, רק חלק מהשיחות מתבצעות באמצעות טלפון קווי, שכן תקשורת רבה נעשית באמצעות טלפונים סלולריים. ציתות לטלפון סלולרי אינו מצריך התחברות פיזית לקו הטלפון. בנוסף, יש לזכור שגם חלק מהשיחות הקוויות עוברות ממדינה למדינה באמצעות לוויינים, כך שגם שיחות כאלו לא תמיד מחוברות לקו פיזי.

במילים אחרות, מרבית התקשורת האלקטרונית בימינו נעשית באמצעים אלחוטיים, וניתן ליירט תקשורת זו מכל מקום, על בסיס עוצמתו הטכנולוגית של הגורם המיירט.

תשאלו, מה הקשר בין זה לבין זכות האדם לפרטיות? גם אם קיימים אמצעים טכנולוגיים המאפשרים לממשלה לצותת לטלפון של אזרח, האם זה מצדיק את עצם הציתות? התשובה היא, שגם אם אין כאן הצדקת המעשה, הרי שמבחינה מעשית אובדן הפרטיות הוא יותר תולדה של המציאות הטכנולוגית מאשר של החלטה – חוקית או בלתי חוקית – של גורם ממשלתי.

טענתי היא, כי החברה המודרנית, בלהיטותה (המובנת) להתקדמות טכנולוגית, ויתרה הלכה למעשה על חלק ניכר מזכות האדם לפרטיות. אם למישהו זה נשמע מופשט ומעורפל מדי, אתן דוגמה. נניח שבשנת 1985 היה מתפרסם מאמר עתידני, המתאר חזיון בלהות שבו העולם נשלט על־ידי שלטון עריץ, המחדיר לגופו של כל אדם, מגיל צעיר מאוד, שבב אלקטרוני המאפשר לו לדעת את מקום הימצאו של האדם עשרים־וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. נניח עוד כי כותב המאמר היה גורס גם כי תחזית זו תתממש לדעתו כבר בשנת 2005, עשרים שנה בלבד אחרי כתיבת המאמר. סביר להניח שרוב הקוראים היו מגיבים לתחזית בחוסר אמון מוחלט, ורואים בכותב נביא זעם שאין מאחורי נבואתו ולא כלום.

אך האמת היא, שחלק ניכר מאוכלוסיית העולם נשא בכיסו מעין שבב אלקטרוני כזה עוד לפני שנת 2005. יתירה מזאת - כל אותם מאות מיליוני בני אדם עשו זאת בהתנדבות וברצון רב, מבלי ששליטים אכזריים כפו זאת עליהם באלימות ובאיומים. השבב הזה הוא כמובן הטלפון הנייד, שנישא על ידי מרבית האוכלוסיה רוב שעות היממה, דווקא באותן מדינות שתרבותן הפוליטית מקדשת את הזכות לפרטיות. רבים כבר יודעים, ומי שלא – הגיע הזמן שיידע - כי ניתן לאתר את מיקומו הגיאוגרפי של מכשיר טלפון סלולרי בכל רגע, גם כאשר המכשיר כבוי (כל זמן שהסוללה מחוברת). יכולת זו משמשת את המשטרה אין ספור פעמים, הן בניסיון לאתר את מיקומם של חשודים, והן בניסיון לאתר את מיקומו של אדם הנחשב לנעדר. אך לא צריך דמיון מפותח במיוחד בכדי לדעת כי אותה היכולת עשויה לשמש להשגת מטרות פחות "חיוביות". עובדה זו עוד לא גרמה אף לא לאדם אחד לוותר על המכשיר יקר הערך.

טלפון סלולרי

טלפון סלולרי



בשולי הדברים אעיר, כי גם הסיכון שקיים לכאורה בשימוש במכשיר הטלפון הסלולרי מסיבות של קרינה, לא גורם לאנשים רבים להסירו מאוזניהם ולו לשנייה אחת. כל הזעם הקדוש בהקשר זה מופנה כלפי חברות התקשורת הסלולרית והאנטנות שהן מקימות בכדי שלכולנו תהיה קליטה כה נפלאה.

הטלפון הסלולרי אינו אלא דוגמה אחת מני רבות לאמצעים טכנולוגיים אותם אנו מכניסים אל חיינו בששון וברצון, אמצעים אשר בהם קיים לכל הפחות הפוטנציאל להפרות בוטות של הזכות לפרטיות. כל משתמש באינטרנט יודע (שוב, אני מקווה), כי היסטורית האתרים בהם הוא ביקר רשומה במחשבי ספק האינטרנט שלו, ואולי גם במקומות נוספים. ממיר הטלוויזיה הדיגיטלי, המצוי בבתים רבים, יכול באופן תיאורטי לשמש גם לניטור תחנות הטלוויזיה בהן צופים דרי הבית, וכן הלאה.

מי גנב עוגיות מהמטבח

אם כך, כל סוג של תקשורת אלקטרונית ניתן לניטור בקלות יחסית, ואנו מכניסים לחיינו יותר ויותר סוגים של תקשורת אלקטרונית. אם יוזמות מסוימות יתממשו, וגם המקררים שלנו יחוברו לרשת, בכדי להזמין באופן עצמאי חלב וגבינה, לא ירחק היום שבו כל העולם יוכל לדעת מי התגנב בחצות הלילה אל המקרר ועשה שם מה שעשה.

ברור מאליו, שהסכנה בהפרת הפרטיות אינה נשקפת רק מגורמים ממשלתיים או ביטחוניים. לרובנו אין סיבה של ממש לחשוש בהקשרים אלה. הסכנה מגיעה דווקא מכיוונם של גורמים פרטיים ועסקיים, אשר ישמחו לדעת עלינו כמה שיותר לטובת האינטרסים השיווקיים שלהם. יד על הלב - האם מישהו מאתנו בוטח במאה אחוז בחברות כמו בזק, סלקום, הוט או יס, שלא יפלשו לפרטיות שלו באמצעות הכלים הטכנולוגיים שהן עצמן מספקות? המורא היחיד שיכול להיות על ראשיהן הוא מורא יחסי הציבור הגרועים ביום שתתגלה פרשה כזאת, והרשו לי להמר שעוד נראה כמה וכמה פרשות כאלה בימי חיינו. זהו עוד היבט של המציאות הגלובלית שלנו, בה לתאגידים עסקיים גדולים יש כוח לא פחות גדול מזה של ממשלות.

נשמע מצחיק, אבל אם אוסאמה בן־לאדן מעוניין להעביר מסרים ופקודות לתאי טרור רדומים שיושבים בארה"ב או באירופה, הדרך הבטוחה ביותר מבחינתו לעשות זאת היא פשוט לשלוח מכתב בדואר. סביר להניח שמעטפה שגרתית, עליה כתוב בצד השולח "אוסאמה בן־לאדן, טורה בורה, אפגניסטן" תעבור בקלות ותגיע למענה, מה שלא ניתן לומר בהכרח על הודעת דואר אלקטרוני או שיחת טלפון, שככל הנראה תיורט בנקודה זו או אחרת. האירוניה ההיסטורית היא, שהמודעות לזכות הפרטיות החלה סביב הצנזורה על דברי דואר שהופעלה על־ידי שליטים שונים לאורך מאות שנים. בסופו של דבר, מטרתם של אותם שליטים לא היתה שונה במהותה ממטרתו של ג'ורג' בוש: השגת מודיעין על ניסיונות חתרנות ומעשי אלימות אפשריים מצד גורמים טרוריסטיים.

השלטונות החטטניים ושאר המצותתים עומדים בפני מציאות קצת מוזרה. מבחינה טכנולוגית, הם מסוגלים לצותת לכל אדם, בכל עת ובכל מקום. הבעיה היא שאין בידיהם, וגם לא יהיו לעולם, מספיק משאבים אנושיים להאזין לכל התשדורות, לנתחן ולסנן את המידע המהותי מתוך כמויות אסטרונומיות של הנתונים חסרי המשמעות. דווח על כך שבידי סוכנות הביטחון הלאומי מצויות תוכנות מחשב מתקדמות, אשר עוברות על כל התשדורות ומתמקדות בתשדורות בהן מופיעות מילים מסוימות, "חשודות". לי זה נשמע מגוחך לחלוטין. נניח שהמילה "ג'יהאד" היא מילה חשודה; עדיין צריך להפריד בין שיחה המתנהלת בין טרוריסט למפעילו ("הבא ג'יהאד על הכופרים ואללה יברך את נשמתך"), לבין שיחה המתנהלת בין שני סטודנטים ללימודי תרבות באוניברסיטת קולומביה ("אנא העבר אלי את העבודה שכתבת על הג'יהאד המודרני, אני רוצה לראות את המקורות"). אפילו שלטונות סין יתקשו למצוא כמות מספקת של מנתחי תוכן שיעברו על כל התשדורות הללו.

עולם חדש חשוף

לסוגיית הפרטיות ניתן לגשת מכיוונים שונים. ישנו המישור החוקי, העומד כיום במרכז המחלוקת הפוליטית בארה"ב; ישנו המישור הטכנולוגי, שנדון כאן בקצרה; וישנו המישור התרבותי. כי בסופו של דבר, לשינויים הטכנולוגיים האדירים שעוברים עלינו בדורות האחרונים ישנה גם השפעה תרבותית לא מבוטלת. ניתן לתאר את הגישה התרבותית של ימינו לנושא הפרטיות כ"זכות לוותר על הפרטיות" או "הזכות להיחשף". האדם בן ימינו, בעיקר האדם הצעיר, להוט יותר מכל להציב מצלמה בחדרו ולהראות לכל העולם כיצד הוא מחליף תחתונים. הטלוויזיה במדינות המערב מוצפת בתוכניות מציאות, שהן למעשה תוכניות מציצנות המזכירות קדימון לסרט פורנוגרפי; הרשת מלאה באין ספור אתרים "אישיים", המאפשרים לגולש התמים להתוודע לפרטים האינטימיים ביותר בגופו, בחייו - או גרוע מזה, בראשו - של בעל הדומיין; וכוכבי פופ, במקום לברוח מהצלמים והכתבים הרודפים אחריהם, מציבים בבתיהם צוותי טלוויזיה עשרים וארבע שעות ביממה, ומנהלים את חייהם בשידור חי ב-MTV.

גדולים וחכמים ממני עוד יחקרו את זרמי התרבות של תקופתנו. ברור, עם זאת, כי הפרטיות בימינו אינה נתפסת באופן שבו שנתפסה לפני מאה שנים, כאשר תנועות ליברליות בעולם המערבי נאבקו כדי לחוקק חוקים המגבילים את יכולתו של השלטון לחדור לחיי אזרחיו. באופן אבסורדי, ככל שהיכולת הטכנולוגית לחדור למתחם האינטימי ביותר של האדם הולכת וגדלה, כך פוחת החשש האישי של האדם מפני חדירה פוטנציאלית זו. ניתן לראות בכך השלמה עם המציאות; ניתן לראות בכך ויתור על מה שנתפס כמובן מאליו. התוצאה היא, בכל אופן, שהאדם החדש אינו מחשיב את אובדן הפרטיות כאיום שווה ערך לאיומים אחרים המאיימים על ביטחונו ואורח חייו, כגון טרור, פשיעה, זיהום אוויר וכן הלאה.

יתירה מכך, אנשים רבים מוכנים ברצון לשלם במטבע של אובדן הפרטיות, בתמורה לערכים חומריים ומוחשיים הרבה יותר, כמו למשל המכונית שלהם. מערכת איתור, המותקנת בכלי רכב רבים בישראל, מאפשרת לדעת את מיקומו הגיאוגרפי של הרכב בכל זמן נתון. המטרה המקורית היא איתורו של הרכב במקרה של גניבה. ושוב אנו רואים: אדם מוכן לוותר על פן של פרטיותו בתמורה להגדלת הסיכוי שרכבו הגנוב יימצא.

מהי הדרך הנכונה להתמודד עם העולם החדש האמיץ – ובעיקר החשוף – שבו אנו חיים? אני דוגל בגישה של השלמה וקבלת אחריות. ראשית כל, השלמה: בדיוק כפי שאזרחי העולם לפני כמאה שנה נאלצו ללמוד לחיות עם המעבר מרכיבה על סוסים וכרכרות לנסיעה בכלי רכב ממונעים, על כל המשתמע מכך, לרבות תאונות דרכים וזיהום אוויר, כך בני דורנו נדרשים להתמודד עם שינויים טכנולוגיים הנושאים בחובם צדדים שליליים למכביר, יחד עם אלה החיוביים. אובדן הפרטיות הוא אחד ההיבטים השליליים הללו (לצד סכנות הקרינה).

שנית, קבלת אחריות. כאשר אני מכניס לביתי או לחיי אמצעי טכנולוגי חדש, שהשימוש בו כרוך בתקשורת אלקטרונית, עלי לקחת בחשבון את המשמעויות שעלולות להיות לכך על פרטיותי, ובהתאם לכך להתייחס לשימוש במכשיר. במילים אחרות, אם יש משהו שאני באמת, אבל באמת, לא מוכן לחשוף, המשהו הזה לא יעבור דרך המכשיר החדש. לגבי מה שכן עובר, לא אופתע לגלות את המידע הזה מסתובב לו במרחבי הרשת או שמור בשרתי חברה זו או אחרת. השאלה היא, כמובן, האם מדובר במידע שיכול לשמש לרעתי באופן כלשהו. התשובה משתנה, מטבע הדברים, מאדם לאדם.

במאבק המתמיד לשמור על פרטיותנו, האויב הגדול ביותר שלנו הוא לא הממשלות החודרניות או תאגידי הענק תאבי הבצע; האויב הגדול ביותר הוא אנחנו.
קישורים
סוכנות הביטחון הלאומי
פרשת הציתותים Ynet
שבב אלקטרוני עדכון חדשות באייל הקורא
כדי שלא נהיה לטרף: התפתחות טכנולוגית ושאלות מוסריות מאמרו של אבי עבודי
בתוכניות מציאות ויקיפדיה
המקררים שלנו יחוברו לרשת חזון הבית החכם
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  ללא כותרת • עומר • 59 תגובות בפתיל
  זאת בעיה מהותית, לא טכנית • רון בן-יעקב • 4 תגובות בפתיל
  חוקים נחוצים בדיוק במקרים שאפשר להפר אותם • גילי
  האנטנות הסלולריות • האייל הקטנוני • 5 תגובות בפתיל
  ג'יהאד! • האייל הצהוב • 16 תגובות בפתיל
  סודות ההצפנה • אודי פסמון
  יש בדיון מידה של תמימות • Unspammable • 2 תגובות בפתיל
  business integration • carpe_diem • 2 תגובות בפתיל
  המ. • עמרי גולדשטיין • 33 תגובות בפתיל
  עוד ציטוט • גדי אלכסנדרוביץ' • 6 תגובות בפתיל
  #0vv |)0 `/0u 5|>33l 61#@@|) I/V l33t • ראובן
  חומר למחשבה • יזהר מזרחי • 135 תגובות בפתיל
  Nothing new • Samuel
  זה היה היום בבגרות בחלק של ההבעה :-) • תלמיד
  ציתות בגרמניה • צפריר כהן

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים