גשר צר מאוד 2589
חוקרי התופעה הדתית מתמקדים בחוויה הדתית ככוח מניע, במערכת אמונות בנוגע לאב יוצר או כוח עליון, או בדת כמערכת חברתית. גישות אלה אינן נותנות מענה מלא לשאלות בסיסיות כמו "מדוע אנשים מקיימים אורח חיים דתי?" ואולי ניתן לחשוב על מודל אחר שיסביר את הדבקות שבה אנשים מקיימים את אורח החיים הדתי, על אף הקושי.
מוסלמים מתפללים במכה (צילום: ממשלת ערב הסעודית)
מבין החוקרים שניסו לבחון את התופעה הדתית, היו כאלה שהתמקדו בחוויה הדתית. לשיטתם של אלה, במרכזם של החיים הדתיים מצויה תמיד איזושהי חוויה עזה ומטלטלת. חוויה של מסתורין, של היקסמות, של אימה או של אקסטזה. כל אמונה דתית, יטענו חוקרים אלה, ראשיתה באיזו חוויה מפעימה. רק בשלב מאוחר יותר מפרשים המאמינים את אותה החוויה כהתגלותה של ישות אלוהית, או כמפגש עם הוויה שמימית. בשלב מאוחר עוד יותר, כבר נוצרים סביב אותו גרעין חווייתי מערכות של אמונות ושל פולחנים, שהופכים בסופו של דבר למה שאנו מכירים בתור דת ממוסדת. אולם עדיין מה שהדת מעניקה למאמיניה איננו מסתכם באמונה מופשטת או במערכת של כללי התנהגות. היא מעניקה להם בראש ובראשונה את האפשרות לחוות את האקסטזה, את המפגש הבלתי אמצעי עם הנשגב. וחוויות אלה הן בעצם מה שמצוי בליבה של כל מערכת דתית.

חוויה אקסטטית או אמונה בכוח עליון

חוקרים אחרים התמקדו בדת כמערכת של אמונות. הם ראו בדת קודם כל השקפת עולם הגורסת כי המציאות נשלטת על ידי אל או כוח עליון מסוג כלשהו. לצורך העניין, אין זה משנה אם נקרא לאותו כוח עליון 'המצוי הראשון שכל הנמצאים אינם נמצאים אלא מחמתו' או אם נקרא לו זאוס מלך האלים. באותה מידה גם אין זה משנה מהותית אם נאמר שיש רק אחד כזה או שישנם אחדים, אם נצייר לו פנים או שנכריז שאי אפשר לדעת אותו, אם נאמין שהוא משגיח על כל מעשינו או שנצהיר שהוא אדיש לחלוטין למתרחש בעולם. המכנה המשותף לכל המקרים הללו זו האמונה בקיומו של איזה 'שליט עליון', בורא, אב או מלך. על פי אותם חוקרים ופרשנים, האמונה הזו היא הנמצאת בליבה של כל מערכת דתית. יתרה מכך - השקפת עולם שמאמינה בקיומו של אל כלשהו הנה השקפה דתית, תהא מערכת החוויות או מעשי הפולחן הקשורים בה אשר תהא.

בנוסף, ישנם חוקרים העוסקים בדת כמערכת חברתית. הם מתמקדים פחות בתיאולוגיה ובחוויה ויותר בפונקציות החברתיות שהדת ממלאת, באתוס שהיא מכוננת ובאופן שבו היא משמרת את המבנה הפוליטי והחברתי הקיים. לשיטתם של אלה, כל מערכת חברתית שמכוננת אתוס מסוים הנגזר מהשקפת עולם מסוימת – ראויה להיקרא בשם 'דת', בין אם קיים בתוכה אל פרסונלי או לא.

אבל אין צורך להאמין לחוקרים: הקורא מוזמן לבחון את הגישות השונות בעצמו בבית הכנסת הקרוב למקום מגוריו. התמונה שתתגלה לעיניו שם תהיה, סביר לוודאי, זו: כמה אנשים עייפים, ממהרים, אנשים שממלמלים את התפילות כלאחר יד, מבלי להקדיש כל מחשבה לתוכנן. למרבה הפלא, סביר להניח שהוא לא יחווה שם שום חוויה רגשית עזה. סביר להניח שאם ישאל על כך את המתפללים הקבועים, מרביתם יודו שגם הם מעולם לא חוו חוויה כזו. כמובן, ניתן להשיב שהדבר רק מעיד על מצב הניוון העמוק שבו שרויה היהדות כיום. אולי בעבר אנשים כן היו מגיעים למצבים אקסטטיים בעת ביצוע טקסים דתיים. אישית, אני נוטה לפקפק בכך. ממחקר ארוך שנים בנושא אני יכול להעיד שמספר האנשים שאכן חווים חוויות דתיות רבות עוצמה – ומספר האנשים שבכלל מעוניינים בחוויות שכאלה – הוא זעום. אם לא נניח שהתחולל איזה שינוי מרחיק לכת בטבע האנושי, סביר להניח שכך היה תמיד, ושגם בתקופות קדומות כל אותן חוויות אקסטטיות עזות מילאו רק תפקיד מזערי בתוך מכלול החיים הדתיים. ומה גם שהחוויות הרגשיות אותן מסוגלת הדת לספק, תמיד יהיו נמוכות בעוצמתן מאלו שאליהן ניתן להגיע באמצעות יחסי מין או סמים פסיכדליים.

בית הכנסת הקרוב למקום מגוריך

ומה באשר ליתר הגישות? כמובן, מרבית המבקרים בבית הכנסת אומנם יודו שהם מאמינים באל – בצורה כזאת או אחרת. אבל בכך מן הסתם יודו גם מרבית האנשים שאינם נוהגים לבקר בבית הכנסת. כמו כן אין ספק שישנם רבים שהדת ממלאת בעבורם פונקציה חברתית כלשהי. אולם ישנם גם כאלה שאינם משתייכים לקהילה ואינם שואבים מהדת שום יתרונות חברתיים. ואף־על־פי־כן, הם ממשיכים לקיים את מצוות הדת. אף־על־פי־כן הם ממשיכים להגיע מדי בוקר לבית הכנסת. יום אחר יום, שנה אחר שנה, דור אחרי דור. מדוע הם עושים את זה? מדוע הם דבקים בעקשנות שכזאת במערכת הדתית? איזו פונקציה היא ממלאת בשבילם?

ברצוני להציע תשובה אחרת: הייתי רוצה לנסות ולצייר מודל, שיכול להתאים לחלק ניכר מהתפישות הדתיות. איני מתיימר לעסוק כאן בשאלת מקורן ההיסטורי של הדתות או בשאלת אמיתותן. הכוונה היא רק לבחון את הדת מבחינה פנומנולוגית: לנסות ולהבין מהי בשביל המאמין ומה הוא מצפה למצוא בה. ודאי שהמודל המוצע לא יכול להתאים לכל מגוון התופעות המכונות בשם 'דתות'. הכוונה להציג מודל שיוכל להתאים בעיקר לסוג מסוים של דתות: לאלו המכונות 'דתות מונותיאיסטיות' – כלומר לשלושת דתות המערב הגדולות, וכן לחלק מן הזרמים המרכזיים בבודהיזם ובהינדואיזם.


ויטגנשטיין (צילום: כריסטיאן ב. ורלאג, 1930)



ויטגנשטיין טען כי גבולות השפה הם גבולות העולם. לשיטתו ניצבים לפנינו שני תחומים נבדלים: התחום האחד הוא זה של הדברים המוכרים לנו, תחום העובדות, תחומם של הדברים המצייתים לחוקי הלוגיקה, הדברים עליהם ניתן לנסח משפטים בעלי משמעות, הדברים שעליהם ניתן לשאול שאלות שעליהן ניתן להשיב בבהירות. בקיצור, זהו תחום הדברים עליהם ניתן לדבר. זהו העולם. התחום השני הנו זה של מה שמצוי מחוץ לעולם. מה שאינו מוכר לנו וגם אינו ניתן להכרה, באופן עקרוני. התחום שאם ננסה לדבר עליו בהכרח נגלוש לסתירות לוגיות ולאמירות חסרות משמעות. זהו תחום הדברים שעליהם לא ניתן לדבר. אם נקבל את ההבחנה הזאת, אזי נוכל לומר שהשקפה דתית מתאפיינת בכך שהיא מדברת על מה שעליו לא ניתן לדבר. היא עוסקת בראש וראשונה במה שנמצא מחוץ לעולם.

כמובן שהדברים צריכים הבהרה. איך אפשר לנסח השקפת עולם העוסקת במה שנמצא מחוץ לעולם? על פניו נראה שיש כאן סתירה לוגית. הרי ברגע שאנחנו מדברים על משהו הוא הופך להיות חלק מן השפה שלנו – וממילא גם חלק מן העולם שלנו. באותה מידה גם הניסיון להסביר את העולם באמצעות מה שנמצא מחוץ לו עשוי להיראות חסר טעם. הדבר דומה לניסיון להסביר את העולם באמצעות ההנחה שהוא ניצב על גבו של צב ענק. כמובן שבכך לא פתרנו כלום, שכן כעת גם הצב הענק הופך להיות חלק מתמונת העולם שלנו וממילא, כעת ניאלץ להסביר על מה הוא עומד – מה שיצריך אותנו בצב נוסף וכן הלאה. אולם התשובה היא אחרת. השקפת עולם מהסוג המדובר איננה כזאת המדברת על מה שנמצא מחוץ לעולם. זה כמובן בלתי אפשרי. היא רק מכירה בו ומצביעה לכיוונו.

מה שמחוץ לעולם

דוגמה להשקפה שכזו יכולה לשמש לנו תפישתו הקוסמולוגית של אריסטו. כתוצאה מתפישתו את מבנה היקום וכתוצאה מן התיאוריות הפיזיקליות שלו על התנועה, הסיק אריסטו שבהכרח קיים איזה מניע לתנועת גרמי השמים שנמצא מחוץ לעולם. הוא הגיע למסקנה שבהכרח קיים איזה 'מניע בלתי מונע'. הוא ידע אומנם שאותו מניע בלתי מונע, מעצם הגדרתו, מצוי מחוץ לכל קטגוריות החשיבה האנושיות ומחוץ לעולם המושגים שלנו. מסיבה זו הוא גם כמעט שלא אמר עליו דבר. אולם אף־על־פי־כן, ההכרה במציאותו של אותו מניע עלום – שהוא אף העיז לכנותו 'אלוהים' – היוותה את הבסיס שעליו הוא כונן את כל תמונת העולם הפיזית והמטפיזית שלו.

דוגמה נוספת להשקפה שכזו אנו יכולים למצוא בבודהיזם: הבודהיסט המאמין שואף כל חייו להגיע לנירוונה, ולמען מטרה זו הוא מוכן להקדיש מאמצי־על. אולם מהי אותה נירוונה? את זה הוא איננו יכול לומר. היא מצויה מחוץ לעולם המושגים שלו. מחוץ לשפה האנושית וממילא מחוץ לעולם. הוא יודע רק שהיא נמצאת אי־שם, שאפשר להגיע אליה באמצעות הליכה בדרך רוחנית מסוימת, ושהיא מהווה את מטרת הקיום העליונה.

דוגמה מודרנית יותר יכולה לשמש 'תיאורית התכנון התבוני', הנפוצה בשנים האחרונות בקרב מדענים אמריקאים שהנם בעת ובעונה אחת גם נוצרים אוונגליסטים. המצדדים בתיאוריה מאמינים שהתפתחות המינים בכדור הארץ לא התרחשה באמצעות ברירה טבעית, אלא באמצעות תכנון תבוני של אינטליגנציה עליונה. כמובן שהם אינם מנסים לתהות על טיבו של אותו מתכנן עלום. אילו היו עושים כן, ממילא היו צריכים גם להסביר כיצד הוא התפתח ומיהו אותו מתכנן־עוד־יותר־עליון שיצר אותו. תחת זאת הם מסתפקים רק בהצבעה לעברו. הם מניחים שהוא נמצא אך הוא נמצא מחוץ לעולם. מעצם טיבו הוא איננו ניתן לידיעה.

אלוהי אריסטו, אלוהי אברהם

המשותף לכל ההשקפות הללו הוא שכולן מציבות בפנינו תמונת עולם שבה אחד הרכיבים הוא מעצם טיבו בלתי ניתן להגדרה ולידיעה. העולם שלהן איננו רק אוסף של גורמים המנהלים יחסי גומלין זה עם זה. העולם שהן מציגות בפנינו הוא מערכת פתוחה. מערכת הנמצאת בזיקה למשהו שמחוצה לה. ייתכן שזהו המאפיין העיקרי של התפיסה הדתית המונותיאיסטית.

אם כן, עד כה אפיינו את התפישה הדתית – או לפחות סוג מסוים של תפישה דתית – כהשקפה שמושאה שוכן מחוץ לעולם, מחוץ ליכולת ההמשגה האנושית. אבל כמובן שלא כל השקפה המתייחסת אל איזה 'מצוי ראשון' השוכן מעבר לעולם היא השקפה דתית. כזכור, גם אריסטו הניח את קיומו של אותו 'מניע בלתי מונע'. אולם אנחנו נתקשה לסווג את משנתו כדת. מהי הסיבה לכך? בפשטות, ניתן להשיב שהסיבה לכך היא שתורות פילוסופיות כדוגמת זו האריסטוטלית חסרות, על פי רוב, את המימד הפולחני, את המימד הרגשי ואת זה החברתי, המאפיינים את מה שמקובל לכנות בשם 'דתות'. אבל זה כמובן רק מחזק את השאלה: מדוע? מדוע סביב אלוהי אריסטו לא התפתחה מערכת דתית כפי שהתפתחה, למשל, סביב אלוהי אברהם?

ובכן, גם התשובה לכך נראית פשוטה למדי. אחרי הכול, אלוהי אריסטו הנו לא יותר מאשר היפותזה, יש תיאורטי. אנו עשויים להניח את קיומו בכדי להסביר אי־אלו תופעות בעולם. בדומה לכל תיאוריה, גם את זו אנו עשויים לנטוש ברגע שתתגלה תיאוריה מוצלחת יותר, כזו היכולה להסביר את אותן תופעות באמצעות מספר קטן יותר של הנחות מטפיזיות. אמונה דתית מתאפיינת לעתים קרובות בכך שהיא מהווה אצל מאמיניה את תכלית הקיום ואת מה שעבורו, בשעת הצורך, הם יהיו מוכנים להקריב את חייהם. קשה לראות כיצד מישהו יהיה מסוגל לראות באותו יש תיאורטי את תכלית קיומו, או שיהיה מוכן להקריב למענו את חייו.

כמו כן, מאחר שאותו אל אריסטוטלי מדובר הנו בלתי נתפס ובלתי מוגדר, אזי אין לקיומו או לאי־קיומו שום משמעות לגבי האדם. הוא איננו דורש דבר ואיננו מעניק דבר. לא ניתן לחשוב עליו ואף לא לדבר עליו. אל שכזה הנו נוכח, לכל היותר, רק בספריהם של הפילוסופים.

מצבו של אלוהי אברהם לעומת זאת, הוא שונה לחלוטין. על אף היותו בלתי נראה וחסר דמות, הרי שהוא נוכח בעולם בצורה מוחשית מאד: הוא מדבר אל בני האדם ומקשיב לתפילותיהם, הוא נותן שכר ועונש, הוא דורש מן האדם ומתערב בחייו, הוא תובע קורבנות ומשגר נביאים - הוא איננו רק היפותזה. הוא קיים בחיי האדם באופן ממשי ביותר.

מכאן, כדי שהשקפת עולם כלשהי תסווג כדתית לא די שהיא תטען שישנו איזה מצוי ראשון השוכן מעבר למושגי השפה שלנו, היא צריכה לטעון גם כן לקיומו של איזה ערוץ קשר בין אותו מצוי ראשון לבין המאמינים. לעתים מדובר באיזה מעשה פולחני שנועד להשפיע על המצוי הראשון. לעתים מדובר בפרקטיקה מסוימת או בטכניקות מיסטיות שנועדו ליצור איתו מגע. לעתים מדובר באדם, או קבוצת אנשים, המקיימים איתו קשר. לעתים בכתבי קודש שנמסרו לבני האדם מטעמו, ולעתים במקומות מיוחדים או בזמנים מסוימים שבהם הוא מתגלה. בכל מקרה, המכנה המשותף לכל התפישות הללו זו העובדה שבכולן האל – או המצוי הראשון, או כל שם אחר שבו נכנה אותו – איננו נשאר רק בגדר הפשטה. הוא הופך למשהו שנוכח בבירור בחיי האדם. לכל התפישות הללו משותפת הטענה שאי־שם בעולם קיים אדם כלשהו, מעשה כלשהו, מקום כלשהו או ספר כלשהו, המהווים את הגשר שבין האל האינסופי והמוחלט – זה שעליו לא ניתן לדבר – לבין אותו עולם מוכר ויומיומי שבו אנחנו חיים.


אריסטו, ציור של רפאל



כמובן שקיים כאן פרדוקס מסוים: מצד אחד המאמינים מכריזים שהאל הוא אינסופי ושוכן מעבר לעולם – ומצד שני הם טוענים שאפשר לרצות אותו באמצעות קורבנות, או שניתן להיפגש איתו באמצעות טכניקות מדיטטיביות כלשהן. בעיה נוספת נובעת מכך שעובדת היותו של האל ממוקם מחוץ לגבולות השפה והחשיבה שלנו מחייבת את היותו בלתי מוגדר וחסר דמות – אך מאידך, לעתים קרובות המאמינים מנסים לנהל איתו דיאלוג ונוטים לייחס לו תביעות מוסריות כלשהן, דבר המוביל למידה מסוימת של האנשה. ואומנם, הפילוסופים והתיאולוגים בני הדתות המונותיאיסטיות, במשך כל אלפי שנות קיומן של הדתות הללו, ניסו להתמודד עם הפרדוקסים האלה ויצרו מבנים מחשבתיים עצומים ומרהיבים בכדי לתרץ אותם. סוג אחד של פיתרון למשל, היה זה שהציעו המקובלים כאשר הבחינו בין האין־סוף – כלומר האלוהות המוחלטת והבלתי מושגת – לבין מערכת הספירות, שהן הצורות הספציפיות שבהן האלוהות מתגלה בעולם. סוג אחר של פיתרון היה זה שהציע הפילוסוף היהודי גרמני פרנץ רוזנצוויג, כאשר הבחין בין מערכת היחסים אלוהים־עולם – שהיא נקראה בפיו 'בריאה' ובה מופיע האל בתור המקור האינסופי והבלתי מושג שממנו נובע הכול, לבין מערכת היחסים אלוהים־אדם – 'ההתגלות', שבה מופיע האל בתור 'אתה' שאליו ניתן לפנות.

לאורך ההיסטוריה של הדת, לעתים נטתה הכף לכיוון וויתור על אופיו הטרנסצנדנטי של האל ולעתים היא נטתה לכיוון צמצום הקשר שלו עם בני האדם. אבל בסופו של דבר, הדת המונותיאיסטית תמיד התקיימה בין שני הקטבים הללו ותמיד היא הכילה בתוכה, בצורה כזאת או אחרת, את שני המרכיבים גם יחד.

הגשר שבין כאן לשם

השקפה דתית, לפי הדגם שהוצע כאן, הנה השקפה הכוללת בתמונת העולם שלה שלושה מרכיבים: העולם המוכר והיומיומי, המצוי הראשון השוכן מעבר לגבולות ההכרה האנושית וכן אותו אמצעי גישור, אותה פרקטיקה או אותו אופן של התגלות, שתפקידם לקשר בין שני הגורמים הללו. בהכללה גסה למדי, ניתן לומר שבליבה של כל מסורת דתית שכזאת עומד איזה אמצעי גישור מרכזי או מספר אמצעים מרכזיים, גם אם במהלך השנים הם עוברים שינוי והתפתחות ומשנים את אופיים. כך לדוגמה המסורת הנוצרית מכילה מגוון עצום של זרמים והשקפות, אולם הקו המשותף לכולן הוא האמונה שהקשר בין האל לבין העולם מתבצע בעיקר באמצעות דמותו של בחור בשם ישוע מנצרת – בין אם הוא נתפס כבנו של האל, בין אם כדבר האל המתגלם בבשר ובין אם, כמו בתפיסות מודרניות יותר, סתם כנביא וכמורה רוחני.

גם המסורת הדתית היהודית עברה במהלך ההיסטוריה תהפוכות וגלגולים רבים, אולם כמעט כל הגישות המרכזיות בה סברו שהקשר בין האל לעולם מצוי בעיקר בתחום אחריותו של עם ישראל – בגלל התורה שהוא מופקד על שמירתה, על שום 'עניין אלוהי' סגולי שטבוע בו, או מפני אמונת הייחוד שהונחלה לו. מסיבה זו, לפחות על פי הדגם הזה, לא יהיה זה נכון לראות את כל הדתות המונותיאיסטיות כווריאציות שונות של אותה אמונה בסיסית, גם אם הן עשויות להיות דומות בכל הנוגע לרעיונות התיאולוגיים העומדים בבסיסן ולכללי המוסר המנחים אותן. שהרי לגבי העיקר, לגבי שאלת אמצעי הקשר שבין האל לעולם, הן חלוקות מכל וכל.

כעת אפשר לנסות לענות לשאלה "מהי הדת בשביל המאמין?". הדת, הפרקטיקה הדתית או כתבי הקודש הדתיים, מהווים עבור האדם המאמין מעין גשר אל המוחלט, אמצעי לקשר עם מה שנמצא מחוץ לגבולות העולם. כמובן שלא תמיד נוכל לנתח מה היו הגורמים שהביאו לכך שדווקא הפרקטיקה הזו, דווקא האדם הזה או דווקא הספר הזה ייתפשו ככאלה שקשורים ישירות אל האל. גם לא תמיד המאמין עצמו יוכל להסביר לנו איך בדיוק הקשר הזה מתבצע. אבל למרות זאת, אם נחקור אותו על כך, ברוב המקרים נגלה שהוא אכן משוכנע שהקשר ישנו.

הרגש המרכזי המאפיין את המאמין אינו תחושת הכמיהה, המסתורין או חרדת הקודש. חוויות כאלה, כאמור, הנן נדירות למדי בשטף החיים הדתיים ורבים מן המאמינים מימיהם לא חוו אותן. הרגש המרכזי המאפיין את המאמין הוא תחושת הביטחון. אותה ודאות פשוטה ומוצקה בכך שישנו נתיב המחבר בין האדם לבין האינסוף וכן הוודאות בכך שנתיב זה מתממש דווקא במעשה מסוים, דווקא באורח חיים מסוים. מסיבה זו המאמין ימשיך להיצמד בעקשנות לאותה פרקטיקה דתית ישנה, גם כשהוא איננו מבין אותה והיא איננה אומרת לו דבר. לעומת זאת ברגע שבו מתפוגגת אותה תחושה של ודאות, ברגע שהאנשים כבר אינם משוכנעים שבמעשים אלה הם יוצרים איזה קשר אל המצוי הראשון, הם יינטשו את מצוות הדת, יהיה ערכן החווייתי והאסתטי אשר יהיה. בלעדי אותה אמונה שום מערכת דתית לא תשרוד לאורך זמן, על אף נכסי התרבות המופלאים שלה, החוויות הרוחניות העזות שהיא מספקת, או המבנים המטפיזיים המתוחכמים שהיא מכילה.
קישורים
ויטגנשטיין ויקיפדיה
אריסטו ויקיפדיה
אברהם ויקיפדיה
פרנץ רוזנצוויג ויקיפדיה
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "דת והעידן החדש"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  הנחת היסוד שגויה • האייל האלמוני • 114 תגובות בפתיל
  למה לי אלוהים עכשו? • טולו • 47 תגובות בפתיל
  עמונאל לוינס • עומר • 2 תגובות בפתיל
  גשר צר מאד • אורי ד. • 3 תגובות בפתיל
  מאמר מעניין • אח של אייל • 33 תגובות בפתיל
  החוויה הדתית • יוסי צרי • 5 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • אסף שרעבי • 5 תגובות בפתיל
  לא שכר ועונש • dubikurdi • 8 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • דב אנשלוביץ • 3 תגובות בפתיל
  מה עם הדת של שפינוזה? • ברוך • 9 תגובות בפתיל
  גנטי? • נוור מיינד • 13 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • האייל האלמוני • 8 תגובות בפתיל
  אורח חיים דתי • תובל • 68 תגובות בפתיל
  "מדוע אנשים מקיימים אורח חיים דתי?" • יוסי צרי • 176 תגובות בפתיל
  ואולי... • ייחודיות עירומה • 28 תגובות בפתיל
  היא , לאו דווקא הוא. • סיון • 3 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים