הכדור בפנים... לא! 2631
על הסיבות לפופולאריות האוניברסלית של משחק הכדורגל, עם פתיחת אליפות העולם 2006.
(צילום: באדיבות מתיאו קנסה)
לפני כחמישה מיליון שנים החל יצור דמוי־קוף שחי באפריקה לעבור סדרה של שינויים שהעמידו אותו, בסוף התהליך, על שתי רגליו, כשהוא מגרד בפדחתו ותוהה בשביל מה זה טוב. הפדחת עצמה, כחלק מהגולגולת, עברה אף היא שינויים ניכרים, מראשו העגלגל של הקוף הקדמון עד לצורת האדם המודרני, עם הפנים והמצח השטוח המוכרים לנו מההצצה האחרונה בראי.

הטרנספורמציה מהליכה על ארבע ליציבה זקופה היא מאורע ייחודי בדברי ימי היונקים, ואל יהא הדבר קל בעיניכם: כל מהנדס רובוטים יוכל לספר לכם ששמירה על שיווי משקל כאשר מרכז הכובד הגבוה נתמך רק על־ידי שתי כפות רגליים, מחייבת מנגנון מתוחכם של בקרה, מעגלי משוב, שליטה עדינה על השרירים וצרות דומות. הולכי על־ארבע קודמים שעברו תהליך מקביל, דוגמת דינוזאורים מסוימים או יענים, היו בעלי יתרון מובנה מאחר שנעזרו בזנב ובצוואר הארוכים שלהם לשמירה על שיווי משקל – בדומה למוט שמחזיק לוליין על חבל בקרקס (מעניין, אגב, מדוע לא מנסים לבנות רובוטים עם פטנט כזה). אבותינו שלנו לא נהנו מהפריבילגיה הזאת, ובמקום לגדל שוב את הזנב הקופי עליו ויתרו כמה מיליוני שנה קודם - האריכו ושיטחו את כפות הרגליים, קיצרו את אצבעות כף הרגל והצמידו את האגודל לשאר האצבעות, כך שכף הרגל יחד עם האצבעות יוצרת מעין משטח מוארך. התנועה לפנים הפכה להיות מטלה של שתי רגליים במקום ארבע, מה שחייב שרירים חזקים יותר, והברך השתנתה כך שהיא מסוגלת להינעל כשהרגל במצב ישר, ובכך מאפשרת עמידה לפרקי זמן ארוכים בלי צורך לאמץ את השרירים.

השאלה מה גרם להתפתחות הייחודית הזאת זכתה במשך השנים לתשובות שונות, החל מהיתרונות בשחרור הידיים למלאכות חיוניות כמו חיטוט באף וכלה בצמצום שטח הגוף החשוף לקרני השמש בצהרי יום קיץ בסוואנה. אבל עם כל הצניעות, דומני שההסבר הנכון חמק מעיני המדענים עד כה. אם נשתחרר מדעות מוקדמות ונביט רק באוסף השינויים הגופניים שמניתי – רגליים חזקות, כף רגל ארוכה ושטוחה, מצח רחב ומוח מתוחכם המנצח על כל אלה – התשובה ממש מזדקרת לעין: זה בדיוק מה שצריך כדי לשחק כדורגל.


(צילום: באדיבות טיבור פזקס)



אין טעם להכביר מלים על הפופולאריות של המשחק. דומה שאפשר להוסיף אותו לרשימת האוניברסלים התרבותיים המשותפים לכל התרבויות, ואליפות העולם הנפתחת בימים אלה היא האירוע הפופולארי ביותר מאז ומעולם. מיליארדי בני אדם, מאנטארקטיקה ועד איי אלסמיר, צפויים לחלוק חוויה משותפת אחת במעין טקס דתי גלובלי המאחד את המין האנושי כולו. מבקר מכוכב אחר היה ללא ספק מציין את האירוע כדבר המשמעותי ביותר שמתרחש על הפלנטה שלנו. "נראה שגורל האנושות כולה נקבע בתשעים ומשהו דקות של משחק מטופש", היה מדווח לשולחיו בזריזות, ועוד בטרם יהבהב האישור על קבלת התשדורת, היה כבר מצטעק: "פנדל! האמא של הפנדלים! שופט, אתה עיוור?"

מאחר שגורל האנושות לא נקבע באותן תשעים דקות, שאלת הפופולאריות של משחק הכדורגל ראויה לבחינה – וזה מה שאעשה במאמר זה, אם כי ברצוני להקדים ולציין שהתשובה הסופית היא שאין לי מושג.

לפני שאכנס בעובי הקורה, כדאי אולי שאקדיש כמה מלים לעובדה שכדורגל, כמו החיים, הוא עניין משעמם למדי: מרבית הפעולות מסתיימות בלא כלום, ואם מובקעים במשחק שלושה שערים הרי שבמשך שלושים דקות בעצם לא קרה דבר, חוץ מקצת תקוות שווא בצד התוקף וכסיסת ציפורניים מטופשת בצד המתגונן. בניגוד לכדורסל, בו כל התקפה שנייה בערך מסתיימת בסל, או לפוטבול, בו היתרונות שרכשת בהתקפה עוזרים לך בהתקפה הבאה, בכדורגל אין כמעט כל ערך לסדרת המסירות המרהיבות שקדמו לאובדן הכדור. ומאחר שזה גורלן של כל ההתקפות כמעט, הרי שהשחקנים אינם שונים בהרבה מחרק המנסה לטפס על קיר חלק ומוצא את עצמו, פעם אחר פעם, על הרצפה. רק אחוז מזערי של ההתקפות מגיע ל"מצב של 100%", ומאלה, כפי שהכל יודעים, רק פחות ממחצית הופכים לשערים (מה שמסביר את הקושי של תלמידים ביסודי ללמוד את שיטת האחוזים).

מכל ענפי הספורט, הכדורגל הוא המשחק בעל התוצאות הנמוכות ביותר, ממש על סף האפס המוחלט, ולא פעם זאת אכן התוצאה המושגת. ללא ספק, הספורט הזה דורש קהל צופים מתוחכם שיודע לדחות סיפוקים, ומכאן חוסר הפופולאריות שלו אצל אמריקאים ונשים.

חיסרון אחר הוא שהמשחק השוטף מופסק כל כמה שניות בתואנות שונות כמו עבירות, יציאת הכדור מחוץ לתחומי המשחק ופציעות אמיתיות ומדומות. "כדורגל משחקים תשעים דקות" הוא הפרזה פראית, אלא אם המשפט המלא הוא "כדורגל משחקים תשעים דקות בעונה".


(צילום: באדיבות נילס היוורט)



אינני חושב שיש יתרון אחד מכריע אשר מעלים את החסרונות שמניתי, אלא שיש המון יתרונות קטנים שמצטברים יחדיו לאור איתן.

ראשית, כל ילד יכול לשחק כדורגל בערך מהגיל בו הוא לומד ללכת: אין צורך בציוד מיוחד, כל חפץ עגלגל – מכדור טניס ועד שלפוחית שתן של פיל – מתפקד היטב ככדור; כמעט כל שטח שעולה בגודלו על חדר השירותים הביתי מתאים למשחק; אין בעיה עם מספר שחקנים גמיש ולא בהכרח זוגי; לא נורא אם המגרש בוצי או מכוסה בקוצים וחרולים, אפשר להסתדר עם מרצפות, ריצוף אקרשטיין, אספלט, חול ים ובשעת צרה אפילו דשא.

יתרון עצום אחר הוא שכדורגל הוא משחק של בני אדם. לא הטיטאנים של הפוטבול האמריקני, לא הנפילים של הכדורסל, לא הננסים של מרוצי הסוסים ולא השרוכים של הכדורעף. ליתר דיוק, כל המוטציות האלו יכולות גם לשחק כדורגל, אבל המבנה הגופני שלהן אינו מקנה להן יתרון ברור ככדורגלנים, כך שבדרך כלל אתה מוצא על כר הדשא טיפוסים שנראים פחות או יותר כמוך. לעניין זה, כמו לניסיון האישי שרכשת על כר הדשא השכונתי, חשיבות רבה בכך שהוא מאפשר לך להזדהות עם גיבוריך האהובים, או בלשון פשוטה, לפנטז שאתה הוא זה שעובר בכדרור שלושה מגנים, מגביה את הכדור בפרבולה נאה מעל השוער, ולרשת. "גו־גו־גו־ג-ו־ו-ו־ו-ול!" שואג השדר, "יש אלוהים!" נוהם הקהל, "הוא גדול, הוא גדול הוא גדול", בוקעת הקריאה מריבואות חלונות ברחבי המדינה, והשוטה מניף יד בנונשלנטיות, בתנועה שיש בה גם משום הצטנעות של "מה אתם עושים מזה עניין גדול", וגם משום הכרת ערך עצמו של מי שיודע שבסך הכל עשה את מה שמצפים ממנו, ובעיקר את מה שהוא מצפה מעצמו, ועוד שערים רבים מספור נכונו לו, חלקם מרשימים ומדהימים הרבה יותר מזה האחרון. ותוך שהוא מנגב את הזיעה ממצחו ומחייך חיוך מבויש, הוא כבר רואה את עצמו לפני המיקרופון, מסביר למאיר שהוא אומנם שמח שהבקיע שלושער נגד ברזיל, אבל מה שחשוב באמת זה שישראל זכתה בגביע העולם... המממ. איפה היינו?

לא פחות חשובה, לדעתי, היא העובדה שהכדורגל הוא המשחק הפשוט ביותר שניתן להעלות על הדעת. החוק היחיד, בעצם, הוא שצריך להכניס את הכדור לשער היריב בלי לגעת בו ביד. הרעיון הגאוני (חברים, אם כל מסירה של ברקוביץ' היא גאונית, גם הרעיון הזה גאוני) שאוסר על השימוש בידיים מונע את הצורך בכל מיני כללים משונים שהכרחיים במשחקים אחרים, כמו ההקפצה בכדורסל, הקשת עם התחום האסור בכדוריד, איסור על מסירות לפנים בפוטבול וברוגבי וכך הלאה.

מסורתית, מתאפיין המין האנושי בכך שהידיים הן האיבר למניפולציות על חפצים, ומרגע שהחוק מחייב להעביר את התפקיד הזה לרגליים, המגבלה חריפה עד שאין צורך בשום איסור נוסף. חישבו רגע כמה לא פשוטה היא הפעולה היסודית של המשחק - כדרור. אם נתבונן על כף הרגל בשעת ריצה, ניווכח שהיא משרטטת סדרה של קשתות, כשהנקודה הנמוכה בכל אחת מהן היא זאת שבה הרגל נוגעת ברצפה. בנקודה זאת המהירות היחסית של הרגל היא אפס, וממנה היא מואצת למהירות מכסימלית, ואז מואטת שוב בדרכה אל נקודת המגע הבאה עם האדמה. לאורך המסלול הזה הכדורגלן אמור לפגוע בכדור המתגלגל בדיוק בנקודה בה המהירות מתאימה למה שנחוץ כדי שהכדור ימשיך לנוע במהירות הריצה. מהירות נמוכה יותר תעכב את השחקן, ומהירות גבוהה מדי תגרום לכדור לברוח קדימה, מה שמתואר בלשון השדרנים כ"מקדמה ארוכה מדי". כדי להשיג שליטה טובה יותר, בדרך־כלל פוגש המכדרר את הכדור כשמהירות הרגל קצת איטית ממה שתואר עד כה, והוא מוסיף לה את הנחוץ על־ידי "ליטוף" הכדור בכף הרגל עצמה. הוסיפו את שינויי הכיוון, את המבט המופנה לכיוון שדה המשחק ולא מתרכז בכדור, ובנוסף אל לכם לשכוח את היריב, שבמקום להתפעל מהאקרובטיקה העדינה מנסה להוסיף למהירות הכדור וקטור משלו, ותראו שבאמת אין צורך בעוד חוקים מכבידים. למען הסדר הטוב והאמת ההיסטורית, צריך לדייק כאן ולהזכיר שלא פעם היריב בוחר לשנות לא את מהירות הכדור אלא את מהירות רגלו של היריב, פעולה שמחייבת את השחקן להוסיף למחול התזזיתי שתיארתי גם דילוגים קלים וזריזים מעל המשוכה הנעה הזאת, אחרת הוא עלול לסיים בו במקום את הכדרור. או את הקריירה.

הנקודה האחרונה מוליכה אותי לאספקט מעניין נוסף של המשחק: דומה שהושג כאן אופטימום מדויק באשר לרמת האלימות המותרת, כזה שמאפשר לאגרסיות לבוא לידי ביטוי הולם, שלא כמו במופע הקרקס המתכנה כדורסל, אך בלי לגרום למקרי מוות שכיחים מדי, ובלי שיהיה צורך באמצעי מיגון מגוחכים כמו בפוטבול או בהוקי. בסופו של דבר, אחד הצרכים הפרימיטיביים שמשחקי כדור מספקים הוא שחרור האגרסיה הטבעית שלנו, אבל בלי לוותר על מראית עין של "תרבות" ובלי לגרום לנזק בלתי הפיך שעלול למנוע מאיתנו לראות את רונלדיניו מתייצב גם למשחק הבא. לטעמי האישי, אגב, אפשר היה להוריד את מינון האלימות במשחק, אבל נראה לי שאני שייך למיעוט מבוטל של הצופים. ייתכן שאני מושפע כאן מההיסטוריה האישית שלי, שכן הקריירה המזהירה שטובי המומחים נבאו לי נגדעה באיבה כאשר הופלתי בברוטליות אל הדשא על ידי בריון יריב. זה היה במשחק רב חשיבות שנערך אי שם בשלהי כיתה א', ועד היום אני זוכר את ההשפלה שהרגשתי כאשר בכיתי כמו ילד כי ירד לי דם מהברך, וכל הבנות ראו. לא משנה.


(צילום: באדיבות אולריק ד. ווצ'ר)



מיעוט השערים, שהוזכר קודם כאחד החסרונות של המשחק, הוא בה בעת גם אחד היתרונות הגדולים שלו, שכן הוא מאפשר הפתעות בנוסח ניצחון דוד על גוליית בזכות חוק המספרים הקטנים. גם אם קבוצה אחת לוחצת במשך כל המשחק והשער הנכסף "תלוי באוויר", לא פעם מנצחת דווקא הקבוצה החלשה יותר, בזכות איזה שער מקרי – כי כידוע, "מי שלא כובש, סופג" (כמובן, לא פעם גם מי שכן כובש סופג, והרבה פעמים מי שלא כובש לא סופג, אבל העובדות האלה הרבה פחות זמינות לזיכרון שלנו). דומה שגם בנקודה זאת מושג במשחק איזון אופטימלי שעונה על צרכים בסיסיים שלנו: מצד אחד, הקבוצה הטובה יותר מנצחת בדרך־כלל, ובכך תואמת את רצוננו בעולם מסודר, עם שכר ועונש ועם ההרגשה שיש תמורה למאמץ ולכישרון – הרגשה חשובה לכולנו, גם לבטלנים חסרי כישרון, שכן היא מחזקת את אשליית השליטה שלנו על גורלנו. "לו רק הייתי באמת רוצה..." חושב גם חדל האישים הגדול בעולם (תאמינו לי, זאת עדות עצמית), וגם איינשטיין ודאי חשב לפעמים, שלו רק היה מתאמץ קצת יותר, היה מוצא את תורת השדות המאוחדת, אותה חיפש לשווא בעשורים האחרונים של חייו. אך בד בבד עם רצוננו זה, אנחנו לא מוכנים לזנוח את חלומותינו על טיפת מזל, שתעניק לנו תמורה גדולה יותר ממה שאנחנו "שווים באמת". הסיכוי הזה של האנדרדוג, האפשרות לחרוג מכללי החשבונאות הפשוטים, גלגל הרולטה שעוצר לפעמים בדיוק על המספר שלך – אלה הם בדיוק החלומות הנסתרים של כל אדם, בין אם הוא עובד זוטר שחולם לנקום בבוס, ובין אם הוא לארי פייג' שהוזה על כיסוח גייטס.

הבקעת שער היא אירוע נדיר כל־כך, שהיא משחררת מתח בעוצמות שרק אורגזמות והתפרצויות וולקניות מתחרות בהן; אי אפשר להשוות את הקתרזיס הזה לשום מאורע בשום ספורט אחר. בשל כך אני מתנגד בכל תוקף לרעיונות משונים שמועלים מדי פעם, ומטרתם להגדיל את מספר השערים הנכבשים במשחק. אגב, מיעוט השערים נותן הדגמה נוספת לכשלים הסתברותיים שנדונו בהרחבה במאמר "איפכא מסתברא": כך למשל, שחקן שבשניים או שלושה משחקים כבש שער נכנס אוטומטית לקטגוריה "מצוי בכושר מצוין", גם אם לפני כן היה נוהג להפציץ את היציע כשהוא ניצב במרחק שלושה מטרים משער ריק; וקבוצה שהפגינה משחק טוב מהממוצע מעוררת בשבוע שלאחר מכן חשבון נפש נוקב של המאמן והעיתונות על "המשכיות" ועל "אופי", והכל בגלל שחבריה נרדמו בהרצאה על חוק הרגרסיה לממוצע. לעומת זאת, "הטבלה אינה משקרת" הוא ביטוי שמעיד על הבנה אינטואיטיבית של חוק המספרים הגדולים. מי שראה את משכורות השחקנים מבין מאיפה הם קיבלו את האינטואיציה הזאת.

דיברתי קודם על האיזון המדויק בקשר לרמת האלימות המותרת במשחק, וכן על המינון המדויק של מזל לעומת יכולת, ולסיום ברצוני להעלות אלמנט נוסף שגם בו מושג איזון מושלם כזה. איכות הקבוצה בכללותה נקבעת כתוצאה משילוב של יכולות אינדיבידואליות ושל עבודת צוות. כוכבי־על הם נכס חשוב ביותר, אבל אף אדם בודד אינו יכול להכריע את המשחק ללא תמיכת הפועלים השחורים (בדרך־כלל לבנים, משום מה) שמסביבו. מייקל ג'ורדן היה יכול להעלות את מכבי ג'לג'וליה לליגת העל בכדורסל, אבל מראדונה לא היה יכול לעשות משהו דומה בכדורגל. מספר השחקנים הגדול יחסית, יחד עם המוגבלות בטיפול הכדור שהזכרתי קודם, מציבים חסם על השפעתו האפשרית של שחקן יחיד על הקבוצה כולה. האיזון הזה פורט לדעתי על נימה רגישה מאוד בנפשו של הצייד־לקט השוכנת בכולנו. כאשר טובי בחורינו יוצאים לצייד, או לקרב מול שבט מהמערה הסמוכה, מאד נרצה שיהיה עימנו איזה צייד־על, כזה שיכול להבקיע שער – סליחה, להרוג ביזון – ממרחק שלושים מטר; אבל לא היינו רוצים שכל עתידנו יהיה תלוי באותו אכילס מקומי, שעלול להיפצע או להיהרג באחת ההרפתקאות שלו, ולהותיר אותנו חסרי אונים.

כי זה נחמד מאוד שאפשר לשבת לאור המדורה ולציין לשבח את זריזותו ועוז נפשו של הרקולס שלנו; זה מצוין להשוות את רונלדיניו למראדונה ולפלה; זה מחייה נפשות להזכיר את הגול הנהדר ההוא, המספרת המושלמת של רפי לוי מקו הששה־עשר לחיבורים; אין טוב יותר מלחזור ולספר בשבחו של לוחם דגול שאין, לא היה ולא יהיה שני לו; אבל יש בכך רק נחמה מעטה אם השבט השכן מנצל את היעדרו כדי להרוג את כולנו.

או, מה שגרוע יותר, לקרוע אותנו 4:0.
קישורים
האוניברסלים התרבותיים המשותפים לכל התרבויות
איפכא מסתברא - מאמר קודם של המחבר
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "תרבות והיסטוריה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  חצץ כבוד השופט, חצץ... • האייל היפאני
  הרשה לי לצטט • איילי
  אחלה מאמר! • ג. שמעון
  נפלא, כמובן • ל.ב.פ., תל אביב • 20 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • האייל האלמוני
  עיתוי מושלם • שוטה הכפר הגלובלי • 2 תגובות בפתיל
  מאמר מצוין ונוגע ללב, • הקשה המקשה • 8 תגובות בפתיל
  הומו דביליס • אנטיפוד • 21 תגובות בפתיל
  מזמן לא נהנתי ככה מכדורגל • האלמוני מלמעלה
  פשוט נפלא! • צב מעבדה • 5 תגובות בפתיל
  יש לך סגנון כתיבה נחמד • גילי • 2 תגובות בפתיל
  למה לובשת הזברה פיג'מה • האלמוני ממנג • 5 תגובות בפתיל
  אתם לא מבינים. • השחור הלבן • 153 תגובות בפתיל
  ...הופלתי בברוטליות אל הדשא... • האייל האלמוני • 6 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • לא חרדי ולא עורך-דין
  עכשיו הכדול עגול [יותר] • רון בן-יעקב • 19 תגובות בפתיל
  אם יורשה לי לרדת לרמת הפיצוחים • האייל היפאני
  מונדו פוטבוליס • שוקי שמאל • 12 תגובות בפתיל
  ממתק אינטלקטואלי למונדיאל • מוס גולמי
  תודה • שוטה הכפר הגלובלי • 4 תגובות בפתיל
  כדורגל ונשים • אילללה • 36 תגובות בפתיל
  אז מה קורה עם ברזיל? • גדי אלכסנדרוביץ' • 9 תגובות בפתיל
  לו היתה לי קרן • ירדן ניר-בוכבינדר • 198 תגובות בפתיל
  ווינט, המונדיאל, והשפה העברית • רודי וגנר
  האייל הולך ומשתלט על חיי.. • האייל האלמוני • 11 תגובות בפתיל
  געגועים לקולינה • האייל היפאני
  געגועים לקולינה • האייל היפאני • 7 תגובות בפתיל
געגועים לקולינה 393296
במאמר ההמשך שהתחלתי לכתוב פעם, הוקדש פרק שלם לבעיות השיפוט. לדוגמא, בלתי אפשרי לאכוף את חוק הנבדל כהלכתו בלי שיש לקוון עיני זיקית ומהירות מעבד 3GHz לפחות. לדעתי העניה (הסתבכה בהשקעות כושלות, אל תשאל) ניתן לתקן חלק מהפגמים בקלות יחסית, אם רק יהיה למישהו העוז הנפשי לשחק קצת עם המכונה שמגלגלת מיליארדי דולרים בשנה.

אני לא מוצא את השיפוט במונדיאל הזה חריג יחסית למקובל, לטוב או לרע.
  געגועים לקולינה • דורון הגלילי
  געגועים לקולינה • סמיילי
געגועים לקולינה 393413
חלק* מהפגמים. ההצעות מתייחסות למשחקים בזירה העולמית, אני לא מתכוון לליגה למקומות עבודה של אזור הגליל המערבי (כסף, כסף).

* שופט זה לא אמא: למה להסתפק באחד? שופט נוסף אחד בכל רחבת עונשין שתפקידו להשגיח על קרבות האיקידו שמתרחשים בה, בעיקר, אבל לא רק, בעת ביצוע בעיטות חופשיות. אני חושב שהמקום האידיאלי עבור שופט הרחבה הוא במתקן קטן שיהיה תלוי מעל אמצע השער. השופט הזה הוא הפוסק האחרון בקשר לכל מה שמתנהל ברחבה.

רעיון אחר הוא שיהיו על המגרש שני שופטים, כל אחד אחראי לחצי אחד. כך שטח השיפוט קטן פי שניים, ובנוסף השופט יכול לנוח לפרקים (כשהכדור בחצי המגרש השני), ויהיה לו כוח לרוץ ולהיות קרוב להתרחשויות כשהכדור בחלק שלו.

הבעיה עם הרעיון הזה היא שיפוט לא אחיד בשני חלקי המגרש, וזאת באמת בעיה. אמנם היא מתקזזת עם חילופי הקבוצות במחצית, אבל היא לא נעלמת לגמרי. בכל זאת לדעתי שכרה גדול מהפסדה.

* כדור חמישה-עשר: כמו פנדל, אבל ממרחק קצת יותר גדול. זה שייך לפרק אחר של שינויים בחוקת המשחק, אבל לענייננו זה קשור כי כך יקל על השופטים לשרוק לעבירות שהיום הם מעדיפים להעלים מהן עין.

* נבדל: באמצעים טכנולוגיים לא מסובכים מדי ניתן לעקוב בזמן אמת אחר מיקום השחקנים והכדור וגם לדעת בדיוק את "רגע" הבעיטה. זמזם קטן יצפצף לשופט על היווצרות עמדת נבדל, והוא יחליט אם זאת גם עבירת נבדל. אני לא פוסל גם את הרעיון של היוועצות בהילוך חוזר של מה שצולם לפני הבקעת השער.

* נגיעת יד לא מכוונת: אני מציע להשאיר את הכוונות לבוחן כליות ולב. זה יתרום לאחידות בשיפוט.

נדמה לי שהיו לי עוד כמה רעיונות, אבל חוששני שהם אבדו בתהום הנשיה. לא נראה לי שיש מקום לשני מאמרים על כדורגל באתר של דגים קרים חסרי אונה רגשית.
  געגועים לקולינה • סמיילי • 21 תגובות בפתיל
  געגועים לקולינה • האייל היפאני • 2 תגובות בפתיל
  געגועים לקולינה • רון בן-יעקב • 3 תגובות בפתיל
  געגועים לקולינה • יובל נוב
  געגועים לקולינה • האייל האלמוני
געגועים לקולינה 393562
לא לגמרי ברורים לי היתרונות והחסרונות של ההצעה. 30 דקות נטו לכל מחצית?

יתרון: אפשר יהיה לאפשר הרבה חילופים, ואולי זה יאפשר להקטין את מס' השחקנים לעשרה, שהוא צעד מבורך לדעתי. חסרון: מחייב ענישה קבוצתית על כרטיסים צהובים (אתה לא רוצה שחקנים שתפקידם לשבור למישהו רגל ולהתחלף מיד אחרי הצהוב שיקבלו). ענישה קבוצתית בנוסח הרחקת שחקן לזמן קצוב כמו בכדוריד אינה ישימה בכדורגל, כי הקבוצה שנמצאת בנחיתות מספרית תרד לבונקר והמשחק יהיה עלוב ועצוב. על אילו סוגים אחרים של ענישה קבוצתית אתה חושב? שלושה צהובים = פנדל? תוצאת תיקו מעניקה לקבוצה עם פחות צהובים שתי נקודות (מעין נצחון בנקודות ולא בנוק-אאוט)? אילו עוד יתרונות וחסרונות אתה רואה?

(כאמור, לא נכנסתי לשינויי חוקה שנראים לי ראויים לדיון)
  געגועים לקולינה • יובל נוב • 24 תגובות בפתיל
געגועים לקולינה 700352
בפעם הראשונה בטורניר גדול העולה מהשלב המוקדם נקבעה ע"י כרטיסים צהובים (לטובת ההיסטוריון העתידי: יפן על חשבון סנגל, גביע העולם). אני בהחלט תומך בהחלטה לכלול את מניין הצהובים בקריטריון לעליה. בהזדמנות זאת אני רוצה לציין גם את השימוש בהילוכים חוזרים שמנע כבר כמה טעויות חמורות - וגם הפעם סנגל יצאה מופסדת כי נפסל לה פנדל.

מובן שקצת מוקדם לסכם את הטורניר, אבל בינתיים מה שהכי מרגיז אותי הוא שהשופטים לא מצליחים למדוד 9 מטר למרות שיש להם רצועות רוחב ברורות במגרש, כך שכמעט כל הבעיטות החופשיות נבעטות כשהחומה במרחק 7 מטר בקירוב. השכנים שלי חושבים שאני מלמד מישהו חשבון אלמנטרי כשהם שומעים אותי צועק פעמיים ביום "חמש ועוד שתיים זה שבע, יה דביל".
געגועים לקולינה 700355
אתה מאוד צעיר ברוחך אם אתה צועק "יה דביל".

(לפי הרושם הגס שלי, ילידי שנות הארבעים עד השישים: "יא דביל". ילידי שנות השבעים עד תחילת השמונים: "יה דביל". ילידי אחר כך: "ידביל".)
געגועים לקולינה 700364
פשוט ניצלתי את ההזדמנות לאמירה תיאולוגית.
געגועים לקולינה 700375
בעקבות דוטרטה?
געגועים לקולינה 700366
ואתה מצליח להבחין בין ההגיות של שני הראשונים?
געגועים לקולינה 700374
לא, וגם לא בינם לבין השלישי (אתה מצליח?). אבל אני רואה אותם כתובים (בימים עברו על קירות שירותים פיזיים, היום על קירות שירותים אינטרנטיים), ויש לי סיגנלים אחרים לטווח הגילים של מי שכתב שמאפשרים לי קצת לכייל.
געגועים לקולינה 700370
הבן שלי, יליד שנות האלפיים: יא דביל, אבל אולי ימפגר (בהנחת המ').
געגועים לקולינה 700371
זה בגלל „יד אלוהים״ של אמצע שנות השמונים?

ובנושא אחר: משום מה היה לי זכור שבדיון הזה או אחד ממקביליו דובר על כמות ואיכות המשתתפים שלא מאירופה ודרום אמריקה. זה לא השתנה גם הפעם. לאחר שלב הבתים שרדו רק יפן ומקסיקו (נציגת צפון אמריקה, אבל אמריקה הלטינית ברוחה).

אירופה: בהתחלה 14 נבחרות (13 + המארחת, רוסיה). לאחר שלב הבתים: 10
דרום אמריקה: בהתחלה 5, לאחר שלב הבתים: 4
מרכז/צפון אמריקה: בהתחלה 3, לאחר שלב הבתים: 1
אסיה: בהתחלה: 4, לאחר שלב הבתים: 1
אפריקה: בהתחלה: 5, לאחר שלב הבתים: 0
אוקיניה: בהתחלה: 1, לאחר שלב הבתים: 0

בקיצור: האם הסיכוי של נבחרת ישראל לעלות למונדיאל ישתפר אם נעבור להיות חלק מההתאחדות האפריקאית?
געגועים לקולינה 700376
כדי שנבחרת ישראל תעפיל למונדיאל דברים אחרים צריכים להשתנות.
כל מה שצריך הוא לבחון את ההישגים של נבחרת הנערים (עד גיל 17) מול נבחרת הנוער (עד גיל 19) מול הנבחרת הבוגרת
נבחרת הנערים עלתה 9 פעמים לטורניר הגמר של אליפות אירופה ב 30 השנה האחרונות (עד 2002 עלו לטורניר הגמר 16 הטובות, מ 2003 - 8 הטובות). ב 1996 היא השיגה את הישג השיא שלה- מקום שלישי, כשברבע הגמר היא מנצחת את נבחרת גרמניה ובמשחק על המקום השלישי את יוון.
נבחרת הנוער עלתה לטורניר הגמר (מ 2002- 8 הטובות) פעם אחת - ב 2014
הנבחרת הבוגרת לא הצליחה להעפיל ליורו (14 הטובות) אפילו פעם אחת. הישג השיא שלה היה בשנת 2000- מקום שני בבית המוקדמות והפסד כפול בפלייאוף לדנמרק אחרי פרשת נערות הליווי (רמז)
געגועים לקולינה 700377
נדמה לי שברוב ענפי הספורט נדמה כי הנוער מצליח יותר מהבוגרים. אני משער שפשוט בנוער, בגלל התחלופה הגבוהה, יש קפיצות איכות ניכרות בין שנתון לשנתון בכל הנבחרות, ולכן יותר איזון הסתברותי בין מדינות. אם למישהו יש מרץ יותר מלי, זה צריך להיות לא קשה מדי לבדיקה. אולי תרגיל לסטודנטים בסטטיסטיקה בקורס מבוא כלשהו.
געגועים לקולינה 700383
בוא נשווה לענף ספורט שישראל מגיעה בו להישגים נאים בהרבה: כדורסל.

בכדורסל יש לי נתונים על הנבחרת הבוגרת ונבחרת העתודה באליפויות אירופה (עד גיל 22 מ 1992 עד 1999, עד גיל 21 משנת 2000 עד 2003, עד גיל 20 משנת 2004) אבל אין לי נתונים מסודרים על נבחרת הקדטים (עד גיל 16)

נבחרת העתודה השתתפה באליפויות אירופה מ 1992 עד 2009 ברציפות, אז ירדה לדרג ב' למשך 3 שנים. המקום השלישי בדרג ב' ב 2012 החזיר אותה לדרג א' עליו היא שומרת עד היום.
הישגי השיא: שלוש פעמים סגנית אלופת אירופה (לאחרונה ב 2017)
אליפות אירופה לבוגרים נערכת פעם בשנתיים לעומת כל שנה בעתודה. ב 25 האליפויות האחרונות הנבחרת לא העפילה לאליפות רק פעמיים בהן האליפות הוגבלה ל 8 הטובות בלבד.
הישג השיא: סגנית אלופת אירופה ב 1979 (ברקוביץ' נבחר לשחקן המצטיין באליפות)

נראה שהירידה בהשגים מנבחרת העתודה לנבחרת הבוגרת בכדורסל קטנה מאוד. המיקום הממוצע של נבחרת העתודה באליפויות להן העפילה (N=17) הוא 8 ושל נבחרת הבוגרים (N=25) הוא 10.

למרות שאין לי נתונים מסודרים על נבחרת הקדטים (עד גיל 16) התוצאות שלה לבטח לא טובות מאלו של הנבחרות הבוגרות ממנה: הישג השיא שלה באליפות אירופה הוא מקום שלישי (1997)
בשנת 2006, כאשר סיימו במקום השביעי, נחשב הדבר להישג מרשים.
הקדטים שיחקו בדרג ב' ב 5 מ 12 השנים האחרונות, הישג נמוך מאלו של הנבחרות הבוגרות יותר.

לסיכום: בכדורסל התוצאות הפוכות מאלו של הכדורגל. אין ירידה בהישגים עם העליה בגיל, אפילו להיפך- ישנו שיפור בהישגים מגיל 16 לגיל 20. הפוך מהירידה בהישגים בכדורגל מגיל 17 לגיל 19.

____________
הערת אגב: נראה שישנה ירידה ביכולת של נבחרת הבוגרים בעשור האחרון-
המיקום הממוצע של הנבחרת באליפויות בהן השתתפה עד 2005 היה 8 אבל ב 6 האליפויות האחרונות מ 2007 עד 2017 המיקום הממוצע התדרדר ל 15
בנבחרת העתודה לא חל שינוי גדול בהישגים הממוצעים לאורך השנים.
געגועים לקולינה 700710
נבחרת העתודה של ישראל זכתה באליפות אירופה בכדורסל
געגועים לקולינה 708213
ואתמול זכתה שוב בפעם השניה ברציפות.
אני חושב שהנקודה שלי בדיון (שהכדורגל בארץ מנוהל על הפנים) הוכחה.
געגועים לקולינה 708214
השערה חלופית: שניהם באותה רמה, אבל הרמה של הכדורגל בעולם גבוהה מהרמה של הכדורסל בעולם, בפרט ברמת נבחרת הבוגרים.
געגועים לקולינה 708217
אולי. בכל מקרה ההשוואה היא בין הארץ לעולם.
זה לא שבארץ לכדורסל יש יותר אוהדים, תקציבים, קבוצות נוער וכו' מאשר לכדורגל. ההיפך הוא הנכון.
פשוט המקצועיות של הספורט בארץ נמוכה בכלל ובכדורגל כפל כפליים.
ההערה שלך על הבוגרים נכונה.
נבחרת ישראל בכדורסל מדורגת 35 בעולם (ונבחרת הכדורגל שלנו 82, מתחת לקורסאו, אוגנדה וזמביה). נבחרת הקדטים (עד גיל 20) זכתה בשתי אליפויות אירופה ברציפות (והגיעו לפני כן שלוש פעמים לגמר). הבוגרים הגיעו רק פעם אחת לגמר ב 1979.
כמו שהראיתי בפתיל- הירידה בכדורגל מתחילה בגיל יותר מוקדם. אולי זה משום שהמקצועיות בכדורגל בעולם מתחילה בגיל צעיר יותר.
געגועים לקולינה 700369
בעקבות ההקפצה שלך של הפתיל, קראתי מאמר על שימוש בחומרים אסורים בכדורגל. בקשר להצעה שלך לקצר את זמן המחצית ולהקטין את מספר השחקנים שתפס לי את העין הנתון שהובא במאמר. בגביע העולם 2006 שחקן גרמני החזיק בכדור בממוצע 2.9 שניות. ב-‏2014 זה ירד ל- 0.9 שניות. לא ברור אם זה מייצג את כל הקבוצות בגביע העולם, אך על פניו נראה שהמשחק נהייה יותר קצבי והדוק.

בקשר לשימוש בוידי או להילוכים חוזרים, הוא מעיר במאמר שזה מאריך את המשחק.

אישית אני הלא בטוח אם אני אוהב את הכיוון. אולי במקום הילוך חוזר שיקבע אם היה נבדל בגלל רגל שנדחפה קדימה, אולי פשוט לשנות את החוק שיאמר שנבדל זה רק אם כל הגוף של השחקן נמצא מטר או שניים לפנים. זה יקל על שופט הצד ובעיקר ישמר את רוח המשחק שאומרת, עבורי לפחות, שחלק מהותי מהמשחק זה טעויות של כל 25 האנשים על המגרש.
  שופטי רחבה • שוטה הכפר הגלובלי • 6 תגובות בפתיל
געגועים לקולינה 754392
אני שמח לדווח שהמלצותי בעניין הנבדל יושמו (בקירוב), ופחות שמח לדווח שפיפא טרם העבירה אלי את התגמול הראוי. שערוריות השוחד למיניהן הן כאין וכאפס לעומת הסקנדל הזה.

השאלה הבאה מופנית לעומר: מה לדעתך הסיכוי שבמונדיאל הבא לא יהיה בכלל צורך בשופט בשר ודם? מישהו לבוש שחורים ימשיך, אולי, להתרוצץ במגרש, אבל תפקידו העיקרי יהיה בעניינים פרוצדרליים כמו סימון המקום להצבת חומה, התערבות במקרי קטטה בין שחקנים וכד'.
געגועים לקולינה 754393
שכחתי לצרף את הקישור.
געגועים לקולינה 754496
מילא השופטים, אבל צריך את השחקנים?
  געגועים לקולינה • איילי • 3 תגובות בפתיל
געגועים לקולינה 764791
באיחור אופנתי של שבע עשרה שנים וחצי UEFA מסכימה איתי. על זה בדיוק מדבר הדיאלוג המוכר לכל‏1.

הצעד הבא: להעביר את כל השיפוט לידיה האמונות של בינה מ. ולפטור אותנו סופית מחוסר העיקביות של שופטים פחמניים בעיקר בכל מה שנוגע לעברות. עכשיו, כשג'פטו כבר יודע לטפל בקלט ויזואלי, אני חושב שהטכנולוגיה מסוגלת לטפל בזה, ותודו שזה הרבה יותר חשוב מהשטויות עליהן מבזבזים את המאמצים בתחום (תרופות מצילות חיים וכאלה). אם עדיין ירצו אדם שיתרוצץ על המגרש לעניינים פרוצדורליים (הנחת הכדור במקום, סימון איפה מותר לחומה לעמוד וכד') או מהותיים (זה דבילי לצעוק על בינה מ. שהיא בת זונה) - שיתרוצץ.
____________
1-
א: מוטב מאוחר. מאשר?
ב: אף פעם!
געגועים לקולינה 765077
מה עם להחליף את השחקנים ולאחר מכן גם את הקהל?
  אחחח..גרמנים. • האייל העייף • 21 תגובות בפתיל
  נו, אז מה אתם אומרים על ברזיל? • גדי אלכסנדרוביץ' • 16 תגובות בפתיל
  רגע של סטטיסטיקה (ותסכול) • רודי וגנר • 2 תגובות בפתיל
  מדעי הפנדל? • טולו • 5 תגובות בפתיל
  כתבה מעולה! • גלעד
  בוקר טוב איטליה • גדי אלכסנדרוביץ' • 3 תגובות בפתיל
  במקום פנדלים • טל כהן • 38 תגובות בפתיל
  קפד לשונו • הקשה המקשה
  הכדור הוא עגול מדי • רודי וגנר • 6 תגובות בפתיל
  זידאן - שור נגח • גרושו • 11 תגובות בפתיל
  עם סיום המונידיאל צריך לשנות את חוקת המשחק • אוהד אדום
  תחליף רגליים לרובוטים? • שוטה הכפר הגלובלי
  אין כמו בית"ר! • אפופידס לרגע • 2 תגובות בפתיל
  על הליכה זקופה • שוטה הכפר הגלובלי • 10 תגובות בפתיל
  ברסה • אריק
  מאמר אדיר ! • ראש1
  ללא כותרת • דורון הגלילי
  משהו על העם האצילי הזה... • שוטה הכפר הגלובלי
679228
בלמים מומחים, כך אומרים, מקלים על התקפת היריב (6, 5)
(מפי פרשן ערוץ 10 זה עתה, פורטוגל נגד פולין)
696815
אוף, רון העלה את הדיון והנה שוב הגדרה ישנה שאני לא זוכר בעצמי מה הפתרון. מי יעזור לי?
בקיעים בהגנה! 696852
ותודה לאשתי.
בקיעים בהגנה! 696854
יפה!
מנצ'סטר סיטי - הגוגל או המקדונאלד'ס של הכדורגל 696795
מועדוני כדורגל הם מותג בידורי עצום עם 500 מליון אוהדים המהווים מקור הכנסה עצום. בעזרת החזון העסקי של פראן סוריאנו, שהיה מבכירי הנהלת מועדון הכדורגל ברצלונה, בנה את מה שנחשב כיום לקבוצת הכדורגל הכי מפוארת אי פעם. אבל בברצלונה סוריאנו לא הצליח לממש את כל החזון העולמי שלו, גם בגלל התנגדות מקרב 143000 האוהדים בעלי המועדון. ב-‏2012 סוריאנו גויס ע"י הבעלים של מועדון מנצ'סטר סיטי מנסור בין זייד אל נחיא כדי ליישם את החזון שלו. כיום יש לתאגיד CFG, קבוצת הכדורגל סיטי, מועדוני כדורגל בבריטניה, ספרד, ניו יורק, אורוגוואי, סין, יפן, אוסטרליה ועוד. תאגיד CFG מבסס תרבות אירגונית אחידה בכל המועדונים שבבעלותו, החל מתפיסת משחק ושיטות משחק ובמקרים מסוימים עד צבע המדים הכחול.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים