הכדור בפנים... לא! 2631
על הסיבות לפופולאריות האוניברסלית של משחק הכדורגל, עם פתיחת אליפות העולם 2006.
(צילום: באדיבות מתיאו קנסה)
לפני כחמישה מיליון שנים החל יצור דמוי־קוף שחי באפריקה לעבור סדרה של שינויים שהעמידו אותו, בסוף התהליך, על שתי רגליו, כשהוא מגרד בפדחתו ותוהה בשביל מה זה טוב. הפדחת עצמה, כחלק מהגולגולת, עברה אף היא שינויים ניכרים, מראשו העגלגל של הקוף הקדמון עד לצורת האדם המודרני, עם הפנים והמצח השטוח המוכרים לנו מההצצה האחרונה בראי.

הטרנספורמציה מהליכה על ארבע ליציבה זקופה היא מאורע ייחודי בדברי ימי היונקים, ואל יהא הדבר קל בעיניכם: כל מהנדס רובוטים יוכל לספר לכם ששמירה על שיווי משקל כאשר מרכז הכובד הגבוה נתמך רק על־ידי שתי כפות רגליים, מחייבת מנגנון מתוחכם של בקרה, מעגלי משוב, שליטה עדינה על השרירים וצרות דומות. הולכי על־ארבע קודמים שעברו תהליך מקביל, דוגמת דינוזאורים מסוימים או יענים, היו בעלי יתרון מובנה מאחר שנעזרו בזנב ובצוואר הארוכים שלהם לשמירה על שיווי משקל – בדומה למוט שמחזיק לוליין על חבל בקרקס (מעניין, אגב, מדוע לא מנסים לבנות רובוטים עם פטנט כזה). אבותינו שלנו לא נהנו מהפריבילגיה הזאת, ובמקום לגדל שוב את הזנב הקופי עליו ויתרו כמה מיליוני שנה קודם - האריכו ושיטחו את כפות הרגליים, קיצרו את אצבעות כף הרגל והצמידו את האגודל לשאר האצבעות, כך שכף הרגל יחד עם האצבעות יוצרת מעין משטח מוארך. התנועה לפנים הפכה להיות מטלה של שתי רגליים במקום ארבע, מה שחייב שרירים חזקים יותר, והברך השתנתה כך שהיא מסוגלת להינעל כשהרגל במצב ישר, ובכך מאפשרת עמידה לפרקי זמן ארוכים בלי צורך לאמץ את השרירים.

השאלה מה גרם להתפתחות הייחודית הזאת זכתה במשך השנים לתשובות שונות, החל מהיתרונות בשחרור הידיים למלאכות חיוניות כמו חיטוט באף וכלה בצמצום שטח הגוף החשוף לקרני השמש בצהרי יום קיץ בסוואנה. אבל עם כל הצניעות, דומני שההסבר הנכון חמק מעיני המדענים עד כה. אם נשתחרר מדעות מוקדמות ונביט רק באוסף השינויים הגופניים שמניתי – רגליים חזקות, כף רגל ארוכה ושטוחה, מצח רחב ומוח מתוחכם המנצח על כל אלה – התשובה ממש מזדקרת לעין: זה בדיוק מה שצריך כדי לשחק כדורגל.


(צילום: באדיבות טיבור פזקס)



אין טעם להכביר מלים על הפופולאריות של המשחק. דומה שאפשר להוסיף אותו לרשימת האוניברסלים התרבותיים המשותפים לכל התרבויות, ואליפות העולם הנפתחת בימים אלה היא האירוע הפופולארי ביותר מאז ומעולם. מיליארדי בני אדם, מאנטארקטיקה ועד איי אלסמיר, צפויים לחלוק חוויה משותפת אחת במעין טקס דתי גלובלי המאחד את המין האנושי כולו. מבקר מכוכב אחר היה ללא ספק מציין את האירוע כדבר המשמעותי ביותר שמתרחש על הפלנטה שלנו. "נראה שגורל האנושות כולה נקבע בתשעים ומשהו דקות של משחק מטופש", היה מדווח לשולחיו בזריזות, ועוד בטרם יהבהב האישור על קבלת התשדורת, היה כבר מצטעק: "פנדל! האמא של הפנדלים! שופט, אתה עיוור?"

מאחר שגורל האנושות לא נקבע באותן תשעים דקות, שאלת הפופולאריות של משחק הכדורגל ראויה לבחינה – וזה מה שאעשה במאמר זה, אם כי ברצוני להקדים ולציין שהתשובה הסופית היא שאין לי מושג.

לפני שאכנס בעובי הקורה, כדאי אולי שאקדיש כמה מלים לעובדה שכדורגל, כמו החיים, הוא עניין משעמם למדי: מרבית הפעולות מסתיימות בלא כלום, ואם מובקעים במשחק שלושה שערים הרי שבמשך שלושים דקות בעצם לא קרה דבר, חוץ מקצת תקוות שווא בצד התוקף וכסיסת ציפורניים מטופשת בצד המתגונן. בניגוד לכדורסל, בו כל התקפה שנייה בערך מסתיימת בסל, או לפוטבול, בו היתרונות שרכשת בהתקפה עוזרים לך בהתקפה הבאה, בכדורגל אין כמעט כל ערך לסדרת המסירות המרהיבות שקדמו לאובדן הכדור. ומאחר שזה גורלן של כל ההתקפות כמעט, הרי שהשחקנים אינם שונים בהרבה מחרק המנסה לטפס על קיר חלק ומוצא את עצמו, פעם אחר פעם, על הרצפה. רק אחוז מזערי של ההתקפות מגיע ל"מצב של 100%", ומאלה, כפי שהכל יודעים, רק פחות ממחצית הופכים לשערים (מה שמסביר את הקושי של תלמידים ביסודי ללמוד את שיטת האחוזים).

מכל ענפי הספורט, הכדורגל הוא המשחק בעל התוצאות הנמוכות ביותר, ממש על סף האפס המוחלט, ולא פעם זאת אכן התוצאה המושגת. ללא ספק, הספורט הזה דורש קהל צופים מתוחכם שיודע לדחות סיפוקים, ומכאן חוסר הפופולאריות שלו אצל אמריקאים ונשים.

חיסרון אחר הוא שהמשחק השוטף מופסק כל כמה שניות בתואנות שונות כמו עבירות, יציאת הכדור מחוץ לתחומי המשחק ופציעות אמיתיות ומדומות. "כדורגל משחקים תשעים דקות" הוא הפרזה פראית, אלא אם המשפט המלא הוא "כדורגל משחקים תשעים דקות בעונה".


(צילום: באדיבות נילס היוורט)



אינני חושב שיש יתרון אחד מכריע אשר מעלים את החסרונות שמניתי, אלא שיש המון יתרונות קטנים שמצטברים יחדיו לאור איתן.

ראשית, כל ילד יכול לשחק כדורגל בערך מהגיל בו הוא לומד ללכת: אין צורך בציוד מיוחד, כל חפץ עגלגל – מכדור טניס ועד שלפוחית שתן של פיל – מתפקד היטב ככדור; כמעט כל שטח שעולה בגודלו על חדר השירותים הביתי מתאים למשחק; אין בעיה עם מספר שחקנים גמיש ולא בהכרח זוגי; לא נורא אם המגרש בוצי או מכוסה בקוצים וחרולים, אפשר להסתדר עם מרצפות, ריצוף אקרשטיין, אספלט, חול ים ובשעת צרה אפילו דשא.

יתרון עצום אחר הוא שכדורגל הוא משחק של בני אדם. לא הטיטאנים של הפוטבול האמריקני, לא הנפילים של הכדורסל, לא הננסים של מרוצי הסוסים ולא השרוכים של הכדורעף. ליתר דיוק, כל המוטציות האלו יכולות גם לשחק כדורגל, אבל המבנה הגופני שלהן אינו מקנה להן יתרון ברור ככדורגלנים, כך שבדרך כלל אתה מוצא על כר הדשא טיפוסים שנראים פחות או יותר כמוך. לעניין זה, כמו לניסיון האישי שרכשת על כר הדשא השכונתי, חשיבות רבה בכך שהוא מאפשר לך להזדהות עם גיבוריך האהובים, או בלשון פשוטה, לפנטז שאתה הוא זה שעובר בכדרור שלושה מגנים, מגביה את הכדור בפרבולה נאה מעל השוער, ולרשת. "גו־גו־גו־ג-ו־ו-ו־ו-ול!" שואג השדר, "יש אלוהים!" נוהם הקהל, "הוא גדול, הוא גדול הוא גדול", בוקעת הקריאה מריבואות חלונות ברחבי המדינה, והשוטה מניף יד בנונשלנטיות, בתנועה שיש בה גם משום הצטנעות של "מה אתם עושים מזה עניין גדול", וגם משום הכרת ערך עצמו של מי שיודע שבסך הכל עשה את מה שמצפים ממנו, ובעיקר את מה שהוא מצפה מעצמו, ועוד שערים רבים מספור נכונו לו, חלקם מרשימים ומדהימים הרבה יותר מזה האחרון. ותוך שהוא מנגב את הזיעה ממצחו ומחייך חיוך מבויש, הוא כבר רואה את עצמו לפני המיקרופון, מסביר למאיר שהוא אומנם שמח שהבקיע שלושער נגד ברזיל, אבל מה שחשוב באמת זה שישראל זכתה בגביע העולם... המממ. איפה היינו?

לא פחות חשובה, לדעתי, היא העובדה שהכדורגל הוא המשחק הפשוט ביותר שניתן להעלות על הדעת. החוק היחיד, בעצם, הוא שצריך להכניס את הכדור לשער היריב בלי לגעת בו ביד. הרעיון הגאוני (חברים, אם כל מסירה של ברקוביץ' היא גאונית, גם הרעיון הזה גאוני) שאוסר על השימוש בידיים מונע את הצורך בכל מיני כללים משונים שהכרחיים במשחקים אחרים, כמו ההקפצה בכדורסל, הקשת עם התחום האסור בכדוריד, איסור על מסירות לפנים בפוטבול וברוגבי וכך הלאה.

מסורתית, מתאפיין המין האנושי בכך שהידיים הן האיבר למניפולציות על חפצים, ומרגע שהחוק מחייב להעביר את התפקיד הזה לרגליים, המגבלה חריפה עד שאין צורך בשום איסור נוסף. חישבו רגע כמה לא פשוטה היא הפעולה היסודית של המשחק - כדרור. אם נתבונן על כף הרגל בשעת ריצה, ניווכח שהיא משרטטת סדרה של קשתות, כשהנקודה הנמוכה בכל אחת מהן היא זאת שבה הרגל נוגעת ברצפה. בנקודה זאת המהירות היחסית של הרגל היא אפס, וממנה היא מואצת למהירות מכסימלית, ואז מואטת שוב בדרכה אל נקודת המגע הבאה עם האדמה. לאורך המסלול הזה הכדורגלן אמור לפגוע בכדור המתגלגל בדיוק בנקודה בה המהירות מתאימה למה שנחוץ כדי שהכדור ימשיך לנוע במהירות הריצה. מהירות נמוכה יותר תעכב את השחקן, ומהירות גבוהה מדי תגרום לכדור לברוח קדימה, מה שמתואר בלשון השדרנים כ"מקדמה ארוכה מדי". כדי להשיג שליטה טובה יותר, בדרך־כלל פוגש המכדרר את הכדור כשמהירות הרגל קצת איטית ממה שתואר עד כה, והוא מוסיף לה את הנחוץ על־ידי "ליטוף" הכדור בכף הרגל עצמה. הוסיפו את שינויי הכיוון, את המבט המופנה לכיוון שדה המשחק ולא מתרכז בכדור, ובנוסף אל לכם לשכוח את היריב, שבמקום להתפעל מהאקרובטיקה העדינה מנסה להוסיף למהירות הכדור וקטור משלו, ותראו שבאמת אין צורך בעוד חוקים מכבידים. למען הסדר הטוב והאמת ההיסטורית, צריך לדייק כאן ולהזכיר שלא פעם היריב בוחר לשנות לא את מהירות הכדור אלא את מהירות רגלו של היריב, פעולה שמחייבת את השחקן להוסיף למחול התזזיתי שתיארתי גם דילוגים קלים וזריזים מעל המשוכה הנעה הזאת, אחרת הוא עלול לסיים בו במקום את הכדרור. או את הקריירה.

הנקודה האחרונה מוליכה אותי לאספקט מעניין נוסף של המשחק: דומה שהושג כאן אופטימום מדויק באשר לרמת האלימות המותרת, כזה שמאפשר לאגרסיות לבוא לידי ביטוי הולם, שלא כמו במופע הקרקס המתכנה כדורסל, אך בלי לגרום למקרי מוות שכיחים מדי, ובלי שיהיה צורך באמצעי מיגון מגוחכים כמו בפוטבול או בהוקי. בסופו של דבר, אחד הצרכים הפרימיטיביים שמשחקי כדור מספקים הוא שחרור האגרסיה הטבעית שלנו, אבל בלי לוותר על מראית עין של "תרבות" ובלי לגרום לנזק בלתי הפיך שעלול למנוע מאיתנו לראות את רונלדיניו מתייצב גם למשחק הבא. לטעמי האישי, אגב, אפשר היה להוריד את מינון האלימות במשחק, אבל נראה לי שאני שייך למיעוט מבוטל של הצופים. ייתכן שאני מושפע כאן מההיסטוריה האישית שלי, שכן הקריירה המזהירה שטובי המומחים נבאו לי נגדעה באיבה כאשר הופלתי בברוטליות אל הדשא על ידי בריון יריב. זה היה במשחק רב חשיבות שנערך אי שם בשלהי כיתה א', ועד היום אני זוכר את ההשפלה שהרגשתי כאשר בכיתי כמו ילד כי ירד לי דם מהברך, וכל הבנות ראו. לא משנה.


(צילום: באדיבות אולריק ד. ווצ'ר)



מיעוט השערים, שהוזכר קודם כאחד החסרונות של המשחק, הוא בה בעת גם אחד היתרונות הגדולים שלו, שכן הוא מאפשר הפתעות בנוסח ניצחון דוד על גוליית בזכות חוק המספרים הקטנים. גם אם קבוצה אחת לוחצת במשך כל המשחק והשער הנכסף "תלוי באוויר", לא פעם מנצחת דווקא הקבוצה החלשה יותר, בזכות איזה שער מקרי – כי כידוע, "מי שלא כובש, סופג" (כמובן, לא פעם גם מי שכן כובש סופג, והרבה פעמים מי שלא כובש לא סופג, אבל העובדות האלה הרבה פחות זמינות לזיכרון שלנו). דומה שגם בנקודה זאת מושג במשחק איזון אופטימלי שעונה על צרכים בסיסיים שלנו: מצד אחד, הקבוצה הטובה יותר מנצחת בדרך־כלל, ובכך תואמת את רצוננו בעולם מסודר, עם שכר ועונש ועם ההרגשה שיש תמורה למאמץ ולכישרון – הרגשה חשובה לכולנו, גם לבטלנים חסרי כישרון, שכן היא מחזקת את אשליית השליטה שלנו על גורלנו. "לו רק הייתי באמת רוצה..." חושב גם חדל האישים הגדול בעולם (תאמינו לי, זאת עדות עצמית), וגם איינשטיין ודאי חשב לפעמים, שלו רק היה מתאמץ קצת יותר, היה מוצא את תורת השדות המאוחדת, אותה חיפש לשווא בעשורים האחרונים של חייו. אך בד בבד עם רצוננו זה, אנחנו לא מוכנים לזנוח את חלומותינו על טיפת מזל, שתעניק לנו תמורה גדולה יותר ממה שאנחנו "שווים באמת". הסיכוי הזה של האנדרדוג, האפשרות לחרוג מכללי החשבונאות הפשוטים, גלגל הרולטה שעוצר לפעמים בדיוק על המספר שלך – אלה הם בדיוק החלומות הנסתרים של כל אדם, בין אם הוא עובד זוטר שחולם לנקום בבוס, ובין אם הוא לארי פייג' שהוזה על כיסוח גייטס.

הבקעת שער היא אירוע נדיר כל־כך, שהיא משחררת מתח בעוצמות שרק אורגזמות והתפרצויות וולקניות מתחרות בהן; אי אפשר להשוות את הקתרזיס הזה לשום מאורע בשום ספורט אחר. בשל כך אני מתנגד בכל תוקף לרעיונות משונים שמועלים מדי פעם, ומטרתם להגדיל את מספר השערים הנכבשים במשחק. אגב, מיעוט השערים נותן הדגמה נוספת לכשלים הסתברותיים שנדונו בהרחבה במאמר "איפכא מסתברא": כך למשל, שחקן שבשניים או שלושה משחקים כבש שער נכנס אוטומטית לקטגוריה "מצוי בכושר מצוין", גם אם לפני כן היה נוהג להפציץ את היציע כשהוא ניצב במרחק שלושה מטרים משער ריק; וקבוצה שהפגינה משחק טוב מהממוצע מעוררת בשבוע שלאחר מכן חשבון נפש נוקב של המאמן והעיתונות על "המשכיות" ועל "אופי", והכל בגלל שחבריה נרדמו בהרצאה על חוק הרגרסיה לממוצע. לעומת זאת, "הטבלה אינה משקרת" הוא ביטוי שמעיד על הבנה אינטואיטיבית של חוק המספרים הגדולים. מי שראה את משכורות השחקנים מבין מאיפה הם קיבלו את האינטואיציה הזאת.

דיברתי קודם על האיזון המדויק בקשר לרמת האלימות המותרת במשחק, וכן על המינון המדויק של מזל לעומת יכולת, ולסיום ברצוני להעלות אלמנט נוסף שגם בו מושג איזון מושלם כזה. איכות הקבוצה בכללותה נקבעת כתוצאה משילוב של יכולות אינדיבידואליות ושל עבודת צוות. כוכבי־על הם נכס חשוב ביותר, אבל אף אדם בודד אינו יכול להכריע את המשחק ללא תמיכת הפועלים השחורים (בדרך־כלל לבנים, משום מה) שמסביבו. מייקל ג'ורדן היה יכול להעלות את מכבי ג'לג'וליה לליגת העל בכדורסל, אבל מראדונה לא היה יכול לעשות משהו דומה בכדורגל. מספר השחקנים הגדול יחסית, יחד עם המוגבלות בטיפול הכדור שהזכרתי קודם, מציבים חסם על השפעתו האפשרית של שחקן יחיד על הקבוצה כולה. האיזון הזה פורט לדעתי על נימה רגישה מאוד בנפשו של הצייד־לקט השוכנת בכולנו. כאשר טובי בחורינו יוצאים לצייד, או לקרב מול שבט מהמערה הסמוכה, מאד נרצה שיהיה עימנו איזה צייד־על, כזה שיכול להבקיע שער – סליחה, להרוג ביזון – ממרחק שלושים מטר; אבל לא היינו רוצים שכל עתידנו יהיה תלוי באותו אכילס מקומי, שעלול להיפצע או להיהרג באחת ההרפתקאות שלו, ולהותיר אותנו חסרי אונים.

כי זה נחמד מאוד שאפשר לשבת לאור המדורה ולציין לשבח את זריזותו ועוז נפשו של הרקולס שלנו; זה מצוין להשוות את רונלדיניו למראדונה ולפלה; זה מחייה נפשות להזכיר את הגול הנהדר ההוא, המספרת המושלמת של רפי לוי מקו הששה־עשר לחיבורים; אין טוב יותר מלחזור ולספר בשבחו של לוחם דגול שאין, לא היה ולא יהיה שני לו; אבל יש בכך רק נחמה מעטה אם השבט השכן מנצל את היעדרו כדי להרוג את כולנו.

או, מה שגרוע יותר, לקרוע אותנו 4:0.
קישורים
האוניברסלים התרבותיים המשותפים לכל התרבויות
איפכא מסתברא - מאמר קודם של המחבר
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "תרבות והיסטוריה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  חצץ כבוד השופט, חצץ... • האייל היפאני
  הרשה לי לצטט • איילי
  אחלה מאמר! • ג. שמעון
  נפלא, כמובן • ל.ב.פ., תל אביב • 20 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • האייל האלמוני
  עיתוי מושלם • שוטה הכפר הגלובלי • 2 תגובות בפתיל
  מאמר מצוין ונוגע ללב, • הקשה המקשה • 8 תגובות בפתיל
  הומו דביליס • אנטיפוד • 21 תגובות בפתיל
  מזמן לא נהנתי ככה מכדורגל • האלמוני מלמעלה
  פשוט נפלא! • צב מעבדה • 5 תגובות בפתיל
  יש לך סגנון כתיבה נחמד • גילי • 2 תגובות בפתיל
  למה לובשת הזברה פיג'מה • האלמוני ממנג • 5 תגובות בפתיל
  אתם לא מבינים. • השחור הלבן • 158 תגובות בפתיל
  ...הופלתי בברוטליות אל הדשא... • האייל האלמוני • 6 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • לא חרדי ולא עורך-דין
  עכשיו הכדול עגול [יותר] • רון בן-יעקב • 19 תגובות בפתיל
  אם יורשה לי לרדת לרמת הפיצוחים • האייל היפאני
  מונדו פוטבוליס • שוקי שמאל • 12 תגובות בפתיל
  ממתק אינטלקטואלי למונדיאל • מוס גולמי
  תודה • שוטה הכפר הגלובלי • 4 תגובות בפתיל
  כדורגל ונשים • אילללה • 36 תגובות בפתיל
  אז מה קורה עם ברזיל? • גדי אלכסנדרוביץ' • 9 תגובות בפתיל
  לו היתה לי קרן • ירדן ניר-בוכבינדר • 198 תגובות בפתיל
  ווינט, המונדיאל, והשפה העברית • רודי וגנר
  האייל הולך ומשתלט על חיי.. • האייל האלמוני • 11 תגובות בפתיל
  געגועים לקולינה • האייל היפאני • 90 תגובות בפתיל
  אחחח..גרמנים. • האייל העייף • 21 תגובות בפתיל
  נו, אז מה אתם אומרים על ברזיל? • גדי אלכסנדרוביץ' • 16 תגובות בפתיל
  רגע של סטטיסטיקה (ותסכול) • רודי וגנר • 2 תגובות בפתיל
  מדעי הפנדל? • טולו • 5 תגובות בפתיל
  כתבה מעולה! • גלעד
  בוקר טוב איטליה • גדי אלכסנדרוביץ' • 3 תגובות בפתיל
  במקום פנדלים • טל כהן • 38 תגובות בפתיל
  קפד לשונו • הקשה המקשה
  הכדור הוא עגול מדי • רודי וגנר • 6 תגובות בפתיל
  זידאן - שור נגח • גרושו • 11 תגובות בפתיל
  עם סיום המונידיאל צריך לשנות את חוקת המשחק • אוהד אדום
  חוקי המשחק וחוקי המדינה • טל כהן • 10 תגובות בפתיל
  תחליף רגליים לרובוטים? • שוטה הכפר הגלובלי
  אין כמו בית"ר! • אפופידס לרגע • 2 תגובות בפתיל
  על הליכה זקופה • שוטה הכפר הגלובלי • 10 תגובות בפתיל
  ברסה • אריק
  מאמר אדיר ! • ראש1
  ללא כותרת • דורון הגלילי
  משהו על העם האצילי הזה... • שוטה הכפר הגלובלי
  ללא כותרת • ירדן ניר-בוכבינדר • 4 תגובות בפתיל
  מנצ'סטר סיטי - הגוגל או המקדונאלד'ס של הכדורגל • רון בן-יעקב

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים