מסע הרכבת מאטלנטה לניו־אורלינס ארך כשתים־עשרה שעות, ורק בשעת דמדומים מאוחרת עלתה הרכבת על הגשר החוצה את אגם פונצ'טריין, בואכה העיר המכונה בחיבה "The Big Easy". כשנכנסה לתחומי העיר שררה כבר חשיכה. במשך כעשרים דקות השתרכה הרכבת באיטיות באפילה, שהופרה מדי פעם רק על־ידי הבהוב פנס כחול של ניידת משטרה, ניצנוץ פנס רחוב בודד, או אור צהבהב שבקע מחלון בית מגורים. האופטימיסט שבי קיווה שכמקובל בערים גדולות, המסילה עוברת באיזורי תעשיה ומחסנים, שמטבעם אינם פעילים בלילה, כך שאולי אין באפלה כדי להעיד על מצבה הגרוע של העיר. לעומתו הפסימיסט, הקורא עיתונים וצופה בטלוויזיה, דמיין מה אולי באמת מסתתר מחוץ לחלונות החשוכים.
העיר הריקה
מבקרת הכרטיסים בתחנת הרכבת אמרה שמאז קתרינה התחבורה הציבורית צומצמה מאד מחוסר נוסעים, והדרך היחידה להגיע למלון היא במונית. "הנהגים מנצלים את המצב והעלו את מחירי הנסיעה", הוסיפה במרירות. גם הנסיעה למלון עברה ברחובות שוממים למדי, ורק כשנכנסתי לרובע הצרפתי נתקלתי באנשים ובמכוניות בכמויות "נורמליות". גם פקידת הקבלה במלון התנצלה על כך שעקב מחסור בעובדים – כמה מאות אלפי פליטים לא שבו, וכנראה גם לא ישובו – המלון נאלץ לבטל את שירות החדרים. היא גם אישרה את שקראתי בעיתונים: בשל המחסור בתיירים, יש בתי מלון שלא נפתחו מחדש לאחר הסופה; בתי המלון הפתוחים מתמודדים עם מחסור בעובדים, ואם כבר נמצאים כאלה, יש למצוא להם מגורים. אחד המלונות בעיר הסב אחד מאגפיו לטובת מגורי הצוות, כדי למשוך עובדים מיומנים חזרה לעיר, אך כמובן שהבעייה היא חמורה בהרבה ממציאת מקום מגורים בלבד, משום שהמשפחות זקוקות לתשתית החברתית־כלכלית של עיר מתפקדת – חנויות, תחנות דלק, בתי ספר, מרפאות, בנקים, וכיוצא באלה.
רחוב בורבון המפורסם עדיין פעיל, רועש וספוג אלכוהול כתמיד, אם כי גם הוא נראה ריק יותר מהזכור לי מביקורים קודמים. יתכן שהסיבה לכך היא הקיץ החם, אבל סביר להניח שזהו ביטוי למיעוט התיירים הכללי. מעניין שעסקים שונים נפגעו בצורות מעט שונות: במסעדה החביבה עלי – מקור הצדפות בנוסח רוקפלר – סיפר המלצר שאין ירידה בקליינטורה, כנראה בגלל שהמקום משרת קהל מאד מסויים. אולם בסיור במרתף היינות, שהכיל בעבר כשלושים־אלף בקבוקי יין, היו מרבית המדפים ריקים; היות שהאיזור נותק מאספקת החשמל למשך כשלושה שבועות, עלה החשש שחלק מהיין התקלקל, ולכן המלאי נמכר לסוחר אוסטרלי. יעברו כמה שנים עד שהמרתף יתמלא מחדש.
רחוב בורבון
מצפון תיפתח הרעה
במצגת של העיתון "טיימס פיקאיון" ניתן לראות, שלב אחר שלב, כיצד הציפה קתרינה את ניו־אורלינס. העיר מוקפת משלושת עבריה במים: מדרום זורם נהר המיסיסיפי, בקשת החובקת את האיזורים הישנים של העיר, במזרח שוכן אגם בורגן, ובצפון אגם פונצ'טריין. הטופוגרפיה שונה מהמקובל בכך שהאיזורים הגבוהים, המתנשאים בין 5 ל-10 מטרים מעל פני הים, נמצאים בגדת המיסיסיפי. באיזורים אלה נבנתה העיר ההיסטורית, לרבות הרובע הצרפתי המפורסם, וכן שכונות מגורים ומחסני הנמל הענקיים לאורך הנהר. השטח שמצפון, המגיע עד אגם פונצ'טריין, הוא של ביצות ומים רדודים בגובה שבין מטר אחד מעל פני הים ועד שלושה מטרים מתחתיו. כך, למעט גדות המיסיסיפי ומעט אזורים אחרים, כל האיזור שבין הנהר לאגם מועד להצפות, ואפילו הקברים נמצאים מעל לאדמה. המים אכן גואים שנה אחר שנה באביב, עקב הפשרת השלגים בצפון היבשת, ניו־אורלינס, כמו כל הערים האחרות על גדות המיסיסיפי, מוכנה בדרך כלל לעלייה במפלס המים, וקירות ההגנה לאורך הנהר עומדים במשימתם. גם כשקתרינה היכתה בלואיזיאנה, קירות ההגנה שעל גדות המיסיסיפי הצליחו להגן על העיר מפני ההצפות מדרום.
הרעה נפתחה מצפון. כשקתרינה פנתה לאגם פונצ'טריין, כל זעמה הגיח מכיוון האגם הישר לאיזורים הנמוכים של העיר. מכיוון שהאגם הוא רדוד למדי, הרוח הרימה את מימיו ודחפה אותם לכיוון קירות ההגנה, שנפרצו בשלושה מקומות. הסיבה העיקרית לפריצות היתה שבניגוד למה שחשבו המהנדסים, קירות ההגנה לא נחפרו לעומק מספיק, כך שבמשך השנים המים חתרו תחתיהם ועירערו את יציבותם. בנוסף, העיר התפשטה מאז שחלק מהקירות הוקמו, וחלק מרבעי המגורים כלל לא זכו להגנת הקירות (את בעיה זו אמורים היו לתקן קירות חדשים, שחלקם לא נבנה בזמן לקראת עונת ההוריקנים של 2006, למרות ההבטחות).
קרוונים המשמשים למגורים זמניים
בנוסף לנזקי הרוח, שנעה במהירות העולה על 200 קמ"ש, ולנזקים הכמעט בלתי־הפיכים שגרמה ההצפה בגובה של שלושה מטרים, התושבים סבלו גם מנזקים ישירים מעשי ידי אדם. ערב הסופה פונו עובדים מכמה תחנות שאיבה (בניו אורלינס למעלה מעשרים תחנות כאלה), אך כשהתברר שצריך להחזיר אותם בדחיפות כדי לתפעל את המשאבות, התגלה שהדרכים חסומות בעצים שנעקרו על־ידי הרוחות החזקות. שכונה אחת גובלת בחוות מיכלי נפט. כשמתקבלות התראות על סופה, חברת הנפט חייבת למלא את המיכלים במים עד שפתם, כדי שיוכלו לעמוד בסערה. אבל הפעם המיכלים לא מולאו, ועקב כך המיכלים התבקעו ותושבי האיזור סבלו בנוסף לנזקי הרוח והמים גם מהצפת נפט. חברת הנפט הסכימה לפצות חלק מהנפגעים בסכומים פעוטים.
לרוע מזלם של התושבים, כחודש לאחר חורבן קתרינה, ובעוד הם מתחילים להתאושש מההלם הראשוני של הסופה, הם ספגו מכה נוספת מהוריקן ריטה. האסון הכפול פגע בכל שכבות הציבור. רבים מהם היו תושבי שכונות מעוטי יכולת, אבל נפגעו גם שכונות ואיזורים של בעלי הכנסה בינונית ושכונות של בתי יוקרה (בשכונה אחת איבדו בתים של מליון דולר מחצית מערכם, אם יימצאו להם בכלל קונים). כמובן שלתושבים מעוטי יכולת לא היה ביטוח נגד הצפות, אבל גם בקרב האחרים היו מבוטחים שמצאו עצמם במצב של ביטוח־חסר, ולכן יקבלו סכומי ביטוח נמוכים מהצפוי. גרוע מזה הוא סעיף בביטוחי ההצפה המבדיל בין "הצפה" לבין "מים גואים", כך שחברות הביטוח לא חייבות לשלם עבור ההצפות בעקבות פריצת קירות ההגנה. הסופה ביקעה את צנרת הגז בעיר, כך שבמקומות רבים פרצו שריפות שהוסיפו נזק וסיכנו את כוחות ההצלה.
סיור מאורגן בחורבות העיר
אחת מחברות התיירות המקומיות, גיליתי, מציעה סיורים לאיזורים החרבים של ניו־אורלינס וסביבתה. למרות שבהתחלה חששתי כי החברה מנצלת את האסון לגריפת רווחים, גילה לי המדריך החביב שלנו שבנוסף לרווח מהתיירים המעטים הפוקדים את העיר, זהו מקור ההכנסה הכמעט בלעדי שלו ושל חבריו בימים הללו (הוא ומשפחתו בונים עכשיו מחדש את ביתם, שסבל נזקי מים חמורים).
לאחר מעבר קצר ברחובות ההיסטוריים של הרובע הצרפתי, המפורסם דווקא בזכות סגנון הבניה הספרדי שלו, עברנו במשך כשלוש שעות בשכונה הרוסה אחר שכונה חרבה, איזור נטוש אחר איזור מרקיב, ולא כיסינו את כל האיזורים הפגועים. המראות בטלוויזיה לא מצליחים להעביר את גודל ההרס שהרוח, המים, אזלת היד והרשלנות הותירו אחריהם. עזובה וצמחיית בר מתחילות לכסות את הבתים ההרוסים והמרקיבים ואת הכבישים והמדרכות. פה ושם רואים משפחה שחיה בקרוון (אותו תצטרך להחזיר לשלטונות בקרוב). מעט משפחות ניקו, שיפצו ובנו מחדש את בתיהן, אך השאלות שמנקרות מן הסתם בראשן הן האם הן תישארנה היחידות בשכונה, ומי ידאג לתשתיות ההרוסות. בכמה מקומות הוקמו חוות קראוונים עבור משפחות שרצו לגור יחד ולא לחזור לבתיהם המלאים בזוהמה, בוץ ועובש. מתחת למחלפים הגדולים עדיין רואים את מה שנותר מ-325,000 מכוניות הרוסות, לשם הן נלקחו לפני שחברות מיחזור טקסניות יאספו אותן.
הסימנים הגדולים שציירו כוחות החילוץ והצלה על הבתים מציינים כמה ניצולים נמצאו, מתים או חיים, איזו יחידה בדקה את הבית, וכיוצא בזה. על רוב הבתים מתנוססות מדבקות המזהירות שהם לא כשירים למגורים ונועדו להריסה. הרבה שלטי "למכירה", או "אנחנו קונים בתים תמורת כסף מזומן", וגם שלט אחד המתריס "בית למכירה, זקוק ל'מעט' שיפוץ". על הרבה בתים יש מספרי טלפון ושמות, שנועדו לחיפוש קרובים, וגם לסוכני הביטוח וגופי הסיוע השונים, כדי שיוכלו להתקשר עם בעלי הבית הפליטים. במקומות שסבלו מהצפות קו המים ניראה בבירור על הקירות – לפעמים בגובה הדלת, לפעמים מעל לדלת, ובמקרה של חנות וול־מארט ענקית, המדריך סיפר שהמים הגיעו עד לשלט שנמצא על הגג.
"קונים בתים" – שלט ליד בית נטוש
האתגר הגדול – לשקם
לא ניתן לשקם את ניו־אורלינס וסביבתה על בסיס יוזמות אישיות, בהן כל תושב הוא תוכנית אב לשיקום, וגם לא רק דרך יוזמות של חברות וארגונים שונים. היקף העבודה והמשאבים הנדרשים הוא בסדר גודל של מאמץ פדרלי, עם ניהול מרכזי ברמות הגבוהות ביותר. אך האם ניתן להתגבר על המחלוקות והעוינות הבין־מפלגתית שפשתה בפוליטיקה האמריקאית בשנים האחרונות? ובכלל, כמה דגלים יכול ממשל אמריקאי להניף בעת ובעונה אחת? משימת השיקום של איזור ניו־אורלינס מתחרה על משאבים פוליטיים עם המשבר במזרח התיכון, עם משבר האנרגיה הממשמש ובא, ואפילו עם החוב הלאומי העצום שמעיק על עתידה הכלכלי והחברתי של ארצות־הברית. כל הבעיות הללו דורשות תשומת לב מירבית ומשאבי ענק.
איזור ניו־אורלינס עומד בפני בעיה גדולה ועמוקה יותר מנזקי קתרינה. היבשה עליה בנויה העיר היא תוצר של הסחף שנהר המיסיסיפי מביא למפרץ מקסיקו; אך בגלל שהמיסיסיפי מנותב כיום לתעלות, כדי לאפשר מעבר מסודר של אניות, הנהר הפסיק לפזר סחף באיזור, כך שכל חצי שעה אובד שטח אדמה בגודל של מגרש כדורגל. מהמפה המראה את כמות היבשה שאבדה לים במאה השנים האחרונות אפשר לצפות שלניו־אורלינס נותרו רק כמאה עד מאה וחמישים שנה עד שתאבד מתחת לים. ישנן תכניות להתמודד עם הבעיה, וחלקן הקטן מיושם כיום. על־פי תכנית אחת, יש לשאוב מים וסחף בנקודות מסוימות במיסיסיפי, ולהזרימו מעבר לקירות ההגנה והסכרים לאיזורים הרדודים. על־פי תוכנית אחרת, יש לאסוף את עצי האשוח שמוטבעים במפרצים לאחר חג המולד לעצירת הסחף.
כתובת של כוחות ההצלה על אחד הבתים
השאלה היא עד כמה מחוייבים 280 מיליון אזרחי ארצות־הברית שאינם חיים באיזור "סימטת ההוריקנים" לתמוך בבני ארצם שבחרו לגור באיזורי סכנה. מערכת הנמלים של לואיזיאנה ומיסיסיפי היא החשובה ביותר בארצות־הברית, ונהר המיסיסיפי מהווה עורק תחבורה מרכזי לשינוע סחורות, בעיקר לתבואה המיוצאת לכל רחבי העולם. אובדן הנמל יהווה מכה אנושה למגזר החקלאי בארצות־הברית, ויהיו לו השלכות גורליות עבור רעבי העולם התלויים בדגנים המיובאים מארצות־הברית. כמובן שזה מגוחך לדרוש תמיכה ציבורית לכל אדם המתעקש לבנות בית קיץ על חוף הנתון לאיומי הוריקנים, אבל לעיר בסדר הגודל הפיזי, התרבותי וההיסטורי של ניו־אורלינס יש להתייחס בקריטריונים אחרים. זוהי שאלה עקרונית האם תפקידה של המדינה הוא רק להיות קבלן אקטוארי של חישובי עלות–תועלת, או האם מהותה של המדינה כוללת גם מחוייבות לשמר, לטפח ולשקם את אורחות החיים של אזרחיה, המהווים את תמצית קיומה.
אפילוג
שנה לאחר האסון בדקה רשת הרדיו הציבורי את מה השתנה בחייה של את'ל וויליאמס בת ה-74, שביתה ההרוס נבחר אחרי קתרינה לביקור מתוקשר של הנשיא בוש. "יש לנו אסטרטגיה לעזור לאנשים הטובים כאן," הכריז הנשיא תוך שהוא מחבק בחיוך את הגברת וויליאמס, וביקש, לא בלי שמץ התנשאות, שתבשל עבורו את מרק הגאמבו הניו־אורלינסי. הנשיא, שסיסמת מערכת הבחירות שלו בשנת 2000 הייתה "שמרנות רחומה", שלח לה תמונה חתומה, אך לא הרבה יותר מזה.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש