הדת כמסע קניות 2690
בד בבד עם התפשטות הליברליזם, הפכה הדת מעניין קולקטיבי לסיפור אישי הנדון בין הפרט לבין עצמו. במחצית השנייה של המאה העשרים הואצה הפרטת הדת ועברה לקנייה ומכירה של רעיונות ומסורות דתיים, לצורך ההפצה של דרך חיים מסוימת - הקפיטליזם בגרסתו הגלובלית.
קניון טיפוסי. הרוחניות הפכה למטבע עובר לסוחר (צילום: באדיבות אדריאן פינגסטון).
"הסכנה היא שהדת תהפוך ללא יותר מאשר מחלקת שירות של הציביליזציה הגלובלית, אשר אינה מעצבת עוד את ערכיה אלא רק מתקנת את הנזק הרוחני שהיא גורמת" (הארווי קוקס).


נהוג לאפיין את המאה העשרים כמאה המרסקת. בתהליכי הריסוק רחבי הידיים שהתחוללו בה, נשברו לחתיכות קטנות אידיאולוגיות גדולות, מדינות ומעצמות, ולצערנו הרב גם מספר לא מבוטל של בני־אדם. השבירה הזו אינה רק תוצאה של אלימות, אלא במידה רבה של תהליך מחושב ומכוון; בבסיסו עומדת ההנחה שהאינדבידואל הוא מהות שקיימת קיום אמיתי יותר מאשר כל קבוצה המורכבת מאינדבידואלים. כלומר, הפרט נתפס לא כאבן בניין של החברה, או אפילו כחלק אורגני מקהילה, אלא כיסוד הממשי היחיד, שהציבוריות היא לו רק התארגנות ארעית ואקראית המשרתת את צרכיו. זו אחת מהנחות היסוד של הכלכלה הקפיטליסטית, שאמורה לפרוח על בסיס חישובי הרווח וההפסד של כל פרט ופרט, ובעזרת החופש שניתן לכל אחד לנסות ולהגשים לטובתו האישית את חישוביו אלו. מכאן קל להגיע להיגיון העומד בבסיס מהלכי ההפרטה הנרחבים שעוברים על השוק (העולמי והמקומי), שכן ההנחה היא שעסק שיהיה בידיים פרטיות (ולא בידי המדינה), ידיים שרוצות בראש ובראשונה את טובת בעליהן, ינוהל טוב יותר וייתן תשואה יפה יותר – דווקא להנאת כולם.

אחד התחומים שעברו תהליך כזה של הפרטה, בצורה המוצלחת ביותר, הוא הדת. אם פעם כמעט כל שאיפה רוחנית היתה במסגרת מבצע קהילתי (ואף לאומי), היום רובנו לוקחים כמובן מאליו שהרוחניות היא קודם כל של האדם עצמו. לא רק שכל אדם אחראי על התפתחותו הרוחנית, אלא הוא ורק הוא (או היא) יקבע איך יעשה זאת, מתי ולאיזו מטרה. לב העניין אינו העובדה שכבר לא מעלים על המוקד את כל מי שכופר בהגמוניה הדתית השלטת (התפתחות חיובית לכל הדעות); אלא העובדה שכיום לרובנו מובן מאליו ומעל לכל ספק, שהדת היא עניין פרטי, אינדבידואלי וסובייקטיבי במהותו, ושאין שום אפשרות לאחרים לא רק לקבוע, אלא פעמים רבות גם להבין, את התפיסה והחוויה הרוחנית של הפרט. בעיניי, השאלה המעניינת היא לא האם התפיסה הנוכחית הזו של הדת היא טובה או רעה, אלא מה הן הנחות היסוד שאיפשרו לנו להגיע אליה, ואלו גורמים נתנו לבני האדם במאה השנים האחרונות את האפשרות להביא למהפך שכזה בדרך הראייה הדתית/רוחנית.

כבר לפני יותר ממאה שנה קבע מי שנחשב אבי מדע הסוציולוגיה, אמיל דורקהיים, כי "יש להישמר מלבלבל בין דת חופשית, פרטית, כזו שבאה מתוך בחירה ומעוצבת לפי צרכיו הפרטיים והבנותיו של האינדבידואל, לבין דת שמתקבלת מתוך מסורת, שמעוצבת על ידי קבוצה שלמה ואשר ציווייה הם חובה. שתי המערכות הללו, השונות כל כך האחת מהשנייה, לא יכולות לענות על אותם צרכים; האחת מכוונת לחלוטין לקראת הפרט. השניה מכוונת אל הקהילה".

הדת החדשה, המכוונת כלפי הפרט, היא תוצאה של היגיון חדש שכבש כמעט את כל תחומי ההוויה בתרבות המערבית, היגיון שבבסיסו עומדת ההנחה כי הרצון החופשי והחוויה הסובייקטיבית הם עמודי התווך של הקיום האנושי. ה"מובן מאליו" הזה התחיל עם המהפכה הפרוטסטנטית במאה השש־עשרה, כאשר כבשה את אירופה הדרישה לדת "ללא מתווכים", כלומר ליחסים אישיים עם האל ללא הזדקקות לחוליה מקשרת בדמות הכנסייה על כמריה והדוֹגמות שלה. הרעיון קיבל משנה תוקף עם המהפכה המדעית ותנועת ההשכלה, והתבסס לחלוטין כאשר בעידן הפוסטמודרני כל הכרזה על אמת נצחית וחובקת־כל מתקבלת בגיחוך סלחני. הפרט נותר, בין אם ירצה זאת ובין אם לא, מבודד, אדון לעצמו (ללא אחריות אך גם ללא תמיכה מהקהילה) ועם "אמת" כפועל יוצא של תחושותיו הסובייקטיביות ורצונו הפרטי בלבד.


אמיל דורקהיים. "דת המעוצבת לפי בחירה"



מתוך כך אפשר להבין את אופי הרוחניות הרווח כיום: רוחניות אישית מאוד (אם לא סוליפסיסטית ממש) הרואה בחוויות (אקסטטיות או סתם מענגות) סימנים להתקרבות לאלוהות ומקדישה את כל זמנה ומרצה לליקוטן. רוחניות אשר אין לה מטא־נרטיב, כלומר אינה מחויבת לאתוס דתי אחד ובוודאי לא לשום מסורת, אלא מעבירה זמנה ב"שופינג" מתוך חלונות הראווה שפתוחים לפניה. זוהי רוחניות שבה העונג הוא הערך הגבוה ביותר, והחופש להתענג נחגג כאידיאל עליון.

היגיון זה, אם נתבונן בו מקרוב, דומה דמיון רב לרציונליות הקפיטליסטית, אשר גם בה היחיד הוא הקובע לעצמו מה טוב בשבילו והוא הממונה, והאחראי הבלעדי, על הגשמתם בפועל של חלומותיו. בספר שיצא לאור לפני כשנה וחצי, "Selling Spirituality", דנים שני חוקרי דת בריטים, ריצ'ארד קינג וג'רמי קארט, במה שהם רואים כ"השתלטות עוינת של הקפיטליזם על הדת". על פי קארט וקינג, הנחות היסוד שעומדות בבסיס השוק החופשי כובשות במהירות, וללא מודעות של ההמונים, את כל צורות ההבעה התרבותית, ובכללן הדת.

קארט וקינג מצביעים על כך שהמהפכה המדעית ותנועת ההשכלה של המאה השמונה־עשרה יצרו אצל כולנו רצון ברור להפריד ולהבדיל בין דת, כלכלה ופוליטיקה, למרות שלאורך כל ההיסטוריה האנושית הקשר ביניהם היה ונשאר עמוק. לשיטתם, האשליה כי תחומי החיים הללו נבדלים זה מזה היא מסוכנת, שכן היא מעוורת אותנו להשפעות הכלכליות שמחלחלות, אם לא ממש משתלטות, על ההבנה שלנו באשר למהותה של הדת, ואף על ההבנה הדתית שלנו עצמה.

ברור שאיש אינו מתבקש לוותר על חופש הדת שהוא נהנה ממנו, ובמשך מאות שנים היה דבר שרק חלמו עליו. מה שקארט וקינג מנסים לומר הוא, שיחד עם החופש ובצורה בלתי נפרדת ממנו הגיעה גם ההפרטה אל הדת - כלומר התפוררות הדת לכדי סיפור אישי הנדון בין הפרט לבין עצמו. במחצית השנייה של המאה העשרים, טוענים השניים, החריף מאוד תהליך הפרטת הדת ועבר לשלב שהם מכנים "הקומודיפיקציה (מצרוך) של הדת", כלומר הקנייה והמכירה של רעיונות ומסורות דתיים לצורך ההפצה של דרך חיים מסוימת, והיא הקפיטליזם בגרסתו הדורסנית והגלובלית.

לא מרוצים? כספכם יוחזר!

על פי קארט וקינג, אפשר לדמות את הדת לחברה קטנה שעברה השתלטות עוינת על ידי חברה גדולה יותר, היא הקפיטליזם התאגידי. תחילה הקפיטליזם מנסה להוריד את מחיר מניותיה של הדת על ידי ביקורת ואף זלזול מופגן בערכיה החומריים והתרבותיים. אלו עוברים מיד אריזה מחדש, שיווק עדכני ונמכרים בשוק הרעיונות. המכונה הקפיטליסטית לא מעוניינת כלל באשרור או בעידוד המסורות הדתיות, אלא מנצלת את היוקרה שיש להן למען רווחיה היא. היא עושה שימוש במימד ההיסטורי ובניחוח האותנטיות של המסורות הדתיות (כלומר ב"שם הטוב" שלהן, בשפה עסקית), ובד בבד מבדילה בינה ובין כל מטען שלילי שאי פעם דבק בדת (כדי להקל על המכירה שלה בקונטקסט חילוני ומודרני). זהו תהליך זריז, בו הדת עוברת למעשה מיתוג מחדש ונמכרת כסחורה לכל דבר בשוק החופשי. כמוצר היא אינה נכפית, כמובן, על הצרכן, אבל אין לצרכן גם כל מחויבות אליה, ואף לא מחויבות לשלמותה (כלומר, הוא מוזמן "לקנות" רק את החלקים שהוא צריך).

המותג החדש, שמחליף את הפירמה המיושנת "דת", הוא "רוחניות". למושג הזה אין בעצם משמעות, טוענים קארט וקינג, או במילים אחרות, בשוק הקפיטליסטי יש לו כל משמעות שתוכל למכור. בזמן שבו מותגים ואריזות נעשים חשובים יותר מהמוצר עצמו, הרוחניות הפכה למטבע העובר לסוחר לצורך קניית לבותיהם של אנשים.

חשוב לציין: מדובר כאן בהתפתחות חדשה ובשלב נוסף שבאים אחרי התקופה הארוכה שבה הדת הפכה יותר ויותר לעניין שבין אדם לבין עצמו. שכן, כאן מדובר לא בבחירה מודעת של הפרט במערך הדתי שלו, אלא בדת שמנסה להתאים עצמה אל הפרט ולסחוף אותו אל בין שורותיה; זאת, מבלי שיהיה מודע כלל לעובדה שלא נעשתה כאן בחירה מודעת שלו על פי צרכיו, אלא הנדסה ושיווק מכוונים של מוצר על פי צרכי השוק.

המעבר מדת פרטית המאומצת על ידי האינדבידואל, ל"רוחניות" המנסה למכור את עצמה לכל אחד, התרחש, על פי קארט וקינג, בשנות השמונים של המאה העשרים. אחרי שהיה כבר ברור לכולם שיחסיו של האדם עם האל הם דבר פרטי ופסיכולוגי בעיקרו, התחילו לצאת לשוק גרסאות "תפורות לפי מידה" של דת, שמכוונות מראש לענות לצרכיו (לא הרוחניים דווקא) של האדם, וכמובן לצרכי השוק העולמי. על פי מחברי הספר, יש כאן מעבר מחיפוש רוחני פרטי, שהדגיש את החופש של היחיד לבחור את דרכו הרוחנית, ל"חיפוש רוחני תאגידי", כלומר לרוחניות שמשעבדת את צרכיו של הפרט לטובת אלו של הכלכלה הקפיטליסטית והתאגידים. התוצאה היא הריבוי המפתיע של שם התואר "רוחני" לצורך תיאורם של מפעלים חינוכיים, רפואיים ועסקיים. כל דבר שמבקש למכור את עצמו הוא רוחני, וכל מיזם רוחני מבקש למכור את עצמו.


רובין ס. שארמה, מחבר "הנזיר שמכר את הפרארי שלו". לרתום את היקום לרווחה הפרטית (מתוך robinsharma.com)



כאן למעשה חורג ה"רוחני" מהשימוש ההיסטורי המקובל שלו, וזהו עיקר ביקורתם של השניים. הכותבים מדגישים שלאורך ההיסטוריה המערבית תמיד היתה הרוח הצד האחר, החתרני, של המערך התרבותי. השימוש הקדום של הנצרות ב"רוחני" היה לצורך הבדלה מוסרית ופוליטית והכרזה על התגלות ואמת חדשה, וכך גם השתמשו בו מיסטיקנים אירופים שחרגו מהדת הקתולית לאורך הדורות. קהילות גנוסטיות באירופה (כמו הקתרים והאלביגנזים, ששרדו עד המאה הארבע עשרה) ביטאו ברוחניות סלידה מחומריות והתנתקות מדרך החיים המקובלת בזמנם. ברפורמציה, "הרוחני" סימן את תגובת הנגד לממסד הכנסייתי העוצמתי והדוגמטי. אחרי המהפכה המדעית ולאורך המאה התשעה־עשרה, "רוחני" היה כל מה שלא נפל לתוך הקטגוריות הצרות של הלך הרוח המדעי־פוזיטיביסטי, כלומר כל מה שקיים, וחשוב, למרות שאי אפשר להוכיח אותו. כך, לאורך כל ההיסטוריה של אירופה היתה הרוחניות תגובת נגד למערך הכוחות השולט. גם בהיסטוריה היהודית אפשר להבחין בזעם הקדוש (במלא מובנו של הביטוי) של הנביאים, שמחו בשם האל על העוולות החברתיות והשחיתות שבממסד הדתי (בית המקדש) והפוליטי (המלוכה), ואחריהם בטענות של חז"ל נגד "הרבנות".

כיום המצב שונה. הרבה ממה שמוגדר רוחני מיועד אך ורק לנחם ו"לעשות נעים" ללוקחים בו חלק, וזאת תוך השתתפות מלאה, ואף בחדווה רבה, בהיגיון הקפיטליסטי הנלקח כמובן מאליו. הטרגדיה היא שאלו הלוקחים חלק בפעילויות המוגדרות רוחניות בימינו, מרגישים כי הם דווקא יוצאים נגד החומרנות, וכי הם מייצגים מימד עליון ו"טבעי" יותר של הקיום האנושי. זאת, בעוד שכאמור, מפעלים רוחניים פרטיים כאלו הם פעמים רבות שותפים מלאים, ובצורה מובנית, להגמוניה הקפיטליסטית ולהיגיון של כוחות השוק.

הדוגמאות לכך רבות מספור. החל מן המתרחש באשראם הישן של אושו בפונה אשר בהודו, שם נגבים מחירים מופקעים עבור קורסי "מדיטציה" למיניהם, שמטרתם המוצהרת היא שיפור ההרגשה; דרך הקולאג' הקקופוני של פסטיבלי השאנטי המקומיים, שם עבור כרטיס אחד תקבל הנחיה במדיטציה, מסאג' תאילנדי ומופע רוק; וכלה בכל ספרי "הטאו של" או "זן ואמנות ה-" המספרים על נזירים שלווים שמכרו את הפרארי שלהם, אך נקראים על ידי אנשי עסקים שמעוניינים מאוד דווקא בקניית פרארי, ובטוחים שבעזרת הידע הרוחני שבספר יצליחו לרתום את כוחות היקום למען רווחתם הפרטית.

מי כאן הרדיקלי?

כדי לראות עד כמה מובן מאליו ורחוק מלהיות תמוה הוא הסוג הזה של הרוחניות, כדאי להביט על הקורס הפופולרי ביותר כיום באוניברסיטת הארוורד, המועבר על ידי ד"ר טל בן שחר (ישראלי לשעבר): הקורס ב"פסיכולוגיה חיובית" מלמד את הסטודנטים איך להיות מאושרים, ולצורך כך ממליץ על מדיטציה וחשיבה חיובית. המדיטציה יוצאת לגמרי מההקשר הדתי והתרבותי שלה, שהוא חיפוש אחר קשר אינטימי עם המציאות המוחלטת, ופעמים רבות פיתוח של חמלה ואחריות הדדית. בן שחר עצמו הוא מעריץ מושבע של איין ראנד, הסופרת והוגת הדעות שפיתחה את הגישה ה"אוביקטיביסטית", שמקדמת אינדבידואליזם ואגואיזם מחושב כראיית עולם, ושלועגת לגישות בעלות רגישות חברתית דוגמת הסוציאליזם.

האם ייתכן שמה שנמכר לנו כרוחניות רדיקלית, אופנתית וטרנספורמטיבית, בעצם אינו תורם להתפתחות אמיתית בחיינו או בהתנהגותנו (להוציא, אולי, הגברה של התפוקה שלנו בעבודה)? האם הרוחניות היום הפכה לשפחתו של השוק החופשי, ומשרתת אותו ולא את מוקיריה? קארט וקינג חוששים שזה המצב. "אלוהים מת", הם כותבים, "אך קם לתחייה בתור קפיטל".

מחברי הספר מודים שלאורך ההיסטוריה, כל דת שעלתה לגדולה התנהגה בדיוק באותה צורה בה הקפיטליזם נוהג ברוחניות החדשה, כלומר השתלטות על הדת הישנה ובריאתה מחדש (כולל אליליה וחגיה) בצלמה ובדמותה. הם מבקשים מאתנו, ראשית כל, להבחין בכך, ושנית לדאוג להבא שבתהליך השאילה המסיבי של חוכמה רוחנית מהמזרח או ממסורות עתיקות במערב, לא יזניחו השואלים את התורות האתיות, שהינן חלק בלתי נפרד של מסורות אלו. התייחסות רצינית לקווים המוסריים שבדתות העולם תמסד בצורה בלתי נמנעת שיח משלים לזה של האינדבידואליזם הקיצוני של ה"רוחניות" דהיום. עד אז, ובשונה מאוד מהעבר, ייתכן שאחד המוקדים החתרניים והמסוכנים ביותר להגמוניה הפוליטית־כלכלית הוא דווקא הדת הממוסדת.

גרסא שונה של המאמר פורסמה בעבר ב-NRG.
קישורים
Selling Spirituality
ריצ'ארד קינג
ג'רמי קארט
תנועת ההשכלה
המהפכה המדעית
רפורמציה
איין ראנד
נזירים שלווים שמכרו את הפרארי שלהם
אמיל דורקהיים
הארווי קוקס
הפרטה
המהפכה הפרוטסטנטית
מיזם רוחני
גרסא שונה של המאמר
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "דת והעידן החדש"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  אה הבנתי • האייל האלמוני
  טל בן-שחר • אסתי • 3 תגובות בפתיל
  טל בן-שחר • אסתי • 3 תגובות בפתיל
  לא ברור • לונה
  ללא כותרת • גילי • 6 תגובות בפתיל
  לא כיף להיות יהודי • אסף
  אחלה מאמר, תודה. • האייל האלמוני
  מאמר יפה מאוד • ניצה
  מאמר יפה מאוד • שוטה הכפר הגלובלי
  מאמר יפה מאוד • גילי • 62 תגובות בפתיל
  מאמר יפה מאוד • ניצה
  מאמר יפה מאוד • האייל האלמוני • 36 תגובות בפתיל
  חבל על הדקות‏1 • שוטה הכפר הגלובלי
  חבל על הדקות‏1 • גדי אלכסנדרוביץ' • 3 תגובות בפתיל
  חבל על הדקות‏1 • ניצה
  חבל על הדקות‏1 • גדי אלכסנדרוביץ' • 2 תגובות בפתיל
  חבל על הדקות‏1 • תובל
  חבל על הדקות‏1 • איציק ש. • 3 תגובות בפתיל
  חבל על הדקות‏1 • ניצה
  חבל על הדקות‏1 • תובל
  חבל על הדקות‏1 • ניצה
  חבל על הדקות‏1 • איציק ש. • 4 תגובות בפתיל
  חבל על הדקות‏1 • ניצה • 3 תגובות בפתיל
  חבל על הדקות‏1 • תובל
  חבל על הדקות‏1 • ניצה
  חבל על הדקות‏1 • איציק ש.
  חבל על הדקות‏1 • תובל
  חבל על הדקות‏1 • ניצה
  חבל על הדקות‏1 • תובל
  חבל על הדקות‏1 • ניצה
  חבל על הדקות‏1 • האייל האלמוני
  חבל על הדקות‏1 • תובל
  חבל על הדקות‏1 • ניצה
  חבל על הדקות‏1 • איציק ש.
  חבל על הדקות‏1 • תובל
  חבל על הדקות‏1 • גדי אלכסנדרוביץ' • 26 תגובות בפתיל
  חבל על הדקות‏1 • ניצה
  חבל על הדקות‏1 • איציק ש. • 35 תגובות בפתיל
  חבל על הדקות‏1 • תובל • 54 תגובות בפתיל
  חבל על הדקות‏1 • האייל האלמוני
  חבל על הדקות‏1 • ניצה
  Because I Can • האלמונית השלישית • 57 תגובות בפתיל
  חבל על הדקות‏1 • ברקת • 2 תגובות בפתיל
  ''והם יגדלו מצוין'' • האייל האלמוני
  ''והם יגדלו מצוין'' • ברקת
  ''והם יגדלו מצוין'' • האייל האלמוני
  ''והם יגדלו מצוין'' • שוטה הכפר הגלובלי
  ''והם יגדלו מצוין'' • ברקת
  ''והם יגדלו מצוין'' • שוטה הכפר הגלובלי
  ''והם יגדלו מצוין'' • ברקת
  ''והם יגדלו מצוין'' • שוטה הכפר הגלובלי
  ''והם יגדלו מצוין'' • המסביר לצרכן
  באותו הקשר, מזוית שונה • האייל האלמוני
  באותו הקשר, מזוית שונה • ברקת • 2 תגובות בפתיל
באותו הקשר, מזוית שונה 424515
יאנוש קורצ'אק אהוב גם עלי, עוד מימי "המלך מתיא הראשון", אבל...

1. לא כל הורה יכול להגיע לדרגתו של גאון פדגוגי כזה. אם מישהו יביא לי את ראמאג'ואן כאישור לכך שאין טעם ללמד מתמטיקה בתיכון, אגיב באותו אופן.

2. אנחנו לא יודעים *באמת* אם ההישגים שלו בבית היתומים היו כפי שמקובל לתאר אותם. במקרים אחרים, שכן נחקרו עפ"י אמות מידה מודרניות, התברר א פעם שהתמונה שצוירה ע"י מייסדי השיטה היתה ורודה מעט יותר מהאמת (דומני שקראתי משהו כזה על ביה"ס בסאמרהיל, אבל אולי אני טועה כאן). אנשים שבאמת מחוייבים לאידיאולוגיה שלהם נוטים לטעות בשיפוטה, בתום לב (הנה שם בו אני בטוח לא טועה: מרגרט מיד).
  באותו הקשר, מזוית שונה • האייל האלמוני • 2 תגובות בפתיל
  באותו הקשר, מזוית שונה • ברקת • 18 תגובות בפתיל
  באותו הקשר, מזוית שונה • איציק ש.
  באותו הקשר, מזוית שונה • האייל האלמוני
באותו הקשר, מזוית שונה 723429
מאחר והזכרתי את מרגרט מיד כמה פעמים באייל, ברצוני לציין שהיום נתקלתי בטענה הפוכה לפיה דווקא המבקר הראשי שלה, דרק פרימן, היה זה שעשה עבודה גרועה והניח לאידיאולוגיה שלו להכתיב את המסקנות, אולי אפילו במודע. נחכה בסבלנות לפרק הבא.

ציטוט:

"Derek Freeman tried to discredit Margaret Mead’s anthropological research in Samoa with his book The Fateful Hoaxing of Margaret Mead, but his defamatory text was rebutted by other researchers. Dreger says Freeman was the hoaxer, and he succeeded only because he followed “the number-one rule in making shit up: Make it so unbelievable that people have to believe it.” Again, there was a sexual subtext: Mead’s description of sexual attitudes in Samoa was thought to have contributed to the sexual revolution in America. The concern was not so much about the facts she reported, but about their effects on society."

  ''והם יגדלו מצוין'' • ברקת • 2 תגובות בפתיל
  ''והם יגדלו מצוין'' • האייל האלמוני
  ''והם יגדלו מצוין'' • האייל האלמוני • 162 תגובות בפתיל
  ''והם יגדלו מצוין'' • האייל האלמוני • 3 תגובות בפתיל
  ''והם יגדלו מצוין'' • האייל האלמוני • 61 תגובות בפתיל
  חבל על הדקות‏1 • האייל האלמונח • 50 תגובות בפתיל
  חבל על הדקות‏1 • אורי כדורי • 14 תגובות בפתיל
  חבל על הדקות‏1 • האייל האלמוני • 351 תגובות בפתיל
  חבל על הדקות‏1 • עדי סתיו
  חבל על הדקות‏1 • איציק ש.
  חבל על הדקות‏1 • האייל השולי • 9 תגובות בפתיל
  איך שומרים על יחסים קהילתיים • גדי אלכסנדרוביץ'
  מאמר יפה מאוד • איציק ש.
  מאמר יפה מאוד • איציק ש. • 12 תגובות בפתיל
  מנזקי הקפיטליזם • גדי אלכסנדרוביץ' • 2 תגובות בפתיל
  שלום לכולם • תומר פרסיקו • 21 תגובות בפתיל
  ללונה ותובל • תומר פרסיקו • 3 תגובות בפתיל
  הדת כמסע קניות? • צרי יוסף
  גם מקדשי הזן מחפשים אטרקציות שיווקיות • האייל היפאני • 2 תגובות בפתיל
  רוחניות ובחירה • רודי וגנר • 9 תגובות בפתיל
  הבהרה • גילי • 324 תגובות בפתיל
  מה שקורה כשמרכיבים גמל על חמור וקוראים לזה ג'ירפה. • אורי רדלר • 145 תגובות בפתיל
  ראיון של פרסיקו עם סטיבן בצ'לור- בודהיסט חילוני. • תובל • 2 תגובות בפתיל
  ראיון עם אביעד קליינברג • ברקת • 2 תגובות בפתיל
  ניו אייג' קוקה קולה • ברקת
  האדם הוא גדול הבוראים • גלגמש

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים