שירה - נובמבר 2006 2693
שני שירים של שרה פרידלנד בן ארזה, מתוך הספר "אנא בשם", הוצאת עם עובד, 2006.
יצירות אמנות • שרה פרידלנד בן ארזה • יום ו', 10/11/2006, 13:00
*
הִגִּיעָה עֵת לוֹמַר
וְלֹא הִגִּיעַ הַדָּבָר לְהֵאָמֵר.
וְהָעֵת אִשָּׁה גְּזוּזָה וְקֵרַחַת
שֶׁקִּרְצְפָה עוֹרָהּ וּנְקָבֶיהָ
וּבוֹשָׁה מַמְתִּינָה
לְבַלָּנִית שֶׁאֵינֶנָּה
לִטְבֹּל בְּמִקְוֶה שֶׁיָּבְשׁוּ מֵימָיו.


*
"יוֹם שַׁבָּתוֹן אֵין לִשְׁכּוֹחַ

זִכְרוֹ כְּרֵיחַ הַנִּיחוֹחַ…" (ריה"ל)


עָצַמְתִּי תּוֹךְ פָּנַי
שַׁבָּת מִסְתַּלֶּקֶת.
נִגּוּנֵי סְעֻדָּתָהּ הַשְּׁלִישִׁית
הִתְאַמַּצְתִּי לַחְפֹּן.
כּוֹכָבִים שְׁלֹשָׁה -
וּבִבְשַׂר כַּפִּי סִימָנֵי צִפָּרְנַיִם.

מוֹצָאֶיהָ עִתִּים
מְלַחְלְחִים זִכְרוֹנִי
בִּמְבוֹאֵי פָּנָיו שֶׁל סַבָּא אֵלִיָּהוּ
שֶׁאַשְׁרֵי מִי שֶׁרָאָה פָּנָיו בִּמְרַק הַקְּרוּפְּנִיק
שֶׁטִּפּוֹתָיו לְכוּדוֹת בִּזְקָנוֹ הַשָּׁר.

לִי אֵין זָקָן
לִלְכֹּד כָּךְ אֶת הַתִּשְׁבִּי הַגִּלְעָדִי וְאֵת אֵ-לִי חִישׁ גּוֹאֲלִי,
רַק אֶצְבָּעוֹת שֶׁל תְּשׁוּקַת הִזָּכְרוּת אֲנִי שׁוֹלַחַת
וּרְוָחִים גְּדוֹלִים בֵּינֵיהֶן.
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "יצירות אמנות"
הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

געגוע לאמונה 419457
בן צבי יום א', 12/11/2006, 0:00
בשני השירים ישנם געגועים גדולים למשהו שאיננו:
בשיר הראשון הדבר שאיננו אינו מוגדר ויש קושי להבין מהו, רק תחושה חזקה שהוא אמור להיות והוא איננו.
בשיר השני הדבר הנעדר לובש צורה - הסבא והאמונה שהוא מסמל. ייתכן שגם בשיר הראשון אותו דבר שהגיע הזמן לומר אותו, קשור לאמונה של הסבא, שהיתה צריכה להתגלגל אל המשוררת, ובאיזשהו אופן הלכה לאיבוד בדרך.
הציפייה לדבר שהגיע זמנו לומר, אך הוא מתבושש מלהופיע, מתרחשת במקווה. הדבר הזה קשור להיטהרות לקראת זיווג. הזיווג הוא כנראה בין האדם לבין האל, אך במקרה הזה, במעבר בין הכותבת לבין הסב הלך משהו לאיבוד - המקווה יבשו מימיו והבלנית שאמורה להגיע להכריז על כך שהכותבת טהורה, איננה מגיעה.
שני השירים הם בעצם אודות הגעגועים לאמונה, המלווה בתחושה שחוייה זו מנועה מלהתממש בנפש המשוררת, ואודות הכאב מול התחושה הקשה הנלווית לחוייה זו.
סוסף כל סוף שירים יפים באתר, למה להרוס עם ניתוח בגרוש? 419526
האייל האלמוני • בתשובה לבן צבי יום א', 12/11/2006, 12:25
סוסף כל סוף שירים יפים באתר, למה להרוס עם ניתוח בגרוש? 420032
בן צבי • בתשובה להאייל האלמוני יום ד', 15/11/2006, 11:01
לאיל האלמוני, אתה מוכן להציע ניתוח מעניין יותר?
השיר הראשון 420044
ב.אמה יום ד', 15/11/2006, 12:20
השיר הראשוןן הוא תשובה נשית יפהפיה וכאובה לשירת בית המדרש הריק של ביאליק.
מאד מוצלח בעיניי. גם הצילום על עטיפת הספר יפהפה (מי הצלם?)
שם הצלמת 420094
שרה פרידלנד בן ארזה • בתשובה לב.אמה יום ד', 15/11/2006, 21:50
הצילום הוא של פסי גירש.
יפים 420095
פטר חמור יום ד', 15/11/2006, 21:57
השירים. השני במיוחד. אם אכן השיר הראשון מתכתב עם יצירה של ביאליק כמו שכתה מישהו כאן, אשמח אם ילנקקו למושא הרפרור.
יפים 420096
האייל האלמוני • בתשובה לפטר חמור יום ד', 15/11/2006, 22:14
יפים 420164
לונה • בתשובה להאייל האלמוני יום ה', 16/11/2006, 14:42
אבל לא הבנתי את הקשר לשיר הראשון. גם בלי קשר הוא יפה.
420336
האייל האלמוני שבת, 18/11/2006, 10:33
בשיר הראשון מאנישה המשוררת את העת. היא רואה בה אישה שרוצה להיטהר אך אינה יכולה, על כן אינה מסוגלת לומר את דברה. ישנו פה מתח, האישה - העת- מגיעה ואין שומע לה. המקווה (במלעיל) אינו קולט אותה, לא מקבל אותה, הבלנית נעדרת והמים יבשו. לכן מחכה האישה- היא העת- גזוזת שיער, ממתינה עד בוש. נראה שיש פה שימוש בביטוי "לחכות עד בוש" למה מי שמחכה צריך להתבייש? רונית מטלון כתבה על כך מסה נהדרת אבל זה לא המקום לתארה. מי שמחכה עד בוש הוא אדם מאוכזב ונבוך. הוא הגיע בשעה היעודה והאדם לו הוא מחכה אינו מגיע. המקרה כאן שונה, כאן מחכה העת- האישה- לבלנית שאיננה, לטיהור שיאפשר לה לומר את דברה, ולי נראה שזהו מעין שמה שרוצה היא לומר הינו בגדר גילוי או וידוי. מדוע היא בושה? היא בושה בעצמה מפני שנקביה ועורה מקורצפים, שיערותיה גזוזות והיא קרחת. גם אנו, הקוראים, נבוכים בקוראנו שורות אלו. ישנה הרגשה שמכניסים אותנו לקודש הקודשים, למימד האינטימי של הנקיון והקדושה, בו הגוף והרוח נפגשים, אבל מביך אפילו יותר סיומו של השיר, בו מחכה העת-האישה, לשווא.
420345
האייל האלמוני • בתשובה להאייל האלמוני שבת, 18/11/2006, 12:01
וגם - מי המקווה *יבשו*, כך שהבושה קשורה ליובש מסוים. ואם זוכרים למה נועדה ההיטהרות במקווה, אז נראה שהעת אכן לא הגיעה - "להיאמר".
העת והדבר 420384
אילה אלמונית • בתשובה להאייל האלמוני שבת, 18/11/2006, 19:16
לכן זה שיר ארס פואטי, על חווית יובש בכתיבה.
מעניין מה הקשר בינה לבין בושה/היטהרות/זיווג
העת והדבר 420389
האייל האלמוני • בתשובה לאילה אלמונית שבת, 18/11/2006, 20:00
הקשר נראה לי אירוטי מדי מכדי להתמלל כאן...
העת והדבר 420390
אילה אלמונית • בתשובה להאייל האלמוני שבת, 18/11/2006, 20:03
כשם שהדבר התמלל בשיר באופן לא גס, אפשר להתייחס לארוס שבמעשה כתיבת הדבר - אפילו בשיח הפתוח לרשות הרבים - בלא שהמילול יזדהם.
העת והדבר 420391
האייל האלמוני • בתשובה לאילה אלמונית שבת, 18/11/2006, 20:20
טוב, אני לא בטוחה שהקשר אכן מופיע בשיר... אבל סביר שאפשר לדמות את מעשה הכתיבה למשהו שדורש הפריה. וכיוון שגם המקווה נועד לשרת מעשה של הפריה, שבפני עצמו נזקק ללחות ולא ליובש...
אהבתי 420395
האייל האלמוני שבת, 18/11/2006, 20:40
"לִי אֵין זָקָן
לִלְכֹּד כָּךְ אֶת הַתִּשְׁבִּי"
לא שהבנתי, אבל אולי זה מה שיפה בשירה.
אהבתי 420813
אילה אלמונית • בתשובה להאייל האלמוני יום ב', 20/11/2006, 23:14
נראה שהשיר הזה כולו הוא ניסיון להיאחז בזיכרון - זכר השבת, זכר התמימות, זכר הסב.
אולי המשוררת חושבת שלגברים היהודיים יש 'מכשירי זכרון' מוצלחים יותר (תפילין, ציצית). כאן היעדר הזקן שלה (בניגוד להיתפסות טיפות המרק בזקנו של הסב) הוא אמירה על היבצרות הזיכרון.
גם אני אהבתי 421360
עינה • בתשובה לאילה אלמונית יום ו', 24/11/2006, 21:07
כדברי רבי מ' אריאל:
"היום אני מבין מה זה,
להיות זכר להיות זכר זה,
לזכור ולזכור ולזכור"

(צרבת לזיכרון)
שרה משוררת מעולה 421242
רותי יום ה', 23/11/2006, 14:20
שירים שחודרים לנשמה והופכים אותה מבפנים

ראיון איתה
חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש © כל הזכויות שמורות