בין הסכם לעימות 271
מה הם האינטרסים החיוניים שצריכים להנחות את ברק בשיחות השלום בקמפ־דיוויד?

עם צאתו של אהוד ברק לוושינגטון באמצע השבוע שעבר, כתב אריאל שרון מאמר שפורסם ב-"ידיעות אחרונות", ושמטרתו היתה להוכיח כי לברק אין לגיטימציה לוויתורים כלשהם בקמפ־דיוויד. בין היתר טען יו"ר האופוזיציה כי "ראש הממשלה יוצא לארה"ב ללא ציבור וללא תמיכה", וכי כל הסכם אליו יגיע יהיה חסר בסיס חוקי ומוסרי בארץ. עמדה זו אמנם אינה מפתיעה, אך חשוב מכך - היא גם אינה נכונה. לברק יש רוב בכנסת להעברת הסכם שלום - גם אם לא ניתן לתרגם את הרוב הזה לממשלה מתפקדת, בין היתר בגלל שחלקו אינו יהודי. סקרי דעת הקהל, נזילים ככל שיהיו, מראים גם הם על תמיכה בהגעה להסכם.

אך הבה נשים את הנתונים החשובים הללו בצד, ונתמקד בשאלה העיקרית בפניה עלינו לעמוד עם התקדמות השיחות: האם האופוזיציה צודקת או שוגה? האם האינטרס הכלכלי והבטחוני של מדינת ישראל מחייב הגעה להסכם, גם כזה שיכלול וויתורים מרחיקי לכת, או שמא עלינו לשאוף להקפאת המצב? האם יש לנו סיבה לרצות בהסכם, גם אם הסכם זה יגרור פשרות קיצוניות בחמשת הסוגיות המרכזיות - השטח, ההתנחלויות, המים, הפליטים וירושלים - העומדות על הפרק?

על מנת להבין את התשובה, יש להבין בתחילה את העמדה הפלסטינית בשנים האחרונות. הסכם "עזה ויריחו תחילה", שנחתם ב-‏4 למאי, 1994, קבע כי עם חתימת ההסכם תפתח "תקופת ביניים" בין הישראלים לפלסטינים, ובמהלכה תתבצע התקדמות בהגעה לקראת הסכם הקבע. הסכם זה יחתם לא יאוחר מחמש שנים ממועד תחילת תקופת הביניים, ולא - יפוג תוקפם החוקי של הסכמי אוסלו וחוקי המשחק יחדלו מלהתקיים. כמובן שלאחר עלייתו של נתניהו בשנת 96' לא נתבצע צעד וחצי־צעד לקראת הגעה להסכם קבע, וערפאת החל לאיים בהכרזה על מדינה פלסטינית בתאריך ה-‏4 למאי 1999, ובמקביל להכין את כוחותיו, על פי דיווחים תקשורתיים, לעימות בקנה מידה מוגבל - אולי על מנת לאותת לנתניהו, שהוכיח לחיצות מופרזת בזמן מאורעות מנהרת הכותל, ואולי מתוך מחשבה אמיתית כי עימות כזה עשוי להוביל להישגים פלסטינים. אך נפילת ממשלתו של נתניהו בתחילת שנת 99' וההליכה לבחירות שכנעו את ערפאת לדחות את ההכרזה, מתוך ההבנה כי אם יעבוד מול ברק, יוכל לזכות לוויתורים נוספים לפני ההגעה לנושאים הבעיתיים במשא ומתן. כפועל יוצא, התכנסה המועצה המחוקקת הפלסטינית מספר ימים לפני ה-‏4 למאי ואישרה פה אחד את דחיית ההכרזה - כשהאינטרסים של ערפאת קשורים לעניין, המועצה המחוקקת תמיד מצביעה בפה אחד. התגובה ברחוב הפלסטיני, לעומת זאת, היתה שונה. שם למטה, ערפאת זוהה כבובה של אמריקה ושל השלטון הישראלי, כאשר כל ההבטחות המרובות להכרזה על מדינה פלסטינית בוטלו בצורה משפילה ותוך כדי התחשבות, אבסורדית בעיני העם הפלסטיני, בגורמים העוינים ביותר לרשות.

הסכם "ווי פלוס" נחתם חודשים ספורים לאחר בחירתו של ברק, וקבע לו"ז חדש למו"מ על הסכם הקבע: הגעה ל"הסכם מסגרת", כלומר הסכם שידבר על פתרון הקבע במונחים כלליים וללא מפות, עד לתאריך ה- 13 לפברואר 2000, והגעה להסכם הקבע עצמו עד ל- 13 בספטמבר, 2000. לאחר תאריך זה, יפוג, כמו בהסכם "עזה ויריחו תחילה", תוקפם של הסכמי הביניים.

אם כן, תאריך זה, ה-‏13 לספטמבר, מהווה את לב העניין. כלפי חוץ, ערפאת ממשיך להשתמש בו כתאריך היעד להכרזה על מדינה פלסטינית, בין היתר כקלף מיקוח כנגד ברק. כלפי פנים, על פי חלקים מסוימים בתקשורת הפלסטינית, בולטת התלבטות קשה בקרב בכירים ברשות האם עליהם לחייב עצמם לתאריך יעד אחד, ובמקביל נעשים נסיונות לפתח גם את תאריך ה- 15 בנובמבר, יום השנה ל-"הכרזת" המדינה הפלסטינית בטוניס, כזמן אפשרי נוסף להכרזת המדינה הפלסטינית. אך מעל לכל בולטת ההבנה כי לרשות יש מעט מאוד אופציות, ועליה לבצע את ההכרזה בין שני התאריכים הללו, או לחילופין, להגיע להסכם סביר עם ישראל. במידה ותיכשל בכך, היא תאבד את סמכותה ותהפוך לבדיחה בעיני העם הפלסטיני, ותנציח את מעמדה כאוטונומיה הכפופה לישראל. על אף שיקולים ברורים אלו, לא ששה הרשות להכריז על מדינה: פקיעת תוקפם של הסכמי הביניים אמנם תתיר את הרשות בחלל משפטי אותו תוכל לנצל, אך בו זמנית גם תותיר לישראל חופש פעולה וחופש תגובה כלפי הישות הפלסטינית החדשה שתיווצר. במילים אחרות, המשמעות של הכרזה חד־צדדית על מדינה פלסטינית היא, באופן כמעט וודאי, עימות עם ישראל - שכן זו לא תכיר בקיומה של המדינה החדשה, ואין ספק כי תפעל נגדה. מכאן, המשוואה ברורה: אי הגעה להסכם שווה לעימות.

ניתן להגיד שהתשובה לשאלה שנשאלה בפתיחה טמונה בשאלה נוספת: מה יהיו תוצאותיו של עימות מבחינת ישראל?

נתחיל בכך שכוחה הצבאי של הרשות אל מול זה של צה"ל הוא זניח, וכי עובדה זו מאלצת את ערפאת להלחם בדרכים בלתי ישירות, פסיכולוגיות ברובן. סביר להניח ששאיפתו העיקרית תהיה הנחתת מהלומות מהירות על ההתנחלויות הממוקמות באזורים רגישים במיוחד, וליצור הלם בקרב דעת הקהל בישראל, כך שתתמוך בהכרה בשטחי המדינה הפלסטינית ובמתן ויתורים נוספים לטובתה. כמו כן, ישאף ערפאת לנצל את מצלמות כתבי החוץ לטובת הפלסטינים, תוך כדי יצירת לחץ בינלאומי על ישראל להכרה מיידית במדינה הפלסטינית והרחבת שטחיה.

השיטה הראשונה, בעוד שהיתה לה את האפשרות לעבוד בתקופת נתניהו והפחד הציבורי החזק מכך שיגרום למלחמה, סביר כי לא תעבוד מול ישראל תחת ברק. השמאל הישראלי, שיווכח כי מוצו כל האפשרויות לשלום, יתן תמיכה בפעילויות התקפיות כנגד המדינה הפלסטינית. מבחינת הלחץ הבינלאומי, הרי שמצבו של ערפאת גרוע בהרבה בזירה העולמית משהיה בתקופת נתניהו, וגם ממשלות העולם, שיחזו בהכרזה החד־צדדית על המדינה הפלסטינית לאחר שכבר יהיו משוכנעים כי האפשרויות המדיניות נכשלו, לא יפעילו לחץ משמעותי על ברק. עם אכן יכשלו שתי האסטרטגיות של ערפאת בצורה הזו, הדרך תהיה פתוחה בפני ברק.

אבל פתוחה למה? לאחר שינוטרלו נסיונותיו של ערפאת להשתלט על התנחלויות ועל נקודות טקטיות משמעותיות בגדה ובעזה, מה יהיה הצעד הבא של צה"ל ושל ממשלת ברק? ישנן שתי אפשרויות: סיום הקונפליקט והצבת צה"ל בגבולות השטחים שבשליטה פלסטינית מלאה, או כיבוש מחדש של כל השטחים. בהתחשב בכך שבתקופה שבה יקרו האירועים הללו סביר כי תכהן בישראל ממשלה חודשים ספורים לפני בחירות (במקרה הרע) או ממשלה שתישען בכבדות על גורמי ימין (במקרה הטוב), יש להניח כי אותה ממשלה לא תהיה מוכנה לספוג "כניעה" לפלסטינים, ותשאף לספחם חזרה לישראל.

וסיפוח זה, אם יתרחש, יהיה אסון לאומי בקנה מידה שלא נשמע עליו מאז מלחמת לבנון. כוחות צה"ל יאלצו לשוב מחדש לערים הפלסטיניות, לאחר שאלו מולאו במהלך ששת השנים האחרונות בשפע של אמצעי לחימה בלתי חוקיים. אין סיבה להניח כי מרבית האוכלוסיה תקבל את מרותה המחודשת של ישראל בברכה, ולוחמת גרילה קשה וכואבת, בעיקר לפלסטינים אבל גם לצה"ל, תתפתח באופן כמעט ודאי. אך הרעה הגדולה ביותר תהיה זו: שמדינת ישראל תאלץ לשוב ולשלוט בעם שאינו חפץ במרותה, תוך כדי השקעת סכומי כסף וחיי אדם מחוץ לכל פרופורציה לערך האמיתי של שטחים אלו, ותוך כדי פגיעה כבדה במצבה הבינלאומי.

התשובה היא ברורה: על ישראל להגיע להסכם עם הרשות, תוך כדי התחשבות בקוויה האדומים ובמטרה לא לשבור אותם. אי הגעה להסכם משמעותה הכרזה פלסטינית חד־צדדית על מדינה בסביבות ה-‏13 לספטמבר. הכרזה כזו משמעותה פריצתו של עימות, ופריצתו של עימות משמעותו, לטווח הארוך, סיפוחם מחדש של השטחים הפלסטינים לישראל, וחזרה 10 שנים אחורה. שיקולים אלו הם אנוכיים נטו, ואינם נוגעים כלל לרצונותיה של הרשות. אחזור שנית: על ממשלת ישראל להגיע להסכם עם הרשות הפלסטינית, ולו רק על מנת לשמר את האינטרסים החיוניים שלה.

הוויתורים בהגעה להסכם כזה יהיו, כמובן, מרחיקי לכת - הפלסטינים לא יהיו מסוגלים לקבל הסכם שלא יכלול וויתורים בירושלים, בסוגיית הפליטים ובנושא המים. אך כאן הוא המקום לשאול: למה לא? האם השליטה המוניציפלית במזרח ירושלים כה חשובה לנו שאיננו יכולים להעבירה לפלסטינים, תוך כדי השארת השליטה הבטחונית באזור בידי ישראל? למה לא לתת לפלסטינים ליטול את הנטל הפוליטי והכלכלי הזה מידינו, בעצם? מה זה משנה, ולמי, אם מתנוסס דגל פלסטיני מעל הר הבית? האם השליטה הפוליטית בהר הבית לא נמצאת בידי השיח' עכרמה צברי, שליחו של ערפאת, בלאו הכי? והאם מישהו מעלה על דעתו שכמות גדולה של פליטים תנהר לשטחי הרשות הפלסטינית, המצויה במשבר כלכלי עמוק, גם אם תינתן לכל אחד ואחד מהם זכות שיבה מיידית? כמובן שהבעייתיות בוויתורים אלו מבחינת ישראל היא פוליטית וציבורית ולאו דווקא מעשית. ויש להבין כי גם ערפאת עומד בפני אותם שיקולים פופוליסטים, ועליו לקחת אותם בחשבון אם ברצונו להישאר על כסו.

לסיום, ברצוני להסביר את היעדרם של מושגי "מוסר" בדיון זה. דעתי היא כי כל אזכור של מוסר שכזה במסגרת התהליך המדיני הנוכחי היא צביעות ותו לא, וכי למילה זו אין מקום בתהליך שבו מדינה מעניקה שטחים נחותים ומצומצים לעם שנושל מאדמותיו על ידי אותה מדינה לפני כן, על אחת כמה וכמה כאשר המדינה הנותנת דואגת לשים את העם המדוכא תחת שלטונו של עריץ חסר יכולות ניהוליות, רק מפני שאותו עריץ הוא "פרטנר" נוח. על פי כן, בהיעדר מוסר שכזה, נותר רק לדבר על הפרקטיקה.
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "פוליטיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  כלומר, • דובי קננגיסר • 7 תגובות בפתיל
  למה לא? • רומן • 2 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • משה דורון • 2 תגובות בפתיל
  שלום=מלחמה • שמואל • 10 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים