קין תחת קין 2724
על מעמדם המיוחס של הפליטים הפלסטינים בעולם המערבי של היום, לאור מאמרו של בן-דרור ימיני ''והעולם משקר''.
פליט אפגני (צילום: נסיר קהאן)
במוסף יום הכיפורים מתאריך האחד באוקטובר 2006 פרסם העיתונאי בן־דרור ימיני, תחת הכותרת "והעולם משקר", כתבה ארוכה המפרטת את היווצרותן של קבוצות הפליטים הגדולות של המאה העשרים. הינדים ומוסלמים, נוצרים וגרמנים, אלבנים וסרבים, פולנים ואוקראינים, אוכלוסיות המדינות הבלקניות ועוד ועוד – כולם נעו ונדו, נפלטו והתאקלמו; חלקם בעקבות מלחמות והשמדות עם, חלקם עקב הסכמים מדינתיים (כגון הסכם לוזאן מ–1923). הנתונים מצביעים על כך שסך הפליטים שהועברו בעשרות השנים האחרונות ברחבי העולם מתקרב ל–45 מיליון.

עם זאת, רק הפליטים הפלסטינים (600-800 אלף איש) הם שזכו למעמד בינלאומי משודרג, כהגדרת ימיני. והמעמד המשודרג הזה מתבטא באופנים שונים. כך למשל, רק לפליטים הפלסטינים יש ארגון מיוחד באו"ם - אונר"א. הארגון הוקם ב-‏1950 על מנת לטפל ב-‏914 אלף פליטים (כהגדרתו שלו). אך לעומת ההגדרה הכללית של האו"ם, הגורסת כי מי שהתאקלם במדינה אחרת כבר אינו נחשב לפליט, הארגון הזה מייחס מעמד של "פליטות" גם לצאצאי הפליטים המקוריים; לפיכך, על פי חישובו, מספר הפליטים עלה עד היום ליותר מארבעה מליון, והוא כולל בהגדרתו גם את אלו שכבר התאקלמו במדינות אחרות (כגון ירדן ולבנון).

טוען ימיני, ובצדק, שארגון כזה יוצר אפליה בין הפליטים הפלסטינים לבין פליטים במקומות אחרים בעולם. זאת ועוד, הוא מנציח את בעייתם ואף מעצים אותה, במקום לפתור אותה. בנוסף לכך, ארגונים בינלאומיים אחרים עוסקים בתעמולה חובקת עולם שמעצימה את בעיית הפליטים הפלסטינים ומנציחה אותם, או רואים רק ב"זכות השיבה" פתרון מתקבל על הדעת. אלפי ספרים, מאמרים ופרסומים שונים (הן באקדמיה והן בתקשורת) מגנים את ישראל מבוקר עד ערב, ויוצרים מניפולציות בדעת הקהל הרחב בנוגע לאופי הסכסוך. הדבר התמוה ביותר שעולה מהכתבה הוא שהסכסוך הפלסטיני־ישראלי ממשיך לקבל תהודה תקשורתית העולה על כל סכסוך אחר שהתרחש בשנים האחרונות. לא האלבנים שגורשו מקוסובו, לא הסרבים שגורשו מקרואטיה בעקבות התפרקות יוגוסלביה, ולא סודן שמבצעת טיהור אתני ורצח עם שנמשך עד היום, קיבלו תשומת לב תקשורתית ואקדמית כה רבה.

הזכות להגדרה עצמית, והדרישה לרציונליות

מדוע זכו הפליטים הפלסטינים למעמד המיוחד הזה? תוהה ימיני. מדוע ישראל שנואה כל כך? מדוע לכל מדינה יש הזכות לשמור על הומוגניות דתית או אתנית ורק מישראל דורשים את "זכות השיבה", או במילים אחרות – מדינת כל אזרחיה – מתכון ודאי לשפיכות דמים? ימיני חוזר אל הטיעון הרציונלי האפשרי היחיד: ליהודים הזכות להגדרה עצמית, כפי שלפלסטינים, בפלסטין, תהא הזכות להגדרה עצמית.

אך הבעיה היא, אולי, הנטייה הזו שמאפיינת את כל המאמר (המצוין כשלעצמו) של ימיני – הדרישה לרציונליות. התפישה שאם נסביר באופן רציונלי לשמאל האירופאי (או הישראלי, והרדיקלי ברובו) את הבעיה בפרטי פרטים, בנתונים, באבחנות לוגיות ובהשוואות בינלאומיות – ייפתר העניין. הרי המתונים יותר, אלו שמכירים בזכות ההגדרה הן של הפלסטינים והן של היהודים, אלו שלא חוטפים פריחה מהמושג "מדינה יהודית ודמוקרטית", אלו שיודעים שישראל אמנם אינה נקיית כפיים אך ישנן מדינות בעולם השלישי ובמזרח אירופה שרודפות ורוצחות מיליונים של בני אדם – לא באמת זקוקים לשכנוע. ימיני מצביע אמנם על האי־רציונליות ועל הצביעות של האינטלקטואלים והארגונים האירופיים (והאמריקאיים) השונים, שמגנים את ישראל ומתעלמים ממקומות אחרים בעולם, אך הוא רק מצביע. חסרה הבנה שורשית יותר.


עטיפת ספרו של אלן פינקלקראוט בעברית



הפילוסוף היהודי־צרפתי אלן פינקלקראוט, מי שכבר זכה לחצים ביקורתיים באירופה עקב ביקורתו שלו עליה (ההתרפסות הערכית והמוסרית תמיד של השמאל האירופי בשמו של ה"אחר"), התייחס גם הוא לאובססיה הזו של העולם כלפי הבעיה הפלסטינית. במאמר שפרסם תחת הכותרת "מכבש הדמוקרטיה האירופית" (התפרסם בכתב העת "תכלת", אביב התשס"ה 2005) כתב פינקלקראוט: "ההומניסט של היום, כך נדמה, אומנם זר ואדיש לכל דבר אנושי – להוציא סבלם של הפלסטינים. פלסטין מייסרת אותו, היא אינה מרפה ממנו, היא טורדת את מנוחתו [...] על מה ולמה נפלה בחלקם של הפלסטינים זכות היתר יוצאת הדופן הזאת? מה מקורו של הקיבעון חסר התקדים הזה, שאין לו אח ורע? כיצד הפכה הכאפייה לסמלן האוניברסאלי של ההתקוממויות כולן? ומדוע דווקא הפלסטינים ולא הצ'צ'נים, הטיבטים, הבוסנים, בני שבט הטוטסי, השחורים בסודן או עמים אחרים רבים כל כך הנאנקים בייסורים?".

התשובה של פינקלקראוט היא שהשואה היא שהפכה את השטחים הכבושים לזירת הפשע, בה"א הידיעה. דווקא הטראומה של השמדת יהודי אירופה היא שמזינה את החמלה כלפי הפלסטינים וסבלם, והיא מתבטאת דרך שתי נקודות מבט. הראשונה היא של אלו שרואים עצמם אשמים בהשמדת היהודים, והפלסטיניות מאפשרת להם מפלט מהצורך להצטדק ולהתנצל, או כדברי פינלקראוט: "אם המבט המתבונן בקין הוא עצמו מבטו של קין, אזי אין כל סיבה לייסורי מצפון וקין יכול לישון בשקט". אך המבט היותר מעניין הוא המבט של הבל בקין. אלו שהעניין הפלסטיני נוגע במיוחד ללבם, הם אלו שאין להם על מה לכפר, שכן תמיד היו חפים מפשע. ובגלל התיעוב העמוק שהם רוחשים לאירופה הפשיסטית והקולוניאלית, הם מגינים היום על "קורבנות הקורבנות", כלומר, על הפלסטינים. גינוי המדינה היהודית במובן הזה, הוא הוקעת השדים הישנים.

מבטו של הבל בקין

הזיכרון ההיסטורי עובד כאן במהופך: הניסיון להתנקות מכל דבר שמזכיר את העבר השחור, יוצר מעין "חזרת כפייה" – כל עוול יכול להצטייר רק דרך הזיכרון של העבר. הזיכרון של אושוויץ התהפך: הוא כעת כתב האשמה נגד המדינה היהודית, נגד היהודים שהיו תמיד ה"אחר" – שריד השנאה הפנאטית וההכחדה השיטתית, שבגדו במהות שלהם עצמם. לכן האנטישמיות שאנו עדים לה היום, ואין להתבלבל – זו אנטישמיות ולא סתם ביקורת על ישראל – אינה האנטישמיות הישנה. או כדבריו של פינקלקראוט, מה שמדהים את היהודי של היום אינו אנטישמיות פראית אלא מוסרית – כזו שמדביקה לו בשם הזיכרון שאורב תמיד בפינה את הכינוי "לא–יהודי מלוכלך!". היהודי, שהיה תמיד ה"אחר", בעצם הקמת מדינת לאום ("עם ככל העמים") בגד ביהודיותו, זנח את משמרתו. פינקלקראוט כותב: "אותה דת האנושות, הרואה ביהודי, שפוגעים בו על שום היותו יהודי, סמל של תמימות, מאשימה את המדינה היהודית על היותה יהודית".


מנחת קין והבל (ציור: גוסטב דורה)



לכן בעיית הפליטים, כפי שצוין, מתחילה ב-‏1949 ונתפסת כבר מאז כאשמתה המוחלטת של ישראל (ולא הכיבוש, שהחל ב-‏1967). לא ייתכן שהקורבן, ה"אחר", יצר קורבן משלו. הוא יצר לו "אחר" משלו. ולכן יש רק אשם אחד, ורק דרך אחת להבין את הסכסוך. הביקורות הרוויזיוניסטיות יונקות לפיכך מאותו מקור – הן רואות רק שחור ולבן, לעולם לא אפור. זו הסיבה שבגללה גם אינטלקטואלים שמאל־רדיקלים ישראלים מבקרים את ישראל בחריפות רבה. הם אינם יכולים לפרום את הקשר שבין הכיבוש (שהתחיל ב-‏1967) לבין זכות הקיום של המדינה היהודית. בשבילם, אנחנו בגדנו בהבטחה המטאפיסית של עצמנו, כיהודים. אנחנו השדים של עצמנו. המבקרים הללו מסוגלים להבין לאומיות פלסטינית אבל לא מסוגלים להבין לאומיות יהודית (כי רק ה"אחר" צודק). אפילו כשהם מדברים על מדינה דו־לאומית, הם יותר סימפטיים כלפי הלאומיות הפלסטינית. לכן הביקורת על ישראל היא תמיד גם ביקורת על עצם קיומו של העם היהודי ("בעצם אין עם כזה") ו/או על התנועה הציונית כולה.

ישראל, לאור הדברים הללו, היא המדינה שצריכה לוותר על מסגרתה האתנית בעולם המערבי הנושא על דגלו את גירוש השדים הגדול ביותר של הזיכרון האירופי הקולקטיבי - הרב־תרבותיות, והביקורות על מדינות הלאום. לכן, כשכותב ימיני ש"הקביעה שיש לכל מדינה זכות לשמור על הומוגניות אתנית או דתית, וכי לפליטים המצויים כבר במקום שבו הם שייכים לרוב הדתי או האתני – אין זכות שיבה, מחייבת גם את ישראל", הוא קורא קריאת שווא – קריאה רציונלית שהיא בלתי אפשרית. אם ישראל היא המוקד שמעלה את השדים הישנים שדורשים הוקעה, אם העם היהודי הוא העם היחיד שזכותו למדינה באמת מוטלת בספק, אם היהודי הוא "האחר" האולטימטיבי של האנושות ואסור לו לבגוד ביהודיותו (אך הוא כבר בגד) - אזי שום דבר לא מחייב את ישראל. ובגלל זה הפלסטינים הם הפליטים הכי מיוחסים בעולם; בגלל שהם פליטים של מדינת היהודים, לא בגלל הסבל האמיתי שלהם. ובגלל זה צודק ימיני כשהוא כותב: "העולם שפוי – עד שהוא מגיע לפלשתינים. או אז, העולם הופך למטורף. שחור הוא לבן ולבן הוא שחור. כל מה שנכון לכל סכסוך אחר בעולם – מקבל היפוך כאשר הוא מגיע לחלקת אלוהים הקטנה, קטנה מאוד, של היהודים".
קישורים
והעולם משקר - מאמרו של בן דרור ימיני, מעריב NRG
הסכם לוזאן - ויקיפדיה
אונר"א - ויקיפדיה
זכות השיבה - ויקיפדיה
אלן פינקלקראוט - ויקיפדיה
תכלת
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "פוליטיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  ללא כותרת • עומר גולדמן • 18 תגובות בפתיל
  שיח נפוליאונים • ישראל סבא • 3 תגובות בפתיל
  יש בזה משהו, אבל אולי הוא הלך קצת רחוק מדי. • גילי
  הפתרון הרבה יותר פשוט, והרבה פחות פסיכולוגיסטי. • כליל החורש נאורי • 389 תגובות בפתיל
  אולי יש גם קשר ליחסי ישראל-ארה"ב? • גיל לדרמן • 2 תגובות בפתיל
  הבעיה הפלסטינאית כאינטרס עצמי • החתול האלמוני • 29 תגובות בפתיל
  חסר קישור • גורו יאיא • 3 תגובות בפתיל
  פתרון חלקי. • יוסי

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים