 |
אנדר וויגן וגביע האש | 2785 |  |
||||||||||
 |
|
 |
|||||||||||
 |
 |
פרסומים אחרונים במדור "ספרים"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
תודה על המאמר ההשוואתי המעניין. מהי שיטת הרוטציה הנהוגה בבתיה"ס בארה"ב? |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
(אשתי נגד. אני בעד. אבל ממילא לא שואלים אותנו.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז איך הילדים אמורים לרכוש חברים בדיוק? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שהם רכשו אותם בפעם הראשונה, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את מחליפה את כל החברים כל שנה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגע, לא אמרתי שאני בעד השיטה הזו. השאלה הייתה איך הילדים אמורים לרכוש חברים. למה אם הצלחת לרכוש חברים בכתה א' המיומנות הזו לא תעמוד לך גם בכתה ב'? ולשאלתך, לא, אני לא מחליפה חברים כל שנה, אבל בכל פעם שאני מגיעה למקום חדש אני רוכשת חברים מחדש. במחשבה שנייה, אני מניחה שהלימודים באוניברסיטה דומים לשיטה הזו במידה רבה - האנשים שנהיו החברים שלי הם האנשים שלמדתי איתם. כמעט עם אף אחד מהם לא למדתי בשנה השנייה (ועוד פחות בשלישית). כתוצאה מכך, נשארתי בקשר עם האנשים שהיו חשובים לי במיוחד (וקשר של "שלום שלום" עם כל השאר) ויצרתי קשרים חדשים. עם רוב החברים שלי מהצבא אני בקושי יודעת מה קורה (ומדובר באנשים שבמשך קרוב לשנתיים היו דמויות מאד משמעותיות בחיי) למעט אלו שלשני הצדדים היה חשוב מספיק לשמור על קשר. מהשנת שירות אני בקשר עם מישהי אחת מהקומונה שלי. היינו חמישה. מהתיכון? לא דיברתי עם מי שהיו החברים הכי טובים שלי (שנים ארוכות) כבר כמה חודשים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כולנו היינו בצבא ובאוניברסיטה ועברנו (או העברנו את עצמנו) שינויים בהבט החברתי. השאלה היא אם את עושה את השינויים האלה בכל שנה מחדש, ובכפייה. ומה קורה עם החברים שרכשת בכיתה א'? מתי יהיה לך זמן לראות אותם אם כבר באו 35 ילדים מכיתה ב', שגם איתם צריך לשמור על קשר (כי אחרת מבודדים חברתית)? ואם זה כך כל שנה, האם הילד לא ילמד שחבל לו להשקיע בחברויות עמוקות, כי ממילא ייגמרו בסוף הסמסטר? האם אין כאן פספוס של האפשרות לבנות ולהעמיק מערכות יחסים חבריות לאורך זמן? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את מציגה את זה באופן מאד מוגזם. אם יש בבית ספר 10 כיתות באותה שכבה, ובכל כיתה יש 25 תלמידים, אז יש בשכבה 250 תלמידים. גם אם כל שנה משנים את הרכב הכיתות באופן אקראי לחלוטין, עדיין רוב הסיכויים הם שתהיה עם כמה תלמידים מהשנה הקודמת (ועוד כמה מהשנה שלפניה, ועוד כמה מהשנה שתבוא) ובסופו של דבר מדובר על ילדים מאותה שכבה שאת נפגשת איתם כל יום בהפסקות, בשכונה, בכנסיה ובשיעורים משותפים... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה איזה תלמידים. אם 7 מתוך 25 בני הכיתה מרביצים לג'ו הקטן, ודווקא הם אלה שעולים בגורל להישאר איתו כיתה, מצבו בסדר מבחינה סטטיסטית, אבל לא משהו מבחינת הפרצוף החבול. מה זה "בסופו של דבר מדובר על ילדים באותה שכבה"? מדובר על 250 איש, למען השם - חתיכת קבוצת התייחסות. זה כמו לעבוד באופן ספייס שבו מחליפים את השכנים באולם שלך בכל פעם באופן רנדומלי. בשביל מה זה טוב? זה פשוט נראה לי גורם סטרס טיפשי ומיותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם את כבר מדברת על מצב שדוקא השבעה הם השבעה שמרביצים - אין שום מניעה מיוחדת שכל הכיתה לא תהיה כיתה של 23 ילדים קשים + שני ילדים רגישים, פגיעים ודחויים - "כיתה בעייתית", מה שנקרא. למעשה, זוהי תופעה מוכרת וזה מה שקורה בפועל הרבה פעמים, וזאת נקודה מסויימת לזכות הערבוב, עם כל הבעיות האחרות שהוא מעורר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי. ממילא, כיתות בעייתיות בהגדרתן בד''כ לא מתערבבות עם ה''רגילות''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה קורא בישראל אם 7 תלמידים מרביצים ליוני הקטן? הוא ימשיך איתם עד כיתה ח'? כמו בישראל (ויש שיאמרו יותר מישראל) גם באמריקה לא מדובר ברובוטים. וגם שם משתדלים שלא לרכז 7 בריונים יחד עם החנון של השכבה. מדובר על 250 ילדים, אבל הם לא משחקים כל הזמן אחד עם כולם. כל אחד משחק עם החברים שלו, הפסקה היא באותן שעות, והכיתות נמצאות זו ליד זו. בשביל ילדים ביסודי, שנה זה הרבה מאד זמן, ולא נראה לי סביר שזה שפעם בשנה מחליפים להם חלק מהכיתה יגרום לסטרס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טיעון ההרבצה היה כדי להראות שלג'וני אין כל שליטה על מה שקורה פה. ולגבי "הוא ימשיך איתם עד כיתה ח"' - הייתי מעדיפה לטפל בסיטואציה, מאשר לזרוק את ג'וני בכל פעם למכונת הגרלה של מפעל הפיס, ולראות אם הפעם יש איתו בריונים או לא. "כל אחד משחק עם החברים שלו" - אבל מי החברים שלו? אלה שיושבים איתו בכיתה 8 שעות ביום? או אלה שישבו איתו בכיתה לפני שנה? או אלה שישבו איתו בכיתה לפני שנתיים? קשה מאוד לשמור על קשרים חברתיים הגיוניים בתנאים כאלה, שלא לדבר על קשרים מעמיקים ומתמשכים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשני המקרים זורקים אותו ל''מכונת הגרלה של מפעל הפיס''. ההבדל הוא שבישראל זורקים אותו פעם אחת, בכתה א. באמריקה זורקים אותו כל שנה מחדש. (מתמטיקאים אומרים שכשמהמרים עם תוחלת שלילית, כמו בקזינו, עדיף לשים את כל הביצים בסל אחד, וכשהתוחלת חיובית, כמו בבורסה, עדיף לפזר את ההשקעה) החברים שלו הם אלה שהוא משחק איתם בהפסקות, חלקם יושבים איתו בכתה השנה, חלקם ישבו בשנה שעברה, חלקם הולכים איתו לחוג שח מט, וחלקם הלכו איתו לחוג שחיה בקיץ. נכון שקשה לשמור על קשר מתמשך אם אתה לא נפגש אם החבר שלך כל יום, אבל לא זה המצב... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זהו, שכאן זה לא מתימטיקה (הפסקה השנייה שלך בכלל לא הגיונית ולכן קשה לי להתייחס). תראה, אני אומרת ש"זה לא מצב רצוי", בעוד שאתה והאלמוני השני אומרים ש"זה לא כזה נורא". ייתכן שזה באמת לא כזה נורא, ייתכן שיש ילדים שיעמדו בזה ואולי יש אף ילדים שימצאו בזה צדדים חיוביים. אבל לא זו השאלה. השאלה היא בשביל מה הערבוב הרנדומלי הזה טוב, איזה ערך חינוכי עומד מאחורי ערעור והחלפה של המערכת החברתית בתכיפות כזו (בעוד שככל הידוע לי, ילדים זקוקים ליציבות מסוימת כדי לפרוח בתוכה). וגם, כמה ילדים בני גילו ילד בן 6 או 8 מסוגל/צריך/רוצה לזהות כ"חברים" או כקבוצת התייחסות? אני לא מכירה אף פסיכולוג שהתשובה שלו לזה היא "250". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את מזכירה לי מאמר שקראתי פעם על רגישות תרבותית בענייני עסקים. כתבה אותו בחורה אמריקאית שהייתה יועצת לחברות גדולות לגבי קשרים עסקיים עם יפן. היא אמרה שהיפנים צריכים לבנות אמון בבן אדם לפני שהם עובדים אתו ברצינות, והשיטה האמריקאית שבה כל שנה-שנתיים יש לחברה נציג אחר מאוד לא מתאימה להם. הם גם זקוקים להכיר אותו באמת, לארח אותו בביתם וכיו''ב. ובאמת כשחושבים על זה, אצל הרבה אמריקאים יש תחלופה גבוהה בסביבה החברתית. ודאי אלה שנמצאים בעולם האקדמי, נניח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם כאן זה מתמטיקה (מה לא הגיוני בפסקה השניה שלי). אני לא אומר "זה לא כזה נורא", אני אומר "זה עדיף". טוב, לא עדיף לכל הילדים, אבל לרוב המוחלט. יכול להיות שיש כמה ילדים שהצליחו לקבל באותה רולטה בכתה א' 25 חברים טובים שיספיקו להם למשך שש שנים. רוב מי שאני מכיר לא הצליח כל כך (לפני חצי שנה הייתי במפגש משפחתי של בוגרי היסודי שלי, פתאום הסתכלתי על אישתי והילדים שלי והתביישתי להזכר שפעם רציתי שאלה יהיו החברים שלי). ואז, נוצר מצד בו אתה מבלה את כל היום במשך שש שנים אם אותם ילדים שרובם רחוקים מלהיות חברים שלך. במצב בו יש שכבה גדולה (וזאת נקודה חשובה) של 10 כיתות מקבילות, שלומדות באותו בית ספר, יש לך 250 ילדים, ולא, לא כולם חברים שלך, אבל הסיכוי שלך למצוא שם את אותם 25 שיהיו חברים טובים הוא הרבה יותר גדול. ובעזרת הערבוב הזה מוסיפים לך את האפשרות להכיר חברים פוטנציאלים אחרים. חברות שהיו לילדה שלי לפני שנתיים כבר לא כל כך חברות שלה עכשיו (למרות שהן עדיין לומדות ביחד) ילדים מתבגרים ומשתנים, והאפשרות לגוון את המלייה החברתי שלהם יכול רק להועיל, ואם עושים את זה בלי לפרק את המסגרת החברתית (שהיא ההפסקה ומה שמתרחש אחרי שעות הלימודים) אז מה טוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה רואה את המצב כהזדמנות סטטיסטית להכיר ילדים נוספים. אבל מבחינה איכותית (ולא כמותית), ההיכרויות הללו דינן בד"כ להיות קצרות וחסרות תוחלת. ואגב, מי לידך יתקע שהחברים שלך מהשנה שעברה, אלה שכן מצאו חן בעיניך מתוך המבחר הרנדומלי, לא מצאו לעצמם חברים טובים יותר בשנה החדשה הזו, איתם הם מעדיפים להתרועע בהפסקה? בסך הכל בהפסקה עוסקים פחות או יותר במכנה המשותף של בני הכיתה הלומדים יחד: מכינים יחד (או מעתיקים) את השיעורים לשיעור הבא, צריכים לאסוף את הילקוט ולהביא אותו לחדר כיתה אחר, צריכים להחליף בגדים לבגדי התעמלות וכדומה. ומעבר לזה, שוב - מה שאתה מתאר כתהליך של התבגרות והשתנות עובד רק וולנטרית. אלמנט הכפייה מעקר מכאן את הצמיחה ומביא בעיקר קושי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"היכרות קצרה וחסרת תוחלת"? ממש לא. ההבדל בין זמן ההיכרות של ג'וני עם ג'רמי שלומדים בכיתות שכנות להיכרות של יוני עם ירמי שלומדים באותה כיתה הוא הזמן נטו בו הם (ארבעתם) מקשיבים למורה לחשבון. בכל שאר הזמן אין שום הבדל, והזמן הזה הוא לא "זמן איכות", אלא זמן שמנוצל למטרות אחרות (=הקשבה למורה לחשבון). אף אחד לא תוקע כלום. הסיכוי שהם ימצאו חברים אחרים זהה לסיכוי שאני אמצע חברים אחרים. "בהפסקה עוסקים פחות או יותר במכנה המשותף של בני הכיתה הלומדים יחד" לא יודע איזה ביתי ספר את מכירה, אבל באלה שמדתי, ובאלה שילדי לומדים בהפסקה עוסקים בהפסקה: באוכל, במשחקים, בשיחות ובכל דבר שלא קשור ללימודים. (לא מדובר על הפסקה של חמש דקות בין שיעור לשיעור). את רואה כפיה במקום בו היא לא נמצאת, אף אחד לא מנתק את היחסים של הילדים בכח, יותר מזה, משתדלים להתחשב ביחסים החברתיים בין הילדים. אם כבר, המצב בו ילד הולך לאותה כיתה עם אותם תלמידים שהדבר המשותף היחיד להם הוא שנת לידה ואיזור מגורים דומה היא הכפיה האמיתית והיא זאת שנראית לי בעייתית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, בשיעור מקשיבים למורה לחשבון? לא יודעת איזה בתי ספר *אתה* מכיר... בשיעור מקפלים מטוסי נייר, מציצים לתשובה של הילד בשולחן ממול, כותבים מכתבי אהבה, מחברים שירי לעג, ממציאים כינויים למורה, חולמים על הסנדוויץ' בהפסקה, וגם קצת מנסים להקשיב. אני לא מבינה מדוע אתה מנסח "משתדלים להתחשב ביחסים החברתיים בין הילדים". "משתדלים להתחשב" זה ניסוח שמשתמשים בו כאשר ישנו גורם שנראה חשוב יותר מיחסים אלה, ולפיו פועלים תוך ניסיון לגרום כמה שפחות נזק. אבל מהו אותו גורם? אמור נא לי (אני שואלת שוב), מהו הערך העומד מאחורי שיטה זו? אמור נא לי (גם את זה אני שואלת שוב), אם הערך הוא הגדלת מספר החברים או הסיכוי להגדיל אותו, כמה חברים לדעתך דרושים/רצויים לילד בגיל ביה"ס היסודי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אולי עושים קצת מכל הדברים האלה (לא הילדים שלי, כמובן, אבל שמעתי שיש ילדים אחרים שעושים את זה). אבל אלה לא פעילויות חברתיות. לא ''הגדלת מספר החברים'', אלא יותר הגדלת המגוון ממנו נוצרים חברויות. נראה לי שמספר החברים יהיה פחות או יותר זהה בכל שיטה, ותלוי בילד ולא בשום דבר אחר. חוץ מזה, יש גם ערכים אקדמיים, למשל, להפריד בין ילדים שהצירוף שלהם ביחד רע לשניהם (במובן הלימודי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל שוב, אתה לא נותן שום זכות בחירה לילדים... נניח ש-70% מתוך תלמידי כיתה ה' 2 היו באים אליך ואומרים "די, בערבוב האחרון מצאנו את החברים שלנו ואנחנו רוצים להישאר איתם בכיתה בלי להתערבב שוב בשנה הבאה". האם היית מתיר להם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם את (כנציגת השיטה הישראלית) לא נותנת לילדים זכות בחירה. תלוי בחוות הדעת של המורה וההורים. אם להשאיר אותם באותה כיתה אומר להפריע להם ו/או לשאר התלמידים ללמוד, לא הייתי משאיר אותם. אם המורה היה ממליץ להשאיר אותם ביחד, וההורים לא היו מביעים התנגדות, אז הייתי משאיר אותם (ה-70%) ביחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני כן אעביר כיתה את מי שסובל בכיתה שלו (ולא רק על סמך חוות הדעת של המורים וההורים). ואני מסתמכת על מידע מחקרי שמראה שילדים זקוקים ליציבות מסוימת, מה שלא ראיתי בדבריך. עדיין לא הבנתי את מה שעומד מאחורי שיטתך. למה פעם בשנה? למה לא פעם בשנתיים, או בחודשיים? ולמה בעצם לא ליישם אותה גם למבוגרים? למשל לעשות רוטציה תקופתית כוללת ומחייבת במקומות עבודה (נאמר, בין סניפים שונים של אותו תאגיד). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשביל היציבות ה*מסויימת* הזאת אני מעביר אותם רק פעם בשנה ולא כל חודשיים. שנה זה הרבה מאד זמן בשביל ילדים. הרי גם את מחליפה לילד את המורים והחומר הנלמד כל שנה. תביאי לי מחקר אחד שאומר ששינוי הרכב הכיתה פעם בשנה גורם לחוסר יציבות. למה לא ליישם אותה גם למבוגרים? אם אני מסכם את מספר הפעמים שעברתי עבודה או תפקיד או מקום ישיבה בעשור האחרון אני מגיע לבערך... 14 פעמים. הדבר הזה נכון לרוב מי שאני מכיר (ומי שלא, אז מי שמסביבו התחלף, שזה הרי אותו הדבר). השיטה הזאת מיושמת כבר עכשיו למבוגרים באופן טבעי. כמה אנשים מבוגרים את מכירה שעובדים באותה עבודה ובאותו תפקיד ואם אותו צוות יותר משלוש שנים? האם את חושבת שהם מאושרים מזה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרי גם אני מחליפה את המורים והחומר הנלמד - בדיוק בגלל זה אני מנסה להשאיר לפחות גורם אחד קבוע. החלפת 14 מקומות עבודה? או-הו... שוב הנימוק הזה. אתה עברת מקומות עבודה *מיוזמתך* (או שפיטרו אותך כי לא הצטיינת בעבודה). ואתה כבר אדם בוגר, שיכול להחליט לעצמו. השיטה הזו לא מיושמת למבוגרים כלל וכלל, גם לא בשוק העבודה הדינמי ביותר. אני מדברת על החלפה-ערבוב של *כל* העובדים של סניף כלשהו של הום-סנטר או בנק לאומי, פעם בשנה. אני מכירה המון מבוגרים שעובדים באותה עבודה ובאותם תנאים, הרבה-הרבה יותר משלוש שנים. חלקם לא בחרו בזה ולא מרוצים מזה, חלקם שמחים בזה מאוד. מתוכם, אחת מהן היתה מאושרת לתרום 40 שנה מחייה לבנק מסוים, מתוכן לפחות 15 שנה באותו תפקיד ובאותו סניף (שעבר מקום גיאוגרפי פעם אחת, על כל עובדיו). אבל בוא לא נערב הורים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גורם קבוע אחד? בית ספר. הורים. בית, חברים. שכונה. שרת. חלק מהתלמידים. חלק מהמורים. לא לוקחים ילד מניו המפשיר ושולחים אותו ללמוד באלאבמה. לא החלפתי 14 מקומות עבודה. החלפתי מקום עבודה/ תפקיד/ מקום ישיבה 14 פעמים בעשור (סה"כ 5 מקומות עבודה, אם זה באמת מעניין אותך). אמא שלך גם עבדה באותו תפקיד אם אותם אנשים במשך 40 שנה? אולי סוג העבודה היחיד שאולי יכול להחזיק אנשים מרוצים בצורה כזאת הוא מקום שעובד עם קהל משתנה (כמו בנק, בית ספר או מוסך). אבל האמת היא שאני ממש לא מקנא במי שעובד ככה, ונראה לי שזה מתאים לסוג מסויים של אנשים (אולי כאלה שלמדו כל היסודי עם אותם ילדים?). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו באמת, החלפת מקום ישיבה באותו מקום עבודה לא נחשבת. אמא שלי, כן, חלק מהלקוחות בבנק ליוו אותה עשרות שנים (שמות העסקים שלהם הם חלק מזכרונות הילדות שלי). אני לא הייתי שמחה בסידור כזה, אבל שאלת אם אני מכירה מבוגרים שמרוצים מסידור כזה, ואני מכירה בהחלט, ולא רק אותה, אלא רבים כמוה (לא כולם אגב מהדור שלה, יש גם צעירים יותר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה לא? טוב, מתברר שיש גם כאלה... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ככל הידוע והזכור לי ממערכת החינוך, בד"ך לא מחליפים מחנך/ת כל שנה, אלא כל שנתיים. ב-12 שנותי במערכת החינוך, פעמיים היתה לי מחנכת למשך 3 שנים. גם מורים אחרים מלמדים במשך מספר שנים. לא מחליפים כל שנה מורה בכל מקצוע. בדיוק בשביל יציבות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מאד תלוי במערכת, אבל הסיבה העיקרית היא ממש לא היציבות, אלא יותר תנאי העבודה מול סגל המורים. אליבא דברקת, בשביל היציבות הקדושה, אסור להפריד את הילד מחבריו מהפגיה ועד המוות. לערבב כיתות פעם בשנה בתוך אותו בית ספר לא פוגע בשום ילד, ומאפשר לרובם רק לגוון את החוג החברתי שלהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה קשקושים במשפט אחד... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה מהם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''היציבות הקדושה'', ''מהפגיה ועד המוות'', ''לא פוגע בשום ילד''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה שני משפטים שונים (יש נקודה אחרי ה"מוות"). מה הם ה"קשקושים" במשפטים האלה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היציבות לא קדושה, ברקת לא דיברה על הפגיה ועד המוות, יש ילדים שזה כן פוגע בהם. (אתה מוזמן לשנות ל''שני משפטים'') |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברקת מוזמנת לתקן ולהסביר מה (אם יש) חשוב מהיצבות, וכל כמה זמן, אם בכלל, היא היתה משנה משהו בחייו של הילד. יש ילדים שזה פוגע בהם? יש לך שמות? מחקרים? הסבר? או שזאת סתם קביעה של "הגיון בריא" מול קשקושים? (שיניתי ל"שלוש דברים שאני לא מסכים איתם בשני משפטים" נשמע לי יותר טוב) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא צריך מחקר. לי הספיק הערבוב מחדש שהתבצע במעבר מהחטיבה לתיכון כדי ''לפגוע'' בי (כלומר, הייתי מעדיף שלא היה ערבוב מחדש). נראה לי שאתה זה שצריך לבסס את העמדה שלו אם אתה מנסה לקבוע משהו גורף לגבי ההשפעה של ערבוב כזה על כלל אוכלוסיית הילדים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(ערבוב חד פעמי לא מוכיח כלום לגבי ערבוב מסודר כל שנה) באותה מידה ברקת מנסה לקבוע משהו גורף (ערבוב הוא רע, מנוגד להגיון הבריא ולטובת התלמיד). חובת ההוכחה עליה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(הוא אומר משהו לגבי ההשפעה של הערבוב *הראשון*) בוא נסכים שחובת ההוכחה היא על *כל* אחד שמנסה להכליל על כולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(לא ממש, הרי מדובר בערבוב בין בתי ספר שונים, עם ילדים שבכלל לא הכרת לפני זה, וזה עוד אחרי שהיית כמה שנים עם אותם ילדים) בסדר. אין לי בעיה שהדיון כאן ישאר ללא הוכחות. כל אחד יצטרך להחליט בין ההגיון הבריא של ברקת בצירוף אוסף אנקדוטות ישראליות, מול ההגיון הבריא שלי בצירוף אוסף אנקדוטות אמריקאיות. בינתיים, אני לא השתכנעתי מהטיעונים של ברקת והיא כנראה לא תשתכנע מהטיעונים שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(אצלנו החטיבה והתיכון היו אותו בית ספר, כך שאתה נשאר רק עם ה''היית כמה שנים עם אותם ילדים'' שנראה לי שפועל לרעתך - הרי אם נוצרו במהלך השנים הללו קשרים שהיה ראוי לשמר ונפגעו בגלל הרוטציה, הרי שקיום רוטציה כל שנה מונעת מקשרים שכאלו להיווצר מלכתחילה) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי. אני לא מכיר את המקרה שלך, ולא יודע מה היה לך קשה שם. בכל מקרה, עד כמה שאני מבין, מהנסיון שלך, היה ערבוב אחד מוצלח בכניסה מהיסודי לחטיבה, וערבוב אחד לא מוצלח בכניסה מהחטיבה לתיכון. ז"א, 50% מהעירבובים היו טובים ו-50% היו רעים. אם תוסיף לזה את הערבוב מהגן ליסודי, הערבוב מהתיכון לצבא והעירבוב מהצבא לאוניברסיטה יש לך חמישה "ערבובים". כמה מהם היו טובים (במובן החברתי)? כמה מהם היו רעים? הסתברותית, מתוך 1,000 עירבובים, כמה אתה מעריך טובים לילדים וכמה רעים. אם התשובה שלך היא שמספר הטובים גדול מהרעים, אז עדיף "לפזר את ההשקעה" ולערבב כל שנה מחדש. אם אתה מעריך שמספר הערבובים הרעים גדול מהטובים, אז עדיף "לשים את כל הביצים בסל אחד" ולצמצם את מספר הערבובים. במילים אחרות, הרולטה דפקה אותך בכניסה לתיכון *ובגלל שאנחנו לא מערבבים* היא לא תיקנה את עצמה במשך שלוש שנים, בזמן שאילו היינו מערבבים, לא היית סובל יותר (במקרה הרע, היו יוצאים לך שלוש ערבובים רעים, וזה בדיוק מה שקיבלת בערבוב אחד חסר תקוה). אני לא חושב שהטיעון של "היית כמה שנים עם אותם ילדים" פועל לרעתי. אלמלא היית כל השנים האלה עם אותם ילדים, היית מכיר טוב יותר את כל הילדים בשכבה, והיית מוכן טוב יותר לערבוב כזה, מה שהיה יכול להועיל לך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוי לא. לא אמרו לא לערב מתמטיקה בעניין? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשמישהו מסביר לי על ''הגיון בריא'' ומתעקש שלא לדבר על מתמטיקה, אני מפקפק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לאסימוב סיפור קצר נפלא בשם ''היגיון'' (שמופיע ב''אני, רובוט''). אני ממליץ בחום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם לי אין בעיה לא לשכנע אותך. את עמדתי הבהרתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל ההכללות הן שגויות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נחמד את זאת לא הכרתי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שטויות במיץ. אני האחרונה שאגן על קבוצת השווים, שיש בה אלמנטים הרסניים לטעמי (חפש הודעות ישנות שלי באייל בנושא זה). אבל אם כבר תוקעים את הילד עם עוד 40 בני גילו לכל היום במשך שנים, שיעשו את זה בצורה כמה שפחות פוגעת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים, שיעשו את זה בצורה כמה שפחות פוגעת. לדעתי, לערבב כל שנה פוגע הרבה פחות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולגבי "תביאי לי מחקר" - תפעיל קצת היגיון בריא. שינוי של הרכב כל הכיתה פעם בשנה, בצורה אקראית, הוא גורם אי-ודאות חזק שאינו בשליטת התלמידים. אי-ודאות + חוסר שליטה = לחץ משמעותי. מלבד זאת, ממליצה לך לקרוא קצת כאן (זהירות, מסמך וורד): ובצורה מקוצרת גם כאן: על המושג "אקלים כיתה" והחשיבות שיש ללכידות חברתית של בני הכיתה בכל הנוגע להשפעה על ההישגים בלימודים, מידת התוקפנות ועוד גורמים חשובים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מפעיל הגיון שאני חושב שהוא בריא. ילד שיודע שהכתה שלו תשתנה בשנה הבאה, לא מרגיש "אי-ודאות" מיוחדת, ובטח שלא "חוסר שליטה" (כאילו אם לא היו מערבבים את הכיתה היתה לו שליטה). אני לא רואה איך דבר כזה יכול לגרום ללחץ משמעותי. יותר מזה, אם זה היה גורם ללחץ משמעותי, הייתי מצפה מהאמריקאים (שאולי ההגיון שלהם, כמו שלי, חולה) לראות את זה בעייניים, ולנהוג בהתאם. הם לא עושים את זה. כמי שראה כיתה ישראלית ואמריקאית, אני חושב שדווקא לנו יש הרבה מה ללמוד מהם גם במה שנוגע לאווירה אקדמית, וגם במה שנוגע לאושר של הילדים בכתות. איפה כתוב שם שעירבוב הכיתות פעם בשנה משפיע לכאן או לכאן על "אקלים הכיתה"? ההגיון החולה שלי דווקא חושב שאם ערבוב כזה ישפיע, הוא ישפיע לטובה, ושדווקא האילוץ להשאיר את הילד כל שנה באותה כיתה ישפיע לרעה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלו? הקישור הזה מדבר על לכידות חברתית. תסביר לי בבקשה איך החלפת חברי הכיתה כל שנה תורמת ללכידות חברתית בכיתה. החלפה רנדומלית ללא התחשבות ברצון הילד - בהחלט גורם של אי-ודאות ("מי יעלה בגורל איתי בשנה הבאה?") וחוסר שליטה ("רק עם הסכמת המורים וההורים יאשרו לי לא להיפרד מחבריי בשנה הבאה"). לגבי הטיעון "האמריקנים גדלו ככה ויצאו בסדר" - כבר מזמן צריך להיות זמזם אדום של טיעונים שלחיצה עליו תפסול את הטיעון הזה. ולהזכירך, יש לנו הרבה מה ללמוד מהאמריקנים בעוד המון תחומים, למשל הגעה לבי"ס בזמן וירי בתלמידים אחרים ללא הודעה מוקדמת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החלפת חברי הכיתה כל שנה לא ממש משפיעה על הלכידות החברתית. לא אם מדובר בתלמידים שכבר נמצאים באותה מערכת שנים, שמכירים זה את זה ומשחקים ביחד בהפסקות. השאלה "מי יעלה בגורל איתי בשנה הבאה?" לא כל כך משנה, בגלל שלא מדובר על נתק מוחלט (או אפילו חלקי) ממי שלא יעלה איתך, פשוט לא תקשיבו ביחד למורה לחשבון (או שלא תציירו במחברת אחד ליד השני). חוסר השליטה הזה ("רק עם הסכמת המורים וההורים יאשרו לי לא להיפרד מחבריי בשנה הבאה") קיים, ובצדק, עבור ילדים ביסודי בכל מערכות החינוך שאני מכיר, כולל הישראלית והאמריקאית. אבל רוב הילדים כאן ושם לא ממש מודעים לזה. אם העובדות וההגיון הבריא שלך לא מסכימים, אני צריך להעדיף את השני? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"משחקים יחד בהפסקות" לא קשור לחברי הכיתה, נכון? בתמונה שאתה מצייר, לא כ"כ משנה מי נמצא עם התלמיד בכיתה, כי ממילא יש לו את אותם חברים מההפסקה - אותם פגש... איפה? נכון, בכיתה הקודמת. אז אולי בכל זאת משנה מי איתו בכיתה? לגבי חוסר השליטה - אכן זה גורם חזק מאוד בחייהם של ילדים. אני בעד לצמצם אותו היכן שאפשר, במגבלות המינימליות של המערכת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"משחקים יחד בהפסקות" לא קשור *רק* לחברי הכיתה. חלק הוא פגש השנה בכיתה, חלק בשנה שעברה בכתה, חלק לפני שנתיים בכיתה, חלק בשכונה, חלק בכנסיה, חלק בחוג אסטרונומיה, וחלק הוא פגש שהוא שיחק עם חבר משותף. איך זה שאת משאירה את התלמיד עם אותם 30 ילדים 10 שנים מצמצם את חוסר השליטה (או מגביר את השליטה) של התלמיד? הדיון הזה התחיל מזה שניסיתי להסביר מה ההגיון שעומד מאחורי מהלך כזה. הסברתי. עכשיו אני מוצא את עצמי חוזר על אותו הסבר שוב. ואני חייב לשאול אותך: הבנת את ההסבר שלי? את באמת חושבת שהוא נטול הגיון? את באמת חושבת שיכול להיות שהשיטה הזאת נטולה הגיון? את באמת חושבת שמי שמוביל את מערכת החינוך האמריקאית לא חושב בהגיון? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, נו... די להסתובב במעגלים. הבנתי את ההסבר שלך, וההגיון העומד מאחוריו לא מקובל עלי בגלל פער בהנחות יסוד ואמונות. כן, אני באמת חושבת ששיטה כלשהי יכולה להיטמע ולהיות מקובלת בארה''ב ואפילו בעולם, ולהיות נטולת הגיון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז פשוט תגידי את זה. איזה הנחות יסוד ואמונות שלי לא מקובלות עלייך. (עלי, למשל, לא מקובלת האמונה שיכול להיות שההגיון של כל כך הרבה אנשים בלתי תלויים לא בריא) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עלי לא מקובלת האמונה שכל מה שבא ממערכת החינוך היסודי בארה''ב אין להרהר אחריו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אההה. אם ככה יש לנו אמונה משותפת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''וירי בתלמידים אחרים ללא הודעה מוקדמת''. אל דאגה, זה יגיע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מניסיוני בבתי-ספר אמריקאיים (חטיבת ביניים ותיכון) אין בכלל 'כיתות', אלא שלומדים כל שיעור עם קבוצה אחרת (כמו באוניברסיטה). ה'כיתה' (homeroom) משמשת רק לחמש דקות ראשונות כל יום ולאירועים מיוחדים. הרבה טוב חברתי לא יצא לי מהשיטה הזו, אבל זה בכל מקררה לא אותו דבר כמו שיטה ישראלית + ערבוב פעם בשנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם רק ''כותבים'' מכתבי אהבה, ולא ''מחליפים'' אותם, זה לא ממש חיברות. החיברות נעשה בכל זאת בהפסקות. (או לא נעשה כלל, כפי שקרה אתי, למשל). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"When you're in your thirties it's very hard to make a new friend. Whatever the group is that you've got now that's who you're going with. you're not interviewing, you're not looking at any new people, you're not interested in seeing any applications. They don't know the places. They don't know the food. They don't know the activities, If I meet a guy in a club on the gym or someplace I'm sure you're a very nice person you seem to have a lot of potential, but we're just not hiring right now. Of course when you're a kid, you can be friends with anybody. Remember when you were a little kid what were the qualifications? If someone's in front of my house NOW, That's my friend, they're my friend. That's it. Are you a grown up.? No. Great! Come on in. Jump up and down on my bed. And if you have anything in common at all, You like Cherry Soda? I like Cherry Soda! We'll be best friends!"
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוזר, על איזו פלנטה מצאתם, שניכם, את הילדים המוזרים האלה. אצל ברקת ילדים ש"מחליפים לבגדי התעמלות" בהפסקה, במקום לבוא איתם מוכנים מהבית ולהישאר בהם כל היום עם הזיעה והכל, או במקום להחליף בתחילת השיעור לקול הפזמון המוכר של המורה להתעמלות - "אלף פעם אמרתי לכם להתלבש קודם ולהגיע לשיעור מוכנים!", ואצלך ילדים ש"מקשיבים למורה לחשבון" - לכל היותר ניתן למצוא ילדים שלא עושים רעש בזמן השיעור - אבל להאשים ילדים ישראלים (או אמריקאים?) ממוצעים ונורמטיביים - שהם *מקשיבים*? - ועוד למורה ל*חשבון*?? :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה לעשות, אצלנו היו מחליפים. זו אגב אחת הסיבות שעד היום אני לא הולכת למכון כושר, לשיעורי יוגה או לכל פעילות גופנית ממוסדת (חוץ מזה שאני בטטת כורסא) - שונאת להחליף בגדים לפני השיעור. טוב, בעצם זה תירוץ ולא סיבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא נשמע סביר שמערבבים את *כל* הילדים כל שנה (בארה"ב), ובטח יוצא שיש לכל ילד בכיתה גם כמה חברים משנים קודמות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם אתה ילד שאין לו הרבה חברים? יש לך 2 חברים בכיתה. חברים טובים. ועקב הרוטציה אתה מוצא את עצמך בלי חברים כלל בכיתה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודעת איך זה בארה''ב, אבל כשבבית ספר שלי היה צריך לפצל את הכיתות (משתיים לשלוש) אז כל ילד יכל לבחור שני חברים שהוא רוצה שיהיו איתו בכיתה. ואם בכל זאת נפלת בכיתה בלי אף חבר (או שרבת איתם בחופש) יכלת לבקש לעבור כיתה. למען האמת, גם בתיכון שלי כך היה (ואז היינו שמונה כיתות) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה עדיף? ילד בלי חברים בכתה בלי רוטציה או ילד בלי חברים בכתה עם רוטציה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממש לא חשבתי שאני מיוחדת בהיבט הזה. האם אני עושה את השינויים האלו כל שנה מחדש? בחמש-שש שנים האחרונות כן. האם זה בכפייה? לא לגמרי, אבל שנת השירות שלי והשירות הצבאי היו בתקופה מוגדרת שלא הייתה נתונה לשליטתי. האם האוניברסיטה כופה עלי לשנות את הרכב החברים איתם אני לומדת? אני מניחה שאני יכולה להחליט שאני לוקחת רק קורסים עם החברים שלי (ולא את הקורסים שרלוונטים לגבי). הבעיה היא שגם החברים שלי לא לומדים את אותם הקורסים אחד עם השני ואז מה אעשה? אני מסכימה שיש הבדל גדול בין השאלה אם התהליכים האלו מתרחשים כשאתה אדם בוגר לעומת ילד קטן. ואני באמת לא מתלהבת במיוחד מהשיטה הזו. מצד שני, אם את הילדה הדחויה בכיתה ג', תמיד תוכלי לקוות שבכיתה ד' העניינים ישתנו. מעבר לכך, וכבר ציינו כאן קודם, אתה רואה את החברים שלך בעוד מקומות - בתנועה, בחוגים, במתנ"ס, בשיעורים לפי הקבצות/מגמות (לא יודעת אם זה רלוונטי לבית ספר יסודי) או בהפסקות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התשובה שלי מתמצה בתחילת הפסקה השנייה שלך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברקת כועסת אני למדתי פחות או יותר עם אותם ילדים מ-א' עד ח'. והיו לי די הרבה חברים בכיתה. את הילדים מהכיתות המקבילות בקושי הכרתי. היום, במבט לאחור, אני חושב שפספסתי. העולם שלי בגיל שבע יכל להיות הרבה יותר עשיר אם הייתי נחשף לילדים ומורים נוספים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי אתה יכול לציין את המונח לזה באנגלית? ידעתי שהתופעה קיימת אבל לא הצלחתי למצוא באינטרנט תאור טוב. חיפשתי תחת reshuffle אבל מצאתי בעיקר חומר על שינויי שרים בממשלה הבריטית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוזר. שאלתי את כמה מקומיים, והם לא מוצאים לזה שם. הם בכלל לא חשבו שיש דרך אחרת. מישהו סיפר לי שאצלם לא ערבבו עד תיכון, אבל בגלל שהוא גדל בעיירה קטנה במיין והיו רק שתי כיתות בכל שכבה. מישהי אחרת סיפרה לי על אחינית שלה שלמדה במקום דומה, וכמה שקשה לה עכשיו לקבל שינויים מכל סוג. מקווה לעדכן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כועסת? מה פתאום? אני סתם מרירה ומתוסכלת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(להפסיק לעשן ולשתות הרבה מים) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(להתחיל לעשן ולשתות הרבה אלכוהול?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(אנחה) הלוואי. עד שנגמלתי מעישון, השתגעתי לחזור להרגל המגונה הזה? לעומת זאת, אלכוהול יסייע לי לשכוח את חרפת המרירות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על הסקירה! אני מתנצל מראש על התגובה המבולבלת כי אני לא זוכר את כל הפרטים. אני מאמין שמישהו ידע להשלים אותם. רפרפתי פעם באחד מספרי הארכאולוגיה הפופולרית ושם הוזכר הנושא של הגיבור המשיחי במוטיב מרכזי במיתולוגיות של העולם העתיק וכמובן גם במיתולוגיה היהודית. בעיקרון מדובר בגיבור שמתחיל כנער ממעמד נחות או יוצא דופן שמתגלה לבסוף כרם יחוס או בעל כוחות ויוצא להושיע את העולם. דוגמאות - נדמה לי שגלגמש הוא כזה, אברהם ומשה במידה מסוימת, שמשון, שאול, דוד וישו כמובן. בעקבות ישו אחוזים נכבדים מהגיבורים בעולם הספרות המערבית (והפנטסיה בעיקר) הם כאלו - למשל טרן סגן חזירן, קונאן הברברי, בילבו באגינס, לוק סקייווקר וגם שני החברליצים מלמעלה. (ועוד ועוד). אשמח לקבל תיקונים ותוספות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי אתה מתכוון לספר הזה: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, אבל תודה על הטיפ. הספר שעליו אני מדבר הוא של ארכיאולוג ישראלי העוסק בתקופת התנ''ך (לא פינקלשטיין) שהשתמש באלמנט הזה כאמצעי להבנת מיקומם של דמויות תנ''כיות בסיפור ההיסטורי כפי שהוא הבין אותו. אני לא מצליח להיזכר בשם שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אדם זרטל? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"דוד" מסדרת התנ"ך החילוני של משה יהלום. מישהו יודע אם הסדרה הזו שווה משהו? (מבחינת אמינות ורצינות המחקר). ובאותו עניין, אותה שאלה גם על "לחפור את התנך" של יצחק מייטליס. יש כאן מישהו שמבין בארכיאולוגיה וקרא את הספרים ויכול לתת חוות דעת? תודה, א"א |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סדרת הספרים התנ''ך החילוני הינה מעניינת ומסקרנת במיוחד, אולם איננה אמינה ומחקרית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גלדמש נולד נסיך | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קוראים לזה סיפור חניכה. במיתוסים זה מקבל משמעות רוחנית-דתית, באגדות (שבעה במכה אחת וכולי) - בעיקר משמעות אישית-פסיכולוגית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אאז''נ, משה יהלום לומד בכיוון ההפוך מהסיפור על הדמות, כלומר - אם דמות מתוארת ע''י סיפור כזה במקרא - הרי בעל המקרא התכוון להציג אותה כמשיח, ואם אין לה סיפור כזה אז לא. מכאן הוא מסיק על דמותה במיתוסים המקוריים ואולי על תפקידה ההיסטורי. סיפור החניכה מבחינתו אינו רק אלמנט סיפרותי אלא גם סמל סטטוס עבור הדמות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני באמת לא רוצה לפגוע בכותב, אך זה נראה כאילו המשפט הכנה: "לא התייחסתי במאמר הזה לסדרה המקבילה (סדרת "הצל") של "משחקו של אנדר", לא מעט מפאת הבורות שלי בנושא", מראה יותר על הידע של הכותב בנוגע לשתי הסדרות המקוריות בכתבה. לפני שאתחיל לשפוך את קיטונות הביקורת שלי, אפתח בנימה מעט כללית. נהוג לכתוב בגודל גופן 42: "- ספוילרים - ספוילרים - ספוילרים - ספוילרים - ספוילרים -". לא כפי שנעשה כאן. יותר מכך, נכתבו דברים בכתבה הזו, שאלמלא, הייתי קורא את הספרים, היו לחלוטין פוגעים בחווית הקריאה שלי. חלקים אלה אינם מוסיפים לכתבה פרט כלשהו, מלבד הערך ההרסני שלהם. כעת לביקורת. - ספוילרים - ספוילרים - ספוילרים - ספוילרים - ספוילרים - - ספוילרים - ספוילרים - ספוילרים - ספוילרים - ספוילרים - הדומה: יש המון דברים שדומים בין הסדרות, כמעט אף לא אחת מהטענות של הכותב, נמנות על אלה. - המשחק: אצל הארי וגם אצל אנדר זהו כלי חברתי שנועד בתחילה לשמש כמפלט מצרותיהם בבית ספר. אולם, שם נגמר הדמיון, והכותב מודע לכך: "אבל השוואות כאלו עשויות להיראות מעט מאולצות." המשחק במקרה של אנדר הוא הרבה, הרבה יותר משמעותי לסיפור (התבוננו בכותרת הספר...). אך הכותב ממשיך ומנסה למצוא קורולציות מצחיקות: "באחד מתיאורי האימונים מנסים חברי הסדנה לשתק זה את זה בעזרת שרביטיהם, ממש הד ל"הקפאת" היריב בעזרת לייזר באימוניו של אנדר". מה מפתיע בדמיון בין שני אלה? ילדים משחקים משחקי מלחמה. אין רצון (של הסופר) להראות פגיעות ממשיות ילד בילד, אין רצון (של הדמויות) לפגוע ממש אלה באלה משום שהם חברים. מה נשאר? איך תפרק מישהו מנשקו מבלי לפגוע בו? רולינג, ממשיכה זאת בעזרת כישוף חילוץ המטה מיד האויב. אך אין מקבילה לכך, אצל קארד. האלימות: "אנדר הילד הצעיר הורג במו ידיו..." "...בכל אחד מהספרים של סדרת הארי פוטר נהרגת דמות משנית בנסיבות אלימות". איפה הדמיון פה? הארי לא הורג אף אחד. אנדר, מתייסר כל ימיו בגלל מעשיו, הארי גדל תוך כדי וודאות אינסופית, לתוך עולם של טוב ורע חד-משמעיים, כאשר הוא בצד הטובים כמובן, וכל מעשיו קודש הם. אין יותר דוגמאות לדמיון בין הספרים אצל הכותב, אולם, הוא ביסס על זה מאמר שלם. אפסיק את הביקורת פה. אסיים רק בכך: אין לדעתי לעשות השוואה בין הספרים, כי מלבד העובדה שגיבוריהם ילדים (כמו אינספור ספרים אחרים), אין להם במשותף הרבה מלבד דברים מקריים, ואלמנטים ספרותיים מובנים מאליהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לצערי, אני מסכים. אגב, מישהו יכול להזכיר לי מי נהרג בספרים השני והשלישי של הארי פוטר? היומן של רידל והבאסיליסק לא נחשבים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אני חייב לחלוק עליך( מן הסתם), לדעתי הדמיון (מקרי או לא) בעניין סדנת הלחימה ממש זועק. גם אם לדעתך בכל ספר המתאר "משחקי מלחמה" של ילדים יהיו סצנות כאילו (יש לך דוגמאות אחרות?), אין זה גורע מהדמיון בין המצבים. אולי ברור לך שבכל משחק מלחמה חייבים "לשתק" את היריב. לי זה לא ברור. עצם העניין שבשני הספרים התפתח באופן טבעי הצורך בהתארגנות "חוץ קוריקולרית" כזאת אומרת דרשני. מוזר גם שאתה מבקר אותי על כך שאני מצביע על דמיון בין "המשחק" לבין קווידיץ (האם גם משחקי קבוצה הכוללים תעופה מקובלים בכל ספר ילדים?) ואז גם תוקף אותי על שאני אומר שהדמיון מעט מאולץ. הקרולציות ה"מצחיקות" אינן בין קווידיץ לבין "המשחק" אלא לבין הסדנה למלחמה בכוחות האופל, לבין סדנת המשחק של אנדר. אני גם לא מבין בדיוק איך אתה יכול לטעון "יש המון דברים שדומים בין הסדרות" ואז "אין להם במשותף הרבה מלבד דברים מקריים". גם דברים מובנים מאליהם צריכים לפעמים להאמר, ולפעמים דברים שהם מובנים מאליהם הם כאלה רק *אחרי* שהם נאמרים. בעניין ה"מנהג" לגבי הספויילרים, תצטרך לשאול את המערכת, אני לא מכיר אותו. לדעתי זה "מובן מאליו" שמאמר שעוסק בספר גם יחשוף פרטים על הספר ( אגב, אילו פרטים חשובים "הפוגעים לחלוטין בחווית הקריאה" נחשפו?). בכל אופן, אם המאמר הזה הצליח להרגיז אותך מספיק כדי שתגיב בפעם הראשונה באייל, גם זה משהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה אתה אומר שאצל אנדר המשחק הוא "חוץ קוריקורלי"? הרי האימונים הם חלק בלתי נפרד משגרת החיים של הילדים שם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא מדבר על האימונים ה"פרטיים"/"עצמאיים" שאנדר וחברים ארגנו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלו לא היו אימונים ''פרטיים'' במובן של ''אוסרים עלינו להתאמן אז נעשה את זה בכל זאת'' אלא במובן של ''מפציצים אותנו בקרבות קשים, אז בואו נעבוד שעות נוספות עם החבר'ה הכי מוכשרים''. אני לא מוצא דמיון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא בדיוק ככה, נכון? המפקד של אנדר לא נתן לו להתאמן עם שאר הקבוצה, והוא הבין שהכישורים הללו יחסרו לו בהמשך. הוא החל באימוניו הפרטיים (אגב, שים לב להבדל בין חוץ קוריקולרי לבין "חוץ קוריקולרי") על אפו וחמתו של מפקדו הישיר. נדמה לי שלמרות ההתנגדות של המורה ההיא ( ששמה ברח ממני כרגע) האימונים של הארי זכו לברכתו השקטה של דמבלדור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמברידג'. האימונים של הארי (ככל הנראה) לא היו ידועים לדמבלדור, אבל כשהוא גילה על קיומם הוא הגן עליהם בצורה, אה, פעלתנית מאוד. כשאתה אומר "אימוניו הפרטיים" של אנדר, על מה אתה מדבר? אני חשבתי שהכוונה לאימונים שהוא ניהל עם בין והחבר'ה. זה מה שקורה כשאת הספר קראתי מזמן, ואת הסיפור הקצר (שבו לא מסופר על אנדר לפני שקיבל צבא) לא מזמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תראה, הרעיון של התארגנות חוץ קוריקולרית נובע מכך ששתי הסדרות משתמשות בשתי 'עלילות מכוננות' קלאסיות: הראשונה היא עלילת 'המשיח הילד' או 'המשיח התמים' שעובר אימונים להציל את העולם; כבר כתבו לך שזוהי עלילה קלאסית עוד מימי ישו ולפני כן, ומהווה בסיס לעוד שתי סדרות קלאסיות, "מלחמת העולמות" ו"מטריקס". הז'אנר השני הוא ספרי הפנימיה/בית יתומים, ז'אנר בריטי בעיקרו, המנצל את אי-קיומם של הורים כדי ליצור עולם של ילדים, בו 'הטובים' נאבקים נגד 'הרעים' בעוד המבוגרים נוטים להיות אפאתיים במקרה הטוב וסתם מרושעים כלפי הגיבור במקרה הרע. כשמשלבים את הנחות היסוד של שני הז'אנרים האלו מקבלים מיידית את המסקנה שעל ה'משיח-ילד' שלנו למצוא דרך לעבור את האימונים הנדרשים לו שלא דרך הממסד האפאתי/עוין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מלחמת העולמות"? הכוונה ל"מלחמת הכוכבים"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וגם ''חולית'', לצורך העניין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, שני הסיפורים ( לצורך העניין אתייחס לכל סדרת הרי פוטר כעלילה אחת ואסתכל בעיקר על הספר הראשון בסדרת אנדר) הם גם סיפורי חניכה, ואנו גם מצפים לראות מרידות כנגד הסמכות. רציתי להראות שההתארגנויות הללו היו מאוד דומות עלילתית(בעיני, גדי, בעיני). אגב, מבחינה מסויימת הסיפור של אנדר הוא אנטי-חניכה. השבירה הנפשית <ספויילר ספויילר ספויילר> של אנדר בסוף הספר היא כזאת שנראה שלעולם לא יוכל להתאושש ממנה. לדעתי הספרים הנוספים בסדרה אינם כלל על אותו "אנדר" אלא על דמות אחרת באותו שם1. מה שקוסם לקורא בספר הראשון, ההתמודדות של נער עם ממסד אטום וסביבה אטומה, כבר לא קיים בספרים הבאים. מה שאנדר הנער עושה בעזרת תושיתו בספר הראשון אנדר המבוגר עושה דרך נאומים משמימים וניסים טכנולוגיים לא מתקבלים על הדעת בסיפרי ההמשך. אין כמעט שמץ של אנדר הצעיר בסיפרי ההמשך. אינני בקיא במכלול היצירה של קארד, אבל בסדרת אנדר הוא במיטבו רק כשהוא מתאר נערים ונערות צעירים. 1 ג'יימס ג'ונס כותב בהקדמה ל "הקו האדום הדק" (אאל"ט) שלמרות שהוא נאלץ <ספויילר ספויילר ספויילר> להרוג את פרואיט בספר הקודם, הוא רואה את הגיבור בספר כאותה הדמות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1 שורת ה"ספויילר ספויילר ספויילר" שדורון בלוך דיבר עליה, אמורה להיכלל כנראה בפורמט מוכן מראש (למאמרים וכ"ו) או להופיע בעזרת הוראה כלשהי, ועפי"ר בפונט שונה מן הפונט של המשתמש (לא רק בגודל). כאן, במלבני התגובה האייליים, מספיק "ספויילר" אחד כמו שכולם רגילים, ואין צורך ב<ספויילר ספויילר ספויילר> המוקלדים בשקדנות ע"י המגיב עצמו, ולמען האמת זה אפילו קצת מצחיק (למעשה, כרגע עלה בדעתי שאולי עשית את זה קצת כגילוי של הומור?). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מן הסתם זה בעינייך, אבל ''בעיניי'' הוא לא כרטיס ביטוח. אם אני אגיד שבעיניי המתמטיקה מוכיחה שכדור הארץ שטוח, הסיבה שבגללה יתעלמו ממני היא שממילא מייחסים למה שאני אומר חשיבות, בניגוד אלייך. (בקיצור - הערת הסוגריים שלך מיותרת לגמרי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאן כדאי שוב להזכיר שקארד טוען שהסיבה שבגללה כתב את ''המשחק של אנדר'' מלכתחילה הייתה כדי ליצור רקע עמוק יותר לדמות שהוא רצה להשתמש בה ב''קול למתים'' (ותוארה בינתיים בסיפור קצר). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שיש דברים שמותר ואסור לכתוב בביקורת, למען יקראו אותה אנשים שטרם קראו הספרים ויקבלו עניין לעשות כן. בעניין הדברים שהורסים: אם אחזור על דברייך, אפשע כמוך :-). מספיק שאומר שאלו דברים שכתבת לגבי הספר השישי. אינני מסוגל לתת לך דוגמאות מספרים אחרים, לא עולות בראשי כרגע. אולם אם נתבונן בכל סוגי המדיות, שבהן יש יותר תכנים אלימים שמיועדים לילדים (משחקי מלחמה), שים לב שברבים מהם יש תעופה, פשוט מפני שזה דבר שמצית את הדמיון (מה אם יכולתי), וברבים עוד יותר - אין מוות. כלומר, הדמויות פוצעות אחת את השניה, ובמקרה הכי גרוע, משתקות, אך לא עד כדי מוות. דוגמאות: רובוטריקים, אקס-מן, פאואר-ריינגרס ועוד. מבלי להכנס יותר מדי לתכני הספרים, אני חושב שבסדרת הארי פוטר, הכל עניין של סדר גודל ופרספקטיבה: - ספוילרים - ספוילרים - ספוילרים - ספוילרים - ספוילרים - - ספוילרים - ספוילרים - ספוילרים - ספוילרים - ספוילרים - בספר הראשון יש המון אלמנטים ספרותיים ש"נשאלו" מספרים אחרים, והחשוב שבהם: קבוצת ילדים צעירים מאוד (בני 10), מצילה את היום. אולם, אם תתבונן, הם מקבלים מעט מאוד עזרה מגורמים "מבוגרים", וצריכים לפתור את בעיותיהם בעצמם. כלומר כל הפעילות היא "חוץ קוריקולרית". כעת שים לב לדוגמא שהבאת לגבי הספר החמישי, שם אתה טוען הייתה התארגנות "חוץ קוריקולרית" מיוחדת. לדעתי, רק סדר הגודל השתנה, במקום שיהיו רק שלושתם, כעת הם רבים (גם מספר האויבים הפוטנציאלי גדל). מנקודת מבט של ילד: מאיימים עלי, אני מפוחד, לא ניתן לפנות למבוגרים, מסקנה מתבקשת, אם אין אני לי... כך שזה לא מייחד את שני הספרים הללו, אלא התנהגות אנושית, שהיית מצפה לה. "יש המון דברים שדומים בין הסדרות": ברמת הרעיונות הספרותיים: דמות ראשית זכרית, דמות משנה נשית חזקה, ילדים כגיבורים... "אין להם במשותף הרבה מלבד דברים מקריים": התכוונתי, כמובן, לתכנים של הספרים, שאפשר לנסות לקשר ביניהם, כמו: תעופה, הפנימיה, וכד'. כן. המאמר מאוד הרגיז אותי. לא יודע למה. אנסה לקחת את זה יותר בקלות. קראתי את שתי הסדרות כל-כך הרבה פעמים, והתעמקתי לגבי תוכנם ומקורותיהם, שאני מרגיש, ששליטתי בנושא רבה מברוב הנושאים שמדוברים באיל. אני מתנצל על אריכות הדברים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבחינתי היה עדיף שתתנצל על הכותרת, אבל ניחא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מישהו סיפר פעם (באייל?) שקארד עצמו, בכנס אייקון בארץ, התייחס בלגלוג לעניין הספוילרים לגבי אנדר (כל שומעיו בהרצאה קראו את הספר לפחות פעם אחת, ורובם פעמיים או יותר). אישית אני חושבת שאם יש מאמר שעוסק ביצירה *קלאסית* בז'אנר כלשהו ואתה יודע שלא קראת אותה, אם תקרא בו ספוילרים זו בעיה שלך ולא של כותב המאמר. ומורתי מכיתה ה' היתה אומרת: לא כולם צריכים לסבול בגלל מי שלא עשה שיעורי בית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב"עין הדג" סיפר על זה מישהו בשם "מרלין". אני אביא דברים בשם אומרם - זהירות, ספוילרים לסדרת אנדר ול"שר הטבעות": "שאלו אותו על ההמשך של אנדר, והוא אמר שמישהו יתחתן עם מישהי, אין לי מושג מה הלך שם, אבל חצי קהל שחרר מעין "מה?!" של עצבים. אז הוא אמר: אוי, אבל זה באמצע הספר. זה לא ספויילר אם זה באמצע הספר. זה כמו שאני אגיד לכם שפרודו מאבד אצבע". כל הקהל "מה?!". ואז הוא שתק." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי זמן להיכנס ללינק, אבל לא לזה התכוונתי. אני שמעתי שעלו טענות על ספוילר, והוא ביקש מהקהל להצביע - מי קרא את אנדר פעם אחת, מי קרא פעמיים וכולי, והרוב קראו יותר מפעמיים. ואז הוא אמר איזה משפט מחץ שאני עייפה מכדי לזכור (מה פתאום אני ערה עכשיו? מהר לישון), והתייחס לזה שמדובר בטקסט מכונן, ולכן המונח ספוילר לא רלוונטי לגביו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את מי בדיוק דויד קופרפילד הושיע? (חוץ מאת חשבון הבנק של צ'ארלס דיקנס, כמובן). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הספר על הארי פוטר ממשיך (ומתיחס ל-)מסורת מפוארת של ספרי התבגרות אנגלים שמתרחשים בפנימיות. זאת היתה דרך החינוך של המעמדות העליונים באנגליה במשך שנים, ועד היום ילדי בני אצולה רבים נשלחים לפנימיה. ככה הם בנו אימפריה! קארד, לעומת זאת, הוא אמריקאי, ולכן היחס שלו למערכת החינוך הפנימייתי היא הרבה יותר קיצונית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשרק התחלתי לקרוא, חשבתי לרגע ''יו, סוף סוף מישהו כותב ניתוח על הסדרה המרתקת והמדהימה של אנדר'', אבל אז ראיתי שזה ניסיון מאולץ מאוד, לדעתי, להשוות מול הארי פוטר. הארי פוטר הוא סיפור בו צדדים ודמויות חד מימדיות לחלוטין, ברמה שמתאימה לנוער בעיקר, בעוד שסדרת אנדר, ובעיקר הספר הראשון הוא מלאכת מופת של ניתוח התנהגות אנושית וסיטואציות אנושיות, שראוי למאמר בפני עצמו, ואולי לסדרת תגובות של ניתוחים תחת מאמר זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי אתה פוסל את הארי פוטר הרבה יותר מדי בקלות על הסף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, נו, מול אליעזר והגזר הארי פוטר לוקח. אבל לחשוב לשים את הסיפור הפשטני הזה מול הספר/סדרת ספרים של אנדר, לא נראה במקום משום בחינה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי אתה פוסל את הארי פוטר על הסף בקלות רבה מדי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי הוא פוסל על הסף בקלות מדי את אליעזר והגזר (למרות שהקלסיקה האמיתית והבלתי-מוערכת-דיה היא דווקא "זרע של צנונית") _________ העלמה עפרונית ומחשב חדש, מהמם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טאגליין! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נטפוק - "פוסל על הסף" הוא צירוף כבול, לא? אולי עדיף לומר "פוסל אותו על הסף הרבה יותר מדי בקלות" (ובכלל עדיף לומר "פוסל אותו על הסף בקלות רבה מדי"). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את מפריעה למכונת טיורינג במילוי תפקידה! אף אחד לא אמר שהסינטקס שלי מושלם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה, לא ידעתי שעושים פה ניסוי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפוסל על הסף, במומו פוסל כרות שופכה מטורף את מומו פִּסֵּל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אאוץ'! צור קשר בהקדם - נראה לי שאגיע איתך להסדר דומה לזה שיש לי עם (עולמו המנטלי של) דורפל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הממונה על הארכיון ימצא לך (ניסיתי ואין לי זמן להמשיך. למה אני פה? הפסקת קפה מחשבתית). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת יש לי הרגשה שכבר מזמן לא ראיתי את הניקים שלו ושל העוזר האיטי שלו, אולי התקנים קוצצו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, אז זרוק לנו איזה פירור, איזו סנסציה אישית פיקנטית בנוגע למישהו (רצוי מישהו מחברי המערכת אבל נסתפק גם באחרים, לאור המצב המייבש), שלא נחיה בהרגשה שאנחנו משלמים את מס החבר לחינם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני כאן, אבל כמעט לבד. מאז תגובה 408677 כמות ואיכות התגובות באייל רק התדרדרה. אין יותר מה לארכב. אם לא היו מפטרים אותי הייתי מתפטר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה, אתה לא זוכר שיעור ראשון במבוא לעיתונאות יוצרת? אם אין - תמציא! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שיעור ראשון בארכיבאות יוצרת: אם אין - שלח קו"ח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(וגם אם יש. שיעור שני: מה שמומצא תמיד יהיה יותר מעניין ממה שיש) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה אולי נראה לא הגיוני בגלל הטכנולוגיה שמופיעה בו, שנראית עכשווית לגמרי (מחשבי לוח, דואר אלקטרוני ו-instant messaging...) אבל זה אחד הדברים המדהימים בספר. ההמשכים נכתבו כבר בתקופת האינטרנט. הדמיונות הם אכן מעניינים, למרות שהאופי של שתי הסדרות שונה לגמרי. אני הייתי מהמר שהגברת רולינג לא הכירה את אנדר לפני שהתחילה בפרוייקט הארי פוטר (אבל לא הייתי שם ממש הרבה כסף). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעניין ההשוואה/דמיון: קשה לי להאמין שרולינג לא קראה את אנדר. לא פעם עברה בראשי ההשוואה הזאת (אם כי לא חיברתי את בין להרמיוני... נקודה מעניינת). והרי לא רק אנדר - כחוט השני עוברים בספרי הארי פוטר שפע של מיתולוגיות, סיפורי עם וקווים מוכרים מעולם הפסיכולוגיה. יש לי בעיה אחת עם סדרת הספרים (הכפולה) "המשחק של אנדר" ו"הצל של אנדר". מאז שקראתי אותם - זה אחרי זה, בשקיקה - אני מתקשה למצוא את עצמי בקריאה של ספרים אחרים. התמכרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הצבתי את הרמיוני כ"צל" כי אני מסמפט אותה הרבה יותר מאשר את הארי, שמצטייר הרבה פעמים כמונע על ידי כל מיני תסביכים, אבל אם הייתי צריך לכתוב את הספר השביעי של הרי פוטר, ולסדר הפתעה ענקית לקוראים, הייתי שם את נוויל על תקן בין. הוא היה בהרבה מאוד מקומות בזמן הלא נכון, על פי ה<ספויילר> הוא היה מועמד ל<ספויילר> לא פחות מהארי ורק במקרה הוא לא <ספויילר>. מי יודע אם לא הוא בוחש שם מאחורי הקלעים כאשר כולם חושבים שהוא מאובן או מנוזל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רואה שהטרור של פלנגות הספוילרים הצליח להפיל עליך חתתו. אולי מישהו יסביר לי: למה אדם שעדיין לא קרא את הארי פוטר, ושמעוניין שלא יגלו לו את פרטי העלילה, ימשיך לקרוא בפתיל הזה? ואם הוא ממשיך, האם זו לא בעיה שלו שהוא נתקל בספוילרים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פשוט מאוד כי כש<ספויילר> אז רואים ש<ספויילר>. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את צודקת, במקרה הזה כי מדובר על מאמר השוואתי בין שני סיפורים, וקשה להשוות אם לא נותנים פרטים, אבל אני מבין את הצורך, בעיקר בביקורות ספרים, להזהר לא לספק יותר מידי פרטים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני מבינה את הצורך הזה, בביקורות ספרים וסרטים (שמתפרסמות סמוך למועד היציאה שלהם לשוק). אני לא מבינה אותו במאמרים שמנתחים יצירות רבות מכר שנכנסו לקאנון, מספר שנים אחרי שהתפרסמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשביל מי שקיבל קישור ישיר לתגובה 433198 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הארי פוטר התחיל בתור ספר שברור שיהפוך לסידרה אשר תתאר מהלך "סגור" אחד- 7 שנים בפנימיה. אנדר התחיל כספר. ספר מדהים, אבל ספר. תחושתי היא שלאור ההצלחה קארד המשיך לייצר ספרים נוספים. אבל אין כאן תקופה מוגדרת או משהו. עם זאת, הרעיון להשוואה מעניין. בין השאר (בהמשך לאחת ההערות) על ידי זה שאל שניהם נושא העולם עיניו בתקווה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קארד כתב בהתחלה את ''המשחק של אנדר'' בתור סיפור קצר ולא התכוון להרחיב אותו. כשהוא כתב את ''קול למתים'' הוא רצה להשתמש בדמות של אנדר, אבל ראה שזה לא מצליח לו בלי להרחיב את הסיפור הקצר המקורי, אז הוא עשה גם את זה. אם תשים לב, הסוף של ''המשחק של אנדר'' נראה קצת ''תלוש'' משאר הספר - זה כבר המבוא של קארד ל''קול למתים''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בנוסף למה שגדי כתב... רולינג לא חשבה מימיה שהספר הררשון יצליח כל-כך, למעשה היא לא חשבה בכלל שיהיה ראשון (אלא יחיד). ולכן לא היה ''ברור'' בכלל שהוא יהפוך לסדרה. אף אחד לא נושא את עיניו אל הארי פוטר להציל את העולם, חוץ מהקורא ומחבריו של הארי, כי פעילותו נעשית בדר''כ בהשגחה של דמבלדור בלבד, אם בכלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רולינג *טוענת* שהיא תכננה את הספר השביעי כבר כשכתבה את הראשון, ודי בבירור הספר הראשון רחוק מלהיות ממצה. אני, אגב, נוטה להאמין לה; אין שום מניעה שסופרים יחשבו מראש על כתיבת סדרה גם אם לא ברור להם אפילו אם הספר הראשון יימכר. בקשר ל"הצלת העולם" של הארי - בספרים הראשונים דווקא כן מתייחסים אליו כגיבור וכתקווה גדולה (למרות שהוא בעצם לא עשה שום דבר). אחר כך מתחיל מסע ההשמצות שלו וכולם חושבים שהוא מטורף וכבר לא מצפים ממנו לכלום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א- כשאתה כותב ספר על ילד הנכנס לפנימיה של 7 שנים ומתמקד בשנתו הראשונה יש לפחות ברקע מחשבות על ההמשך. אולי הדבר לא היה מודע, אבל אפשרי. ב- אתה לא זוכר, אבל כבר בספר הראשון אנשים מתרגשים למראהו של הארי, ומודים לו (כשהוא לא יודע על מה) בנוסף, הערתו של גדי על הסיום המאולץ של המשחק. יש בזה משהו, אולם אני ראיתי את זה הפוך- קשה היה לגמור את הספר בהשמדת גזע, צריך היה להשאיר איזשהו פתח לתקוה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקשר לאנדר - ייתכן, אולם זכור שהסיפור הקצר המקורי נגמר פחות או יותר בדיוק בזה (ושקארד לא תכנן להרחיב או לשנות אותו, כלומר הוא היה מרוצה מהסיום כמות שהוא). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א - יודע מה? יכול להיות שאתה צודק. ב - הם לא מסתכלים על העתיד ומצפים ממנו שיציל אותם מכל מה שיבוא בהמשך, כי מבחינתם וולדרמורט מת. הם רואים אותו כמושיע שלהם מפעם, ומוקירים אותו על כך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הם רואים אותו כמושיע שלהם מפעם, ומוקירים אותו על כך." כמו למשל ב"באפי", פרק שלישי מהסוף בעונה השלישית*, שבו הגיבורה זוכה להכרה והוקרה מצד חבריה לספסל הלימודים, שעד לאותו רגע באמת תמהנו קצת איך הם לא שמים לב לכל הערפדים/זומבים/מפלצות נחש קדומות וכו' שתוקפים את בית הספר חדשות לבקרים, ובעיקר איך ובידי מי הם ניצלים (צ' פתוחה) בכל פעם מחדש. *ולא, למקרה שתהיתם, אין גבול לגיקיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"We're proud to say that the class of '99 has the lowest mortality rate of any graduating class in Sunnydale history."
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, ניתן לדעתי למצוא נקודות דמיון ושוני כל שהן בין כל שני ספרים שהם, במיוחד כאלו הנמנים עם זאנרים קרובים בדומה למקרה דנן. אם רק מחפשים.השאלה היא מה הטעם בכך והאם זה באמת תורם להבנה שונה שלהם, או של איזושהיא סוגיה עקרונית העולה מהם. שנית - המאמר מציג את סדרת "המשחק של אנדר" כסדרה אולם למעשה מתייחס לספר הראשון בלבד. שאר הספרים בסדרה המשובחת הזו1 2 אינם מעמידים במרכזם את עולמם של הילדים המבודדים, וכמעט כל ההקבלות המתוארות במאמר אינן חלות עליהם. המשכים אלו מעמידים דווקא את היחסים, ויותר מזה את האפשרות לדו קיום, בין הגזע האנושי לגזעים תבוניים אחרים. היא מעלה מחשבות נוגות על מקורם של סכסוכים פוליטיים כתוצאה של בעיות בתקשורת ופערים תרבותיים עמוקים, ולא כמכניזם ראציונאלי. הערת אגב: כדאי לקרוא חלק מהמשכים אלו - יש שם כמה רעיונות לא שגרתיים ןאף מפתיעים לגבי הצורות אותן גזעים תבוניים אחרים יכולים לתפוס. 1 כמובן - הכוונה היא רק למעטי המעט מאיתנו שאוהבים מד"ב. 2 כמובן (2) - האיכות של רמת ההמשכים משתנה - יש בינהם מוצלחים פחות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מעטי המעט מאיתנו"? באתר הזה אני משער שגם אם זה מיעוט, הוא לא זעום. עוד דבר מסקרן הוא כמה מאלו שאינם אוהבים מדע בדיוני באמת ניסו פעם לקרוא אותו, וכמה שופטים את הז'אנר כולו על בסיס סרטי "מלחמת הכוכבים" ודומיהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניחה שאני נכנסת לקטיגוריה של "לא אוהבת מד"ב"1 ובחיי בחיי בספר התורה שניסיתי. את מלחמת הכוכבים לא ראיתי אף לא פעם אחת, אבל אחרי מסע בין כוכבים עקבתי כילדה באופן חצי סדיר2. את ההוביט, שר"ה, ואפילו ספר אחד מהסדרה של הסופר ההוא (עם עולם המראות, נדמה לי? עם עטיפה צבעונית במיוחד) קראתי בנסיון למצוא את הקסם - כלום לא עזר. דווקא מדע דמיוני ריאליסטי אני יותר מחבבת - כל מיני ספרי מדע עתידניים שלא קשורים בחלליות וחייזרים. זהו, עכשיו נשאר לך למצוא עוד מאה ומשהו אנשים שיהוו מדגם מייצג וענית לעצמך על השאלה הזו. [*]תגובה שמוקדשת לגדי. (: 1וגם לקטיגוריה של סטודנטיות שלא מסוגלות ללמוד יותר למבחנים למרות שהן צריכות. 2כמה שנים אפילו רציתי להיות אסטרונאוטית. במקום זה אני סתם מעופפת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1 ללמוד, ומיד! בשביל מה חסכנו מפינו כל השנים??? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המממ. את מודעת לכך שלא אמרת שם של אף יצירת מד"ב רצינית בהודעה שלך, נכון? מסע בין כוכבים הוא גבולי למדי, וההוביט ושר"ה הם ספרי פנטזיה (זה לא אותו הדבר כמו מד"ב). גם אני ממליץ כמו טל על "פרחים לאלגרנון" המקסים, אבל זה סיפור קצר. אפשר לנסות גם את "גר בארץ נוכרייה" של היינלין, שיש בו אפס חלליות וחייזר אחד שהוא בן אדם. ואם כבר אורסון סקוט קארד וסיפורים קצרים, נסי את "סונטה ללא ליווי". אפס חייזרים וחלליות, הטכנולוגיות הלא-כל-כך-מתקדמות הן רק רקע, וקארד עצמו מחשיב אותו לסיפור הטוב ביותר שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני הייתי ממליץ על היינלין רק למי שהייתי רוצה להרחיק ממדע בדיוני (או מקריאת ספרים) להרבה מאד זמן... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסתבר שלא כולם בעלי אותו טעם כמוך. אתה מוזמן לתת את ההמלצות שלך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא כולם בעלי אותו טעם כמוני? לא יכול להיות! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מתנדב להמליץ: 1. לאחרונה קראתי - "תצפית עבר - גאולותו של כריסטופר קולומבוס" של א.ס. קארד. רחוק מאוד מהמד"ב של של מלחמות בין אימפריות גלקטיות. כיאה לקארד במיטבו, מפתיע ומציג נקודת מבט חדשה ורעננה על נושאים האקטואלים לעתיד הגזע האנושי. 2. סידרת היפריון 1של דן סימונס. סימונס הרחיב את גבולות הזאנר בצורה גאונית לדעתי, תוך שהוא משלב בין אלמנטים של מד"ב "קשה" "חברתי" ו- ופנטזיה. 3. סדרת מאדים האדום, ירוק וכחול של קים סטנלי רוברטסון. טוב אם כי מייגע מאוד בחלק מהקטעים. ראו: 3. באשר לספרות ותיקה יותר (אבל לא פחות טובה) - חולית של פרנק הרברט (כרגיל הספר טוב בהרבה מהסרט), חלליה והמשכו של פרנק הרברט ועולם טבעת של לארי ניבן. 1 מומלץ לקחת למילואים, כי בלתי אפשרי לעזוב אותם לאחר ה- 20 העמודים הראשונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני ממליץ מאוד על 1, 2 ו-4. את 3 לא קראתי. אגב, אני לא חושב שיש ממש פנטזיה אצל סימונס, אבל קראתי רק את שני הספרים הראשונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
3 השני, אם תתעקש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקלאסיקות שלי: נורסטריליה - ק. סמית' מגונן; עולם של פטאאבים; עולם טבעת - ל. ניבן עיר - ק. סימאק קץ הילדות - א.ס. קלארק חולית - פ. הרברט מדריך הטרמפיסט לגלקסיה - ד. אדאמס זצ"ל מהחדשים יותר התלהבתי מ Snowcrash של ניל סטיפנסון שאני מתפלא על שלא תורגםhttp://project.cyberpunk.ru/idb/snowcrash.html והמשכוכית של קוני וויליס. אבל עיקר חוזקו של הז'אנר תמיד היה בסיפורים הקצרים והבינוניים (נובלות). אולי משום שקשה היה לסופרים החנונים להוציא דמויות בעלות עומק מתחת עטם. אפשר היה, ובטח נכתב, מאמר נוקב על הצגת דמות האישה במד"ב, מז'ול ורן ועד היינלין. לא מעט סיפורים קצרים יפהפיים הפכו לספרים טרחניים, ולכן קראתי את המשחק לראשונה בחשש, כי הסיפור הקצר הוא בעצם הספוילר האולטימטיבי, אבל חששותי נתבדו. המשחק של אנדר הוא אחד היוצאים מהכלל. סיפור קצר חזק שקיבל את כל העומק והרוחב הנחוצים כשהפך לספר ואח"כ גם לסידרה. לא ברור לי הנסיון להשוות בין סידרת אנדר (ופיטר!) לסידרת הארי הארי. האחת מד"ב והשניה פנטזיה, האחת למבוגרים והשניה לנוער, האחת חובקת עולמות והשניה מסתגרת בין כתלי בית הספר. האחת עוסקת בפוליטיקה, מלחמה ושלום, חברת ילדים ומה לא, והשניה מתמקדת כולה בכמה המבוגרים לא מבינים את הצעירים. ראולינג לקחה כמעט כל מוטיב פנטסיה ומיתולוגיה אפשרי (חסרים רק גמד ואלף) לעסה אותו והפכה אותו לקלישאה. מכולן הכי הפריעו לי הפיכת "זה שלא אומרים את שמו" שהיה כה אותנטי בשר הטבעות לקלישאה, והזנית החד קרן (כאילו דה, ברור שהרמיוני בתולה). ההמצאות היחידות בספריה הם כמה גדג'טים (ינשופי דואר, סוכריות בכל הטעמים). ואכן, הדמות של נוויל לונגבוטום. לטעמי ההשוואה המתבקשת היא בין סדרת מלחמת הכוכבים לסדרת הארי פוטר, וגם השוואה זו אינה עושה חסד עם ראולינג. להלן התקציר- הילד היתום המסומן אשר גר בפינה נידחת ויוצא ממנה למסע מופלא, שהטוב והרע נלחמים על נפשו, לויטציה, אבירי הג'די שאינם נפרדים מחרב האור שלהם מול הקוסמים והמטות שלהם (המוחזקים בסרטים בדיוק באותה זוית של זקפה), יודה מול ההוא עם הזקן הלבן, צ'ובקה מול הגריד, קוידיץ' מול מרוץ החלליות, אובי ואן מול האסיר מאזקבאן כתחליף האב. C3PO ו R2D2 מול הרמיוני והג'ינג'י. אפילו סידרת מלחמת הכוכבים מספרת סיפור יותר שלם - אנאקין כהבטחה שהתקלקלה, אובי ואן שמכפר בבגרותו השקולה על נמהרותו כצעיר, הטוב והרע כשני הצדדים של הכוח. לא הייתי מהמר שראולינג שאלה ישירות מהמשחק, או בכלל קראה את הספר. מוטיב הילד המסומן (אצלה הוא ממש מסומן כמו בקר!) הוא ותיק ועמוק בפנטזיה. לפי גילה היא בטח קראה את אלריק. הייתי מהמר גם על השפעות מסטאר טרק המקורי. הדמנטורים הזכירו לי יותר מכל את מפלצת המלח מסטאר טרק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי קצת מוזר שאתה פוסל מראש את ההתעסקויות (שקיימות) ב"פוליטיקה, מלחמה ושלום" גם בהארי פוטר. ה"הסתגרות בין כותלי בית הספר" רחוקה מלומר שכל מה שקורה שם רלוונטי רק לבתי ספר. וחדי קרן מופיעים טיפה בספר הראשון, וזהו. זו הזנייה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העיסוק בפוליטיקה בסדרת הארי פוטר הוא ברמת הקוראים להם מכוון הספר (נוער). לא חושב שיש מקום להשוות לסדרת אנדר (וההגמון) או חולית או ניסוי דוסאדי. אפשר להשוות לסדרת מלחמת הכוכבים המכוונת אף היא לבני תשחורת. וכמו שכתבתי, לטעמי אפילו היא עדיפה על הארי פוטר. לענין ההסתגרות בין כתלי בית הספר - אם כבר חניכות ומסעו של הגיבור (הפיזי מקביל לרגשי) מילדות לבגרות, אז שיסתובב קצת. החלקים היותר מענינים עבורי בכל תקופות לימודיו של פוטר היו הגיחות ליער. הזניית החד קרן (מסורתית- יצור מיתולוגי פלאי המתגלה למתי מעט בעתים חריגות בחייהם) היא שהוא מופיע בספר בלי המשמעות המסורתית שלו. הנה ילדים- תראו חד קרן. הנה ילדים - תראו דרקון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה "המשמעות המסורתית" שאתה מעוניין בה, ולמה לדבוק בה לא יוצר קלישאה? וטוב לראות שנסוגת מ"השניה מתמקדת כולה בכמה המבוגרים לא מבינים את הצעירים" אל "העיסוק בפוליטיקה בסדרת הארי פוטר הוא ברמת הקוראים להם מכוון הספר". עוד שלוש-ארבע הודעות ותסכים שהארי פוטר הוא הדבר הגאוני ביותר אי פעם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כדי לא לפגוע בטעם הטוב (שלי) ניתן להשתמש בסמלים חזקים כמו החד קרן או באופים המסורתי שהתגבש לאורך מאות שנים של מיתולוגיה ועוד כמה עשרות שנים של פנטסיה, או עם איזשהו מגע אישי המוסיף לדמות המסורתית איזה טויסט ולא גורע ממנה. הגן חיות שראולינג מייצרת לא מכבד את הדמויות שלהן (דרקון - אז שיהיה חכם, או לפחות שיעשה משהו. חד קרן - אז שיהיה טהור באופן שתורם לעלילה וגיבוריה). גיבורי הסיפור והקורא נחשפים לכל כך הרבה יצורים קסומים, אבל לא מתוודעים להם באמת. הסופרת לא הקדישה להם מקום רגשי, הם רק מוצגים בתערוכה. זה לא שהגריד יגיד - היום אנחנו בשיעור הרביעי שלנו על הגריפון ונלמד על חיי המשפחה שלו. הגריד תמיד אומר - "תראו מה הבאתי לכם הפעם" כאילו לכל יצור מוקדש שיעור בודד. וזה לא שהיא כותבת בחסכנות, הרי את הרבה מאות העמודים של כל ספר לא ממלאת עלילה פתלתלה אלא בעיקר תאורים. תאורי טבע ונוף, תאורי מלבוש והבעות פנים, ובעיקר תיעוד מדוקדק של מעשיהם של הגיבור וחבורתו. אז זהו. ולסיפא של דבריך: אני מסכים שהארי פוטר הוא *מוצר* גאוני. סיפור ? בינוני מינוס. כשהייתי בגיל המטרה של הסידרה קראתי ז'ול ורן. הגיבורים שלו היו משימתיים להחריד ולא היו להם חיים בגלל זה, אבל הוא ידע לבנות סיפור. אולי אני משוחד בכל סיפורי הפנטסיה שכתבו אחרים טוב ממנה, ואם הארי היה ספר הפנטסיה הראשון שלי הייתי חושב אחרת, אבל אני לא יכול לפרוק מעלי את המטען התרבותי שלי כדי לסמלץ את עצמי הצעיר. אני חושב שהיא כותבת בינונית. חרב השאול שולתתתת!!!!1 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסיפא של דברי היה כמובן בהומור; ניסיתי לרמוז שביצעת נסיגה גדולה למדי מהעמדה הנחרצת הראשונית שלך, ודי לי בכך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משכוכית זה לא מד''ב אלא אם אתה חושב שהתאור של החברה בה עובדת הגיבורה הוא דמיוני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המשכוכית מד"ב סוציולוגי. כמו ש 1984 הוא מד"ב. הרעיון המרכזי בספר הוא רעיון מד"בי בכך שאם היה נכון ניתן היה לערוך בו ניסויים (כן, אני יודע, סוציולוגיה, גם כן מדע). לטעמי דווקא המסע בזמן לאנגליה של מגפת הדבר לא היה מד"ב. דרמה תקופתית עם נוסעים בזמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה מד"בי ברעיון שבספר? החברה שבו היא בדיוק החברה שלנו, רק עם כמה שגעונות חולפים "מודבקים". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרעיון של המשכוכית של האופנות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה מד"בי כאן? זה מד"בי כמו הרעיון של טולסטוי על מהות ההיסטוריה ב"מלחמה ושלום" (שדי דומה, אם חושבים על זה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אז לא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המשכוכית לגמרי מד"בי! ספר קצרצר ותמציתי של קוני ויליס - אין יותר מד"ב ופנטזיה מזה :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה... לא. אני מסכים שזה ספר נחמד מאוד, אבל לא מד''בי. לא כל מה שויליס כותבת הוא מד''ב. אפילו על ''מעבר'' קשה לי לומר שהוא מד''ב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פספסת לגמרי את התגובה שלי... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אופס. אבל לזכותי ייאמר ש''מלבד הכלב'' נראה לי קצרצר מדי ותמציתי מדי. מצדי שהיה נמשך עוד חמש מאות עמודים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד 500 עמודים של "היה נדמה לי שהיא רוצה להגיד לי משהו, אבל בדיוק המשוט נפל למים ונכנסנו לאכול ארוחת ארבע?" ...אוחחח. אני חושבת שהיא אחת הסופרות הפטפטניות ביותר עלי אדמות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון! היא נהדרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מחפש לקנות את "משכוכית" בעברית, מסתבר שאין להשיגו. אם מישהו בא לו למכור, הוא\היא יודעים איך להתקשר איתי (בתודה וכולי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הוא שווה לך 110 ש"ח תוכל לנסות כאן: http://www.booksefer.com/catalog.php?id=22841 (אני כותב "לנסות" כי מנסיוני לא כל הספרים שהם מפרסמים באמת ניתנים לקניה) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחלה, תודה! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת? עד לפני שנים מספר הייתי רואה אותו ב-30 שקל בספריות משומשים. כדאי אולי לנסות קודם בחנויות הגדולות של יד שנייה שמחזיקות מבחר מד"ב (קדמת עדן, תגא ודומותיהן). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתגא ניסיתי. האתר שלהם אין כלום. מצאתי מוכר ב150. מה לא עושים בשביל מתנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם עדיין לא נכנסת לטרנסאקציה, תתקשר קודם לקובי מקדמת עדן ותשאל.. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על הטיפ, אבל מאוחר מידי:(. אזכור זאת להבא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סוף סוף מישהו זוכר את מפלצת המלח האגדית מסטאר טרק! קלאסיקה של פרק מפחיד ומשובח (טוב, נו, מפחיד בגיל בו צפיתי בו לראשונה...). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ללא ספק הפרק המפחיד ביותר בסדרה. יותר טוב להצטמרר בזכרונות הפחד הראשוני ההוא מאשר לראות שוב את הפרק היום ולהתגלגל מצחוק. ואם כבר - זוכר את Moon Base Alfa ? גם שם היו הרבה מפלצות מפחידות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"פרחים" הוא גם ספר באורך מלא (המהדורה הזו היא 224 עמ': http://www.amazon.com/Flowers-Algernon-Bantam-Classi... ) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ידעתי. אנסה לקרוא בהזדמנות הראשונה. (היי, משהו שהתחיל כסיפור קצר והפך לספר? נשמע מוכר! אפשר לכתוב מאמר על הדמיון בין שני הספרים! 1) -------- 1 נימה הומוריסטית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם ''מוזיקת דם'' המצוין התחיל כסיפור קצר והפך לספר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''שקיעה'' ו''ילד קטן ומכוער'' של אסימוב שניהם התחילו כסיפורים קצרים מצויינים והפכו לספרים בינוניים מינוס. (מצטרפת להמלצה על הספר ''פרחים לארגרנון'' |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובשני המקרים (וגם ב''שקיעה'' של אסימוב) מוטב היה לו היו נשארים כסיפורים קצרים בלבד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אתה אוהב מדע בדיוני? 1. כן, מאד, 2. כן, קצת. 3. פעם אהבתי, ומאז התבגרתי. 4. לא, בכלל לא. 5. מה זה "מדע בדיוני"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדרך כלל שמים את התשובה ההומוריסטית בסוף, לא באמצע. בכלל, התשובה ההומוריסטית כאן יכולה להיות "אין כמו מלחמת הכוכבים!!!!1" או משהו בסגנון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אין כמו מלחמת הכוכבים!!!!!". שכחת להוסיף "שולתתתתת!" | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
3 בכלל לא הומוריסטית. נראה לי שהיא הבחירה שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צר לי לשמוע שהתבגרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דיון 2817. הסקר הבא: האם אתה אדם רוחני? 1. כן, מאד. 2. לא, בכלל לא. 3. אין לי שמץ של מושג מה זה רוחני. 4. אנ מתקשר ישות מהגלקסיה השמינית מהסוף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
5. אני שי טובלי. (שמעתם שהוא עומד לתקשר את "הברית החדשה 2"? קול, נכון?). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''תפוח אדמה מצטלב עם תפוח-עץ, כי שניהם תפוחים, שניהם שייכים לממלכת הצומח, שניהם מעוגלים. מתפוח לנחש בכוח ההקשר התנ''כי. מנחש לעוגה בגלל הדימוי הצורני (הנחש משתופף בעיגול, והעוגה היא עגולה), מהעוגה לגלגל-הצלה, וממנו לבגד-ים, מהים למפה ימית, מהמפה הרשומה על נייר אל נייר הטואלט, מנייר הטואלט לחור התחת, מהחור לאדמה, מהאדמה לתפוח האדמה. מושלם.'' | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה מוכרחים בלעגנות ובחורי תחת? הרי את אותו המסר אפשר להעביר גם בהרבה צורות אחרות. במדעי הרוח יש תחום הקרוי "ספרות השוואתית", וזאת משום שיש ז'אנרים ויצירות שיש בסיס להשוואה ביניהם. יש הלועגים למדעי הרוח בכלל, ובתוך כך גם לספרות ההשוואתית, ורואים בהם תחומים מיותרים ואולי את/ה אחד/ת מאלה, ואם כך אין טעם לנסות לשכנע אותך בדבר. מכל מקום, אלה שכן מתעניינים בנושאים אלה, מאמינים כי בטווח זמן יותר ארוך שאין לאמוד אותו כרגע, יסייעו הנושאים הנ"ל להבנה טובה יותר של המציאות האנושית - של הסוציולוגיה, למשל, של ההתפתחות ההיסטורית, של השקפות פוליטיות ודתיות, של עימותים בין עמים, לאומים וכו'. בין הספר "סלטים עולמיים" של רות סירקיס לבין "דון ז'ואן" של הלורד ביירון באמת אין כל בסיס להשוואה, והשוואה כזו עלולה לצאת מגוחכת למדי. לעומת זאת בין סדרת אנדר וסדרת הארי פוטר דווקא יש בסיס כזה, והלועג - במומו הוא לועג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, אני מצטער אם פגעתי במישהו. בסך הכל ציטטתי סופר אהוב. אין שום בעיה עם ''ספרות השוואתית''. אבל ההשוואה צריכה להיות בעלת תוכן, היא צריכה להצביע על דמיון שאינו טריוויאלי (או שוני שאינו טריוויאלי), והכי חשוב - היא צריכה ללמד אותנו משהו על היצירות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי את ההשוואה בין המשחק של אנדר ובין הארי פוטר. אני חייב להודות שבעיני תגובתו של מר גיסיס היא דווקא מאוד מרוסנת ועניינית. אני הייתי מתבטא בקיצוניות רבה יותר. בכל תחום השוואתי, ולא רק בספרות, השלב הראשון ליצירת השוואה מוצלחת הוא בחירת קריטריונים בעלי כובד משקל, אשר נמצאים כעמודי תווך. שהרי, כפי שאדון גיסיס טוען בצדק, ניתן למצוא דמיון בין כל שני חפצים, מאורעות, טיעונים, שיחים, טקסטים או עולמות. לו הכותב היה מעמיק לקרוא עוד כמה מספרי סדרת המשחק של אנדר, הוא היה מבין שהדמיון שהוא מציע (שהוא בפני עצמו מאוד שולי) כמעט ונעלם. האם כל ספר בעל מאפיינים של פנטזיה, אשר הגיבור בו הוא ילד שעובר קשיים (ואלימות... או... אלימות!) יכול להיות מקור להשוואה? אז בעצם אולי המשחק של אנדר הוא גרסא עתידנית של תום סויר או דיוויד קופרפילד? אני מודה שאני כותב זו מתוך חיבה עזה למשחק של אנדר ובוז מסוים להארי פוטר, אך משוכנע אני כי כל מי שיקרא את ספריו האחרים של אורסון סקוט קארד (בסדרת אנדר ובכלל) יסכים עימי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז הטענה שלך למעשה היא שמכיוון שמדובר בשני סיפורים בהם ילדים בעלי כשרונות מיוחדים עוברים חוויות קשות, באים מבתים בהם התאכזרו אליהם, מתאמנים בטכניקות מיוחדות ונחשפים לבעיות בסדר גודל עולמי, אז זה יהיה טיפשי להשוות ביניהם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא יהיה מרתק לקרוא השוואה בין אנדר לדיוויד קופרפילד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צר לי על בורותי, אך מנין הציטוט? (אם זהו ציטוט) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השוואה מעניינת. אבל אני לא חושבת שרולינג העתיקה מאנדר. לא הגיוני, בשומאופן. כשחושבים על זה לעומק זה דומה, אם מסתכלים על הפרטים הקטנים. אבל- חח, זה לא רציני. העלילה שונה לגמרי, ואולי הארי גנב מאנדר פרטים, והרמיוני מבין (O_O) אבל רק אולי- אומנם דומה, אבל אפילו הדומה שונה [; | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שומופן! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מזמן קראתי את "הארי פוטר ושיטת הרציונליות", פאנפיק עב כרס של הארי פוטר. הוא מתפצל מהיקום המקורי כאשר פטוניה מתחתנת עם פרופסור לפיזיקה ולא עם ורנון, וזה מנחיל להארי את שיטות החקר המדעי. כשהארי מגיע להוגוורטס, הוא משתמש בשיטות הללו כדי לחקור את הקסם עצמו, ומגיע לתגליות שגדולי הקוסמים של זמנו לא חשבו שהן אפשריות כלל. הספר עמוס בארמזים, בעיקר ליצירות "גיקיות" אבל לא רק; ולענייננו, ההקבלה שם בין הארי לאנדר (וקצת לבין) בולטת מאוד, יותר מאשר במקור: הוא מנתח סיטואציות בקור רוח, יש קווי עלילה דומים, הקרבות הקבוצתיים דומים, ובנקודות מסוימות האזכור אפילו מפורש, אם כי לא אספיילר. אני תוהה אם גם כותב הפאנפיק, אליעזר יודקובסקי, שם לב למקבילות שראובן זיהה באנדר והארי פוטר המקורי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן. נתקלתי בזה השבוע והגעתי לפרק 5, נחמד מאוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מתחיל נהדר אבל בערך בשליש האחרון כבר איבדתי את הכיוון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איבדת את הכיוון? שער האויב הוא למטה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני נהניתי עד הסוף, אם כי קצת התאכזבתי כשהתחיל לתת יותר נפח לדיוני מוסר במקום להרחיב את חקירת הקסם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני נהניתי עד הסוף, וגם אני קצת התאכזבתי כאשר כיוון החקירה המדעית של הקסם נזנח לאיטו. אבל הסוף היה מצויין למרות זאת, ובאופן כללי גם פיתוח הדמויות וגם העלילה הכללית היו בעיני טובים בהרבה מאשר במקור. (זהירות - ספויילר קל על דרך השלילה:) לאור הרקע של המחבר והאופן בו הסיפור התפתח, הייתי משוכנע שבסוף הארי יגלה שהוא (וכולם) חיים בסימולציה, והוא איכשהו ישבור אותה (וכך גם יוסבר עניין הקסם, וגם תתגשם הנבואה). בסוף נשארו לא מעט שאלות פתוחות, אבל גם זה בסדר. אנצל את ההזמנות להמליץ (באופן קצת מסוייג) על unsong. זה לא "פאנפיק" אלא סיפור מקורי, והוא בעצם בכלל לא דומה בתוכן ובטון ל-HPMOR - אבל הוא נכתב על ידי סקוט (סיסקינד) אלכסנדר, מהקליקה של אליעזר יודקובסקי - אז האזכור שלו לא לגמרי תלוש. הוא עדיין בשלבי כתיבה (לקראת סיום), וקצת קשה לתאר מה בדיוק קורה בו - אבל אני נהנה מקריאתו. אולי גם אתם תהנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהבתי גם אני את הדמויות (בעיקר את הארי, קווירל ודראקו) ואת העלילה. אני חושב שסגנון הכתיבה היה קצת בוסרי, אבל גם רולינג לא תמיד מוצלחת בהיבט הזה. נראה לי שלא הייתי מרוצה אילו הסוף היה מתממש כפי שחשדת, אף על פי שבניגוד אליך הייתי מופתע. תודה על ההמלצה! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי את זה ב ''זמן אמיתי''. אולי הוא קצת ערך את זה מאז. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בזכות ההערה של ידידיה נתקלתי בפעם הראשונה בדיון זה1. לדעתי אנדר והארי הם גיבורים שונים לגמרי. אנדר הוא גיבור בעל כישורים יוצאי דופן. הארי פוטר הוא ילד, ואחר כך נער, ממוצע (קוסם ממוצע). אנדר נבחר לבית הספר לקרב בזכות כישוריו וכדי למצות אותם. כשהסיפור מתקדם, כל הארועים בית הספר לקרב מתמקדים בהכשרת באנדר ובעוזריו. הארי הולך לבית הספר לקוסמים, כמו כל ילד אחר. אנדר הוא טיפוס מנהיגותי קר רוח וכוחני, הארי אמיץ, אבל בישן רגשן וילדותי. אנדר אקטיבי, הארי פסיבי. אנדר מנצח בזכות כישוריו, הארי ניצל שוב ושוב בעור שיניו בזכות נסיבות או מעשים של אנשים אחרים. כפי שפרודו הוא נושא הטבעת, הארי הוא אולי נושא הצלקת. שניהם סובלים קשה מהאינטימיות שלהם עם הרוע. שניהם משמשים נושאי הרוע, ולא לגמרי מבחירה חופשית. לדעתי הדימיון בין הארי ופרודו, דמבלדור וגנדלף, גדול יותר מהדימיון שבין הארי ואנדר. ___ 1 Harry Potter and the Methods of Rationality בגירסת אודיו נמצא כרגע בדרכו ל-mp3 שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, נשמע משכנע. כדאי לומר שבניגוד לפרודו, שבכל זאת בחר מרצונו להיות נושא הטבעת (ולקראת סוף הספר הראשון הוא פעמיים מאשרר את הבחירה מחדש), הארי פוטר ''סומן מראש'' כשורד ומושיע, טוויסט די נפוץ בימינו על המיתוס העתיק של ''האחד'' שנבחר מראש, לעיתים בפירוש נגד רצונו, ממשה ועד ניאו. בזאת הארי שונה מפרודו, וקצת דומה יותר לאנדר כמדומני, למרות שפחות זכור לי על סמך מה אנדר סומן מראש. מיותר כמעט לומר שהארי ופרודו חולקים את אותה סוגה ואנדר לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנדר סומן בעקבות אחיו, שהיה ''כמעט''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אח, הכאב האינסופי בלהיות השני בדראפט לתפקיד משיח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הסברתי, ולא ברור לי שהפרטים זכורים לכולם. כתבתי שהארי פוטר הוא ''נושא הצלקת'' מפני שהצלקת אינה תוצאה של הקללה הממיתה, אלא הורקרוקס של וולדמורט. מעמדם והשפעתם של ההורקרוקסים בסיפורו של הארי פוטר, דומה למעמדה של הטבעת בסיפור ''שר הטבעות''. בקשר לבחירתו החופשית של פרודו, אומר רק שכן, פרודו קצת התנדב וקצת נודב ע''י גנדלף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הצלקת אינה הורקרוקס, היא נותרה במצחו של הארי גם אחרי שוולדמורט המית את ההורקרוקס ששכן בגופו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם לאנדר היתה צלקת בראשו- בעורף לא במצח. הוא סומן כך בצעירותו ודווקא הורדת הסימון גרמה לעויינות מצד אחרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים שהארי ופרודו חולקים יותר נקודות דמיון מאשר הארי ואנדר. להארי ולפרודו יש חברים קרובים שמסייעים להם - אנדר הוא מנהיג צבאי ואין לו חברים במובן המקובל. הארי ופרודו נלחמים ברשע המוחלט - אנדר נלחם במשהו לא ידוע ולא מובן. אצל הארי ופרודו אין מקום לחמלה והבנה של הצד השני - אצל אנדר זהו ציר מרכזי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בכלל לא בטוח שחמלה היא הציר המרכזי באישיותו של אנדר. יש בו חמלה, שלא כמו באחיו פיטר, אבל אנדר הוא בהחלט קילר. אתה יודע שהוא התקבל לבית הספר לקרב, אחרי שהצליח במבחן האחרון שלו. המבחן היה שאנדר (בגיל שש נדמה לי) נתן מכות רצח לילד אחר בגילו, ועשה זאת מתוך שיקול דעת קר. נראה לי של כל קטע הסיום של הספר, לאחר הניצחון, פשוט לא שייך לספר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שייך גם שייך, אם כי אני חושב שהוא לא היה בסיפור הקצר המקורי. ככל שאני זוכר הסיפור הקצר הסתיים עם ההבנה של אנדר מה הוא עשה ובכלל לא כלל את התקשורת עם האויב. בספר זהו אלמנט מהותי שמוביל לכל סדרת הדובר, שבה החמלה והחרטה מניעים את אנדר. הספר נותן גם את הרקע המשפחתי (שמוביל לסדרת הצל) שלא כל כך קיים בסיפור הקצר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנסיעה ביחד עם אחותו לאימפריה של החייזרים, הקשר שלו לגולם של המלכה וכתיבת הספר באמת מרגשים, והם סיום של קתרזיס לסיפור. כאילו קינה על המתים בקרב. הם כאילו הגשם המטהר שיורד על שדה הקרב בשירו של עמיחי. ההשמדה של כוכב הבית של החייזרים, לא קרתה בטעות או במקרה. נכון, אנדר חשב שמדובר בתרגיל, אבל המניפולציה נועדה להגן עליו מפני רגשות אשמה או היסוסים, בעת שהוא חושב שצריך להקריב קורבנות מתוך הצי האנושי. אנדר החליט על תכסיס ההתקרבות לכוכב החייזרים כדי להפעיל את נשק ההשמדה ההמוני, והוא עשה זאת קודם לכן, בקרבות קודמים על כוכבים חשובים פחות שהיו חלק מאימפרית החייזרים. מדוע שיחוש חמלה פתאום? הסיום לא מתחבר לאישיותו של אנדר בספר, הוא תחילה של סיפור אחר. אנדר נהג לשחק במשחק פסיכולוגי, והאמת היא שאני אני לא זוכר פרטים. יתכן ששם יש רמזים לחמלה. ___ מתוך הסידרה קראתי רק את "צילו של אנדר". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי על התגובה שכתבתי על סמך הזיכרון, ואני לא בטוח שאני שלם איתה. השגתי עותק של הספר וחיפשתי בו שני קטעים שהיו זכור לי, שתי ההריגות של אנדר. תחילה הריגת סטילסון בגיל 6: So Ender walked to Stilson's supine body and kicked him again, viciously, in the ribs. Stilson groaned and rolled away from him. Ender walked around him and kicked him again, in the crotch. Stilson could not make a sound; he only doubled up and tears streamed out of his eyes. מאוחר יותר קולונל גרף מגיע לבית המשפחה:Then Ender looked at the others coldly. "You might be having some idea of ganging up on me. You could probably beat me up pretty bad. But just remember what I do to people who try to hurt me. From then on you'd be wondering when I'd get you, and how bad it would be." He kicked Stilson in the face. Blood from his nose spattered the ground nearby. "It wouldn't be this bad," Ender said. "It would be worse." He turned and walked away. Nobody followed him, He turned a corner into the corridor leading to the bus stop. He could hear the boys behind him saying, "Geez. Look at him. He's wasted." Ender leaned his head against the wall of the corridor and cried until the bus came. I am just like Peter. Take my monitor away, and I am just like Peter. Ender shook his head. He had expected someone from the school to come about Stilson, not an officer of the fleet. This was more serious than he had thought. And yet he couldn't think what else he could have done. ולאחר הריגתו של בונזו בגיל 11:"Do you have any explanation for your behavior, young man?" asked the officer. Ender shook his head again. He didn't know what to say, and he was afraid to reveal himself to be any more monstrous than his actions had made him out to be. I'll take it, whatever the punishment is, he thought. Let's get it over with. "We're willing to consider extenuating circumstances," the officer said. "But I must tell you it doesn't look good. Kicking him in the groin, kicking him repeatedly in the face and body when he was down-- sounds like you really enjoyed it." "I didn't," Ender whispered. "Then why did you do it?" "He had his gang there," Ender said. "So? This excuses anything?" "No." "Tell me why you kept on kicking him. You had already won." "Knocking him down won the first fight. I wanted to win all the next ones, too, right then, so they'd leave me alone." Ender couldn't help it, he was too afraid, too ashamed of his own acts: though he tried not to, he cried again. ... There was no doubt now in Ender's mind. There was no help for him. Whatever he faced, now and forever, no one would save him from it. Peter might be scum, but Peter had been right, always right; the power to cause pain is the only power that matters, the power to kill and destroy, because if you can't kill then you are always subject to those who can, and nothing and no one will ever save you. אז מה חוות הדעת שלנו על הבחור?Dink led him to his room, made him lie on the bed. "Are you hurt anywhere?" he asked, Ender shook his head. "You took him apart. I thought you were dead meat, the way he grabbed you. But you took him apart. If he'd stood up longer, you would've killed him." "He meant to kill me." ... All Ender could see, though, was the way Bonzo looked as Ender kicked upward into his groin. The empty, dead look in his eyes. He was already finished then. Already unconscious. His eyes were open, but he wasn't thinking or moving anymore, just that dead, stupid look on his lace, that terrible look, the way Stilson looked when I finished with him. ... Then, to Dink's surprise, Ender began to cry. Lying on his back, still soaking wet with sweat and water, he gasped his sobs, tears seeping out of his closed eyelids and disappearing in the water on his face. "Are you all right?" "I didn't want to hurt him!" Ender cried. "Why didn't he just leave me alone!" ... He heard his door open softly, then close. He knew at once that it was his battle instructions, He opened his eyes, expecting to find the darkness of early morning, before 0600. Instead, the lights were on, He was naked and when he moved the bed was soaking wet, His eyes were puffy and painful from crying. He looked at the clock on his desk. 1820, it said. It's the same day. I already had a battle today, I had two battles today – the bastards know what I've been through, and they're doing this to me. האם יש לאנדר מצפון, ופגיעה באחרים גורמת לו כאב נפשי, או שאולי הוא בוכה מפני שהוא נתון בלחץ? אנדר יודע שעשה מעשה רע, אבל הוא רציונלי והוא יודע שעשה את המעשה הנכון מבחינתו. האם הוא חש חרטה? אני חושב שלא. אני רוצה לחזור בי מהקביעה הפסקנית כאילו אנדר של סיום הספר הוא אנדר שונה באישיותו. לאנדר יש בהחלט מצפון, ופגיעה באחרים גורמת לו כאב נפשי, אבל הוא מאשים את קורבנותיו. הם לא השאירו לו ברירה אחרת. האמת היא שאני לא מבין את אישיותו, ואולי אין מה להבין מפני שאנדר לא אדם אמיתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהסופר מנסה להעביר את הקונפליקט בין הרציונל הקר והחותך של אנדר, זה ששולט בפעולותיו והופך אותו לגיבור צבאי, לבין המצפון, החמלה ושאר התכונות האנושיות שלו. כילד הוא מבולבל מהקונפליקט הזה ולכן הוא בוכה. כילד הוא מאפשר לרציונל הקר לשלוט, אבל אנדר חושש להפוך לבן דמותו של אחיו, וככל שהוא מתבגר הוא מתרחק מהצד הזה ומאפשר יותר למצפון ולחמלה להנהיג אותו (בעיקר בהמשך סדרת הדובר- שם הוא מחפש כפרה על הקסנוסייד). בסוף הספר אנדר אינו שותף לתחושת ההתעלות שבניצחון על החייזרים. נראה לי שהוא מרגיש מנוצל. אחת מנקודות העצמה של הסיפור מבחינתי, אולי המטען הרגשי המרכזי שהוא נושא, היא שלא ניתן לדעת איך אנדר היה נוהג אילו היה יודע את האמת אודות הקרבות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Speaker for the Dead מומלץ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אהבתי את כל הסדרה אבל הספר המקורי הוא החזק ביותר. ההמשכים עשירים מאוד בהמצאות אבל אינם מהודקים כמו ''המשחק''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב'אנדר בגלות' איבדו אותי לגמרי. ___________________ יש בחורה. קוראים אותה אפריימה. Afraima. היא קראה ככה לעצמה בעצמה. כי היא יהודיה רצינית והיא רוצה לפרות ולרבות1. אפריימה חיה בהתנחלות במקום שהיה פעם כוכב-באגים. כשארגנו את המשלחת, לא כל כך חשבו על הקטע הזה של גברים ונשים ושכדאי שיהיו 50-50 אם רוצים גם לפרות ולרבות בקולוניה, אז היחס הוא כמו ביחידות צבא בד"ך. וזה אף על פי שיש שם הרבה מאוד מדענים. קיצורו, הפתרון שהמוחות הגדולים - מנתחים, גיאולוגים, קסנוביולוגים וטייסים קרביים הצליחו למצוא למצב הזה הוא הגרלה. יש הרבה גברים? מעט נשים? נקבע בהגרלה מי יקבל מי. והיתר יעשו ביד. בתור גבר, אשה שלא רצית טובה יותר מאפס אשה. בתור אשה, זה אומר שסיכוי מאוד קלוש שתהיי עם גבר שרצית. כלומר, סיכוי אפס שתהיי מרוצה. וככה, אפריימה סובלת ממתח-מיני מוגבר עם הבוס שלה, כי הוא יהודי. והיא רוצה להרות מיהודי. כי ככה מייצרים יהודים, ע"י כניסה להריון מיהודי. וזה ממש ממש מפריע לה, שהיא צריכה להכנס להריון מגוי. אממה מה, הוא לא רוצה להכניס אותה להריון, כי היא אשת-איש. ולמה בכלל עשו את זה, את כל עניין ההגרלה, במקום להיות יצירתיים יותר כמו היינליין, נניח - נישואי-קלאן ונישואי-טור ופוליאנדריה2? "כי צריך לשמר את המונוגמיה". 1 וקארד לא דיבר עם ישראלים דוברי עברית. אחרת הם היו אומרים לו שזה צירוף הברות חסר משמעות, ואם הוא רוצה שם שקשור לפוריות, שיקרא לה 'פוריה'. 2 פתרון שאיכרים עניים בטיבט חשבו עליו, אבל לא מנתחים, גיאולוגים וקסנוביולוגים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2 זה בגלל שקארד סופר הרבה יותר שמרן ומרובע מהיינלין. צר לי לומר שניסיתי לקרוא את המשחק של אנדר בתור מבוגר והוא השאיר עלי רושם הרבה יותר שטחי וקלוש ממה שזכרתי. אולי התרגום אשם, אבל לא בטוח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על אנדר בגלות למדתי מויקיפדיה. עבר לי מתחת לרדאר. עכשיו כשאת מספרת- טוב שכך. קארד הוא מורמוני, אולי זה מסביר. ההצלחה הופכת סופרים רבים לפלצנים. והבעיה עם פלצנים היא שכשהם מזדקנים הם הופכים לפלצנים זקנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המורמונים דוגלים בפוליגמיה. אז המונוגמיה לא באמת קדושה, מתברר. אבל ריבוי גברים - אבוי! ____ קארד הומופוב. מעניין שהוא לא חשב על ההשלכות של מיעוט נשים ושימור המונוגמיה בחברה שיש בה הרבה יותר גברים מנשים. ומפליא שאנשים לא מתים שם על ימין ועל שמאל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא לגמרי חסר הגיון: ריבוי הגברים הוא עניין זמני שאמור להיעלם תוך דור בערך. רצוי שהמסורות שנוצרות שם יתאימו גם לתנאים החדשים. אחרת הם היו יכולים להעדיף מספר גדול ככל האפשר של צאצאים: קצב הריונות גבוה ככל האפשר ותעסוקה עם סיכונים נמוכים לנשים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה תוך דור? בהנחה שהיילודים מתחלקים שווה בשווה בין המינים, עד שדור המבול לא ימות (שזה שלושה דורות בערך) עדיין יישמר הריבוי הגברי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו בדיוק הנקודה שלי. כמעט בכל הפרמטרים שציינת, הארי של יודקובסקי דומה לאנדר יותר מאשר הארי של רולינג. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |