כשהתקליט היה שחור 29
ירדן ניר נתקף נוסטלגיה לשחור השחור הזה, וסוגר חשבון עם הצדדים האפלים של הקומפקט דיסק.

רבים כבר ביכו, ובצדק, את העוול שנעשה לעטיפות התקליטים במעבר לדיסקים - הקוטן הזה, שהופך תמונות רבות עוצמה, למעשה חוויות התבגרות של אנשים רבים, לסתם תמונות נחמדות.

נקודה פחות חשובה אולי, אבל כזו שלא מקבלת מספיק התייחסות בכל זאת, היא עניין חלוקת הצדדים. בתקליטי הויניל, הצדדים היו עניין מהותי. ניתן מניח שכל מי שגדל על תקליטים, מחזיק בראשו את חלוקות דוגמת: בתקליט X הצד הראשון נחמד, אבל הצד השני פיצוץ באוזן; וגם חלוקות יותר עדינות: שני הצדדים של תקליט Y מתחילים חלש, אבל משתפרים. והאם גם לכם היה את התקליט הזה, שבו גיליתם, בצעד נועז וחתרני, שאתם מעדיפים לשמוע קודם את צד ב' ורק אחר כך את א'? אפילו אם המוזיקה לא הכתיבה חלוקה כזו, זה היה בלתי נמנע. האקט הדרמטי הזה בין הצדדים: להרגע רגע (בזמנכם החופשי!) מהצד הראשון, לקום מהמיטה (מה, שמעתם תקליטים על כיסא? לזה אתם קוראים גיל התבגרות?), ללכת לפטיפון, ולבצע את טקס החלפת הצד - בהכרח זה הכתיב התייחסות לצדדים השונים כאל שני חלקים נפרדים, לפעמים שתי יצירות, כל אחת עם התחלה, אמצע וסוף. כמובן שגם היוצרים היו מודעים לזה, והרי הם בעצמם גדלו על תקליטים כאלה.

זה השתלב, כמובן, בעובדה שטכנית הפטיפון כיוון אותנו (גם אם לא לגמרי הכריח) לשמוע כל צד מתחילתו ועד סופו. כדי לדלג על הקטע הראשון או האחרון בצד, ובוודאי על שיר באמצע צד, היינו צריכים באמת לשנוא אותו.

והנה התקליט מועבר לדיסק, ושני הצדדים מחוברים להם יחדיו. נניח שההיכרות הראשונה שלנו עם האלבום היא בפורמט של הדיסק. יש כאן שני אפקטים מנוגדים: מצד אחד, פתאום ההתיחסות שלנו היא לדיסק כולו, כיצירה אחת. מצד שני, בגלל שהיצירה הזו ארוכה פי שתיים וכוללת יותר קטעים, בהכרח ההתיחסות לאלבום כמכלול נחלשת קצת, מתפוררת אל הקטעים הבודדים. ואז באה המערכת הדיגיטלית, ומאפשרת לנו לממש את ההתיחסות הזו: לרוץ קדימה ואחורה בין הקטעים בלחיצת כפתור, אולי אפילו בשלט רחוק בלי לקום מהמיטה, או מהכיסא (כי כבר התבגרנו קצת).

אל תבינו לא נכון, אני כמובן לא נגד דיסקים, ואפילו האפשרות לדלג בנוחיות על קטעים היא בסופו של דבר נחמדה ומועילה (מי שלא רוצה תמיד יכול לא לדלג). אבל חברות המוזיקה היו צריכות לעשות את המינימום: לציין על העטיפה אילו קטעים שייכים לאיזה צד. לפעמים זה אכן נעשה, אבל לרוב לא.

ועצה לי אליכם: אם יש לכם דיסק שבמקורו היה תקליט ויניל (ואני מדבר על מקורו, כלומר, לא על יצירות קלאסיות, שהדחיסה שלהן לסד הצדדים של תקליט כבר היתה עיוות כלשהו, מבחינה זו), היו לפחות מודעים לחלוקת הצדדים. אם זה לא מצויין על העטיפה, נסו להסיק זאת ממשך השירים, וגם מההפסקה הארוכה טיפה יותר בין שני השירים שביניהם עובר הגבול. אחר כך נסו לחשוב על כל צד בנפרד, ותראו אם קורה משהו.

ואי אפשר בלי מילה רעה על התופעה הקרויה 'רצועות בונוס'. למי שעד עכשיו לא היה לו מושג על מה אני מדבר ומה זה בכלל משנה, אדגיש את הנחת היסוד של הרשימה הזו: תקליט, וגם דיסק, הם יותר מאסופה מקרית של שירים. אפילו אם לא היתה כוונה כזו אצל היוצרים או העורכים, נוצר רצף מסוים אצל השומע - שינויים של מצבים נפשיים, משחקים של ציפיות והתממשותן. וכמובן שבפועל היוצרים או העורכים הקדישו לזה לפחות קצת מחשבה, וברוק המתקדם היומרני של שנות השבעים, מן הסתם, הרבה מחשבה. רצועות בונוס, אם כן, הן התערבות ברגל גסה במערכת היחסים בין המאזין לאלבומו; וזאת, באחת הנקודות העדינות יותר באלבום: הסוף שלו. סופו של אלבום הוא רגע קסום: רגע של שקט שאחרי הסערה, מעבר מעולם התקליט לעולם המציאות. הוא דורש את הזמן שלו, אפילו אם זה רק כמה שניות, והוא דורש שקט. הדבר האחרון שאני רוצה לשמוע ברגע הזה הוא את אחת משתי הרעות החולות המהוות את הרוב המוחלט של רצועות ה'בונוס': רגעי אולפן הקלטות קטועים וגרסאות בוסר שהיוצרים החליטו להשאירן בחוץ, או גרוע יותר, רמיקס מעצבן (היש רמיקס לא מעצבן?) וגדוש תופים לשיר שכבר שמעתי אותו מתישהו בשעה האחרונה.

נכון, קל לעצור את הדיסק בדיוק לפני ההרעשה (וזה מה שאני עושה. תמיד), אבל מרגיז אותי שמכריחים אותי להתרכז ולקבל החלטות וללחוץ על כפתורים ברגע הנכון, כשמה שאני רוצה הוא דווקא לשכוח מהכל ולהיות רגע עם עצמי.

כנראה שיש מקום להוציא את השירים שבמקור יצאו רק בסינגלים, ולמען המעריצים השרופים, גם את רגעי אולפן ההקלטות הקטועים וגרסאות הבוסר. אבל, אם חתיכת הפלסטיק של הקומפקט דיסק היא זולה כפי שהיא, מדוע לא להוציא את זה על דיסק נפרד, קצרצר אפילו, ולמכור אותו (בזול) למעריצים? ואם בכל זאת זה חייב להצטרף לתקליט, הנה הצעה, ואפילו שתיים (מן הסתם, מאוחר מדי לרוב התקליטים): לשים את הרצועות בתחילת הדיסק - אפשר יהיה לדלג עליהן בהתחלה ואחר כך להיות רגועים (אם יש קטעי בונוס שאני רוצה לשמוע, אני דואג בעצמי לשמוע אותם קודם - מומלץ!). לחילופין, אפשר לשים אותן בסוף, אבל עם 'רצועת בטחון' לפניהן, של שתי דקות לפחות, שיהיה בה רק שקט. מי שרוצה לשמוע את הבונוס, יוכל לדלג עליה בקלילות.

קישורים
ויניל.קום
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

נכון, ואם נסתכל קדימה לעתיד... 192
ההשפעות של המעבר מויניל לדיסקים - כמו השבירה לרצועות בודדות - הן חלק משינוי כולל שעובר על המוסיקה המסחרית, שהוא המעבר לצריכה של שירים ורצועות בודדים, במקום של אלבומים שלמים. כמובן ששירים בודדים תמיד היו קיימים - ויעידו על כך מכירות הסינגלים ואלבומי האוסף - אבל הדיסקים הקלו עוד יותר על השבירה של אלבום למרכיביו. פריחת צורבי הדיסקים, שמאפשרים לכל אחת לצרוב את הדיסק האהוב עליו מרצועות בודדות, ומחתרת ה-MP3-ים, שעובדת כמעט תמיד על רצועות בודדות, רק יאיצו את התופעה.

בסופו של דבר, יכול להיות שנראה שינוי הדומה לשינוי בין תוכנות קלאסיות לתוכנות המופצות באינטרנט: כמו שהמעבר לאינטרנט גרם להפצה המבוססת על הרבה הוצאות (release-ים) ברווחי זמן קטנים יחסית, כך אמן ממוצע ישחרר סינגלים ברווחי זמן של חודשיים ופחות, במקום לרכז את המאמץ ולהוציא דיסק אחד ויחיד פעם בשנתיים. סביר להניח שהתעשיה תותאם למצב הזה, כך שכדי לקנות סינגל, נביא תקליטור צריב (CD-R) לחנות ונקבל עליו את השיר החדש. התעשיה כמובן תציע לנו לקנות חמישה סינגלים במחיר של ארבעה ושאר תמחורים דומים, כך שאם ממש נרצה דיסק, נוכל לחכות את השנה שהיינו מחכים בכל מקרה ולקנות את כל השירים (שהיו מרכיבים במקור את ה'אלבום') במחיר זול יותר מאשר לקנות את השירים הבודדים.

שיטה כזו כמובן תשפיע על השירים הבודדים עצמם. במצב שבו כל שיר חייב לשווק את עצמו, כל שיר חייב בעצם להיות להיט, אחרת לא יחזיר את ההשקעה שלו. כבר לא ניתן יהיה למכור שירים פחות פופולריים כחלק מדיסק כולל. בפופ זה כבר כמעט המצב גם ככה (להקת "אקווה", למשל, הוציאה דיסק שהוא מראש אוסף להיטים, ובמשך יותר משנה סחטה ממנו חמישה סינגלים), אבל זה יכול להגיע לז'אנרים אחרים. אם ניקח דוגמה קצת ישנה, אפשר לצפות שלשיר כמו "Norwegian Wood" של הביטלס לא תהיה זכות קיים במצב החדש, כי אף אחד באותה תקופה חוץ מהמעריצים השרופים לא יקנה שיר כזה.

סביר שהרעיון של אלבום בודד לא יעלם לחלוטין, אבל הוא יהיה 'איזוטרי' ושמור לפרויקטים מיוחדים, בערך כמו 'אלבום קונספט' בימינו. כלומר, יהיו אמנים שמתוך השראה או סתם גימיק יוציאו אוסף של שירים הקשורים איכשהו אחד בשני, ויקראו לזה 'אלבום', אבל זה יהיה המיעוט בשוק, ואפילו המיעוט הזה ייאלץ עדיין לתת לציבור להוריד שירים בודדים (ולשבור את מבנה האלבום), כדי שלא ייכשל כלכלית לחלוטין.

אני חושב שהדוגמה הטובה ביותר לתהליך הזה היא מייק אולדפילד, שהתחיל עם אלבום בעל שני רצועות (כך שהוא, אגב, לא סובל מהבעיה שירדן דיבר עליה מלכתחילה...) ובמשך הזמן עבר לאלבומי רצועות בודדות, שיחרר סינגלים ואפילו הוציא אלבומי sequel בסגנון הוליווד ("פעמונות צינוריים 4: יום הדין") - ובקיצור, התמסחר.

וזה בעצם היה ויהיה לעולם שם המשחק: התמסחרות.
  נכון, ואם נסתכל קדימה לעתיד... • דובי קננגיסר
נכון, ואם נסתכל קדימה לעתיד... 724513
כבוד על הניבוי הנאה של התחזקות השירים הבודדים והיחלשות האלבום, שנים לפני הסטרימינג.
  רגע של היסטוריה • טל לינזן • 7 תגובות בפתיל
  הצעת ייעול • נעמי וינר • 2 תגובות בפתיל
  tguva • arnon palty
  הי, ירדן, יש לי שאלה! • יותם קדוש • 3 תגובות בפתיל
  תקליטים שהפכו לדיסקים • גידי אהרונוביץ • 4 תגובות בפתיל
  היה היו היו היו זמנים • הפונז
  כשבקלטת היה חור • צפריר כהן
  כשבקלטת היה חור • הפונז
  כשבקלטת היה חור • צפריר כהן
  כשבקלטת היה חור • הפונז
  כשבקלטת היה חור • אריק
  כשבקלטת היה חור • תשע נשמות
  כשבקלטת היה חור • יובל נוב
  כשבקלטת היה חור • יובל נוב
  כשבקלטת היה חור • אריק
  כשבקלטת היה חור • תשע נשמות
  כשבקלטת היה חור • הפונז • 2 תגובות בפתיל
  כשבקלטת היה חור • יובל נוב • 5 תגובות בפתיל
  כשבקלטת היה חור • ירדן ניר-בוכבינדר • 4 תגובות בפתיל
  כשבקלטת היה חור • יובל נוב
  כשבקלטת היה חור • ברקת
כשבקלטת היה חור 666223
אני זוכר היטב את המנגינה הנ״ל והיא היתה מופיעה שוב ושוב ללא מנוח גם בתחנות רדיו נוספות של קול ישראל לקראת תחילת השידורים אחרי שביתות (שהיו נפוצות למדי פעם).
אמא שלי היתה מוסיפה למנגינה המעצבנת את המילים ״סבלנות, תכף נתחיל״.
המקצב של המנגינה הוא: רבע מנוקד, שמינית, חצי, רבע, רבע, רבע, חצי.
התווים הם (עד כדי סולם): לה, דו (למעלה), סול, מי,רה, דו (למטה) סול.
  כשבקלטת היה חור • ברקת • 14 תגובות בפתיל
כשבקלטת היה חור 709087
לפי נוסח העדה שלי, המילים הן ”עוד מעט החדשות“.
כשבקלטת היה חור 709095
ומה עם שקט בבייית!!
  כשבקלטת היה חור • צפריר כהן • 2 תגובות בפתיל
  כשבקלטת היה חור • תשע נשמות • 12 תגובות בפתיל
מהפך! 709058
ynet: "אחרי 33 שנה: התקליט עומד לעקוף בחזרה את הדיסקים"
אני שומע אתכם קטוע, או: עוצמת הרצף 724516
וזה המקום לדבר על מצוקה אחת שהביאה איתה המהפכה הטכנולוגית האחרונה בטכנולוגיית ההאזנה, הסטרימינג.

(אקדים ואציין, זו מצוקה זוטרה ואף קטנונית, גם ביחס למצוקה התזרימית שחווים המוזקאים, דיברנו עליה לא מזמן בתגובה 719649; וגם ביחס לברכה האדירה שבגישה המיידית לכמעט כל קצווי היצירה המוזקלית האנושית. אבל אני רוצה להקדיש רגע גם למצוקה הזוטרה הזו.)

נסו לשמוע בספוטיפיי או יוטיוב מיוזיק את The Dark Side of the Moon, או את המחרוזת בצד ב' (הא, צד ב', מי ייגול עפר) של Abbey Road. בעיקר במקרה של The Dark Side, בפעם האחת שניסיתי לשמוע אותו בספוטיפיי, זה הקפיץ וזיעזע אותי פעם אחר פעם, שמונה פעמים בסך הכל: פתאום באמצע הרצף המוזיקלי, קטיעה של חצי שנייה. מספיק כדי לרסק את החוויה ולשבור את הטראנס. על מה ולמה?

כמובן, החלוקה לרצועות. פינק פלויד והביטלס (ועוד, כמובן) החליטו באותם אלבומים למזג את השירים זה אל זה, באופנים מושכלים שונים - בעיקר פשוט על-ידי חפיפה בין האאוטרו של השיר היוצא לאינטרו של השיר הנכנס. ולפעמים דווקא בהחלפה פתאומית, אבל בלי רווח. כשבאו הקומפקט דיסקים, הפרוטוקול הטכנולוגי דרש לסמן נקודה מסוימת שבה נגמר שיר אחד ומתחיל שיר אחר. הטכנאים שעשו את המאסטר הדיגיטלי בחרו נקודה כלשהי ברצף, ועד כמה שאני יודע זה לא היה עד כדי כך משנה - מי ששמע את האלבום בדיסק שמע את השירים ברצף כפי שהיה בתקליט. מן הסתם יצאה תוצאה מוזרה למי שדילג על שירים או ביקש סדר אקראי, אבל אף אחד הרי לא עשה דברים כאלה ל"צד האפל"‏1 ולמחרוזת של אבי רוד, ואם עשה, בא בטענות רק אל עצמו.

כשבאו ענקיות הסטרימינג, הן קנו ספריות דיגיטליות בסיטונאות, ומן הסתם המירו אותן באופן סיטונאי ועיוור, ובקנה מידה עצום, לפורמט שלהם. הפורמט שלהם הוא של קטעים בודדים (אלבום? How quaint.). הם תומכים גם בהאזנה לאלבום, אבל האלבום הוא לא יותר מאשר רצף נתון של קטעים בודדים; צורה אחת מתוך כל מיני צורות של רצפי שירים בודדים. האלגוריתם שלהם אומר מן הסתם שכשמשמיעים שירים ברצף, עושים הפסקה של חצי שנייה בין שיר לשיר. זה הגיוני ונחוץ, ברוב המקרים - אבל בשירים שנועדו להיות ברצף, זה שוד ושבר.

לא בדקתי יישומי סטרימינג אחרים, אני תוהה אם יש כאלו שעשו כאן עבודה יותר טובה. לפי הניחוש המושכל שלי, טכנולוגית זה כמעט טריוויאלי: כמה ימי עבודה של מתכנת בצוות הפיתוח ליצור את התשתית בקוד, שתאפשר לסמן זוגות של שירים עוקבים שהיו במקור רצופים; להורות לאלגוריתם שאם יוצא לו זוג כזה ברצף אז לא לעשות את ההפסקה; ואז לסמן איפה שצריך בקטלוג. החלק האחרון הוא מן הסתם open-ended, אבל קל להתחיל מהדוגמאות המאוד ידועות, ואולי להיעזר במיקור המונים עבור הזנב הארוך של המקרים הלא-ידועים. הבעיה היא שזה כנראה תרחיש שימוש אזוטרי מדי בשביל להצדיק אפילו את אותם כמה ימי עבודה של מתכנת (אלבום? How quaint.).

והערה לסיום: במאמר למעלה זעקתי חמס על הטכנולוגיה, על שהעלימה הפסקה ברצף המוזיקלי; ועכשיו אני זועק חמס על הטכנולוגיה, על שהוסיפה הפסקה ברצף המוזיקלי. איך אפשר לקחת אותי ברצינות?

1 אולי כן לדלג על Money; נהדר כשיר בודד, אבל לטעמי לא לחלוטין שייך לצד האפל, וגם מושמע ומוכר יותר מרעיו.
אני שומע אתכם קטוע, או: עוצמת הרצף 724518
התופעה הזאת היתה קיימת כבר בנגני ה-MP3 (או לפחות בחלקם) הן במחשבים (winamp, למי שזוכר) והן בנגני פלאש למיניהם (כולל טלפונים סלולריים).
אני שומע אתכם קטוע, או: עוצמת הרצף 724542
וואלה? מזל שדילגתי על הדור הטכנולוגי הזה...
אני שומע אתכם קטוע, או: עוצמת הרצף 724519
אני לא כל כך מתמצא בסטרימינג. האם הוא מגיע דחוס (MP3 וכאלה) או בפורמט מלא?
אם דחוס, אז כבר אין הבדל גדול מיוטיוב. והכיף ביו טיוב הוא ההפתעות. כמו זה, שגיליתי לפני כמה ימים.
מגיב מלפני חצי שנה כותב שם-
I have been a Hendrix fan for more than 50 years now, never heard this recording before so thanks to the person who put this on YouTube,
אני שומע אתכם קטוע, או: עוצמת הרצף 724521
אכן מקפיץ ומזעזע.
לא פחות מקפיץ ומזעזע זה שלעיתים עוד קופצת לך איזה פרסומת באמצע.
אני שומע אתכם קטוע, או: עוצמת הרצף 724543
טוב, ביוטיוב מיוזיק ובספוטיפיי אם אתה משלם מנוי (ובעקיפין, מעות חנוכה ליוצרים או יורשיהם) אז אין פרסומות.
אני שומע אתכם קטוע, או: עוצמת הרצף 724522
1 בעצם למרבה האזוטריות Money דומה מבחינה נושאית ל-Have a cigar מהאלבום העוקב של פינק פלויד, ושניהם גם נמצאים באותו מקום באלבום - תחילת צד ב'.

ממש כאילו הפלוידים החליטו שאחרי שהפכת תקליט, זה הזמן לשים שיר שעוסק בנגעי התעשייה החומרנית, ואחריו אפשר לחזור לאלבום הקונספט שהתחיל בצד הראשון.
אני שומע אתכם קטוע, או: עוצמת הרצף 724524
מוזר.

בדקתי עכשיו את "הצד האפל" בספוטיפיי, ולא הבחנתי בתופעה שאתה מתאר. הרצועות נשמעות כהמשך ישיר אחת של השנייה - ללא הפסקות, קפיצות או קטיעות. אין שום אינדיקציה אודיטורית שהאחת הסתיימה והשנייה התחילה.

ליתר ביטחון וידאתי שלא הפעלתי בטעות את האופציה של Crossfade, והיא אכן לא מופעלת אצלי.
אני שומע אתכם קטוע, או: עוצמת הרצף 724546
אתה צודק! אני מתנצל לפני ספוטיפיי. יש אופציה "ברצף - מאפשר השמעה ברצף" והיא היתה כבויה אצלי. כנראה כיביתי אותה באופן יזום, פעם, כשניסיתי נואשות ללחוץ על כל כפתור אפשרי כדי לגרום לו להפסיק להשמיע לי שירים שהוא בוחר כשנגמרים אלו שאני בוחר (תופעת "רצועות הבונוס" מהקומפקט דיסקים שקיטרתי עליה במאמר, על סטרואידים). (ובזאת אני חוזר בי חלקית מההתנצלות.)
אני שומע אתכם קטוע, או: עוצמת הרצף 725306
אפרופו "הפסקה ברצף המוזיקלי", אמליץ כאן על סרט יפני שצפיתי בו לא מזמן - Fish Story, שאחד ממחוללי העלילה המשמעותיים בו הוא הפסקה ודממה של שקט באמצע שיר (על חשבון סולו גיטרה!).
עוד נקודה לזכותו: יש בו אנשים שבוחרים לבלות את יומם האחרון עלי אדמות (זה לא ספוילר, זה מתגלה בדקה הראשונה) בחנות מוזיקה.
זה סרט חצי מד"בי, שבנוי כלונה פארק סגנוני שובה לב, על אהבת מוזיקה, גורל שנקבע מראש, נבואות אפוקליפטיות וסיכויי התגשמותן. ועל הערך שיש לתהילה ציבורית של יוצרים מול הערך שמפיק מאזין בודד מיצירה. בקיצור, הנאה גדולה.


חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים