ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה 291
בלילה קסום אחד, אלון לוי מוצא את הקסם הפרטי שלו.

מהרגע בו אנו נולדים, אנו חיים בצל הנוסטלגיה. זה מצחיק, כי רובנו מתגעגעים לנוסטלגיה שמעולם לא חווינו; או לפחות כך אני.

בשנותי הצעירות יותר (אך העליזות פחות) הייתי צופה רבות ב"שנות הקסם", ואכן היה בהן קסם. אבל לא את הקסם שלי. היה בהן קסם של מישהו אחר, שלא היה לי כמותו. אני זוכר איך תמיד הייתי בטוח שמעבר לקשת, מעבר לענן, מחכה הקסם הזה גם בעבורי.

תמיד הייתי מתבונן סביב לחפש אחר הקשת שלי, לרדוף אחרי פיסות רוח שנדמו כאילו או־טו־טו הן צוברות אדים ומתעבות מול עיני. אבל אלה תמיד חמקו מידי ונותרתי לבדי, מול מקלט הטלוויזיה, עם הקסם של ההוא, קווין, שחי בשנים בהן לא הייתי יותר מפיקציה בעצמי.

אם "שנות הקסם" היו אשליה שהיה נעים להתמוגג מולה, בתקווה קלושה שהיא עוד תהפוך למציאות, הרי ש"ליל האהבה בצמח", או "חג האהבה", היו דבר מוחשי הרבה יותר. אם עד אותה נקודה, יכולתי לשכנע את עצמי שהאשליה רחוקה ממני אלפי מיילים ועשרות שנות היסטוריה, הרי שעתה - נדמה היה כאילו היא מגיעה לפתח דלתי; והנה, אני מפספס אותה.

וכך עברו להן השנים, ואני חייתי את רגש הפספוס פעם אחר פעם. שנה אחר שנה. ובכל יום, לאחר ליל האהבה, ניצבתי בפה פעור מול תמונת ענק בידיעות, בעמוד המרכזי: עשרות נערים דביקים יושבים יחדיו בפוזיציית קומונה ומחזיקים ידיים. הכל נראה כל־כך שליו, כל־כך מושלם, כל־כך נוסטלגי. בעיניהן הזגוגיות (שרק שנים לאחר מכן הבנתי את מקורן האמיתי) ראו את הניצוץ שימשיך ויבהק עוד שנים רבות.

זה היה הרגע בו כאבתי את כאבי הגדול; לא עוד אשלית נוסטלגיה רחוקה, לא עוד פורד 64 שנוסעת בפרברי ארה"ב. משהו מוחשי, קרוב, ליד הכנרת שלי. גונבים לי את הקסם. ואז באו השירים, "על הכנרת בזריחה", והחיבוקים, דוד ברוזה בהופעה... ואני? כל מה שנותר לי לעשות היה לסגור את עיני, ולהאמין שאין, אין קסם.



מחר ליל האהבה בצמח. עברו שנים רבות מאז ראיתי לאחרונה את "שנות הקסם", או מאז הבטתי בתמונת האמצע הדביקה. עברו שנים רבות בהן הבנתי דברים רבים, בהן פגשתי אהבות גדולות, ואכזבות ממוטטות. עברו שנים רבות של אטימות, עד שפגשתי מחדש את הקסם שלי.

מחר ליל האהבה בצמח, ואתם כולכם בוודאי מוקפים בנשים שתוהות לעצמן: "מה אני אעשה בליל האהבה הזה?"; אתם בוודאי מוקפים בגברים שחושבים: "האם גם השנה נגזר עלי לשבת ולא לעשות דבר?" ואתם בוודאי שומעים את זמזום הארוות "מה יהיה?! מה יהיה?! הלנצח לבד?"

אי אפשר למכור קסם, זאת למדתי. אני יודע שהיום יום האהבה, ומחר ליל האהבה, ולראשונה מזה שנים, אני לבד.

אני לא חושב מה יהיה עלי; אני לא תוהה מה מר גורלי; אני לא אוכל את הקסם המפוברק שמוכרים לנו רמקולי הענק לחופי הכנרת. את הקסם שלי מצאתי, והוא קטן, אישי ובכלל לא קשור לאביב גפן. הרגעים הקסומים בחיי לא היו בתוך שק־שינה, והזכרונות שלי לא כוללים בהכרח רחצה בעירום.

אבל הם כוללים דברים נפלאים אחרים - קטנים ומצחיקים, עלובים ועצובים. אני מסתכל על כל השנים שעברו ואני מתחרט רק על דבר אחד: שלא למדתי מוקדם יותר, שלא הבנתי שנים קודם לכן, שכדי לחוות קסם לא צריך להיות היפי של שנות השישים, או פריק שנות האלפיים; כדי לחוות קסם, צריך בסך הכל להאמין שהוא קיים.
קישורים
שנות הקסם
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "טור אישי"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  אחח אלון • שי
  כשהחיים שלך בזבל • שונר • 2 תגובות בפתיל
  נפלא • חיים לוינסון
  נימה של עצב • דף-נע • 2 תגובות בפתיל
  כשהעיניים נפקחות • ליאור גולגר • 6 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • Bee
  ללא כותרת • שני • 26 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים