חלום של ספק, חיזיון של ודאות: חלומותיה של הלן שוכמן 2934
סדרת חלומות דתיים ועזי מבע של פסיכולוגית חילונית הובילה אותה לכתיבת ''הקורס בניסים''. היא עצמה לא הצליחה למצוא נחמה אמיתית בחלומותיה, אבל הספר שכתבה הפך לטקסט ניו אייג'י מכונן.

בשנת 1975 יצא לאור ספר בשם "קורס בניסים". הקורס, שהוא בן למעלה מ-‏1,100 עמודים, מחולק לשלושה חלקים: 622 עמודי טקסט, 365 תרגולים (אחד לכל יום בשנה) וחוברת קצרה למורים. הוא הוצא לאור בידי The Foundation for Inner Peace, עמותה שהוקמה לשם הפצתו, ומאז נמכר במליוני עותקים ברחבי העולם ותורגם (בינתיים) לשבע־עשרה שפות, ביניהן עברית. שבעה תרגומים נוספים נמצאים בתהליכי עבודה.

הקורס בניסים



איכות הכתיבה של הקורס, הנימה הסמכותית שלו, ובעיקר רעיונותיו, הקנו לו מעמד כמעט קאנוני בקרב חסידי "העידן החדש", אנשים העוסקים בחיפוש רוחני. "כמעט" - וזאת כיוון שהעידן החדש מהווה תנועה חברתית ללא אג'נדה ברורה, ללא הנהגה וללא מוסדות מרכזיים; הוא מהווה דת ללא פנתיאון רשמי, מערכת אמונה סדורה ואחידה או הכרה קולקיטיבית בסמכות רוחנית. אך בכל זאת נדמה שחדירתו של "הקורס בניסים" עמוקה, רחבה ומתמשכת יותר משל כל טקסט אחר שנכתב במסגרת העידן החדש. אסקור כאן, בקצרה, חלק מהמוטיבים המרכזיים המופיעים בקורס.

ראשית, כאמור, נימתו של "הקורס" סמכותית ונטולת ספקות. הוא אינו מתדיין או מתווכח עם הקורא, אלא מנחה אותו במה שהוא מציג כדרך הנכונה היחידה. כך, לדוגמא, נפתח הקורס (הציטוט הנו מהתרגום לעברית של עמותת נס שלום):
זהו קורס בניסים. זהו קורס נדרש. רק המועד שבו תלמד אותו תלוי ברצונך. רצון חופשי אין פירושו שאתה יכול לקבוע את תוכנית־הלימודים. פירושו הוא רק שבידך לבחור מה אתה רוצה ללמוד בזמן נתון. אין הקורס מתכוון ללמד את משמעות האהבה, כיוון שדבר זה הוא מעבר למה שאפשר ללמד. ועם זאת מטרתו היא לסלק את המכשולים למודעות של נוכחות האהבה, שהיא מורשתך הטבעית. היפוכה של האהבה הוא הפחד, אך מה שהוא מקיף־כל אי אפשר שיהיו לו הפכים. לפיכך ניתן לסכם קורס זה בפשטות רבה בצורה זו:
אי אפשר לאיים על שום דבר ממשי. שום דבר לא־ממשי אינו קיים. בזאת שוכן שלום האלוהים.
חלק מהסמכותיות שמפגין הקורס נובעת גם מהטענה המופיעה בדפיו – בצורה שאינה לחלוטין מפורשת, אך ודאי אינה מוסווית – שהוא נכתב בידי בן האלוהים, מי שהיה ישוע מנצרת. יחד עם זאת, הקורס אינו דורש ציות או כניעה של הפרט לכוח גדול ממנו. ההפך הוא הנכון: הקורס גורס שהאדם, כל אדם, הוא אלוהי, בעל שליטה מוחלטת בחייו ויכולת לחולל ניסים. כפי שנכתב בקורס (הפעם מתוך הגרסה האנגלית):

My mind will always be like yours, because we were created as equals. It was only my DECISION that gave me all power in Heaven and earth. My only gift to you is to help you make the same decision FOR YOURSELF.
הקורס אינו מדגיש את האלמנטים העל־טבעיים הנובעים מטבעו האלוהי של האדם, אלא את היכולת של כל אחד להגיע לשלווה פנימית, כמו גם לשפר את תנאי חייו. כל שעל האדם לעשות הוא להיזכר בטבעו האלוהי, ואז יקבל, בפשטות מפליאה, את שהוא זקוק לו – אהבה, אושר, משאבים חומריים וכדומה. אם כך, כל אדם הוא אלוהי, תחושת הניתוק מהאל ומהשלמות היא רק אשליה, ולמישור הרעיוני/אמוני ישנה קדימות על המישור החומרי – דהינו, מחשבה חיובית בוראת מציאות חיובית ומחשבה שלילית בוראת מציאות שלילית.

אך אין בכוונתי לעסוק כאן לעומק בתכני "הקורס בניסים", אלא בחלומותיה של המחברת שלו – ולשם כך אקדים ואספר כיצד נכתב הקורס בניסים. הגרסה הפשטנית מתחילה כמעט מהסוף, והולכת – בערך – ככה:

ב-‏21 באוקטובר 1965, ד"ר הלן שוכמן, חברת סגל במחלקה לפסיכולוגיה במרכז הרפואי הפרסביטריאני של אוניברסיטת קולומביה שבניו־יורק, שמעה קול. הקול, שדיבר בתוך ראשה, אמר לה כך: This is a course in miracles. Please take notes. בתרגום חופשי, "זהו קורס בניסים. אנא הוציאו מחברות". הלן ניסתה להתעלם מהקול, אך הוא לא הרפה, וחזר על שני המשפטים הללו שוב ושוב. היא התקשרה בהיסטריה לראש המחלקה שלה, ביל ת'טפורד, שאמר לה שאולי כדאי שתנסה באמת לרשום את שהקול מעוניין להכתיב לה. לאחר סירוב ראשוני, החליטה הלן לנסות – והקול הכתיב לה את הטקסט איתו פתחנו. במשך שבע השנים הבאות רשמו הלן וביל את דברי הקורס, היא מקריאה והוא כותב, ולאחר השלמתו, הפיצו מספר עותקים מצולמים, לחברים. השמועה על הטקסט עברה מפה לאוזן, ומכאן הסיפור כבר ידוע.

זו, כאמור, הגרסה הפשטנית. האמת היא שהלן הייתה אכולת ספקות לגבי כתיבת הקורס, ספקות שליוו אותה עד סוף חייה. מצד שני, במובנים מסוימים, היא התכוננה לכתיבת הקורס כל חייה.

הלן שוכמן נולדה ב-‏14 ליולי 1909, כהלן כהן. שני הוריה נולדו למשפחות בהן האב היה יהודי והאם נוצריה, שניהם גדלו כיהודים, ושניהם ויתרו על יהדותם בהמשך חייהם. לאביה לא היה כל עניין בדת, ואמה עסקה בחיפוש רוחני – בעיקר במחוזות הנצרות – כל חייה. בילדותה, גודלה הלן על־ידי אומנת קתולית, ומאוחר יותר היתה בקשר חם עם עוזרת הבית הבפטיסטית של משפחתה. הלן הרגישה כמיהה עזה לאמונה דתית ולנוכחות האל בחייה, ולאחר תקופה קצרה בה הכריזה שהיא יהודייה, נמשכה דווקא לטקסיות ולחפצים המקודשים של הקתולים מצד אחד, ולתשוקה הדתית ולקשר הלא־מתווך עם האל של הבפטיסטים, מצד שני. כיוון שלאביה לא היה אכפת, ואמה התלהבה מהחיפוש הדתי של בתה, היא רכשה מחרוזת תפילה קתולית, כמו גם מדליון של מריה; ואפילו הוטבלה לבפטיזם בנעוריה – אך בשני המקרים לא הצליחה להחזיק באמונתה ונטשה את הכנסיות. במקרה בו הפסיקה להאמין במריה, כמו בזה בו החליטה שאינה יהודיה יותר, משברי האמונה נבעו מפרוצדורות רפואיות כואבות שעברה ומהיעדר נוכחות ברורה, לא מתווכת ומסייעת של האל בהחלמתה. במילים אחרות, כפי שהלן עצמה מתארת בכנות, היא רצתה אל שיקל עליה את החיים במובן הממשי ביותר של המילה, ולא כזה שיספק נחמה סמלית או רגשית.

בשלב כלשהו, החליטה הלן להפסיק לחפש אמונה – חיפוש שטרד מאוד את מנוחתה לאורך כל ילדותה והתבגרותה – וחיפשה תשובות בלימודיה ובמדע בכלל. בעודה לומדת באוניברסיטת ניו־יורק, בגיל 24, פגשה ספרן צעיר בשם לואי שוכמן, ולאחר שלושה חודשים החליטו השניים להתחתן. אמה התלהבה מהחתונה, למרות שלא התלהבה מהיותו של לואי יהודי; לאביה, כרגיל, לא הייתה דעה. הם התחתנו אצל רב רפורמי (בעיקר כדי לרצות את הורי החתן), אחר כך ערכה להם טקס עוזרת הבית הבפטיסטית שלהם, ואחר כך ביקרה הלן בכנסיה קתולית. לאחר כמה שנות לבטים, הלן חוזרת ללימודים, ובגיל 48 היא משלימה דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת ניו־יורק.

מאז ומעולם היו להלן שוכמן חוויות פנימיות יוצאות דופן. כשהייתה ילדה, למשל, היו תוקפות אותה מדי פעם סדרות של תמונות לא מוכרות בשחור־לבן. כשהלכה לטיפול פסיכולוגי סיפרה למטפל על תחושה חוזרת ונשנית, שאדם עומד מאחורי כתפה השמאלית ומנסה למשוך את תשומת ליבה – אותה היא מסרבת להעניק לו. בגיל 29, בשנה בה מתה אמה, בעודה ברכבת התחתית הדחוסה והמלוכלכת, היא עוצמת את עיניה כדי לברוח מהסביבה ולפתע רואה אור עצום מתוכו זורמת אליה אהבה אינסופית; היא משתנקת מעוצמת החוויה, פותחת את עיניה, והרגע חולף. נוסף על חוויות אלו – ורבות אחרות – תיעדה הלן את חלומותיה, שלהם אקדיש את החלק המרכזי, והאחרון, של הדיון. זכרונותיה של שוכמן, שם מופיעים תיאורי החלומות, לא פורסמו מעולם במלואם. הם נמצאים בידי אדם בשם קנת' ואפּניק, וחלקם נכללים בספר שפרסם.

המוטיב החוזר החזק ביותר בחלומותיה של הלן הוא חוסר היכולת לקבל החלטה, והמצוקה הנוראה הנגרמת עקב כך. מרבית החלומות שתיעדה נחלמו במהלך שנות ה-‏40 של המאה ה-‏20, כאשר התלבטה אם לחזור ללימודי הדוקטורט, אך הלבטים הבאים לידי ביטוי בחלומות עמוקים בהרבה. בחרתי לתאר כאן שלושה חלומות הנראים לי משמעותיים במיוחד.
זוג החלומות הראשון נחלם זה לאחר זה, והלן כינתה חלומות אלו, לצד היום שחלף אחריהם, "החוויה הגדולה ביותר של חיי".
חלום ראשון

הלן יושבת בכיסא נוח, מנומנמת ושלווה. מקלט רדיו מנגן מוזיקה חרישית ברקע, ואז, מבלי להפר את השלווה בחדר, נשמע בו קולו של בן־דודה, הארי, מצטט מתוך התנ"ך של ה-Christian Science [ענף לא אורתודוכסי של הנצרות המאמין ביכולת ריפוי פיזי דרך תפילה לאל, ובכך שכל האנשים בנויים בדמות האל והם טובים מטיבם, אם רק ייזכרו בטבעם האמיתי. אמה של הלן הייתה חברה בענף זה תקופה מסוימת – א.ק.]:
"Our Father-Mother God all harmonious, hallowed be Thy Name…"
הלן מתרגזת על ההפרעה, אך בטוחה שבן־דודה יפסיק בקרוב. אלא שהוא אינו מפסיק, ורק חוזר על הפסוק שוב ושוב ושוב, והלן כמעט שוב מתנמנמת. אלא שאז קורא אליה הארי, בקול שטוח ומהפנט, "הלן, הלן, הלן, רק המשיכי להקשיב לרדיו והאל בכבודו ובעצמו ידבר אליך". כעבור זמן מה, האל מתחיל לדבר אליה מתוך הרדיו.
"את יודעת, הלן", לוחש אליה האל, "את במצב רע למדי". הלן מסכימה, אבל אומרת ששטויות כאלו מעולם לא פתרו דבר. האל מוסיף, כאילו לא שמע אותה כלל, "לא יהיה לך סיכוי, את יודעת". שוב היא מסכימה איתו, אבל מסרבת לקבל ממנו עזרה. שוב הקול מתעלם ממנה, וממשיך:
"אבל זה כל־כך קל, הנה את, אחרי שנים רבות כל־כך של מאבק חסר סיכוי, וכעת לא רק שאת מוכה וחבולה, את גם עייפה, מאוד, מאוד עייפה, וסובלת ממודעות יתר ברמה שאינה יכולה לסייע לך. אין לך סיכוי לנצח..."
הלן עדיין לא משתכנעת, והקול מציע לה כך: "הניחי לרגע שאוכל להציע לך כוח גדול השוכן מחוץ לך, כוח שיאמר לך מה לעשות ויפתור את כל בעיותייך עבורך, הרי אז תהיי בטוחה, נכון? אז לא תחשבי עוד על התאבדות לעולם."
הלן מסרבת להאמין – זה נראה לה מגוחך, אפילו הביטוי Our Father-Mother God נשמע לה אינפנטילי. זה לא רציונלי, היא לא מוכנה. הקול מציע לה לשקול את השאלה הבאה: אפילו אם העניין נשמע אבסורדי, האם לא היתה רוצה שהוא יהיה אמיתי?
נחישותה של הלן נעלמת. היא מודה שאכן היתה רוצה, יותר מכל דבר אחר בעולם, שזה יהיה המצב.
"אם כך", ממשיך הקול, "כל שעליך לעשות הוא להרים את שתי פיסות הקרטון המונחות על השולחן לצדך, ולהכניס אותן בין העיניים למשקפיים. ואז פשוט הירדמי. זה הכל. אין ממה לפחד, נכון?"
הלן מתחילה לציית, אלא שאז היא מתנערת וצועקת שהיא לא מוכנה לעשות זאת, היא לא מוכנה! גם כך חשוך בחדר והיא לא רואה היטב, ועם פיסות הקרטון לפני עיניה לא תוכל לראות דבר.
הקול ברדיו ממשיך לדבר, והמאבק שלא להירדם תחת השפעתו קורע את הלן לשניים. היא מתעוררת מהחלום, קופאת מקור. היא ממלמלת לעצמה שזה סתם סיוט, וחוזרת לישון. כעת היא חולמת את החלום השני.
חלום שני

הלן מצויה בחור עצום באדמה. חבל צהוב משתלשל משולי החור, ולמרות שברור לה שהוא לא מחובר לעוגן יציב במיוחד, הוא האמצעי היחידי לצאת מהבור. היא מטפסת על החבל, קטנה כזבוב כנגד דופן החור. הטיפוס מתיש, ידיה זבות דם ופצועות כמעט עד העצם. החבל חלק, ויש לה תחושה שהיא מטפסת רוב חייה.

היא טיפסה באפלה גמורה, אך כעת נהיה בהיר יותר, וכשהיא מביטה למעלה היא רואה פיסת שמיים. בדיאלוג פנימי, היא מרוצה מחד גיסא שיש סוף תיאורטי לטיפוס, אך מיואשת, מאידך גיסא, מהטיפוס הארוך שעוד נותר. היא עייפה עד אימה, ידיה כואבות להחריד, החבל הופך חלק יותר ויותר.

האם הטיפוס שווה את זה? היא בכלל לא יודעת אם בחוץ טוב כל־כך. היא התחילה לטפס מבלי לשקול כיאות את החלופות. וחוץ מזה, הטיפוס בלתי אפשרי, והיא הולכת להיכשל בכל מקרה. אין טעם להחזיק בדעות ללא ידע מוקדם, וייתכן שכל המאמץ היה לחינם. כל שעליה לעשות הוא להרפות מהחבל, וכל העסק הנורא ייגמר. נכון שלעולם לא יהיה לה סיכוי נוסף לצאת מהחור, אבל היא תנחת על הכריות בתחתית, תלך לישון בשקט ולעולם לא תתעורר. בעצם, כשחושבים על זה, אפילו אם יש משהו טוב בחוץ, ובגלל שנפלה היא לא תגיע אליו, זה לא יטריד אותה – היא הרי תישן. זה נראה לה פתרון הגיוני, במיוחד בהתחשב במצבה.

היא מפסיקה את הטיפוס כדי לחשוב על העניין, ואז אומרת לעצמה שאם תעזוב כעת, היא גמורה. היא לעולם לא תגיע לגובה רב כל־כך בעתיד. במובן מסוים היא תציל את חייה, אבל במובן אחר היא תאבד אותם, והפעם לתמיד. נכון שהיא לא יודעת מה יש בחוץ, וייתכן שלא תצליח, אבל היא עדיין לא מתה, והיא יכולה לנסות. לכל היותר, היא תמות תוך כדי הניסיון: אנשים מתו בשמחה בשביל פחות מכך. זה שווה את המאמץ. זה חייב להיות שווה.
הפעם הלן מתעוררת שטופת זיעה, פניה מכוסות דמעות וציפורניה נעוצות בידיה. היא שוכבת במיטה וממלמלת לעצמה "זה היה שווה את זה; זה היה שווה". היא הולכת לשטוף את פניה, וכשהיא מציצה במראה היא מופתעת: "זאת אני. בעצם לא הייתי בטוחה עד עכשיו." היא הולכת לסלון ומגלה, להפתעתה, שהיא רואה טוב יותר בלי משקפיים. בבוקר, מול המראה, היא שמה לב שהשיער שלה לא מסודר, ואז שואלת את עצמה למה, בעצם, הוא צריך להיות מסודר. בזמן שהתלבשה, חשבה על כל הדברים שהיא לא אוהבת בעצמה, אבל הם לא הטרידו אותה: היא בן־אדם, וזה דבר נחמד מאוד להיות. היא לא הבינה מה היא מרגישה, עד שפתאום זה נוחת עליה: היא חשה כבוד עצמי, לראשונה בחייה. כשבעלה חוזר הביתה, היא שמחה לראות אותו: הנה בן־אדם נוסף. גם זה נחמד מאוד. בקיצור, במהלך היום הלן מפסיקה לראות דברים בצורה שגרתית, לא מקבלת דבר כמובן מאליו, ולא עושה דבר רק כי כך נהוג. זה מחזיק מעמד עד הלילה, כאשר היא מתחילה לתכנן את העתיד, עניינים כלכליים ובריאותיים עולים בדעתה, ופתאום היא מבינה שהשינוי נגמר – היא איבדה, שוב, את תחושת ההשלמה העצמית ואת היכולת לחיות את החיים במלואם ובסיפוק.

שני החלומות האלו, יחד עם תגובתה של הלן אליהם, מעניינים במיוחד. בשניהם עומדות בפני הלן שתי חלופות: האחת קלה ונעימה אך נטולת שליטה עצמית, והשנייה קשה ומתישה, אולי אפילו חסרת תוחלת, אך כזו בה הלן עצמה היא זו הפועלת, מתוך מודעות עצמית מלאה ומאמץ עילאי. בחלום הראשון, קולו המהפנט של האל מעורר אימה ממש; בחלום השני, הטיפוס הנורא אף הוא מפחיד ביותר. הלן קרועה, בעצם, בין שתי אפשרויות נוראות: להמשיך במסלול חייה הרגיל, אותו היא רואה כמאבק מתמשך, סיזיפי ומלא סבל; או לוותר לחלוטין – על חייה, או לפחות על מחשבה עצמאית – ולזכות בשקט ובשלווה, במחיר נשמתה. נדמה לי שאת הפתרון, מבחינתה של הלן, מציעה דווקא החוויה שבאה ביום שלאחר החלומות – להמשיך את מסלול החיים, אך לשנות את צורת ההתייחסות אליהם: לא לקבל את החיים כמובנים מאליהם, או את המוסכמות החברתיות כדרך הנכונה לחיות, אלא לזכור לחיות את הרגע מתוך הכרה בחד־פעמיותו ובאפשרויות האינסופיות הגלומות בו.

קיימת, כמובן, דרך אחרת – הדרך בה בחרה שוכמן עצמה ללכת מרבית חייה, והיא דרך המדע והרציונליות. אלא שגם בדרך זו, גילתה, לא חסרות בעיות. הנה חלום שחלמה בשנת 1945, לקראת חזרתה ללימודי דוקטורט:
הרשם (1945; הלן בת 36)

הלן עומדת בחדר קטן ונטול חלונות, קירותיו מכוסים בספרים. היא הגיעה דרך הדלת היחידה, המובילה דרך מסדרון אפל אל בניין גדול, עגום וחסר ייחוד.
באמצע החדר ניצב שרפרף גבוה, ועליו יושב אדם עתיק ורזה בצורה בלתי־נתפסת כמעט. רגליו הארוכות מונחות על שלב מתחת לשרפרף, וברכיו מגיעות כמעט עד סנטרו. כתפיו הרזות כפופות מעל לשולחן קטן, והוא כותב בקפידה בספר חשבונות גדול. הוא חובש כובע מצחייה ירוק.

הלן אוזרת עוז וניגשת אליו, תוך שהיא מציינת לעצמה (באותה ידיעה הקיימת בחלומות) שכל מה שקיים כיום, או היה קיים בעבר, ביקום כולו נרשם כאן. יש לה בעיה חמורה, וזה נראה לה מקום טוב להתחיל בו. הרשם כועס על ההפרעה, אבל מציע לה לשאול את השאלה. אבל זו הבעיה: היא לא יודעת מה השאלה. הרשם כועס: איך הוא יכול לעזור לה אם היא לא יודעת מה השאלה? היא מציעה שיתן לה להסתכל בספר "K, for Knowledge". "ידע אי־אפשר למצוא בספר", אומר הרשם ביובש, ושולף גליל קרטון באורך חצי מטר וברוחב 10 ס"מ. הוא מסביר שהוא שומר 'ידע' בגליל, שמכיל מספר אינסופי של תעודות קלף, מגולגלות זו בתוך זו. הוא מאמין שמה שהיא מחפשת נמצא איפשהו באמצע, אבל כמובן שלפתוח מגילה אחר מגילה, בגליל אינסופי, ייקח זמן אינסופי – לכן זה בלתי־אפשרי.

תמונה חולפת במוחה של הלן: חרוט כבד, בצורת פורפרה, באורך של כ-‏8 ס"מ ורוחב של כס"מ וחצי. היא קוראת בשמחה שכן, מה שהיא מחפשת נמצא בתוך הגליל – ואין צורך לתת לתעודות להסיח את הדעת, רק צריך לנער את הגליל ומה שבמרכזו ייפול החוצה. הרשם מסרב לשתף פעולה עם שיטות לא־אורתודוכסיות שכאלו, חותם את הגליל ומניח אותו לרגליו.
החלום ממשיך, אך אנו נשאיר אותו כאן.

לכאורה, שנים לאחר מכן, הלן שוכמן שבה ומצאה את הפתרון שייחלה לו כל־כך: הקורס בניסים מכיל (בין השאר) מסר דומה לזה שניסחתי כאן לאחר צמד החלומות הקודם, והוא אף מצליח להתגבר על אחד המכשולים המרכזיים שהטרידו את הלן – הסמכותיות והוויתור על חשיבה עצמאית שהיא חשבה שמאפיינים את הדת. "הקורס בניסים" סמכותי ובטוח בעצמו, אך הוא אינו מבטל את כוחו של הפרט כלל, אינו מתמקד במישור המטאפיזי (החיים שלאחר המוות, ממלכת האל וכדומה) ואינו מכיל את האלמנטים בדת ששוכמן כינתה "ילדותיים" כגון תפילות מחייבות או טקסים החוזרים על עצמם. מצד שני, "הקורס בניסים" אינו מקדש את הרציונליות, אלא דווקא קורא לחזור להאזנה ל"תחושות בטן", ושם דגש משמעותי על הצרכים הרגשיים של הפרט. מבחינתם של המאמינים בו הוא מציע, אם נשתמש באנלוגיה של הלן, דרך לעקוף את האינסופיות של הידע ולהגיע ישירות ללב העניין – ישירות לחרוט הנמצא בתוך גליל המגילות. ובניגוד ללימודים באוניברסיטה, או הליכה לכנסיה, או אפילו אמונה באל – בניגוד לכל אלו, "הקורס בניסים" אינו דורש ממך לקבל את מרותו של איש, להכפיף את עצמך להוראה של אחר או לבקש טובות מבעלי ידע. הידע, אומר הקורס, הוא שלך, ותמיד היה שלך – וההגעה אליו פשוטה וקלה.

"הקורס בניסים" מציע, בעצם, פתרון המותאם במדויק למידת צרותיה של הלן שוכמן. אלא שהאירוניה הטראגית היא שלמרות שהקורס הוכיח את עצמו כמתאים למידתם של רבים אחרים, דווקא הלן מעולם לא מצאה באמצעותו את השלווה לה ייחלה. היחס שלה לקורס היה, כאמור, אמביוולנטי עד יומה האחרון – את הזכויות אליו העבירה ל-Foundation for Inner Peace ומעולם לא הדגישה את חלקה בכתיבתו (למרות שגם לא התכחשה לכך). אך יתרה מזאת: הלן היתה ונשארה אשה נטולת מנוחה, עד מותה בשנת 1981.



ידיד של הלן שאל אותה פעם כיצד ייתכן שהקורס, אשר הביא שלווה ומזור, לדבריו, לרבים כל־כך, אינו מצליח לעשות זאת עבורה. הלן התבוננה בו ואמרה, "אני יודעת שהקורס אמיתי", ולאחר הפוגה קלה הוסיפה, "אבל אני לא מאמינה בו". הלן שוכמן סיפקה לעולם מערכת אמונה חדשה שנבעה – לפחות במידה מסוימת – מתוך חוסר השלווה והיציבות שאפיינו את חייה וחלומותיה; אך היא עצמה מעולם לא הצליחה להאמין: לא לה הכריות בתחתית הבור, או הדילוג חסר המאמץ מעליו – היא המשיכה, כל חייה, לטפס.
קישורים
קורס בניסים - ביקורת על הספר
קורס בניסים - הספר ב-Amazon.com
The Foundation for Inner Peace - אתר הבית
עמותת נס שלום - אתר הבית
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "דת והעידן החדש"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  ללא כותרת • האייל האלמוני • 12 תגובות בפתיל
  בין החלומות שלהם לחלומות שלי • האייל האלמוני • 6 תגובות בפתיל
  קראתי ונהנתי • תם
  ללא כותרת • מתנחלת
  ללא כותרת • מתנחלת
  צ'מע.... • זולו • 2 תגובות בפתיל
  דרך המדע והרציונליות • איילה מאחרת • 2 תגובות בפתיל
  ברכות לכוכב החדש • צפריר כהן

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים