מחשבות על שביתת המרצים 2960
האם השביתות הגדולות במשק מקדמות את זכויות העובדים או שהן דווקא משמרות את הסטטוס־קוו? האם כשהשובתים מנצחים כולנו מפסידים? מחשבות על זכות השביתה לאחר שהאבק שקע מהשביתה האקדמית הארוכה בתולדות המדינה.
קהל נאסף לשביתה בויניפג
שביתה - לא תמיד בשחור ולבן (צילום: באדיבות Library and Archives Canada)
הלימודים באוניברסיטאות חזרו למסלולם לאחר השביתה האקדמית הארוכה בתולדות המדינה. עבורנו הסטודנטים, הכעס והתסכול נשכחו בעומס הלימודים וההשלמות הרובץ כעת על כתפנו. המרצים הקבועים מרוצים מהישגיהם בשביתה, ראשי האוניברסיטאות זכו לפתוח את שנת הלימודים ולמנוע את קריסת המערכת, ואילו הסגל הזוטר ומרצי החוץ, ששוב יפוטרו בסוף השנה ויועסקו מחדש בשנה שלאחריה, כובשים את זעקתם בינתיים. הדרמה חזרה על עצמה גם הפעם. בחסות משא ומתן לילי, תחת איום של צווי מניעה ונבואות זעם וחורבן, מצליחים למצוא הסדר שמביא כל פעם מחדש לתחושה שהצלחנו להיחלץ מאסון פתאומי. הדפוס החוזר הזה מאפשר למעסיקים ולעובדים לקנות לעצמם "שקט תעשייתי" לזמן מה, בלי לטפל בשורש הסוגיה המביאה אותנו פעם אחר פעם אל פי תהום. אולי דווקא עכשיו, כשנרגעו הרוחות, הגיעה העת לבחון מחדש את זכות השביתה בישראל, עם שביתת המרצים כמשל.

הזכות לשבות בדמוקרטיה הליברלית

זכות השביתה מהווה פרדוקס בחברה הליברלית. מחד, נהוג לראות בזכות השביתה זכות הנלווית לזכות הבסיסית להתאגד ולזכות לכרות חוזה העסקה קיבוצי. כשם שעובדים יכולים לחבור יחד לשם שיפור תנאי עבודתם ודאגה לענייניהם, כך יש להם גם זכות להשתמש יחד בסנקציה הישירה היחידה שיש לעובדים כנגד מעסיקיהם – מניעת שירותי עבודתם מהמעסיק.

מנגד, זכות השביתה עומדת בניגוד לרציונל השוק החופשי הרואה בהעסקה חוזה לכל דבר בין עובד למעביד. במצב קלאסי של שוק עבודה לעובד שתי ברירות – לעבוד בתנאים שמציע המעסיק או לא לעבוד בתנאים אלו. הברירה השלישית של העובד, ברירת השביתה, עומדת בסתירה לחופש החוזים ולעיקרון השוק החופשי בכך שהיא מאפשרת את הפרת חוזה העבודה על ידי העובד אך שוללת את סנקציית הפיטורים מהמעסיק.

הרציונל העיקרי מאחורי זכות השביתה הוא שזכות זו נחוצה כדי לשמור על אינטרס העובדים. ההנחה היא שחוזה עבודה בין מעסיק לעובד יחיד אינו חוזה בין שני צדדים שווי כוח ומעמד, ועל כן לא מתקיים מצב אמיתי של שוק חופשי, וקיים פתח לניצול העובדים. כיום אין כמעט עוררין כי זכות השביתה ראויה להגנה גם בחברה ליברלית ובשוק חופשי. אין חולק בדבר התרומה המשמעותית שהייתה לזכות השביתה ולאיגודי העובדים לשיפור תנאיהם של פועלי הכפיים בתעשייה ולסיומם של חוזי עושק דורסניים שהיו נפוצים בראשית ימי המהפכה התעשייתית.

ואולם כיום מחלחלת התחושה כי המהפכה שהתחוללה בזכויות העובדים מאז סוף המאה ה-‏19 ותחילת המאה ה-‏20 כבר הגשימה את מטרותיה העיקריות. לצד הישגי האיגודים המקצועיים מהשביתות, המחוקקים הכניסו לספרי החוקים הגנות משמעותיות על ציבור השכירים כגון שכר מינימום, הגבלת שעות עבודה, מנוחה שבועית ועוד. חוקים אלו במידה רבה חילצו את השכירים ממצב בו הם מהווים את המעמד התחתון המנוצל. כיום שכירים מאוגדים ובעלי חוזים קיבוציים כבר אינם חלכאי ונדכאי הארץ. החליף אותם תת־מעמד של עובדים לא־מאוגדים, עובדי קבלן, פועלים במשרה חלקית, ועובדים זרים אשר נאבקים על פרנסתם בשכר מינימום או למטה מכך. עובדים אלו אינם יכולים או אינם מעוניינים להתאגד, ולכן אין להם כל אפשרות מעשית לממש את זכות השביתה. במצב כזה, זכות השביתה נותרה זכות של מגזרים מבוססים יחסית במשק העבודה.

השביתות האחרונות אינן עוד חלק ממאבק עובדים מהזן הישן. כיום, המגזרים השובתים הם דווקא עובדי המגזר הציבורי המבוסס יותר – פקידי ממשלה ורשויות מקומיות, עובדי חברת החשמל, עובדי הנמלים, ולאחרונה, מרצי האוניברסיטאות. לעומת זאת, הסתדרות העובדים הכללית איבדה הרבה ממעמדה וכוחה. גם מטרות מאבק האיגודים השתנו. מהגנה על תנאי עבודה מינימליים ושכר מחייה ראוי הפכה זכות השביתה לכלי כוחני להעלאת שכרם ושמירה על תנאי עבודתם של מגזרים בעלי כוח מפני תוכניות ממשלה להפרטה, ייעול, ופתיחה של תחומים מולאמים ומפוקחים לתחרות חופשית יותר.

שביתות העת האחרונה בעולם, משביתת עובדי הרכבות בצרפת ועד שביתת התסריטאים בהוליווד, מעידות על מגמה כללית בעולם המערבי לפיה השביתה הפכה לכלי ראשון במעלה בידי איגודים סגורים המבקשים להגן על תחום עיסוקם מפני תחרות ולשמור על זכויות היתר שצברו.

השביתות בישראל והמגזר הציבורי

אין זה מקרה שמרבית השביתות בישראל הם שביתות של עובדי המגזר הציבורי. לישראל אחד המגזרים הציבוריים הגדולים בעולם המערבי. יתרה מכך, המגזר הציבורי יכול לשבות ביתר קלות מאשר עובדי המגזר הפרטי. מאז שנות ה-‏80 ירד שיעור השכירים המאוגדים במשק מ-‏85 אחוזים לכ-‏40 עד 45 אחוזים. אולם מרבית הירידה בשיעור העובדים המאוגדים חלה במגזר הפרטי, בעוד עובדי המגזר הציבורי ממשיכים להיות מאוגדים. שביתות המגזר הציבורי גם מקיפות מספר עובדים נרחב יותר. כך למשל, ב-‏2004 היו שביתות המגזר הציבורי 69 אחוזים מכלל השביתות, אך נכללו בהם 97 אחוזים מהשובתים ו-‏96 אחוזים מימי העבודה האבודים.

יתרה מזאת, לשביתה של המגזר הציבורי המאפיין הייחודי שהצדדים לסכסוך אינם הנפגעים הישירים ממנו, אלא דווקא הציבור. בשביתת עובדים קלאסית, המעביד נפגע ישירות מהפגיעה בייצור או השירות, וגם העובדים נפגעים מיידית מאי־תשלום משכורותיהם, ולכן שני הצדדים מבקשים לסיים את השביתה מהר ככל האפשר. לעומת זאת בשביתה במגזר הציבורי הנפגע הישיר הוא הציבור שאינו יכול לקבל את השירותים הדרושים לו מכל גורם פרטי אחר. הרי רק פקידי משרד הפנים מנפיקים דרכונים ותעודות, רק עובדי רשות שדות התעופה מפעילים את שדה התעופה, ורק עובדי העירייה מפנים זבל. כל שביתה באחד מהשירותים הללו משבשת את הפעילות של המדינה כולה, וגורמת ללחץ אדיר על הממשלה לסיים את השביתה גם במחיר כבד. הסכם על תשלום מלא או חלקי של משכורות השובתים על תקופת השביתה הפך לרכיב קבוע ומקובל בהסכמים על סיום שביתות במגזר הציבורי, ולכן הנזק לעובדים השובתים קטן.

מה שמחמיר עוד יותר את המצב הוא שזכות השביתה בישראל כמעט בלתי מוגבלת. החסמים העיקריים על זכות השביתה הם הדרישה שהשביתה תוכרז על ידי ארגון עובדים מוסמך לכך, חובת "תקופת צינון" של 15 יום מרגע הכרזת סכסוך עבודה ועד להשבתה, ואיסור שביתה של שירותים חיוניים. חסם נוסף, המונע שביתה במגזר הציבורי בזמן שהסכם קיבוצי עומד בתוקף (סעיף הקיים גם בהסכמים קיבוציים במגזר הפרטי) לא תמיד מבטיח "שקט תעשייתי" בשל פסיקות בית הדין לעבודה התומכות בזכות השביתה. בכל מקרה, שיטת ההסכמים הקיבוציים מבטיחה שכאשר המועד לפקיעתו של ההסכם מתקרב, העובדים משתמשים בשביתה או באיום בשביתה כדי לשפר את מעמדם במשא ומתן להסכם המחליף אותו. חסמים נוספים על זכות השביתה שבחוק הם איסור על השבתה פוליטית, שביתה שלא בתום־לב, ושביתה לא־מידתית. כיאה לשיטת המשפט הישראלית, מדובר בחסמים שהם "מושגי שסתום" כלליים וקשים ליישום, ולכן השימוש בהם נדיר. היבט נוסף שעובד לטובת השובתים הוא מניעה של צד שלישי לסכסוך לתבוע מהשובתים את נזקיו כתוצאה מהשביתה (למעט מקרים של שביתות בלתי חוקיות). האפקט המצטבר של כל זה הוא שלציבור השובתים כוח עמידה רב יותר בשביתות ארוכות, ולכן גם כוח מיקוח חזק הרבה יותר.

חסמים טכניים להגבלת זכות השביתה הקיימים במדינות שונות בעולם, כגון מוסדות בוררות חובה, או דרישה לקיום הצבעה כללית בין השובתים לפני הכרזה על שביתה אינם קיימים בישראל. התוצאה היא שישראל הפכה ל"אלופת העולם" בשביתות ביחס למדינות המפותחות, זאת כאשר עובדי המגזר הציבורי בישראל נהנים על פי רוב משכר ותנאים טובים ביחס לעובדים מקבילים להם במגזר הפרטי.

הקלות בה זכות השביתה מופעלת ללא הגבלה באה לידי ביטוי במקרה של שביתת המרצים, המשתייכים בפועל למגזר הציבורי מכיוון ששכרם נקבע בהסכם בינם לבין משרד האוצר. הציבור הנפגע היה ציבור הסטודנטים, שדעתו לא יוצגה על ידי אף אחד מהצדדים לסכסוך וקולו לא נשמע. ובזמן שהסטודנטים עמדו מבולבלים וחסרי אונים, המרצים המשיכו לקבל שכר חלקי על עבודת המחקר שלהם.

קשה לטעון שהמרצים הם פועלים קשי יום הזקוקים להגנת השביתה כדי להתגונן מפני מעסיק עריץ, וקשה לטעון שלמעסיק (האוניברסיטה) עדיפות של כוח מיקוח על פניו של מרצה אקדמאי ומשכיל הנהנה מהזדמנויות העסקה רבות בשוק בשל השכלתו וכישוריו. במצב כזה, קשה לראות הצדקה מדוע להעדיף דווקא את זכות השביתה על פני החופש של המעסיק (האוניברסיטה והמדינה) לקבוע את תנאי שכר המרצים כפי הנראה לו לנכון.


הרצאה פעם.. (ציורו של לורנטיוס די ולטולינה)


מעורבות המדינה בהשכלה הגבוהה ומטרת האוניברסיטאות

רציונל ההגנה על העובדים אינו משכנע מספיק כדי להצדיק את שביתת המרצים. לכן הטיעון הנפוץ העיקרי שהושמע במאבק המרצים היה שמימון האוניברסיטאות הוא מטרה חברתית ולאומית ממעלה ראשונה, ומכאן שעליה להיות חופשית מכוחות השוק. הטענה היא שהאוניברסיטה מייצרת מוצר למדינה שלא היה בכוחות השוק לייצרו, ומדובר ב"כשל שוק" בו נדרשת השקעה ממשלתית ישירה. אותו מוצר, כך נטען, הוא המחקר המדעי האקדמי הטהור. תיעדוף המחקר, כך נטען, חייב להיות נקי משיקולי תועלת ורווח כלכליים, ועל מנת לחקור המרצים צריכים קביעות במשרתם לצד הסרת הדאגה לפרנסתם ולעתידם המקצועי. הרי כלכלנים, משפטנים ואנשי מחשבים יש די והותר, אך לולא המעורבות הממשלתית לא יהיו לנו גם אנשי רוח ואנשי מדע שיוכלו לחקור בחופשיות להקדיש למחקר הטהור שנים רבות, מבלי שכוחות השוק יכתיבו את תחומי המחקר.

טענה זו מעלה מספר קשיים. ראשית, אפשר לתמוך במחקר מבלי לפקח על שכר המרצים. ניתן לעשות זאת על ידי הזרמה ישירה של כספים בצורת מלגות מחקר וקרנות, ולא דרך פיקוח על שכר. בדרך זו, חוקר שמניב מחקר יזכה בתגמול על כך, ואילו חוקרים "שרופים", שמסיבות שונות חדלו לחקור, לא יזכו בכספי מחקר. ניתן, באופן תיאורטי, לקבוע מנגנונים שישמרו על החופש האקדמי ועל אוטונומיה מחקרית מלאה לחוקרים, גם כאשר קושרים בין התגמול הכספי לתנובה המחקרית.

שנית, ספק אם מחקר אקדמי הוא מוצר שהשוק לא יכול לספק. בישראל מתקיים מצב ייחודי בו האוניברסיטאות המובילות הן אלו הממומנות ביותר על ידי המדינה. זהו אינו המצב בשאר העולם. במדינות כמו ארה"ב ואנגליה, דווקא האוניברסיטאות הפרטיות הן המובילות ברמת המחקר המדעי וההוראה האקדמית, מבלי להישען על מימון ממשלתי. במוסדות אלו, מרבית הכסף מגיע משכר הלימוד ומתרומות של קרנות ותורמים פרטיים, ואילו המכללות האזוריות, הנהנות מתמיכה ממשלתית, אמנם מניבות פחות מחקר, אך מחנכות יותר תלמידים. גם בתור שכירים במכללות, לחוקרים עדיין יהיה אינטרס להקדיש מזמנם למחקר, מתוך ידיעה שפרסומים ומחקרים הם הערובה להתקדמותם בשוק העבודה האקדמי, והמכללות יתמכו במחקר המוסיף יוקרה ומוניטין למוסדותיהם, ובכך מושך תלמידים ומשקיעים.

מעל לכל, הטיעון בדבר קידום המחקר מעלה את השאלה מהי מטרתן האמיתית של האוניברסיטאות? האם ה"מוצר" העיקרי של האוניברסיטאות הוא מחקר טהור, ואילו המטרה ה"משנית" היא חינוך סטודנטים, דהיינו התוכניות לתואר ראשון? היו שטענו שהשביתה נועדה לאפשר השכלה גבוהה במחיר נגיש לציבור. את זאת, טענו, ניתן להשיג רק בתמיכה ממשלתית של מוסדות ההשכלה הגבוהה. גם אם נקבל טענה זו, אין בה משום הצדקה לפיקוח על שכר המרצים. בישראל מצב אבסורדי בו דווקא מי שלומדים באוניברסיטאות וזוכים לסבסוד רב יותר של שכר הלימוד הם השכבות החזקות יותר, אשר זכו לציונים גבוהים יותר בבחינות הבגרות ובמבחן הפסיכומטרי (תוצאה של נגישות רבה יותר להשכלה בשלב התיכון). בני השכבות החלשות הולכים ללמוד יותר במכללות, אם מפני שישנן יותר מכללות בפריפריה ואם מפני דרישות הקבלה הנוחות יותר - אולם דווקא הבחירה במכללה מחייבת אותם לשלם מחיר דומה עבור השכלה שתדמיתה נמוך יותר (למעט מיעוט של מכללות פרטיות יוקרתיות).

הפיכת ההשכלה לנגישה וזולה יותר מחייבת דווקא את פתיחת שוק ההשכלה הגבוהה לתחרות אמיתית, ומתן תמיכה שווה לסטודנטים במכללות ובאוניברסיטאות. תמיכה כזו עדיף שתיעשה על ידי מימון ממשלתי של שכר הלימוד לסטודנטים באופן שיאפשר לכל סטודנט חופש בחירה אמיתי לפנות למוסד הרצוי לו. חופש בחירה שכזה ממילא יחייב כי למוסדות האקדמיים יינתן החופש להעסיק סגל מרצים בשכר שיקבע השוק, ולא לפי דרגות שכר מקובעות.

הביטחון התעסוקתי והחירות

אז מי נפגע בעצם מכך שכעת המרצים מרוויחים יותר? כל עוד הקרב על ועדת שוחט לא הוכרע, המרצים זכו לתוספת שכר מבלי להתחייב לרפורמות, והסטודנטים ימשיכו לשלם שכר לימוד נמוך גם בשנה הבאה. האם יש רק מרוויחים בסיפור הזה?

ובכן, הנפגעים הם שאר הסטודנטים והאקדמאים אשר האפשרויות העומדות בפניהם מצטמצמות בזכות הישגיהם של מרצי האוניברסיטאות. על הניגוד בין פיקוח ממשלתי וחירות הכלל עמדו כלכלנים כדוגמת פרידריך האייק ומילטון פרידמן. טענתו של האייק הייתה שתכנון ממשלתי שמבטיח את ההכנסה של קבוצה מסוימת פוגע בחרות ומפחית את הביטחון התעסוקתי של שאר הגורמים במשק.

בעבר היה חופש הבחירה של אקדמאים וסטודנטים מוגבל ביותר. עד 1995 היה לאוניברסיטאות מונופול על ההשכלה הגבוהה בארץ. צעיר שביקש לרכוש תואר ראשון היה מוכרח לבקש להתקבל לאחת משבע האוניברסיטות בארץ. שכר הלימוד מסובסד במידה רבה על ידי הממשלה, אך העלות הזולה הושגה במחיר הגבלה נוקשה של המקומות הפנויים ותחרות קשה על הקבלה (להוציא, אולי, במקרה של האוניברסיטה הפתוחה). חירותו המעשית של אותו צעיר לרכוש השכלה הוגבלה במידה רבה על ידי הצורך להשיג ציונים גבוהים בבחינות הבגרות ובבחינה הפסיכומטרית. גם לאקדמאי שביקש לעסוק בהוראה גבוהה היה קושי רב להתברג במקצוע. תקני ההוראה באוניברסיטאות מוגבלים, והמאבק על כל משרה היה קשה ונשלט לחלוטין על ידי אנשי הסגל הבכיר היושבים בהנהלות האוניברסיטאות.

מאז 1995, עת התקבלה ההחלטה לפתוח את שוק ההשכלה הגבוהה למכללות פרטיות, התקיים שוק חופשי שאפשר חופש רב יותר לסטודנטים ומרצים. הסטודנטים זכו למגוון רחב יותר של אפשרויות, במוסדות רבים יותר וחוגים רבים יותר לבחירתם. נתוני קבלה נמוכים כבר אינם מחסום בפני רכישת השכלה. גם משכילים שחפצו במקצוע ההוראה יכלו לעבוד במכללות רבות שהיו מוכנות לקבל אותם לשורותיהם. המכללות העדיפו פעמים רבות להתעלם משיקולי יוקרה, קשרים, ומספר הפרסומים האקדמיים של המועמד ולהתמקד בכישורי הסגל כמורים ולאו דווקא כחוקרים.

ואולם גם כיום התחרות החופשית איננה מלאה. מעמד הפרופסורים באוניברסיטאות עדיין מוגן על ידי המימון הממשלתי העדיף לאוניברסיטאות המחקר על פני המכללות, ועל ידי שימור מוסד הקביעות לפרופסורים. בלשונו של האייק בספרו 'הדרך לשעבוד' (עמוד 91), למרצי האוניברסיטאות עדיין מובטח "חלק קבוע בעוגה משתנית", בעוד כל השאר נלחמים על הפירורים. בזמן שמספר התלמידים הלומדים באוניברסיטאות זינק בעשור האחרון בעשרות אחוזים, מספר התקנים לסגל הקבוע כמעט ולא גדל. את המחסור בכוח אדם השלימו האוניברסיטאות בעיקר בסגל זוטר ומרצים מן החוץ. מעמדם, הכנסתם, וביטחונם התעסוקתי של אלה נתונים לתנודות קשות דווקא מפני שלמרצים הקבועים היושבים בהנהלות האוניברסיטה יש את הכוח לקבוע את שכרם, להצר את חירות פעולתם וכוחם במערכת, ולהגביל את מספרם. אין זה מפתיע שהמרצים סירבו לשתף במאבקם את המרצים הזוטרים והמרצים מן החוץ, שהרי ביטחונם של אלו הראשונים נקנה במחיר חוסר הביטחון התעסוקתי של האחרונים. על רקע זה מדברים כבר עכשיו על שביתת הסגל הזוטר העומדת בפתח, וממתינה לה בסבלנות לרגע המתאים.

גם מרבית האנשים שחקרו ברצינות את סוגיית "בריחת המוחות" בישראל הגיעו למסקנה שלא שכר המרצים באוניברסיטאות הוא הגורם להגירת חוקרים מבטיחים לחו"ל אלא המיעוט בתקני הוראה ומחקר. החוקרים מצאו כי רוב המהגרים הם אקדמאים צעירים המתקשים להתברג למקומות משמעותיים במגרש האקדמי המצומצם בארץ, ונאלצים לתור אחר הזדמנויות למחקר בחו"ל. פתרון בעיה זו אינו יכול לבוא מתוספת שכר לדרגים הגבוהים באקדמיה אלא מפתיחה של יותר משרות ותקנים באוניברסיטאות. אולם זה בדיוק מה שהשביתה מנעה, בכך שהשאירה על כנה את שיטת ההעסקה הישנה ושללה את הגמישות של ראשי האוניברסיטאות להעסיק ולתגמל מרצים מבטיחים כרצונם.

האירוניה היא שדווקא המרצים הבכירים השמיעו קול טרוניה על שכרם הנמוך לעומת השכר שיכלו להרוויח בשוק הפרטי. זו הרי טבעה של כל מעורבות ממשלתית בשכר. הביטחון התעסוקתי והיציבות של הקבוצה כולה נקנים במחיר ההגבלה על גובה השכר ליחידים המצטיינים. הסכם עבודה קיבוצי פירושו שאין מאפשרים משכורות גבוהות יותר ליחידים מצטיינים ומצליחים יותר. מכאן מובנת התנגדות המרצים לשכר הדיפרנציאלי והקפדה על מבנה השכר האחיד לכלל המרצים. לכל היותר, יוכל מרצה צעיר ומבטיח לטפס על סולם השכר מהר יותר מחבריו, אך לעולם לא יוכל לעקוף את המרצים הבכירים והותיקים ביותר.

אולם דווקא היציבות בשכר הופכת בעיני עובדי המגזר הציבורי לרועץ כאשר הם נוכחים לגלות שהשוק הפרטי מצליח לספק לעובדיו משכורות גבוהות יותר מאשר המגזר הציבורי. הרי המגזר הציבורי לא יסכים לעולם להפחתה בשכרו כאשר במדינה יש מיתון (לכל היותר יסכים להקפאת עדכון השכר, כפי שנעשה בעבר). אם כן, מדוע צודק מצדם לדרוש העלאה בשכרם כאשר המגזר הפרטי משגשג? דרישת המרצים ל"מנגנון מניעת שחיקה" אין לו לא כלום עם "שחיקת שכר" אמיתית. לצורך הדיון, אני מקבל את נתוני משרד האוצר לפיו חלה שחיקה מינורית בלבד בשכר מבחינת כוח הקניה של המרצים לעומת העבר (כנמדד במדד המחירים ונתוני האינפלציה). לעומת זאת, ה"שחיקה" עליה דיברו המרצים אינה שחיקה בכוח הקניה האבסולוטי של הכסף בכיסם אלא שחיקה במעמדם מול המגזרים האחרים במשק. מכאן הדרישה למנגנון הצמדה לשכר הממוצע במשק (דרישה שלא התממשה לבסוף), שהרי מדובר למעשה בסכסוך מעמדי – המגזר הציבורי מול המגזר הפרטי. לא שכרם של המרצים נשחק אלא יוקרתם ומעמדם בחברה.
הרצאה באלגברה לינארית

..והיום (צילום: באדיבות "טונגסטן")



האמון בחינוך

יש היבט נוסף לשביתה שלא תמיד זכה להתייחסות הראויה, והוא היבט האמון. גם כאן יש הבדל בין המגזר הפרטי לציבורי. במגזר הפרטי, אמינותו ותדמיתו של עסק הם המפתח לפרנסתו, ואיום השביתה מסכן תדמית זו. במגזר הציבורי, לעומת זאת, מרבית הגופים אינם תלויים כלל באמון הציבור בהם. למשל, הציבור תלוי בחברת החשמל, רשות הנמלים, משרד הפנים, הביטוח הלאומי, בין אם יש לו אמון בהם ובין אם לא. לנוכח שביתה בגוף ציבורי כל שהציבור יכול לעשות הוא לחרוק שיניים ולחכות לחלוף הסערה, בעוד הפקידים נותרים אדישים למצוקתם.

אך לא כמוסד ממשלתי היא האוניברסיטה. מילטון פרידמן הבחין בצדק בין "לימודים בבית ספר" (schooling) לבין "חינוך" (education), אשר נותן ערך מוסף עבור החברה כולה מחינוכו של כל פרט. רק עבור החינוך ראוי שהממשלה תשקיע כספים בבתי ספר ואוניברסיטאות. על כך אוסיף שלימודים גרידא אינם דורשים אמון בין הסטודנט למורה, אך חינוך כן.

הצורך באמון יורד לשורש התפיסה בדבר מהו אותו דבר שאנו הסטודנטים מחפשים באוניברסיטה. לדעתי, אנו הסטודנטים מוכרחים לתת אמון במרצים המלמדים אותנו, ולהאמין כי להשכלתנו ערך מוסף חברתי מעבר לתועלת הפרטית שאנו מפיקים ממנה.

כדי ללמד בלבד, מרצה להנדסה או פרופסור למשפטים לא צריך סגולה אישית יוצאת דופן מלבד היכולת להעביר את הידע המקצועי בתחומו לתלמידיו, כדי שהם יוכלו להיות למהנדסים או עורכי דין. מרצה מהזן הזה יכול שיאמר לתלמידיו "הקשיבו לדברי, והתעלמו ממעשי". כל הנדרש מהתלמיד הוא למלא את מטלותיו, להצליח במבחנים, ולצאת מהמוסד כשתואר לימודים בידו. לעומת זאת, כדי לחנך, על המרצה לגלם בדמותו ערכים, ביניהם יושרה, פתיחות, ודאגה לתלמידיו. ההנחה היא שהתלמיד לומד לא רק ממילותיו של המרצה אלא גם מתעצב לפי הדוגמה שהוא נותן.

לאלו מאיתנו המאמינים שתפקידו של כל מוסד לימודי הוא לחנך ולא רק ללמד, שביתת המרצים שברה את אותו אמון. בזמן השביתה ראינו כיצד המרצים שלנו דאגו לכיסם בלבד, ועצמו עיניהם לנוכח הפגיעה בנו הסטודנטים. את מאבקם ניהלו המרצים בחשאי, הרחק מעין הסטודנטים, מבלי להסביר לנו את מניעי השביתה ומבלי לנסות לשלב את הסטודנטים במאבקם. במשך 89 ימי השביתה שיחקו המרצים עם האוצר משחק של "מי ימצמץ ראשון", וכלל לא ברור אם, אילולא הפשרה שגיבש מזכ"ל ההסתדרות עופר עיני, לא היו המרצים מוכנים להביא אפילו לביטול הסמסטר ובלבד שלא יוותרו על דרישותיהם.

לטעמי, המרצים שהשתתפו בשביתה אינם ראויים להיקרא אנשי חינוך אם הם סבורים שכל מה שעליהם לעשות כעת הוא להשלים את החומר שהחסירו בשביתה. עליהם לעשות יותר מכך כדי להשיב את אמוננו. אני משוכנע שישנם מרצים שעדיין מאמינים שתפקידם לחנך. קל לזהות אותם. הם אותם מרצים שדורשים הרבה מתלמידיהם. הם אלו המקפידים על מילוי חובות הקריאה, ומעודדים את תלמידיהם לצאת לשטח ולהתנסות בתחום הלימודים. הם אלו הדורשים כתיבת עבודות שיביאו לידי ביטוי מחשבה יצירתית של התלמיד. הדיונים בכיתותיהם ערניים ופתוחים, והם אינם מובילים את התלמידים למסקנה אחת ויחידה אלא מעודדים אותם להביע דעות עצמאיות ואף קיצוניות, ובלבד שינמקו ויבססו אותן כראוי. הישיבה בכיתתם לא תמיד מהנה אך היא תמיד מאתגרת. על מרצים אלו ייפול הנטל להשיב את אמון הסטודנטים באוניברסיטה, ולהפגין בכוח אישיותם, ובמסירות שלהם לסטודנטים שהאוניברסיטה היא מקום שראוי להתחנך בספסליו במשך שלוש שנים או יותר. רק בשביל אותם מרצים עדיין יהיה שווה להגיע לאוניברסיטה.

תודה לעמי לינדר
קישורים
ועדת שוחט - הדו"ח המלא (PDF)
מצב ההשכלה הגבוהה בישראל - דו"ח של מרכז אדוה (PDF)
זכות השביתה בישראל - מאמר של עומר מואב והגס גבאי
הדרך לשעבוד - בהוצאת שלם
השכלה גבוהה בישראל - נתונים דמוגרפיים
האוניברסיטות בארץ - ויקיפדיה
הישגיהם בשביתה - ההסכם שנחתם עם הסגל האקדמי הבכיר
בינתיים - הפורום להגנת ההשכלה הציבורית
בריחת המוחות - מאמר של דן בן־דוד ב'הארץ'
מילטון פרידמן - ויקיפדיה (אנגלית)
פרידריך האייק - ויקיפדיה (עברית)
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "חינוך והשכלה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  הזמנה למפגש ביום א': שביתות ותמורות באקדמיה הישראלית • ערן בילינסקי • 2 תגובות בפתיל
  קצת קטנוני, אבל בכל זאת. • דורון הגלילי • 7 תגובות בפתיל
  תודה! יופי של מאמר • האייל האלמוני
  מכון שלם. • איציק ש. • 8 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • האייל האלמוני • 2 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • אא • 65 תגובות בפתיל
  פרוטוקול דיון בכנסת בנושא ''בריחת המוחות'' • האייל האלמוני • 3 תגובות בפתיל
  שכר הלימוד במכללות • גיא יריב • 2 תגובות בפתיל
  עוד מחשבות על זכות השביתה • מרצה, חיפה • 8 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים