הערוץ שכולם חיכו לו (חלק א') 2995
הקמת ערוץ 2 בראשית שנות התשעים עוררה ציפיות גדולות וגם חששות מרובים בקרב גורמים שונים במשק, בפוליטיקה ובתרבות הישראלית. חזרה לדברים שנשמעו באותה תקופה מאפשרת לבדוק מה התגשם ומה התבדה.
לוגו ערוץ 2 (מקור: הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו)
"מאחר שהיא היתה כמו עיסה שטרם עוצבה, כל אחד ניסה להניח עליה את חתימת רגלו וידו כדי להיות בפנים" (נחמן שי בראיון ל"אותות", יולי 1993).

ה-‏4 בנובמבר 1993 היה יום תחילת השידורים המסחריים של הרשות השנייה – ערוץ 2 (לאחר שנים של שידורי ניסיון, שהחלו באוקטובר 1986). חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו הועבר בכנסת ב-‏1990, לאחר עיכוב של שנתיים ו-‏22 שנה של מונופול בתקשורת האלקטרונית בישראל.

הדרישה להקמת ערוץ טלוויזיה שני עלתה כבר בראשית ימי השידורים בארץ, והתחזקה במחצית שנות השבעים. בדרישה זו התבטא רצון הציבור בגיוון שידורי הטלוויזיה, וכן רצון הפוליטיקאים לשבור את מונופול הערוץ הראשון בכל הנוגע לסיקור חדשותי ביומני החדשות. הסדקים במבנה הריכוזי של הממסד התקשורתי בארץ התרחבו, והפעילות המשגשגת של ספריות הווידאו, תחנות הכבלים הפיראטיות וההתחברות לצלחות לוויינים, היתה בלי ספק מדד לצמא של הציבור לערוצי שידור נוספים. ב-‏1979 הוגש דוח ועדת קוברסקי, שהכיר בצורך להקים ערוץ שני בארץ והמליץ על הקמת ערוץ טלוויזיה שני, שיפעל לא במסגרת רשות השידור. עוד המליץ הדוח כי הפיקוח על הערוץ החדש יהיה באמצעות רשות ציבורית נפרדת מרשות השידור וכי מימון ההקמה וההפעלה של הערוץ יתבסס על הכנסות מפרסומת.

המהפכנות שברעיון הערוץ השני התבטאה לא רק בשבירת המונופול של הערוץ הראשון אלא גם בתפקודו של הגוף החדש כגורם מסחרי (גם אם בשילוב זהיר עם שידור ציבורי) – פריצת דרך של ממש באווירת אותם ימים. רעיון זה קסם לציבור ולגורמים שונים בחברה הישראלית, אך באותה עת עורר חששות מסוימים בכל הנוגע לשמירת האינטרסים של אותם גורמים. כמעט לכל קבוצת אינטרסים בארץ היו סיבות לשאוף להקמת הערוץ השני ולשבירת המונופול על השידורים – ובאותה עת גם סיבות לחשוש מפני תמונת המצב החדשה שתיווצר עם פתיחת שידורים מסחריים. כך נוצרה מערכת של פעולות ולחצים, שמטרתם "לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה" – להגיע למצב שבו יופעל ערוץ שני, אך יימנעו נזקיו האפשריים לגורם הפועל.

בחלק זה של המאמר אסקור את הציפיות והחששות שהתעוררו במערכת הפוליטית, במשק, ברשות השידור ואצל הציבור הרחב טרם תחילת שידורי ערוץ 2. בחלקו השני אבחן האם התממשו אלו במציאות, מאז תחילת השידורים.

ציפיות וחששות במערכת הפוליטית

שידורי הערוץ השני קסמו במיוחד לליברלים שבין הפוליטיקאים הישראלים. פרופ' אמנון רובינשטיין, שהיה שר התקשורת בזמן שהממשלה קיבלה את הצעת החוק, התבטא בראיון ל"הארץ" (1990) לגבי "נטישת הדרך הבולשביקית של ערוץ שמוכתב מלמעלה". כלומר, ראה את הערוץ הנוסף ככלי לשחרור מהשפעות פוליטיות, מתוקף היותו חלק מתהליך של ביזור המידע, המוביל לביזור הכוח הפוליטי.

לאנשי מפלגות אחרות נראה הרעיון מאיים יותר בשל ההשלכות הכלכליות והחברתיות שלו. יש לזכור כי האווירה שבה התנהלה התקשורת, והטלוויזיה הממלכתית בתוכה, עד אז, הולידה יחסים מורכבים בין השלטון והתקשורת. זו האחרונה שיתפה פעולה בשמירה על ביטחון המדינה ובצנזורה עצמית של ידיעות חדשותיות. הטלוויזיה התנהלה על פי הדגם הפטרנליסטי, ותקופת ההסתגלות לרעיון של שבירת דגם זה היתה ארוכה.

במערכת הפוליטית התנהל מאבק ממושך ורב תהפוכות על העברת חוק הרשות השנייה בכנסת, כשהתמיכה או ההתנגדות לחוק נובעות לסירוגין מטעמים אידיאולוגים ומאינטרסים צרים של טרום־בחירות. הפוליטיקאים שאפו אומנם לקבל לעצמם זמן חשיפה נוסף בחדשות ובתוכניות אקטואליה (באותה עת נמתחה ביקורת רבה על תפקוד מחלקת החדשות של הערוץ הראשון, על רקע טענת פוליטיקאים שהם "מופלים לרעה" ואינם זוכים לחשיפה לה הם ראויים); אך בה־במידה חששו מפתיחת ערוץ מידע נוסף שיקשה על השליטה בהזרמת המידע. על רקע זה, פעמים רבות נכשלה הצעת החוק לפני בחירות לממשלה. גם לאחר הקמת הערוץ ניתן להבחין בפוליטיזציה של המינויים למועצת הרשות השנייה, בניסיון למנוע אובדן שליטה על תכני השידורים.

בניגוד לציפיותיהם של הפוליטיקאים, תיאוריות שמקורן במחקר התקשורת מביעות סקפטיות רבה באשר ליכולת לביזור הכוח הפוליטי שיש לשידור רב־ערוצי. על פי התפיסה הביקורתית, הנסקרת בספרם של חוקרי התקשורת פול לזרספלד ורוברט מרטון, התקשורת נוטה תמיד לצד האליטה השלטונית והמערכת הכלכלית הנוכחית, שכן היא ניזונה ממנה ומעוגנת ביחסי הכוחות שהיא מייצרת.

בהתייחסות ספציפית לקשר שבין המערכת הפוליטית לריכוזיות התקשורת בישראל, אמרה פרופ' טניה ריינהרט, המייצגת את התפיסה הרדיקלית: "תלות־שלטון בדרגה זו או אחרת מאפיינת כנראה את רוב המדיה, גם במדינות מתוקנות. אך רק לעתים נדירות נעשה הדבר (בחברה דמוקרטית) בצורה כה גלויה וישירה כפי שנהוג אצלנו... בחברה המצהירה על ערכים דמוקרטיים, תלות גלויה מדי עשויה לעורר מחאה. על מנת שטלוויזיה בדרגה כה גבוהה של תלות־שלטון כמו בישראל תוכל לשרוד, חיוני שהציבור יאמין שלמעשה היא פלורליסטית ואובייקטיבית".


העולם הערב (צילום: אולפני מימד)



ציפיות וחששות במשק

גורמים במשק הכלכלי בארץ בחשו גם הם בקדירת הערוץ השני, כשבלבם תקווה למקור רווחים חדש מצד אחד, וחשש מפגיעה במקורות הרווח הקיימים מצד שני. כך, למשל, הביעו נציגי העיתונות היומית והתאחדות בתי הקולנוע את דאגתם מפני פגיעה בהכנסותיהם מפרסומות, שתוביל לסגירת עיתונים יומיים ובתי קולנוע. כדי למנוע פגיעה אפשרית כזו, נקבע בחוק הרשות השנייה כי אלו יקבלו מענק שנתי מן הרשות במקרה שהכנסותיהם יקטנו, עד תום שלוש שנים מיום תחילת השידורים (סעיף 104(ב) לחוק). כמו כן המליצה ועדה בראשות פרופ' עזרא סדן, ב-‏1980, כי הפקת החדשות ברשות השנייה תהיה בבעלות העיתונים.

חברות גדולות רבות ראו את היתרונות הגלומים בענף עסקי חדש זה של התקשורת האלקטרונית, ובאפשרויות הפרסום האדירות שהוא מבטיח, ולמכרז על הזיכיונות להפעלת שידורי הערוץ השני ניגשו שבע קבוצות שונות. דן כספי ויחיאל לימור הצביעו בהקשר זה על כך שריכוז הבעלות על התקשורת בידי קונצרנים כלכליים גדולים, שהאינטרסים שלהם רחבים הרבה יותר מעיסוק עיתונאי תקשורתי, מטשטשת את הישגי המבנה הפלורליסטי ומנציחה את הריכוזיות דווקא, עד כדי השלכות על איכות הדמוקרטיה.

בנוסף, לזרספלד ומרטון מזכירים כי מפעילי הערוץ המסחרי והמפרסמים בו שואפים תמיד להגדלת רווחיהם מן השידורים ולכן יקפידו רק על היותם אטרקטיביים מספיק לציבור ובלתי מרתיעים למפרסמים. למעשה, אם כך, התוצאה זהה לזו שהצגנו ביחס למערכת הפוליטית – קיום מערכת שידור שאינה מאיימת והשומרת על המצב הקיים.

ציפיות וחששות ברשות השידור

גורם עיקרי בין המתנגדים לפתיחת הערוץ השני הייתה רשות השידור, גוף שלמרות סד של מגבלות ממשלתיות־פטרנליסטיות וחילוקי דעות לגבי איכות השידורים בו, נהנה מכוח עצום ומחשיפה אדירה עקב היותו הערוץ היחיד בארץ. אנשי הרשות חששו כמובן מפגיעה במונופול שלהם, מערעור יחסי הכוחות שנבנו בינם לבין הממשל, מנטישה של הצופים וייתכן גם שמנטישת עובדים לטובת מקום התעסוקה החדש. חששותיהם מן השוק החופשי התקשורתי שייווצר ומתחרות שתפגע בערוץ השני היו מבוססים, שכן בכל מקום בעולם שבו הונהגו שידורים מסחריים ירדה האטרקטיביות, ועקב כך העוצמה, של הערוץ הציבורי (מצב שבדרך כלל מתאזן לאחר שנים מספר).

כבר בשנות השישים ניהל קול ישראל דיאלוג ממושך עם המערכת הפוליטית, כדי לשכנעה לצרף את הטלוויזיה העתידה לקום למסגרת רשות השידור. ב-‏1986 ניסו אנשי רשות השידור להשפיע על אופן הצבעתם של חברי כנסת לגבי חוק הערוץ השני, ובכך לטרפד את החקיקה. גם עם תחילת שידורי הניסיון של הערוץ, בסוף שנות השמונים, המשיכה רשות השידור במגמה של חוסר שיתוף פעולה וסירוב להעביר תוכניות לערוץ השני, בתקווה שיועבר לבסוף לידיה של רשות השידור.

אך היו ברשות השידור גם כאלה שראו את התועלות העשויות לצמוח לה מכניסת גורם משדר חדש לתמונה – למשל, המרצה ויעול של תפקוד רשות השידור (שהיה עד אז מסורבל למדי) והחופש שיינתן לה לעסוק בתכנים איכותיים ולמלא את התפקיד הקלאסי של רשות שידור ציבורית. נוספה לכך הציפייה להורדת העול הכבד מעל כתפי הרשות כמפיקת יומן החדשות היחיד בארץ (ולצד זאת גם הפחתת הלחצים מצד פוליטיקאים ואינטרסנטים למיניהם), וכן יצירת הזדמנויות לפתיחת משרות חדשות וסיכוי לעידוד ומימון ממשי של יצירה מקורית.


דן שילון (צילום: ידיעות ספרים)



ציפיות וחששות לגבי תכני השידורים

הלכי הרוח בציבור ובקרב חוקרים ומבקרים נטו באופן ברור לתמיכה בשבירת המונופול התקשורתי של הערוץ הראשון, ובקרבם התפתחו גם ניחושים לגבי דמותו העתידית של הערוץ שבדרך. כל הכותבים והעיתונאים תמכו בהתלהבות בשבירת המונופול כצעד מחויב המציאות. היו ציפיות ל"תחרות בריאה" ולהיצע תרבותי מגוון שיקבל סוף סוף הצופה הישראלי, שעד אז חי בחברה דמוקרטית ללא פלורליזם תקשורתי. הדעות נחלקו בעיקר באשר לדרך ההפעלה הראויה של שידורי ערוץ 2 והאופי שילבשו התכניות שישודרו בו, כאשר היבטים מסוימים עוררו ציפיות חיוביות אצל אחדים וחששות אצל אחרים.

היו שצפו ירידה ברמת שידורי הטלוויזיה בגלל התלות בפרסום, וטענו כי התחרות התקשורתית־מסחרית תהיה חיובית רק אם תהיה מוגבלת ומפוקחת בצורה יעילה מבחינת נהלי פעולתה ואופי השידורים. כך טען למשל יצחק לבני בגיליון כתב העת "פוליטיקה" ממאי 1990, שהוקדש כולו למהפכה הטלוויזיונית בארץ, כי אין הכרח שטלוויזיה מסחרית תפנה למכנה המשותף הנמוך ביותר, וכי בתפקוד נכון ופיקוח ציבורי הולם יצליח הערוץ לשדר תכניות איכותיות שיהיו גם אטרקטיביות. גם המומחה לתקשורת פרופ' דן כספי, באותו גיליון, תמך בהכוונה ממשלתית מוגבלת של השידורים, כדי למנוע את נטיית היזמים להפקות זולות. יחד עם זאת, הוא צפה ירידה ברמת השידורים שתיגרם בשל מחסור בכוח אדם מיומן, שכן לא נוצרה באותה עת עתודה של אנשי תקשורת שהיו יכולים להיות מועסקים בערוץ השני. העיתונאי הוותיק אורי סלע הציג גישה הפוכה וקבע שיש לשבור את הפטרונות של השידור הציבורי תלוי־השלטון. לטענתו, הפנייה למכנה המשותף הנמוך ביותר תהיה לא יותר מ"מחלת ילדות" של הערוץ החדש והקהל ילמד להיות סלקטיבי יותר עם הזמן.

כל הכותבים באותו גיליון זכור של "פוליטיקה" קיוו לעידוד של הפקות המקור, שלהן הובטח בחוק לפחות שליש מזמן השידורים בערוץ, וציפו לפריחת היצירה הישראלית עקב כך. אך נשמעה גם הטענה שמצב ההפקה המקורית רק יחמיר – "הטלוויזיה המסחרית תתחיל לייצר תכניות פופולאריות מתועשות כדי למלא את המסך וליצור הרגלי צפייה. זמן רב יעבור עד אשר תעלה רמת ההפקה המקורית בטלוויזיה המסחרית... ואין לסמוך רק על התכניות המקוריות שתופקנה בערוץ המסחרי גם לאחר שיתבסס" (אשת הטלוויזיה יוהנה פרנר ואשת האקדמיה תמר לוטן, "פוליטיקה").

הפרסומות הצפויות בטלוויזיה, בפני ציבור שעד כה נחשף לשקופיות חסות בלבד, היו גם הן מקור לחששות, על אף שברור היה שפרסומות הן מחויבות המציאות בשידור מסחרי ועל אף הסקרנות לקראת הפקתם של תשדירי פרסומת ישראלים מקוריים. ואולם, חששם של הכל הופג עם העיון בחוק הרשות השנייה, שהגביל את זמן שידורי הפרסומת ללא יותר מ-‏10% מזמן השידורים, וקבע את שידורן במקבצים בתחילת התכניות ובסופן, ללא קטיעה.

כמו כן, לגבי הקשר בין הפרסומות לאופי השידורים, והתלות הצפויה ברייטינג, נשמעו דעות אופטימיות ביותר, כמו זו של איש התקשורת יורם ברנע, שצפה כי תכניות בעלות איכות ירודה ממילא יזכו לצפייה נמוכה, ובכך יהפכו את הפרסום בהן ללא כדאי. לגבי הרייטינג אמר ברנע, כי הוא אינו משקף בהכרח את מה שהצופים מעדיפים לראות, אלא את הברירה שלהם מתוך היצע קיים. המבקרת הדה בושס הצטרפה לדעה זו: "לא מאמינה שאנשים אוהבים לראות זבל", כתבה באותו גיליון.

עם זאת, תיאוריות ביקורתיות, כגון זו של חוקר התקשורת מרשל מקלוהן, מצביעות על כך שתכני השידור הטלוויזיוני הם שוליים ביחס להשפעת המדיום עצמו. צורת השידור והצפייה בטלוויזיה כופות הצגת תכנים קלים לעיכול, היצמדות למתכונת קבועה ולסטריאוטיפים מקובלים, והצגת מציאות קוטבית ללא יכולת העמקה. זאת, ללא כל קשר לרצונם של המשדרים. בנוסף, על פי התפיסה הביקורתית של לזרספלד ומרטון, הפנייה המסחרית אל המכנה המשותף הנמוך ביותר היא דרך להוסיף ולקיים את הפער והיעדר השוויון בין הציבור המתעניין לבין קהל ההמונים, המוביל לרווחים למפרסמים, ולכן הירידה באיכות התכניות היא מחויבת המציאות במערכת שידור הפועלת על פי עקרונות כלכליים־מסחריים.



בחלקו השני של המאמר נבחן האם הציפיות והחששות שרווחו ערב עליית הערוץ השני לאוויר אכן התממשו לאחר תחילת השידורים.

קישורים
הרשות השנייה
קשת
רשת
ספרם של החוקרים פול לזרספל ורוברט מרטון
חלקו השני של המאמר
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "תקשורת"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  בדיעבד הסתבר • בדיעבד הסתבר • 30 תגובות בפתיל
  ''לא מאמינה שאנישם אוהבים לראות זבל'' • האייל האלמוני
  ללא כותרת • גלעד ב. • 5 תגובות בפתיל
  מאמר מעניין ביותר • עודד
  ללא כותרת • האייל האלמוני • 2 תגובות בפתיל
  חשבון נפש • שוקי שמאל • 190 תגובות בפתיל
  ובאותו נושא • דורון הגלילי • 3 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים