הערוץ שכולם חיכו לו (חלק ב') 2996
הקמת ערוץ 2 בראשית שנות התשעים עוררה ציפיות גדולות וגם חששות מרובים, מצד גורמים שונים במשק, בפוליטיקה ובתרבות הישראלית. חזרה לדברים שנשמעו באותה תקופה מאפשרת לבדוק מה התגשם ומה התבדה.
ארץ נהדרת (צילום: קשת)
השפעת הכוחות הכלכליים על המגבלות בחוק

חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, שעבר בכנסת בפברואר 1990, משקף את התקוות שנתלו בערוץ השני כגרסה משופרת של הערוץ הראשון, שאולי תישא גם רווחים. סעיף 5 מפרט את מטרות הרשות השנייה, וניכרת בו התעלמות מוחלטת מהפן המסחרי של הרשות. כדברי פרופ' אמנון רובינשטיין בראיון ל"הארץ" בפברואר 1990, "החוק שלנו, שעוסק בסופו של דבר בטלוויזיה מסחרית, הוא הרבה יותר ציבורי, אחראי וממלכתי מחוק רשות השידור". זו היתה, אגב, פנייה מובהקת לפוליטיקאים המעוניינים בשמירת הדגם הפטרנליסטי.

בחוק ניכר הניסיון להתבסס על הדגם האנגלי (המודל של ITV), המשלב בין השיטה הפרטית והשיטה הציבורית, ובו השידורים המסחריים פועלים בפיקוחה של רשות ציבורית ממלכתית. זאת, בגלל מיעוט תדרי השידור בישראל, וכן בגלל החשש מירידה ברמת השידורים והפקות המקור. החוק מנסה למזג את היתרונות של השיטה הפרטית והציבורית – מוטיבציה כלכלית מצד אחד והקפדה על האיכות מצד שני. הממונה על חקיקה בענייני תקשורת במשרד המשפטים אמר בספטמבר 1992, כי תפקידו של הערוץ השני הוא להעמיד אלטרנטיבה לרשתות הכבלים מבחינת תכניות איכות והפקות מקור, שלא יפנו למכנה המשותף הנמוך ביותר. האלמנט הציבורי נעוץ גם בכך שהרכבה של מועצת הרשות אמור לשקף את "מגוון הדעות הרווחות בציבור" (סעיף 7(ג)) – מה שפותח פתח לקביעת הרכב החברים על פי תוצאות הבחירות לכנסת, כלומר מעודד פוליטיזציה של המינויים.

זכויות מועצת הרשות השנייה על פי החוק רחבות יותר מאלה של מליאת רשות השידור, ומאפשרות לה התערבות במסגרות השידורים ובתכניהם. אך אין כוונה שהרשות תשתתף בצורה פעילה בעבודתם של הזכיינים לבד מגיבוש משותף של לוח המשדרים והפרסומות, וקביעת כללי יסוד לגבי מתכונת השידורים. כך, בפועל, נמצאת הרשות בעמדה נחותה מול בעלי הזיכיונות, ומתפקדת כגוף מנהלי חסר שיניים.

דוגמא לכך היא כניעתה ללחצים שהפעילו הזכיינים בנושא מינון הפרסומות – כאמור, החוק הגביל אותם לשידור פרסומות במקבצים של 6 דקות בשעה לכל היותר, בתחילת התכניות ובסופן, כשרק תכניות בודדות ניתן לקטוע למטרת פרסומת. אך בעקבות דרישתם, הותר להם לשדר 9 דקות פרסומת בשעה כבר בתקופת הזיכיון הראשונה (כ-‏6% מהזמן). כיום, ההגבלה על פי שעה בוטלה, ובהדרגה הותר לזכיינים לשדר פרסומות על פני 10% מזמן השידור בכל יום, ולאחר מכן בכל רבעון (מה שמאפשר לפרסומות להתרכז בזמני צפיית השיא). במאי 2006 בוטלה גם ההגבלה של שידור מקבצי פרסומות של 3 דקות בלבד במהלך כל מהדורת חדשות, והתאפשר לזכיינים להגיע עד ל-‏12 דקות פרסום לכל מהדורה. ואילו בינואר 2007 אישרה ועדת הטלוויזיה של הרשות השנייה תקנה המאפשרת לשדר (בערוץ 2 וגם בערוץ 10) מקבצי פרסומות בכל חצי שעה, ועד 4 מקבצים נוספים במהלך שידורו של סרט קולנוע באורך מלא.

דוגמא נוספת לסייגים שהוסרו היא הגבלת מידת המעורבות של בעלי העיתונים בזיכיונות ל-‏10% לכל היותר, כדי למנוע מצב של בעלות צולבת. לאחר לחצים שהפעילו בעלי העיתונים, הוסכם שיהיו להם 24% מן הזיכיון.

רק בדצמבר 1996 נוצר תקדים לפעולה אפקטיבית יותר של מועצת הרשות, כאשר זו סירבה לראשונה לאשר את לוח המשדרים שהגישו הזכיינים לאותה שנה, בטענה שחסרים בו גיוון ואיכות.

ניכר כאן בבירור מצב של כיפוף החוק בידי הזכיינים והטיית הנהלים לטובת אינטרסים כלכליים שלהם – מצב שאינו מפתיע לאור הציפיות הגבוהות שלהם מן הערוץ ועמדת הכוח שהם נמצאים בה כגורמים משמעותיים במשק. מצד שני, בחוק כפי שנקבע אין התייחסות להיבטים מסחריים של השידורים, לבד מקביעת נהלי עבודה של הזכיינים, וטבעי שהתמונה שהתקבלה בפועל תשקף בצורה ריאלית את היות הערוץ גוף כלכלי ואת המתח בין הפן הציבורי והמסחרי. נוכל לסכם בכך שאם ניכרים התבדות של ציפיות ואישור של חששות במה שנוגע ליישום חוק הרשות השנייה, אלו נובעים מכיפוף החוק בידי הזכיינים, ומניסוחים בחוק המשקפים ציפיות לתכנים של שידור ציבורי גרידא ואינם מתאימים למבנה הבעלות של הערוץ.


הקומדי סטור (צילום: טלעד)



התגשמות הציפיות והחששות של הגורמים השונים

שידורי הניסיון של הערוץ השני החלו באוקטובר 1986, במתכונת מצומצמת שהלכה והתרחבה. את תחילת השידורים מתאר נחמן שי, המנכ"ל הראשון של הערוץ, כהתמודדות בלתי פוסקת בין מרכזי הכוח בתוך הרשות השנייה, ובינה לבין הדרג הפוליטי והסביבה התקשורתית.

הערוץ הצליח בהדרגה להוות תחרות של ממש לערוץ הראשון. הסמנכ"ל דאז מיכה לימור דיבר על "כיבוש מיידי של קהל הצופים" ומהפכה בהרגלי הצפייה. ביוני 1994 כבר היה אחוז הצופים בערוץ כפול מזה של הצופים בערוץ 1. אך כדברי לימור באותה שנה: "עדיין לא הצלחנו ליצור לוח משדרים הגיוני, שיתפרש על פני כל השבוע. כל זכיין עושה כטוב בעיניו, ואנחנו לא הצלחנו להקים גוף משומן שיבצע את הפרוגרמינג. כמו כן, טרם הצלחנו למצוא איזון בין איכות ופופולאריות". שלוש שנים אחר כך, בינואר 1997, אמר לעיתון "העיר" אורי שנער, מנכ"ל קשת: "אנחנו גורם שידור שמשדר יומיים בשבוע, ונמצא בסד. אתה צריך לעשות גם טוק שואוז, גם בידור, גם תכניות תחקירים, וכולה בשני ימי שידור".

בפועל התבססה רוב ההפקה המקומית בשנים הראשונות על תכניות אולפן ואירוח שתקציב ההפקה שלהן נמוך יחסית וחלקן ניזון מחסויות של חברות שונות. צפייה בשבוע טיפוסי כללה שעשועונים נושאי פרסים, תכניות מלל ומדי פעם סרטי תעודה (במידה רבה זה כך גם היום, להוסיף תכניות ריאליטי). שיבוץ לוח התכניות נעשה מתוך התחשבות ברייטינג כשיקול מרכזי.

בבחינה של התגשמות הציפיות והחששות של גורמים במערכת הפוליטית, ניתן לומר שלאחר שבירת המונופול התקשורתי בישראל אכן הורחבה החשיפה התקשורתית של הפוליטיקאים, אם כי בשביעות רצונם מתכני השידורים ומאופי החשיפה לא חל שינוי מהותי. בעיקרון ניזונה מערכת החדשות של הערוץ השני מאותם מקורות המזינים את הערוץ הממלכתי, והפלורליזם הוא אכן מדומה.

גורמים כלכליים במשק הישראלי נהנים מפעילותו של הערוץ ומההכנסות האדירות, אם מפרסום או חסויות בו ואם משותפות במניות. החששות מהפסד הכנסות של מקורות אחרים נמוגו. למשק הישראלי אכן ניתנה תנופה עקב פעילות הערוץ המסחרי, מה שמתבטא בעיקר בהתרחבות הקונצרנים וחברות הענק. השפעת הזכיינים על תכני השידורים ואופי פעילות הערוץ מעניקה להם הרבה יותר מכוח כלכלי גרידא, ומבססת אותם פוליטית.

בשנים הראשונות שלאחר תחילת השידורים המסחריים, ברשות השידור צפו בעיניים כלות בשדרנים העוזבים אחד אחד את הערוץ הראשון לטובת שכר גדול יותר ותנאים הולמים שהציע ערוץ 2 (כמו חיים יבין, גדי סוקניק, אמנון אברמוביץ', דני רופ ועוד). גם העיסוק האינטנסיבי באחוזי הצפייה השפיע על רשות השידור, למשל ברכישת "החמישייה הקאמרית" עבור סכום של מיליון דולר. הערוץ הראשון ביקש לשמור על איכות גבוהה של שידוריו, ובאותה עת גם להתאים אותם לבקשת הקהל ובכך להתחרות בערוץ המסחרי – שתי מגמות שאינן מתיישבות זו עם זו והכניסו אותו למלכוד (תהליך שצפו כספי ולימור).

מבחינת התכנים – המצב כיום מאשר את רוב החששות. את תכניות הדגל של הערוץ השני ניתן לתאר כבידוריות טהורות, והן משופעות בפרסומת גלויה וסמויה ובחסויות מסחריות דומיננטיות מאוד (כמו החסות שמספקת "סלקום" ל"כוכב נולד"), כמו גם בתכנים המהווים למעשה פרומו לתכניות אחרות בערוץ. אנשי הטלוויזיה והבדרנים בערוץ התאימו עצמם לגמרי לתפישה הבידורית־מסחרית ולצורך להתחשב במגבלות שהטילו פרסומאים (זכורה הקריאה בתוכניתו של דודו טופז לפני קטיעת השידור: "פר־סו־מות!"). כפי שתיארו זאת לזרספלד ומרטון: "הברק של המסך הקטן כמעט תמיד נוסך זוהר על הסביבה, וכך נמנע המעבר החד בין הצבע הזוהר של התכנית לבין הצבע הזוהר של הפרסומת".

במידה שהדבר מתבטא באחוזי הצפייה, הרי שהציבור עצמו שבע רצון עד מאוד מתכניות האירוח והשעשועונים (מה שתואם את טענת מקלוהן לגבי היות הטלוויזיה מדיום בידורי מובהק). אחוזי הצפייה בתוכניות הבידור גבוהים באורח עקבי כבר שנים, מה שמפריך את הציפיות שהוזכרו קודם בדבר "מחלות ילדות" של הטלוויזיה שיחלפו במשך הזמן, ומצד שני, מאשר את החששות לגבי ההיצע המוגבל והפלורליזם המדומה שיקבל הצופה.

לסיכום, ניתן לומר שאופי פעילותו ותכני שידוריו של הערוץ השני ודאי אינם משקפים את הפן הציבורי שאותו היו אמורים לשקף. למרות הניסיונות למנעם, גברו השיקולים הכלכליים על השיקולים הציבוריים. הקריאה החוזרת במקורות משנים ראשונות של עיבוד רעיון הערוץ השני ובחינת הציפיות שעורר, מלמדות רבות לגבי "מה היה יכול לקרות", ואולי גם מה לא יכול היה להימנע, במדינה שבה מפת התקשורת הסגורה והשמרנית חישבה להתפוצץ. דמותו של הערוץ השני כיום משקפת בנאמנות מגמות חברתיות וכלכליות בארץ, גם אם לא בדיוק לפי כוונת המחוקק.

קישורים
חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (PDF)
חלקו הראשון של המאמר
נגד כל הסיכויים (סמדר שילוני, YNET)
הערוץ השני של הטלוויזיה (דן כספי ויחיאל לימור)
ITV
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "תקשורת"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  טמבלוויזיה • האייל האלמוני • 15 תגובות בפתיל
  תשומת לב • מוני דביר • 7 תגובות בפתיל
  למען הדיוק ההיסטורי, • טווידלדי
  ובכל זאת, כמה דברים טובים שאפשר לומר על הערוץ השני. • רז • 3 תגובות בפתיל
  House of Fun • ברקת • 74 תגובות בפתיל
  כוכב נולד כבר לא סגול • ברקת • 2 תגובות בפתיל
  מה כל כך רע? • YB

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים