מה כל כך רוחני במכות? 3051
טאי־צ'י איננו סתם אוסף של תנועות מסוגננות. זוהי אמנות לחימה עתיקה ומורכבת שיש לה היבטים לחימתיים, פילוסופיים ובריאותיים. מה מביא אנשים רבים כל כך להקדיש בכל יום לפחות שעה מזמנם לביצוע אותן תנועות?
קבוצת אנשים מתרגלת טאי־צ'י. צילום באדיבות maviloca
כשהגעתי לסין בפעם הראשונה, לפני כאחת עשרה שנים, אחד הדברים שהותירו עלי רושם חזק במיוחד היה המראה של מתרגלי הטאי־צ'י: מדי בוקר, בין השעות שש לשמונה, היו הפארקים והגנים הציבוריים מתמלאים בהמוני אדם בגילאים שונים המתנועעים באיטיות, שקועים איש־איש בתוך עולמו הפנימי. קשה היה שלא להתרשם מן התנועות האיטיות והמסוגננות, מהדיוק ומהריכוז שהפגינו המוני המתרגלים. מצד שני, קשה היה שלא לתהות: למה הם עושים את זה? מה מביא אנשים רבים כל כך, באחת המדינות הלחוצות ביותר בעולם, להקדיש בכל יום לפחות שעה מזמנם לביצוע של תנועות איטיות ומסוגננות; תנועות שהנן אולי בעלות ערך אסתטי, אך חסרות משמעות מכל בחינה אחרת?

כמובן שעד מהרה נמצא מי שהתנדב להסביר לי שלא מדובר כאן בתנועות חסרות משמעות; הטאי־צ'י, או טאי־צ'י־צ'ואן בשמה המלא, הוא ידע לומר, איננה סתם אוסף של תנועות מסוגננות. מדובר באמנות לחימה עתיקה ומורכבת שיש לה היבטים לחימתיים, פילוסופיים ובריאותיים. אותו אדם אף ידע להסביר שמתרגלי הטאי־צ'י עוסקים באמנותם בכדי לפתח לא רק את בריאותם ואת יכולת הלחימה שלהם אלא גם את אישיותם, את החשיבה האסטרטגית שלהם ואת יכולתם להתמודד עם מצבים שונים.

אבל הדברים עדיין לא היו ברורים: ראשית, מה הקשר בין כל אותן תנועות איטיות ומסוגננות לבין לחימה? ויותר מזה, מה מביא אנשים שאינם מתאבקים או לוחמים מקצועיים, להקדיש כל כך הרבה זמן ומשאבים לתרגולה של איזושהי אמנות לחימה אזוטרית?

גם הדיבורים על הפן הפילוסופי או הרוחני של הטאי־צ'י ועל אמנות לחימה ככלי לפיתוח האישיות והחשיבה האסטרטגית, נשמעו מעט מוזרים, בלשון המעטה. אחרי הכול, מה בדיוק הקשר שבין פילוסופיה להחלפת מהלומות? מה יכול להיות כל כך רוחני במכות? במרבית הקטטות הרי מנצח מי שהוא גדול יותר, חזק יותר ואגרסיבי יותר. התפקיד שממלאים רמת האישיות, המחשבה המעמיקה או התבונה האסטרטגית במצבים כאלו הוא לרוב זניח למדי. כל מי שמפקפק בכך מוזמן לערוך תרגיל מחשבתי קצר ולנסות לדמיין כיצד תסתיים קטטה בין אלברט איינשטיין ומייק טייסון.

יתכן והתהיות הללו היו בין הגורמים שהביאו אותי בסופו של דבר להחליט להתנסות מכלי ראשון באותה אמנות לחימה מוזרה. במאמר זה ברצוני לפרוש כמה מן התשובות שקיבלתי לשאלות הללו, במהלך השנים שבהן עסקתי בטאי־צ'י. כמובן שכל האמור לעיל לא מבטא בהכרח את מהותו של הטאי־צ'י, אלא לכל היותר, רק את זווית הראיה האישית שלי.

המסורת מייחסת את המצאת הטאי־צ'י לחכם טאואיסטי מתבודד בשם צ'אנג סן־פנג, שחי כנראה במאה השלוש־עשרה והתפרסם ביכולת הלחימה המופלאה כמו גם בכוחותיו העל־טבעיים. חוקרים ביקורתיים יותר ממקמים את ראשיתו של הטאי־צ'י ככל הנראה אי־שם בסביבות המאה השבע־עשרה. על פי חוקרים אלה הוא נוצר כתוצאה מן השילוב בין מגוון של טכניקות לחימה צבאיות או צבאיות־למחצה שהתפתחו במהלך השנים לבין שורה ארוכה של תרגילי נשימה, התעמלות ובריאות שנפוצו בכל רחבי סין ונודעו בכינוי יאנג־שאנג (אמנות החיים) או צ'י־קונג. הטאי־צ'י אם כן הינה במהותה טכניקת לחימה בעלת מאפיינים בריאותיים, מנטאליים ופילוסופיים ייחודיים. ההגדרה המקובלת לטאי־צ'י הינה: "אמנות לחימה פנימית רכה". אנסה להסביר בקצרה את משמעותה של ההגדרה הזאת.

בעולם אמנויות הלחימה מקובל בדרך כלל להבחין בין שיטות קשות לעומת שיטות רכות. שיטות קשות הינן כאלו העושות שימוש בכוח או במהירות. הן מבוססות על חתירה למגע, על התנגשות עם היריב ועל הפעלת עוצמה מהירה וממוקדת. שיטות רכות לעומת זאת מעדיפות בדרך כלל גישה עקיפה בהפעלת הכוח; בשיטות כאלו הדגש הוא יותר על טכניקה, עורמה והשתלבות בתנועת התוקף, ולא על הפעלת כוח ממוקד. בשיטות מהסוג הזה יעדיפו, על פי רוב, את השימוש בכוחו של היריב ולא את ההתנגשות הישירה איתו.

הבחנה נוספת המקובלת בעולמן של אמנויות הלחימה הינה זו שבין שיטות חיצוניות לשיטות פנימיות. שיטות חיצוניות הן כאלו שבהן העוצמה מתבססת על כוח השרירים ועל שימוש בטכניקה עדיפה. בשיטות שכאלה האימון נועד בעיקר כדי לבנות את מסת השריר וכדי לרכוש שליטה בטכניקה. בשיטות הפנימיות, לעומת זאת, העוצמה היא פנימית. היא נובעת משימוש נכון בנשימה, מן הריכוז המנטאלי וכן מהפעלת הגוף כולו כיחידה אחת, בהתאם לעקרונות רפואיים כאלה או אחרים. בשיטות שכאלה האימון נועד, מלבד לצורך רכישת שליטה בטכניקה ובתנועה, גם לשם הפעלה נכונה של מערכות הגוף ולשם בנייתה של אותה עוצמה פנימית שאינה מבוססת על שרירים.

לענייננו, חשובה במיוחד החלוקה השלישית, זו שבין שיטות לחימה לבין אמנויות לחימה. במונח "שיטות לחימה" הכוונה לכל אותן שיטות או טכניקות שמטרתן היא בראש ובראשונה לחימה נטו; שיטות שנועדו לספק לאדם המתאמן בהן כלים להגנה עצמית או להכשיר אותו להתמודד עם מצבים אלימים. במקרים שכאלו, לבזבז זמן על טכניקות שאינן יעילות בקרב ממשי, כמו גם כאלו שדורשות שנים ארוכות של לימוד, יהיה חסר טעם. בשיטות כאלו הדגש יהיה על השגת יעילות קרבית מקסימלית בזמן הכשרה מינימלי. אולם, כאשר אנו לא מדברים על שיטת לחימה אלא על אמנות לחימה, המצב הוא שונה.

ידי מתרגלת טאי־צ'י. צילום באדיבות Diana bella


באמנויות אלו המטרה הראשונית היא שיפור וטיפוח עצמי – הן ברמה הגופנית, הן ברמה הנפשית והן ברמה המחשבתית. הלחימה עצמה מהווה רק מטרה משנית או רק אמצעי עזר, בדרך לאותה מטרה ראשונית של בניית האדם. ניתן לומר אפוא שאמנויות הלחימה השונות נבדלות זו מזו על פי הפילוסופיה העומדת בבסיסן, וכן על פי האופן שבה הן תופשות את הדרך הנכונה לשיפורו של האדם.

למה הכוונה? כיצד ניתן לשפר את האדם באמצעות לחימה? איזו פילוסופיה עמוקה יכולה להסתתר מאחורי אגרופים ובעיטות? כדי להבין זאת ננסה לחזור מעט אחורה, ולהבין את משמעותה של הפילוסופיה או החוכמה בהקשר הסיני שלה.

בסין הקדומה, המונחים שבהם השתמשו בכדי לתאר את ההוגים הגדולים, היו 'החכם' (zi), או 'איש המעלה' (junzi). בניגוד למדען או לפילוסוף המערבי, הרי שהחכם הסיני לא בהכרח נתפש ככזה המצטיין בידע התיאורטי שלו. החכם, על פי התפיסה הסינית המסורתית, הינו זה שיודע כיצד לחיות נכון. הוא זה שמצויד בגישה הנכונה לחיים; החכם, או איש המעלה, הינו זה שבכל הנסיבות האפשריות תמיד ינהג באופן מושלם. ניתן לומר אם כן שהפילוסופיה במובנה הסיני הנה בראש ובראשונה 'חוכמת החיים': החוכמה כיצד להתנהל בעולם, כיצד להתייחס אל עצמנו וכיצד להתייחס אל המציאות הסובבת אותנו. וכך, הקונפוציאניזם הציב את האידיאל של האדם המקפיד לשמור על מידת האנושיות ועל היחס הנכון לעצמו, למשפחתו ולסביבה; הטאואיזם העמיד את האידיאל של האדם המתנהל בספונטניות מוחלטת ומשתלב תמיד עם מהלכם של החיים; והבודהיזם הסיני – ובעיקר אסכולת הצ'אן - הציב את האידיאל של אדם המצוי תמיד במצב של ערנות מלאה ונוכח באופן מלא בכל מעשה, בכל רגע ובכל חוויה. בכל התפישות הללו, הדגש איננו על ידע כלשהו, אלא בעיקר על תכונות אופי מסוימות שעל האדם להטמיע בתוכו. כל האסכולות הללו דורשות מן האדם לסגל לעצמו יחס כלשהו אל עצמו ואל העולם שסביבו. הרעיונות שעמדו בבסיסן של כל האסכולות הללו תמיד היו רעיונות מעשיים, כאלה הניתנים לבחינה וליישום בעולם החיצוני. כמו כן, על פי רוב הן האמינו שהדרך לרכוש את אותן תכונות אופי ולהטמיע אותן אינה רק באמצעות לימוד עיוני אלא בעיקר בדרך של תרגול מעשי, ממושך ויומיומי.

אם נחזור לענייננו, אזי אפשר לומר שאותם עקרונות של הטמעת צורות חשיבה מסוימות, של סיגול יחס נכון למציאות, של תרגול מעשי בלתי פוסק ושל בחינה מתמדת של העקרונות על פי יכולת היישום שלהם בעולם המעשי, הם גם אלו שעומדים בבסיסן של רבות מאומנויות הלחימה הסיניות המסורתיות, ובבסיסו של הטאי־צ'י צ'ואן בפרט.

אפשר להדגים זאת באמצעות התבוננות בדרך התרגול המקובלת באמנויות אלו. במרבית אמנויות הלחימה הקלאסיות התרגול הוא בעל אופי דואליסטי: מצד אחד תרגול איטי, מדוקדק ובעל אופי מדיטטיבי של סדרה קבועה של תנועות – ומאידך תרגול חופשי יותר, אל מול יריב או בן־זוג; התפישה שעומדת מאחורי אופי התרגול הזה הנה שכל חלק אמור לבנות את משנהו. התרגול האיטי והמדויק של סדרת התנועות אמור לבנות את גופו של המתרגל ולהטמיע בתוכו עקרונות שמאוחר יותר ישמשו אותו אל מול בן הזוג. העבודה מול בן הזוג אמורה לשמש כמעין מעבדה, שבאמצעותה יוכל המתרגל לבחון את טיבו של התרגול האישי שלו ולבדוק האם אכן הצליח להטמיע בגופו ובתודעתו את העקרונות הנכונים, ובאיזו מידה. אבל כאמור, הדברים לא אמורים להישאר רק ברמה הפיזית. כדי להבין זאת עלינו להתבונן לרגע בשתיים מתפישות היסוד המשותפות לרבות מאמנויות הלחימה הקלאסיות: הראשונה היא תפיסת הקרב כמטאפורה לחיים, השנייה היא התפיסה ההוליסטית של הקיום האנושי בעולם. התפישה הראשונה משמעה כי הקיום האנושי בכללותו נתפש כסוג של התמודדות בלתי פוסקת נגד שורה של כוחות חיצוניים המופעלים על האדם בכל רגע ורגע. לאורך כל חייו נדרש האדם להתמודד עם הסביבה, עם האנשים שאיתם הוא בא במגע, עם הנסיבות שבהן הוא נמצא וכדומה. אדם לא נבון, גורסות התפישות הללו, עלול להתנגש ללא הרף עם סביבתו ועם הכוחות שפועלים עליו, עד שיכלה את כוחותיו. לחלופין, אדם כזה עלול להירתע מהתמודדות ולאמץ מדיניות של נסיגה בלא תנאי, בכל מצב של עימות. לעומת זאת, אדם חכם – אדם שהוא 'אמן־חיים' אמיתי - יידע כיצד להתמודד עם הכוחות שמפעילים עליו החיים. אמן שכזה יידע תמיד כיצד להשתלב עם הכוחות שפועלים עליו וכיצד לנצל כל מצב אפשרי לטובתו.

דבר זה מביא אותנו לרעיון השני המשותף לרבות מאמנויות הלחימה, וזו התפישה האחדותית של הקיום האנושי. הן הרובד הפיזי, הן הרובד הנפשי והן זה המחשבתי נתפשים, בהתאם להסתכלות זו, כהיבטים שונים של אותו הדבר. אותם עקרונות שמנחים את תנועתו הפיזית של האדם הם גם אלו שצריכים להנחות את תנועתו הנפשית; אותם עקרונות שמשמשים לוחם להתגבר על יריב עדיף ממנו, הם גם אלו שיכולים לשמש אותו להתגבר על מצבים קשים בחיים. מן התפיסה האחדותית הזו נובעת האמונה כי אם אדם כלשהו הנו בעל אישיות מרשימה – 'איש המעלה', אם להשתמש במינוח הקונפוציאני – הרי שהדבר צריך לבוא לידי ביטוי בכל מה שהוא עושה. אם מאן־דהו הוא אמן לחימה אמיתי, הרי שעליו להיות אמן גם בכל יתר תחומי החיים.

מסקנה אחת שעולה מכאן הנה שככל שהאדם ילטש את יכולותיו באמנות הלחימה – כלומר ככל שהוא יצליח לסגל לעצמו את עקרונות ההתמודדות הנכונה עד לרמה כזאת שהוא יפעל על פיהם באופן ספונטני והם יהפכו להיות לו למעין טבע שני – כך גם תשתפר רמת האישיות שלו וכך גם ישתפרו יכולותיו בכל יתר התחומים. מסקנה נוספת היא שלפחות ברמה העקרונית, ככל שרמת האישיות של האדם גבוהה יותר, כך הוא גם יוכל – אם יתאמן מספיק - להגיע לרמת לחימה גבוהה יותר.

(צילום באדיבות ShakataGaNai)


אומנויות הלחימה השונות נבדלות זו מזו על פי העקרונות העומדים בבסיסן ועל פי האופן שבו הן תופשות את ההתנהלות הנכונה במצבים של עימות. אם נעבור מהמקרה הכללי של אמנויות הלחימה אל המקרה הפרטי של הטאי־צ'י צ'ואן, אזי אפשר להצביע על מספר עקרונות שעומדים בבסיסו: הידועים שבהם הם עיקרון השחרור, התנועה מן המרכז וכן האופי הדיאלוגי של הלחימה.

בניגוד לשיטות לחימה שבהן המתאמן נדרש לפתח את שריריו ואת כוח הסיבולת שלו, לחשל את גופו ואת רוחו ולהפוך את עצמו למעין מבצר בלתי חדיר, הרי שבטאי־צ'י הגישה היא הפוכה; אמן טאי־צ'י נדרש להיות רך וזורם ככל האפשר, הן ברמה הגופנית והן ברמה הנפשית. עליו להימנע ככל האפשר מהפעלת כוח, להימנע מלהתנגד לתנועתו של היריב ולהימנע ככל האפשר מכל התנגשות איתו. במקומות רבים אופן התנהלותו של איש הטאי־צ'י צ'ואן מתואר ככזה הדומה יותר לזרימת המים, מאשר ליציבת הסלע. אם לנסות לתרגם את הדברים לפסים מעשיים, ניתן לומר שלעקרון השחרור, כפי שהוא בא לידי ביטוי בטאי־צ'י, ישנם שני היבטים מרכזיים: האחד הוא הרעיון בדבר התנועה המתבצעת ללא כל מאמץ, והשני הוא הרעיון של הכוח הפורץ החוצה, בלא כל חסימה.

מקובל לומר כי מתרגל טאי־צ'י צריך, אם כן, לחתור לשחרור פיזי ומנטלי מוחלט, הן בשעת האימון והן בשעת הקרב. עליו להימנע מלאמץ שום שריר בגופו שלא לצורך והוא נדרש לדעת להתגבר על כל התקפה במינימום של הפעלת כוח. הדבר קשור לאחד הרעיונות הבסיסיים במחשבה הטאואיסטית: הרעיון בדבר 'אי־עשייה' (wu-wei). בהקשר הטאואיסטי משמעות הדבר היא שעל האדם להניח לדברים להתרחש. אסור לו להתערב במהלך האירועים או לכפות את רצונו על המציאות. בהקשר של הטאי־צ'י, משמעות הדבר היא שעל המתרגל להניח לתנועה להתרחש כמו־מעצמה; עליו להימנע ממאמץ מיותר ולהימנע מלערב כוונה או מחשבה בתנועתו. ניתן לומר שעליו לשחרר את גופו לחופשי. שעליו לתת לו לבצע את התנועות באופן שיהיה מדויק – אך יחד עם זאת גם ספונטני.

דבר זה מביא אותנו להיבט השני של רעיון השחרור: התפישה שיש להניח לכוח לפרוץ מעצמו מתוך הגוף, ללא כל הפרעה. התפישה העומדת מאחורי הדברים היא שמאמץ מיותר, מתח בלתי הכרחי או מחשבה שאינה במקום, כל אלה חוסמים את תנועתו החופשית של הגוף. חלק ממטרת התרגול הינה לשחרר את החסימות הללו. לתת לתנועה לפרוץ מעצמה בדיוק ברגע הנכון, מבלי לבזבז כוח על חסימות מיותרות.

אם כן, בתרגול של טאי־צ'י, אחד הדגשים הוא על רכות ושחרור. גם במגעו היומיומי עם העולם אמן טאי־צ'י אמור, ברמה העקרונית לפחות, להתנהל בצורה "רכה", כלומר ללא תוקפנות וכוחניות. אבל כמובן, שחרור אינו שקול לרפיסות. גם ברמה הפיזית, גופו של איש טאי־צ'י אמור להיות משוחרר, אבל נטוע היטב במקום. בכתבים הקלאסיים של הטאי־צ'י מקובל להשוות את גופו של אמן הלחימה למוט של פלדה, מלופף סביב בצמר גפן. דבר זה מביא אותנו לעיקרון נוסף שהנו בעל חשיבות עליונה בטאי־צ'י וזהו עיקרון המרכז.

אחד העקרונות המרכזיים בתרגול הטאי־צ'י הינו הרעיון שכל תנועה של הגוף, אף הקלה והבלתי מורגשת ביותר, צריכה לנבוע מתוך מרכז המסה. הגוף כולו, בזמן התרגול, אמור להיות רפוי ומשוחרר לחלוטין. עליו לנוע ללא כל מאמץ. המרכז לעומת זאת, צריך להיות קבוע במקום, כמו מוט של פלדה שנעוץ עמוק באדמה. מהעובדה שכל תנועותיו של הגוף יוצאות מנקודה אחת נןבע, בין השאר, שהגוף כולו נע כיחידה אחת. בכל תנועה קלה של היד או הרגל מעורב הגוף כולו. משמעות נוספת הינה שעל המתרגל להיות מודע כל הזמן למרכז הגוף שלו; עליו לחוש בכל רגע היכן נמצא מרכז הכובד של גופו ובכל פעם שהוא מאבד את שיווי המשקל הוא צריך לדעת לחזור ולהתמקד במרכז.

לעיקרון זה, מלבד השפעתו על אופי התנועה ועל היציבה, יש כמובן השלכות על אופי הלחימה: ראשית, אם הגוף כולו מעורב בכל תנועה, אזי מאחורי כל תנוחה או כל מכת יד נמצאת כל עוצמתו של הגוף. בכל תנועה בטאי־צ'י המתרגל נדרש להשתמש בכל המסה של גופו. כמו כן, כשם שהמתרגל צריך לחוש היכן מרכז הכובד שלו, עליו ללמוד גם להרגיש את מרכז הכובד של היריב שמולו. עליו לדעת כיצד לערער את מרכז הכובד של היריב, כיצד ללחוץ עליו וכיצד להוציא אותו משיווי משקלו.

(צילום באדיבות kweezy mcG)


כאן אנו מגיעים לעיקרון נוסף שתופש מקום מרכזי בפילוסופיית הלחימה של הטאי־צ'י, וזהו האופי הדיאלוגי של הלחימה. כפי שראינו לעיל, על פי הטאי־צ'י צ'ואן הבסיס לכל התקפה יעילה היא היכרות מעמיקה של התוקף עם עצמו – וכן היכרות מעמיקה עם היריב, עם מרכז הכובד שלו ועם תנועתו. ניתן לומר כי בניגוד לשיטות שבהן המתרגל נדרש בראש וראשונה לפתח יכולת להכות במלוא העוצמה – כאשר לצורך העניין אין זה משנה האם הוא מכה את האוויר, את שק האגרוף או את היריב – הרי שבטאי־צ'י, המתרגל נדרש בראש וראשונה לדעת להקשיב. בזמן התרגול האישי עליו לדעת להקשיב לסביבה ולגופו שלו. בעת התרגול בזוגות לעומת זאת, עליו לדעת להקשיב לגופו ולתנועתו של בן־הזוג. מתרגל טאי־צ'י מיומן צריך לחוש את האופן ואת הכיוון שבו נע היריב והוא צריך לדעת להגיב באופן ספונטני לכל תנועה שלו, לעתים אפילו לפני שהיא מתבצעת. לשם כך עליו לפתח את השחרור הפיזי והמנטלי, את המודעות לגופו־שלו ואת הרגישות לסביבה. באופן זה אמן לחימה מיומן יידע כיצד להיות תמיד במקום הנכון ובזמן הנכון, כיצד להשתלב בתנועתו של היריב וכיצד לנטרל את ההתקפה שלו תוך מינימום של הפעלת כוח.

אם נסכם, ניתן לומר שהלחימה בטאי־צ'י אינה מתבססת על מסה ועל עוצמה אלא על שחרור, על הקשבה ליריב ועל היכולת לנטרל את התקפתו במינימום של מאמץ. כמו כן, ניתן לומר גם שעל פי דרך החשיבה האופיינית לאומנויות הלחימה הפנימיות ההתמודדות מול גורם כלשהו – בין אם זו התמודדות פיזית ובין אם זו התמודדות מנטלית, בין אם במצבי מלחמה ובין אם במצבים של שלום – איננה רק פונקציה של עוצמה, או של היכרות עם טכניקות כאלה או אחרות; על פי התפיסה הזו זוהי אמנות. אמנות שיש ללמוד אותה ולהתעמק בה ושאפשר, באמצעות עבודה נכונה והפנמה של עקרונות מסוימים, גם לרכוש בה שליטה.

כאן אולי אפשר לעצור רגע ולהפליג במחשבות. כידוע, על פי רבות מאסכולות המחשבה הסיניות ישנו קשר הדוק בין אתיקה לבין פוליטיקה. על פי תפישתן של אסכולות אלה, אותם עקרונות שצריכים להנחות את התנהלותו של האדם הפרטי הם גם אלו שצריכים להנחות את התנהלותה של החברה או המדינה; אותם עקרונות שצריכים לעמוד בבסיס יחסו של האדם הבודד אל עצמו ואל סביבתו, הם גם אלו שצריכים לעמוד בבסיס יחסה של המדינה אל אזרחיה, אל בעלות בריתה ואל אויביה. כתוצאה מן התפישה הזו למשל, נדרשו פקידי הממשלה בסין הקיסרית, כחלק מהכשרתם, לעסוק בקלאסיקה הקונפוציאנית ובשירה, מתוך אמונה שעיסוק כזה יפתח את מידת האנושיות שלהם ויאפשר להם גם לנצל תכונות אלו לשם ניהול נכון של המדינה. ניתן כמובן לתהות: האם ניתן לומר דבר דומה על אמנויות הלחימה? האם ניתן לגבש תפיסה אסטרטגית, ברמה הלאומית או הגלובלית, המבוססת על עקרונות הטאי־צ'י? ויותר מזה: האם עיסוק בטאי־צ'י עשוי להפוך את האדם לטוב יותר? למנהל טוב יותר? אולי אפילו למדינאי או אסטרטג מוצלח יותר?

קשה לענות על כך באופן חד משמעי. סביר להניח שעבור כל מי שחי בארץ בשנים האחרונות, יש משהו מאד קוסם במחשבה על אסטרטגיה צבאית או מדינית המבוססת על מניעת התנגשות ישירה, על הקשבה לעצמך, הקשבה ליריב ונטרול כל איום תוך הפעלה של מינימום כוח. יש גם משהו מאד קוסם במחשבה שבאמצעות תרגול יומיומי של תנועות איטיות ומסוגננות האדם עשוי להפוך לא רק ליותר משוחרר, סובלני וקשוב אלא גם לאסטרטג מוצלח יותר ולמעין "איש מעלה" היודע לחוש את זרימת האירועים ולפעול על פיהם באופן ספונטני.

אבל כמובן שבפועל הדברים מסובכים יותר. לוחמים דגולים אינם בהכרח חכמים דגולים. כל מי שהזדמן לו להכיר אנשים העוסקים באמנויות לחימה יוכל להעיד שיש ביניהם אנשים טובים ורעים, חכמים וטיפשים. נראה שבסופו של דבר, ערכה של הפילוסופיה של הטאי־צ'י, בדומה לערכן של שיטות פילוסופיות בכלל, תלוי בעיקר באופן היישום שלה, כמו גם באדם המיישם אותה.



הכותב מתאמן מזה כעשר שנים בשיטת טסו־נאן מאן־פאי, במסגרת "המרכז הישראלי לטאי־צ'י". המאמר מבוסס בעיקרו על ניסיונו האישי.
קישורים
צ'אנג סן־פנג - ויקיפדיה
האם אתה עוסק באמנות לחימה? - סקר באייל הקורא
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "פילוסופיה ומוסר"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

הקנטרנות בשירות החוק 498147
1. עפ"י הידוע לי, הפירוש המוכר שנתת למושג "אמנויות פנימיות" הוא מדרש עממי שגוי. מקור השם הוא בהגדרה של בה גואה, טאי-צ'י ושינג-אי כמשפחה אחת (אלה האמנויות הפנימיות), וכל אמנות אחרת- הוגדרה חיצונית ‏1.
2. רבים מהעקרונות שציינת כמייחדים את הטאי צ'י, או לפחות את אמנויות הלחימה הרכות, מאפיינים למעשה כל אמנות (או שיטת) לחימה שאני מכיר. לדוגמא, בכל אמנות בה קיים אלמנט של מכות, "המתרגל נדרש להשתמש בכל המסה של גופו", ולא רק בלחימה, גם בטניס או גולף. משפטים כמו "הלחימה אינה מתבססת על מסה ועל עוצמה אלא על שחרור, על הקשבה ליריב ועל היכולת לנטרל את התקפתו במינימום של מאמץ" תשמע גם באימוני איגרוף.

1 http://www.sinit.co.il/article.aspx?id=40, פסקה שניה תחת הכותרת "מקור השיטה"
ערכו של הקרטה 498153
מאוד התלהבתי בילדותי מהקרטה ושיטות הלחימה היפניות,וגם התאמנתי מספר שנים.
אבל האמת שחשתי אכזבה כשהבנתי שמקצוע כמו איגרוף נותן מענה יותר אפקטיבי להתקפה .
טאי צי בכלל נמצא כל כך רחוק מלוחמה ביריב שזה ממש לא אפקטיבי,כך שאם מישהו רוצה ללמוד מדיטציה או לשפר את איכות חייו אז יכול להיות שטאי צי יעזור , אבל אם המטרה להכניע ערס שמאיים עליך , טאי צי לא יעזור , קרטה שוטוקאן קצת יעיל , לוחמה משולבת גם , גוגו ריו גם לא רע , ומכה בראש עם אלה טלסקופית או סתם מוט ברזל יעבוד הכי טוב.
ערכו של הקרטה 498168
ניסית להתאמן בשיטת "דוד שלי שוטר"?
ערכו של הקרטה 498171
אתה מזלזל כאן, מעל הדפים הרגישים, החשופים האלה, באינטליגנציה של אחינו הערסים? אתה מסכן לא רק את עצמך, אתה מסכן את כולנו!

חוץ מזה נניח ש"דוד שלי שוטר" יגן עליך בפני הערס לאיזה שלוש דקות - אבל הרי זה לא ייתן לך אחוז אחד מהסיפוק הנפשי שיספק לך המפגש בין לום הברזל והראש שלו!
ערכו של הקרטה 498172
בוא נודה באמת. אנחנו באייל הקורא. אם ערס, לום וראש יתכנסו באותו משפט, זה לא יהיה ראש שלו.
אנחנו מדברים על אותו מאו דזה דונג? 498174
מה, טאי צ'י זה לא הזקנים והזקנות הסינים האלה מהטלויזיה (ופעם אחת גם זקנות ישראליות בבית אבות בארץ, אבל זה בטח היה בשביל להצחיק) שעומדים ברחובות, מזיזים את הרגליים כמו סרטן שהתבלבל בכיוון ואת הידיים לאט-לאט בתנועות מחיאת-כ-פיים-שתיים-ש-לוש כמו שאני זוכר מהריתמיקה המעצבנת של הגננת זיוה? איזה מכות, מה מכות איפה מכות? תביאו סרטון מיוטיוב או שאני לא מאמין לאף מילה!

ובכלל, איזה עיתונאי שחזר מסיור במזרח הרחוק אמר שכיום הטאי צ'י מקובל באמת כתנועה למבוגרים ואת ה"רוחניות" מוסיפים במסגרת השיווק למערב. הוא פלט משהו, לצאת ידי חובה, גם על זה ש"זה התחיל כאמנות לחימה עתיקה", ומפיו זה נשמע כמו דיבורים על מבחן בתושב"ע. מכות הוא אפילו לא הזכיר.
נראה אותך אומר את זה *להם* בפנים 498176
נראה אותך אומר את זה *להם* בפנים 498193
לא הבנתי מה הלך שם, הקאה היא חלק מקובל מהריטואלים ואחריה פשוט ממשיכים כאילו כלום, או שזאת לא היתה הקאה אלא איזה פטנט מ"זמיר טריקים"? (הוציא לי את החשק לארוחת צהריים)

אגב, אין לי שום מושג בדברים האלה, אבל נראה לי ששניהם התמחו בעוד אמנויות, לא רק בטאי צ'י. וההימור הזה הוא בלי קשר לשאלה העמוקה מה זה בדיוק טאי צ'י לכל פרטיו ודקדוקיו.
נראה אותך אומר את זה *להם* בפנים 498197
יכול להיות שלא שמת לב- הסרטון הנ''ל הוא פארודי לחלוטין (ומצחיק מאוד, לבינוניות דעתי), לא מדובר בקרבות אמיתיים.
נראה אותך אומר את זה *להם* בפנים 498204
לא נעים להודות אבל אם לא היית אומר לי, לא היתה לי דרך לדעת על בטוח. וכן, זה קצת הצחיק אותי, אבל כנראה לא מהסיבות הנכונות - בעיני כל הקרבות והאמנויות האלה מצחיקים גם כשהם נעשים ברצינות.
נראה אותך אומר את זה *להם* בפנים 498207
"בעיני כל הקרבות והאמנויות האלה מצחיקים גם כשהם נעשים ברצינות"- אתה מתייחס לכל סוג של קרב (נניח, גם איגרוף תאילנדי וג'ודו)?
נראה אותך אומר את זה *להם* בפנים 498309
לא אכנס לסוגים השונים כי לא הייתי רוצה להפגין כאן את בורותי המבישה. ככלל, זאת לא שאלה של באיזה סוג מצליחים יותר לפרק את היריב (או את הלבנה) לגורמים. השילוב של היאבקות עם פוזה פילוסופית-מהורהרת ופליטת אמירות ''עמוקות''-כביכול הוא פשוט הומור טוב בעיני, יותר מכל קטע סטנד-אפ.
אנחנו מדברים על אותו מאו דזה דונג? 498179
זו היתה אמנות לחימה במובן המקובל עוד במאה הזו, אבל נסיבות הסטוריות שקשורות למשטר הקומוניסטי הביאו אותה לצורה בה היא מתורגלת היום במערב ‏1. לא יודע כמה אנשי טאי צ'י שמסוגלים להרביץ נותרו בסין. בעבר זו נחשבה אמנות לחימה מובילה ‏2 מבחינת יעילותה בפתרון סיטואציות אלימות באופן לא שוחר שלום.

1 בהכללה. יש עדיין מתרגלי טאי צ'י, אפילו בארצנו, שכוללים עוד דברים באימוניהם מלבד גירוש זבובים בהילוך איטי.
2 בסין
אנחנו מדברים על אותו מאו דזה דונג? 498194
"נסיבות הסטוריות", זה ביטוי מנומס ל"מתוך דאגה לבטחונו, דאג היו"ר לחסל את כל המאסטרים"? :)
אני זוכר שכשמאמן הטאי-צ'י היה מדבר על האפליקציות הלחימתיות 498200
תמיד היה מישהו שאמר ''אם מישהו בא לתקוף בצורה הזאת אני אגיד לו 'חכה רגע, עוד לא הגעתי לזה.'''.
מניסיוני במרכז הישראלי לטאי צ'י 498577
יש שם אנשים שנראים מרשימים, וכנראה יודעים ללכת מכות.
האמת שלא ראיתי שום הדגמה, ויכול להיות שזו סתם פוזה,
אבל בתחושה שלי יש שם גרעין של משהו אמיתי.

אבל, ופה בא האבל המאוד גדול, מה שהם מלמדים מתחילים
הוא לחלוטין לא יעיל, והם לא לגמרי כנים לגבי זה.
החומר שאמור להיות אפקטיבי ללחימה מועבר רק למתקדמים שהפכו
להיות איישי, שזה אומר ''תלמידים רשמיים בשיטה.'' כדי להתקבל
צריך להתקדם בחומר הרגיל, כלומר ללמוד בע''פ המון פרטים
קטנים בתנועות, ולהתנהג נכון, שזה כולל למשל כבוד למורים
וסבלנות. בינתיים אין לך שום דרך לבדוק את אפקטיביות החומר
שלמדת, והם יתחמקו מלענות על שאלות בצורה שנראתה לי חלקלקה.

בנוסף הם כמובן מנסים לטפח גאוות יחידה בזה ששאר אומנויות
הלחימה הן נחותות (מילה שלא נאמרת במפורש) וטאי צ'י נותן
יתרונות עצומים אם רק תתמיד לאורך זמן. זה לא בהכרח נכון.
ראיתי הרבה תלמידים וותיקים שלא יודעים להלחם. אולי הרוב.
כך ששווה לחפש מורים שמלמדים בצורה אחרת.

בסה''כ, מעצבן מאוד. אז עזבתי.
מניסיוני במרכז הישראלי לטאי צ'י 498582
הנחתי מהיכרות שטחית עם שמי שהולך ללמוד טאי-צ'י בארץ, ממילא אין לו ענין בשיפור יכולת הלחימה שלו (או שיש לו, אבל לא בשביל זה הוא לומד טאי-צ'י). אם נותנים לתלמידים רושם שהם לומדים משהו שישפר משמעותית את יכולתם להתגונן במקרה הצורך, זה גובל בהונאה זוטא. למה רק גובל? כי כנראה שגם הבכירים שוגים בדמיונות, ומאמינים שמה שהם מלמדים אכן רלוונטי למטרת הליכת מכות.
מניסיוני במרכז הישראלי לטאי צ'י 498596
עזוב רגע את מה שקורה הארץ. הבנתי מתגובה קודמת שלך שאתה
גם חושב ש"יש משהו" בשיטה, ושיש אנשים שיכולים להרביץ עם זה ?
מניסיוני במרכז הישראלי לטאי צ'י 498601
מנסיוני, פעם אותגרתי ע''י מכר מדריך טאי צ'י, לתקוף אותו.
תקפתי כמיטב יכולתי, אבל הבחור אף פעם לא היה במקום, מעדתי וכשלתי בכיוונים אקראיים ואם היה רוצה היה מכה בי כרצונו.
מניסיוני במרכז הישראלי לטאי צ'י 498625
יש קבוצת בקרה? או במילים אחרות, מה קרה כשתקפת כמיטב יכולתך אנשים אחרים, שאינם מדריכי טאי-צ'י?

(אני יוצא מנקודת הנחה שהדבר היחיד שאותו מדריך למד אי פעם הוא טאי-צ'י. האמנם כך?)
מניסיוני במרכז הישראלי לטאי צ'י 498627
כשהייתי נער החטפתי וחטפתי לא מעט, לא משהו מיוחד, סתם מכות כמו כל האחרים.
אני חושב שאתה צודק, בכל אופן אותו בחור היה חסיד גדול של השיטה עקב השיפור האדיר שחש בבעיות הגב שלו, ובכושרו הכללי ויכולת התנועה והקואורדינציה שלו (שמנמן וגמלוני).
מניסיוני במרכז הישראלי לטאי צ'י 498624
טאי-צ'י אמיתי כולל אימונים על דברים שהם מעבר למחול מודרני, ונראים כמו אימונים בכל אמנות לחימה אמיתית אחרת. מתאמני טאי-צ'י בימינו ברובם פשוט לא עושים את הדברים האלו. שיטות קראטה מסויימות כוללות תרגילי נשימה כחלק מהאימונים, ומה שקרה עם טאי-צ'י משול לכך שמישהו יעשה רק תרגילי נשימה, ויטען שהוא מתאמן בקראטה. לא שתרגילי נשימה לא יכולים להועיל, אלא שלשבור קרשים (או עצמות) בעזרתם, כנראה לא תצליח.
מניסיוני במרכז הישראלי לטאי צ'י 498676
חוץ מהמחול ראיתי שם דבר אחד שהרשים אותי, ונקרא סאן-צ'ואן.
זה אוסף של תרגילי עמידות סטטיות, ואתה פשוט עומד, בד''כ
עם ידיים פשוטות קדימה באיזשהי תנוחה, למשך כמה דקות. כן,
זה מאוד כואב. אתה אמור לשחרר שרירים כדי שזה לא יכאב, וזה
עדיין כואב.
הבכירים ביותר מסוגלים לעמוד ככה ללא הגבלה, ולא נראה שזה כואב
להם. אני לא יודע מה המשמעות של זה ללחימה, אבל נראה שהם מפתחים
איזשהי יכולת אמיתית - אולי חיזוק של הגידים והמפרקים - שמגדילה
את הסיבולת שלהם.
עוד תרגיל נחמד שראיתי זה תרגילי הדחיפות. באחד מהם אתה עומד
מול הבנזוג בעמידת מוצא, ואמור לדחוף אותו ממקומו, והוא אמור
לעשות לך אותו דבר. המטרה כמובן לנצח ולהשאר במקום, אבל בצורה
''משוחררת'', בלי להפעיל כוח ותוך שימוש בכוח שהבנזוג מפעיל נגדו.
כשעשיתי את זה מול הבכירים ביותר הרגשתי אצלם מין גמישות ויציבות
מרשימות והם תמיד העיפו אותי, אבל אני ממש לא אבן בוחן רצינית.
רוב התלמידים לא מסוגלים לזה, וכשהפעלתי נגדם כוח שרירים פשוט
ורגיל הם לא היו מסוגלים להשתמש בזה נגדי.
מניסיוני משני מורים בתקופות שונות 498710
זה בדיוק הענין. זה לא חייב תמיד להיות לחימה ברוטלית, הדבר, שמשנה ברגע האמת. נגיד לפעמים, זה יכול להיות יכולת שמירה על חדות חושיך, בלילה קר ומוקף אויבים. (נגיד, חדות חוש הכיוון וההגיון השכיח, בסערה, כשאתה על סוס ונער בזרועותיך)
תורות "לחימה"- המתרכזות *מאוד* בתירגולי נשימה, בריכוז עצמו, ובגוף, בהחלט מציעות גם יכולות מועילות- נפילה מוצלחת, ערנות לאיום, נתרול האיום המוסווה שמפגין אתה-גופך, כשאתה מפחד-
יכולת מועילה ביותר-
לכשתפגוש בכל קבוצה של כלביים - מגיחה מתוך האפלה (מומלץ אלף אלפי מנשה פעמים, ללוקים בפחד מחבירנו הכלבים ‏1).

1 לימוד, מכול סוג, של כל סוג, של "תורות "לחימה"", לא מפגש מפתיע עם כלבים גדולים בלילה במדבר, או באי בתאילנד. [2ואילך] שגם מומלצים, אגב, לשאינם בהריון וכ'ו וגו.
מניסיוני משני מורים בתקופות שונות 498725
אני מסכים שאלה יכולות מועילות. אבל בלי פיתוח של איזשהו
סוג של כוח כל העסק הוא לא אומנות לחימה, אלא סתם אומנות.

אגב, במרכז בהחלט מדברים על כוח שמגיע כתוצאה מהשחרור,
אבל לא ראיתי שום הדגמה ושום הסבר תיאורטי או תרגול מתאים
לא ניתן למתחילים. הכל ''בבוא הזמן,'' שזה אחרי שתבלה
שם מספיק זמן ותפגין מספיק כבוד לשיטה ולמורים.

ואני, כישראלי שבא מחברה לא מסורתית, חושב שבשביל כבוד
צריך לעבוד.
מניסיוני משני מורים בתקופות שונות 498737
התגובה מיועדת גם לזהריקו.

בכל אחת מהאומנויות המסורתיות, בודאי בתאי צ'י, מדובר (ולאו דוקא ברמות הגבוהות, יותר- בזמנך החפשי) בתורת חיים.
תורת תנועה ריכוז ונשימה - שמשפיעה ומושפעת על ומהפעילות כולה בחיים (מה לעשות- מדובר בדיבורים הוליסטיים להחריד, לשיטות הוליסטיות, כפי שאמר המורה השני שלי לקארטה, מתמטיקאי-פיזיקאי ואיש חינוך - "בקארטה אני מדבר על אנרגיות, בשביל לחסוך זמן") החיים עצמם, הם גם הדבר שאמור לצקת בתנועות כוח.
ההנחה היא, במידה מסוימת, כי העוסק באומנות חיה שכזו, אוהב גם סוגים אחרים של תנועה ופעילות בחיו, תיעול הצ'י (=האנרגיה נבעך), לא רק שאינו צריך לבוא על חשבון פעילויות אחרות שכאלו אלא, במוצהר, אמור להשתלב בהן (ולעודד ולכוון אותן).
תורות הלחימה, ידועות גם בשמות נוספים כמו "אימוני פיתוח אישי" ולא לשוא הן דרות בכפיפה אחת עם מדיטציות, אבל, לגבי החתירה לניצחון בעימות:
א. אדם העוסק בסבלות של עורות חמורים (כבד מאוד) במשך שלושים שנים וגם מתאמן בתאי צ'י, סיכויו לנצח סבל-עורות ותיק אחר, עולים משמעותית בעקבות האימונים (אם השני עסק באיגרוף משך אותו הזמן, אז לא).
ב. ניצחון על יריב אמיתי, עשוי להיות מושג גם בעזרת עמידות, סבלנות וזיהוי הרגע הנכון לפעולה או המנעות מפעולה, יכולות הניתנות לפיתוח כמו כל יכולת ודומני כי הדבר עולה בקנה אחד עם תורות מקבילות של אסטרטגיה.
מניסיוני משני מורים בתקופות שונות 498784
לטענתך הראשונה (תיעול הצ'י מסייע בכל תחומי החיים) קשה לי להתייחס, ראשית כי היא תלויה בהגדרת המושג צ'י, שנית כי לפחות במידה מסויימת, אני מאמין שזה נכון, ושלישית, כי זה פחות רלוונטי למיני דיון שלנו- גם יוגה עשויה לשפר את איכות חיי בתחומים רבים, אבל לא תהפוך אותי במובהק למרביץ תורה איכותי יותר.
לגבי טענתך האחרונה (זו מסעיף ב')- נכון, אבל אני לא מסכים שטאי צ'י מספק כלים טובים להתמודדות בעימות פיזי פרימיטיבי. אולי לעימותים אחרים כן.
לגבי טענתך מסעיף א' (השוואת הסבלים החסונים)- מדוע אתה חושב כך (בהנחה שמדובר בשיטתץ האימון הפופולרית בארצנו- פורמות ופושינג הנדס, ככל הידוע לי)?
מניסיוני משני מורים בתקופות שונות 498863
אם אתה מעונין בלוחם ריק יד, שעל פי פקודה או דינגדונג, יכריע את היריב החזק העומד מולו, בכל מחיר כאילו חיו תלוים בכל קרב, זו תהיה טעות ללמד אותו רק אומנות רכה ופילוסופית,
אני מסכים איתך- אין תחליף לפיתוח האגרסיביות- או הקטילה המקצועית, אי-מחסור ביריבים קשוחים, שמוכנים לחטוף מכות (כמעט) עד מוות (אולי בשל חוב כספי) ומכות חשמל יועילו.
אני בכל זאת מאמין- כי טענת 'תיעול הצ'י הכללי בחים' לא פחות רלוונטית למיני-דיון, אפילו אם קשה להתיחס אליה, ואפילו אם אתה מסכים, המיני-טענה הזו היא החשובה לי יותר, אבל, גם בשאלת הסבלים החסונים, השואלת (בערך) אם אומנות רכה תורמת *במשהו* לקרב (ולא כנגד אומנות קשה, אלא בהשוואה לחים מחשלים באותה המידה ללא אימון), אני לא יכול שלא להשתמש בטענה זו.
ומכיוון שהנושא, כפי שאני מתעקש לדבר עליו, אינו מאפשר גם לי, הבאת טיעון מוחץ המוכיח טענה כלשהי, נותר לי רק לדבר עוד על אותן טכניקות, של אימון הגוף תוך דגש על ההרמוניה של נשימה-תנועה-כוונה, עד שיראו לך כמשכנעות, כאמצעי לתעל כוח הנצבר עם סגנון החים הכללי, של המתרגל, גם למטרות קרב.
(אני רוצה לצין בשלב מאוחר זה, כי הניסיון הלא רציף שלי, הוא בעיקר בקארטה, אם כי-בסיבוב השני- בקראטה הפתוח להשפעת תאי-צ'י ויוגה (וויפסנאות), בהתנסויות קצרות נוספות ובסגנון חים פיזי למדי לעיתים).
אני מוצא את תשתית האימונים עצמה: 'שהיה במצב של מוכנות'-תחילת תנועה-ביצוע פעולה תוך נשימה מתואמת (אפשרות לחיפוש אחר "הנשימה האישית"), המרכיב החמקמק של להיות אחד עם התנועה, כמועילים בבואך לבצע שלל מיומנויות פיזיות, או בבואך לרכוש אחת כזו.
אך, מה שאני רוצה לומר הוא כי יותר מכך ש'גמישות הפעולה' הזו תבוא לידי ביטוי ברגע הקרב, היא באה לביטוי בעת העמל המתמשך ומכוונת את פיתוח כוח הגוף עצמו, ע"י עבודה נרכשת על הנקודות החלשות וחקירה מעמיקה יותר של השיטות התואמות את הגוף והטמפרמנט שלך .
גם העוסק בכל ספורט אחר, יוצא מורווח בנקודות האלו, אך, "תורות הלחימה הרכות", פשוט מכוונות לכך שתמצא דרכים ליסם אותן במעשיך. המעטים עד ללא די עלי אדמות וכ'ו וגו.
מניסיוני משני מורים בתקופות שונות 498873
אין לי מושג מהי ההשפעה של לימוד טאי-צ'י ממושך על נפש האדם, כי הכרתי אולי 2-3 בעלי נסיון כזה בכל חיי (וגם זה רק דרך הרשת), אבל במגבלה זו אני בסה"כ מסכים עם עם מה שכתבת. אם היתה לי סבלנות, הייתי שמח ללמוד טאי-צ'י, פשוט לא בשביל להיות לוחם טוב יותר.
מניסיוני משני מורים בתקופות שונות 498726
מנסיונם של החוקרים את נושא ההגנה העצמית, אבן היסוד והתכונה הראשונה (מבחינת יעילות) שמביאה לתוצאות טובות היא אגרסיביות, או כפי שהגדירו בפשטות: מנצח מי שמוכן לראות דם על הפנים של יריבו.
דיבורים על זאנשיין, מושין, מודעות לעצמך ולסביבה הם נחמדים וחשובים, אבל אם אין לך יכולת לנטרל את התוקפים, הם לא יעזרו לך.
יש בעולם זירות שונות שמאפשרות למתאמנים מאמנויות לחימה שונות לעלות ולבחון את עצמם בסט חוקים מתירני ככל שהשמירה על בריאות המתחרים מאפשרת. לאמנויות רכות כמו טאי-צ'י, אייקידו, ובכלל כל אמנות שבה התלמידים לא מבצעים קרבות אימון באופן קבוע, מעולם לא היתה בזירות אלו שום הצלחה.
מניסיוני משני מורים בתקופות שונות 498738
רק זורק עוד מונח מהתחום (ולא מדובר דוקא בדיבורים): ה"מה": המרחב האישי שלך, המשתנה בהתאם לנסיבות, הטווח בו מתחיבת פעולת מנע כשמתבצעת חדירה עוינת והמודעות (הרפלקסיבית) אליו.
שלא לדבר על ה"מו".
מניסיוני משני מורים בתקופות שונות 498751
יש לי הצעה קונקרטית.

במרכז הישראלי לטאי-צ'י לומדים לפי שיטת טסו-נאן. ראש השיטה הוא מאסטר וואנג פו לאי, והוא מגיע לארץ פעם בשנה לאימונים מרוכזים שהמרכז עורך. ממה שקראתי, הוא כן נותן הדגמות של ''כוח פנימי'', לפחות בבתי ספר בחו''ל, והן כנראה די מרשימות.

בארץ המרכז לא מעודד את זה כי זה לא אופיו, אבל אם נבוא ונבקש הדגמה אני חושב שהוא לא יסרב. כדאי שנבוא עם טיפוס גברתן. לפי השמועה מאסטר וואנג נותן לאנשים מכה קלה והם עפים באוויר, ויהיה נחמד לבחון את זה.
מניסיוני משני מורים בתקופות שונות 498757
מי זה "נבוא"? אני אשמח לראות "תחרות דחיפות" בין וואנג פו לאי לבין מתאבק יווני-רומי במשקלו (אין צורך בגברתן), ואפילו הייתי מוכן לשים כמה ג'ובות על התוצאה כדי שיהיה מעניין, אבל לא נראה לי שהטורח שבלהגיע לסמינר, לשלם מחיר כניסה (לפחות עבור המתאבק) ואז לקוות שהמאסטר יסכים לאתגר, שווה את הסיפוק שבעריכת הניסוי.
אגב, יש מי שהיו עושים דברים דומים- בני משפחת גרייסי, מפתחי הג'ו-ג'יטסו הברזילאי, היו נכנסים (ללא הזמנה ובגסות רוח, יש שיגידו, ואני מסכים עימם) למקומות אימון של אמניות אחרות, ומציעים לערוך קרב אתגר בין הלוחם הטוב שבמקום לבין נציג המשפחה. קלטות של אותם אירועים נמכרו ונמכרים עדיין, ואותם אמני לחימה 'פנימיים' שנענו לאתגר, לא יוצאים בהן טוב.
מניסיוני משני מורים בתקופות שונות 498778
המלצת צפייה מנומקת
מניסיוני משני מורים בתקופות שונות 498783
את משכנעת את המשוכנע. אגב, הכתב (פדות) מטעה באופן קבוע את קוראיו, בנותנו להם תחושה כאילו מדובר בספורט האידיאלי לצמאי דם ותאבי אקשן, כאשר בפועל מרקדים זה מול זה בחשש שני ברנשים גלוחי חזה וצבועי ציפורניים, ומבלים רבע שעה בפמפום הדדי בתנוחה המסיונרית.
מניסיוני משני מורים בתקופות שונות 498785
אני מבינה שזה מאכזב כמו סייף אולימפי לאחר ''הנסיכה הקסומה''.
מניסיוני משני מורים בתקופות שונות 498786
אנלוגיה טובה, אבל חסר בה מימד. סיף בעירום הוא עדיין סיף. MMA בעירום זה כבר מין סאדו-מאזוכיסטי.
מניסיוני משני מורים בתקופות שונות 498788
סיף אולימפי הוא ההיפך מעירום.
בונד, לגילוח חד וחלק 498831
אפרופו סייף בקולנוע - עוד מישהו שם לב לחריגוּת הקולנועית של קרב החרבות ב-Die Another Day?
אחרי שהתרגלנו שקרבות סייף בקולנוע בידורי, משלושת המוסקטרים דרך הפירט השחור ועד הנסיכה, הם ריקוד קליל שבא לשעשע, כאן הבימוי והצילום מדגישים את הכוח, הזעה, והמוות שאורב בכל תנועה של החרב. בעיניי זה היה מפחיד ומרשים. דיסקליימר: אני לא מתיימר להשכלה מקיפה בז'אנרים הרלוונטיים.
מניסיוני משני מורים בתקופות שונות 498826
טוב, קודם כל אפשר להפנות קריאה מאתגרת לאוהד פירר (כותב המאמר) - האם המרכז לטאי צ'י יכול לארגן מפגש הדגמה של וואנג פו לאי, בו הוא יילחם בלוחם שאנחנו נביא ?
אפשר גם עם ניר מלחי במקום, אבל אני מסופק אם הוא יסכים.

בנוסף, כדאי לדעת שלפני וואנג פו לאי היה וואנג שו צ'ין, שהמציא את שיטת טסו-נאן, וע"פ השמועה היה עושה כמו משפחת גרייסי לאומנויות אחרות. הוא ככל הנראה היה די מפורסם בזמנו ולימד אפילו את ג'ק דמפסי (אחד מאלופי העולם באיגרוף.) ראו
ככה זה. אחרי שביליתי שלוש שנים במרכז הישראלי, אני עדיין מאמין ומקווה שיש משהו אמיתי מאחורה. אחרת יתברר שבזבזתי זמן והולכתי שולל, וזו חרפה שתימחה רק בדם.
מניסיוני משני מורים בתקופות שונות 498871
ניר מלחי ‏1 חלה בסרטן (בעקבות שירותו כלוחם בשייטת), אז למרות שהוא מצליח להמשיך ללמד, לא נראה שדיבורים על קרבות אתגר שלו הם הוגנים.
לגבי מאסטרי טאי-צ'י אחרים, למרות שהייתי שמח לראות קרב (ספורטיבי, ברוח טובה, עם שופט ולחיצת ידיים בסיום) בין אחד כזה לבין לוחם זירה כלשהו, זה כנראה לא יקרה, מהסיבה הפשוטה שאם הם היו מעוניינים בכך, זה כבר היה קורה.
אגב, אם אתה עצמך מרגיש שאתה רוצה לבחון את היכולות שלך, דווקא אין כל בעיה. אתה יכול פשוט להופיע, אפילו בלי להודיע מראש, בכל מכון ללימוד MMA או ג'ו-ג'יטסו ברזילאי, ולהסביר (בנימוס, כמובן) למאמן שאתה לומד טאי-צ'י מזה כמה שנים, ורוצה לבדוק עד כמה זה באמת יעיל (נניח מול מישהו באותה רמת נסיון). מאחר שזה הנראטיב עליו אנשי הMMA גדלים, מה גם שהמאמן יהיה משוכנע שכל תלמיד שלו יגבור עליך בקלות ‏2, תקבל שיתוף פעולה + השגחה של מאמן שהוא כנראה גם שופט מוסמך מוינגייט.

1] אני לא חושף כאן מידע פרטי, פרט זה עליו כבר ידוע ברבים, למשל מהסרט התיעודי עליו "זורם כנהר הגדול": http://www.habama.co.il/Pages/Event.aspx?Subj=4&...
2 בלי להעליב וכמובן בלי להכיר אותך, גם אני חושב כך, ולא בגלל תחושת בטן.
מניסיוני משני מורים בתקופות שונות 498974
טוב, ידעתי שהוא חלה בסרטן, אבל חשבתי שהוא הבריא מזה (אחרי שיחה עם תלמיד שלו בהווה.) כנראה שאתה צודק וזה לא הוגן. וקרב איתי זה גם לא הוגן, כי אני אפס, ובגדול.

בנוגע לטאי צ'י עצמו, כל הסיפורים על זה שניר היה חזק וספורטיבי וקראטיסט מצויין ועבר לטאי צ'י אחרי שהוא גילה במזרח שזו אומנות טובה יותר עושים לי חשק להאמין. מספרים שאחרי כמה שנות אימונים נעלמו לו רוב השרירים ועדיין הוא היה מסוגל לנצח חבורה שלמה בקרב רחוב. בשבילי זו מין פנטסייה על אומנות לחימה של גיקים, שמצליחים לנצח לא באמצעות שרירים אלא באמצעות משהו עמוק יותר. אחחח, אם יש צדק בעולם. אגב, מהמעט ששמעתי, האימונים שלו במזרח היו באמת הרבה יותר אינטנסיביים ממה שמתבצע במרכז שלו היום.

בכל אופן, היות שהספקות שלנו (גם שלי) בנוגע לטאי צ'י רציניים, אני חושב שצריך להציב בפני האומנות מבחנים פשוטים יחסית כדי לפחות להוכיח שהיא טובה למשהו. המבחנים שאני מציע הם :

1. כוח מתפרץ בסיטואציה מבוקרת. היות והסיפורים על הכוח של המאסטרים מרשימים, אפשר לנסות לבדוק את זה במצב סטטי מול איזשהו מכשיר פיסיקלי. במיוחד צריך לבדוק אם מדובר בכוח שלא מבוסס על כוח שרירים רגיל אלא על (למשל) תיאום מדוייק של שרירי הגוף. אני מניח שאין שום אנרגיות חדשות וערטילאיות שמעורבות בזה.

2. סיבולת. אני בטוח שהסאן-צ'ואן מפתח משהו אמיתי, אני רק לא בטוח למה זה טוב. גידים ומפרקים חזקים ?

3. קרבות רחוב רגילים, לאו דווקא נגד אלופים. זה יותר קשה למדידה אובייקטיבית, אבל יענה על השאלה אם זה טוב ללחימה כלשהי.

לדעתי, בסוף נמצא איזשהו מאסטר שיסכים לאתגר. הבעייה שאני לא בטוח שנמצא אחד כזה בישראל.
מניסיוני משני מורים בתקופות שונות 498996
היה פעם סיפור על כמה חבר'ה שהתנפלו ברחוב על ברוס לי כדי לבדוק מה הוא שווה באמת. בשביל מה אתם צריכים הסכמה של המאסטר? מספיק לדעת איפה הוא מלמד.
מניסיוני משני מורים בתקופות שונות 499002
דווקא ממך, שנבחרת שש פעמים בשבע השנים האחרונות ל"מאסטר השנה" של האייל הקורא, הייתי מצפה לסולידריות מעמדית (וכמו שאמר מישהו: "חבל שברוס לי מת בגיל כ"כ צעיר, ולא הספיק לעשות את כל מה שמספרים עליו שעשה").
מניסיוני משני מורים בתקופות שונות 499005
הפופולאריות שלי, אם קיימת, מתבססת על חוסר סולידריות גורף.
מניסיוני משני מורים בתקופות שונות 499016
קראתי פעם שעשו את התרגיל הזה גם לסילבסטר סטלונה.
חיים בסרט 499017
נו, במת. עוד מעט ינסו את זה גם על דניאל רדקליף.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים