הלונה-פארק של פולמן 3076
הסרט "ואלס עם באשיר" נסוב כולו סביב שאלת הזיכרון: האם ההבזקים לאחור של הדמות הראשית, המייצגת את הבמאי פולמן, מבוססים על חווייה אותנטית או שהם הזייה פרי הדמיון?
''ואלס עם באשיר'' - כרזת הסרט
"ואלס עם באשיר" (2008, בימוי ותסריט: ארי פולמן) מצליח לגעת בהרבה ישראלים וכנראה שגם בלא־מעט לא־ישראלים, למרות שהוא חורג מכל מסגרת ז'אנרית ונושאית מוכרת. מה זה, סרט תיעודי? סרט מצויר? סרט פוליטי? סרט מחאה? למרות שאין תשובות חד־משמעיות לשאלות אלה, הרבה אנשים יסכימו שהסרט הוא יותר מצויר מאשר מצולם ובמקביל הוא גם יותר אישי מאשר פוליטי. אבל מה שורש התחושות האלה? נדמה לי שהתשובה לשאלה הזו מתחילה בפיענוח סצינה מסויימת בסרט, הסצינה השלישית בה חברו של פולמן מספר לו על ניסוי פסיכולוגי בנושא הזיכרון האנושי.

סצינה זו נפתחת כאשר אנו רואים את דמותו של ארי פולמן דופקת בשש וחצי בבוקר על דלת בית חברו, פסיכולוג בשם אורי סיון, כדי לשוחח על הפלאשבק "מהלילה של הטבח של סברה ושתילה". הפלאשבק אירע לפולמן עקב שיחה מטרידה על מלחמת לבנון שניהל על כוס בירה עם חבר. באופן מוזר, הפלאשבק עצמו, שמוצג לצופה ממש לפני השיחה עם דמות החבר הפסיכולוג, אינו מסברה ושתילה, אלא דווקא מהעיר ביירות עצמה. נראים בו פולמן ועוד שני חיילים צעירים כשהם יוצאים, ללא בגדים וללא אומר, מתוך גלי הים של ביירות, מתלבשים באיטיות על החוף ומתחילים ללכת ברחובות ביירות כשמולם עוברים בדממה גדודי אנשים בבגדים שחורים, אנשים אילמים וקודרים.

פער מטריד

ברור לנו הצופים שיש פער מטריד בין התוכן של הפלאשבק הזה לבין כל תיאור ריאליסטי או אובייקטיבי של מה שקרה בסברה ושתילה. הפער הזה נידון בשיחה בין פולמן לחברו. פולמן מספר לו על הפלאשבק, ואז שואל: "איך יכול להיות שהייתי צריך את החלום של בועז ... בשביל להפעיל את הזיכרון שלי? משהו שהוא חיצוני לחלוטין?" הפסיכולוג עונה לפולמן באמצעות סיפור על ניסוי פסיכולוגי שמישהו עשה פעם: הראו לקבוצת אנשים עשר תמונות מהילדות שלהם. אחת מהתמונות היתה מזוייפת. בתמונה הזו שתלו דמות של כל אחד מהנחקרים בתוך סביבה של לונה־פארק שהם בעצם לא היו בו מעולם. למרות הזיוף, 80% מהאנשים זיהו מייד את עצמם בתמונה שהם לא הצטלמו בה מעולם, תמונה שאין לה שום תוקף מציאותי. כל היתר, שלא זכרו את עצמם בתמונה באותו הרגע, חזרו מאוחר יותר וטענו בפני החוקרים שנזכרו בביקור שלהם בלונה־פארק ובחוויות שלאמיתו של דבר לא התרחשו כלל. המסקנה שמסיק הפסיכולוג מתוך הניסוי שתיאר לפולמן היא ש"הזיכרון הוא דבר דינאמי, הוא חי. וגם אם חסרים פרטים ויש חורים שחורים באמצע, הזיכרון בונה את עצמו עד שיש היזכרות מלאה במשהו שלא קרה בכלל". פולמן נרעש מתשובת חברו ושואל אותו: "ההזייה שלי על הטבח ... אני המצאתי את זה? אין לזה אחיזה במציאות?" וחברו עונה: "אני לא יודע, אפשר לבדוק את זה, לא? מי היה איתך שם?". שאלה זו חונכת למעשה את מסע ההיזכרות של פולמן, מסע שמתנהל בשני צירים מקבילים: עדויות של אנשים שונים שעברו את חוויית הלחימה בלבנון וההיזכרות הפנימית של פולמן עצמו, אשר נבנית במהלך הסרט כתגובה לעדויות שהוא שומע.

בנקודה זו, בערך עשר דקות בתוך הסרט, הצופה מבין שהסרט כולו נסוב סביב שאלת הזיכרון. במקום השאלה התיעודית הטריוויאלית: "מה היה שם?", הסרט של פולמן שואל: "מי זוכר מה מתוך מה שהיה שם, ומהו הקשר בין הזיכרון הזה, או לעתים היעדרו, כמו במקרה של פולמן, לאירוע עצמו ולאדם שזוכר את הזיכרון?". החלפת השאלות הזו היא הסיבה, לדעתי לפחות, לכך ש"ואלס עם באשיר" אינו סרט פוליטי. דיונים פוליטיים מתחילים תמיד בשאלות עובדתיות והיסטוריות, והחלק הזה נשאר באופן עקבי ברקע אצל פולמן. אני בטוח שאני לא היחיד שציפה לדיון פוליטי שאמור להתפתח בסרט, דיון שבעצם לא מגיע, מלבד אולי בחלקו האחרון של הסרט, אליו אגיע בהמשך.

אבל בואו נחזור לשיחה בין פולמן והפסיכולוג. לפחות אצלי, הסצינה הזו ייצרה דיסוננס חריף. הדיסוננס הזה נוצר מהניגוד החד בין השאלה של פולמן לתשובה של חברו הפסיכולוג. בעוד שפולמן תוהה על מה שהזיכרון שלו מסתיר מפניו, הפסיכולוג מספר לו על תופעה הפוכה, כשהזיכרון ממציא אירוע חווייתי מהעבר. פולמן, מלכתחילה, הרי לא מוטרד ממה שהוא כן זוכר בפלאשבק אלא ממה שהוא לא מצליח לזכור וינסה להגיע אליו במהלך הסרט. בעוד שהפלאשבק של פולמן הוא סוריאליסטי וסתום, תופעת "הלונה־פארק" דווקא מתיימרת להיראות ריאליסטית. גם התגובה של פולמן לדברי חברו: "אני המצאתי את זה? אין לזה אחיזה במציאות?" מוזרה קצת; הרי הפלאשבק שלו לא נראה מציאותי מלכתחילה. בעצם, זה כלל איננו פלאשבק; זוהי הזייה אשר מחביאה יותר מאשר מגלה. החבר הפסיכולוג משתף עם פולמן פעולה ועונה לו: "אני לא יודע, אפשר לבדוק את זה, לא? מי היה איתך שם?", תשובה שמכתיבה את המשך הסרט כולו. אבל במקביל, תמונת הלונה־פארק ושאלתו של פולמן: "אני המצאתי את זה? אין לזה אחיזה במציאות?" ממשיכים להדהד במוחו של הצופה תוך כדי הצפייה ברצף הזכרונות והראיונות.

אפשר לומר שלסצינת "ניסוי הלונה־פארק" יש מעמד ייחודי בסרט, ולמרות שהיא מעוגנת בתוך רצף נרטיבי הגיוני, היא בו־זמנית גם חורגת ממנו כדי לומר לנו משהו משמעותי ורפלקטיבי. סצינה זו היא הנדבך התיאורטי עליו מושתת הסרט כולו, ובבסיסו הגדרה מחדש של היחס המורכב בין חווייה לבין זיכרון. שימו לב למהלך הכפול שכופה ניסוי הלונה־פארק על כל שחזור שמוצג בסרט: על־פי הניסוי, כל עדות של דמות כזו או אחרת בהכרח מחזקת את התחושות הפנימיות של פולמן, בין אם התחושות הללו מעוגנות בעבר ההיסטורי שלו ובין אם לא. כלומר, הסרט, בניגוד למה שדמותו של פולמן אומרת לנו לאורך הסרט, הוא לא מסע אל מה שקרה לו בליל הטבח, אלא מסע אל פיענוח התחושות העמומות אשר מלוות אותו מליל הטבח. הפיענוח הזה, אומר לנו ניסוי הלונה־פארק, חסר כל ערבות "חיצונית" לתוקף שלו, מפני שהשחזור בראשו של פולמן מבוסס על "זיכרון דינאמי, אקטיבי" לפי הסברו של החבר הפסיכולוג, כלומר זיכרון אשר לא מהסס לחבר קרעי רשמים של אנשים אחרים, או אולי גם של דימויים מוכרים כמו אלה העולים בקטעי התיעוד המצולם מהמחנות בסוף הסרט, ולהפנימם בתור "הזיכרון האותנטי" של פולמן עצמו. הטשטוש המושגי הזה בין "פלאשבק", "הזייה", ו"זיכרון" בסצינת המפגש בין פולמן לחברו הפסיכולוג הינו כמובן קו מנחה לסרט כולו, וייתכן מאוד שזהו אף טשטוש מכוון. זהו המהלך הכפול: מהרגע שניסוי הלונה־פארק מוצג לנו הצופים, ברור לנו שככל שהסרט ימשיך לחשוף פרטים נוספים מ"מה שקרה" יתחזק אצלנו במקביל גם הספק: "האם זה מה שקרה או זה מה שהזיכרון 'האקטיבי', 'הדינאמי', של פולמן מתיימר להציג כ'מה שקרה'?" זוהי כמובן, גם עוצמתו של הסרט ומה שהופך אותו לטקסט כל־כך מרתק ואפקטיבי.

נזילות מכוונת

פולמן בעצמו, לאורך הסרט כולו, מתאמץ לחזק את השניות שעולה אצל הצופה לגבי האותנטיות של האירועים המשוחזרים בסרט. דמותו אומרת זאת במפורש בזמן שהוא משוחח עם חברו כרמי כנען בשדות השלג של הולנד. אז פורץ פולמן בנונשלנטיות את מוסכמות המציאות של מסך־הבד ושואל את כרמי: "תגיד, אכפת לך שאני מצייר אותך פה ...?" "לא" עונה כרמי, "כל עוד שאתה מצייר ולא מצלם זה בסדר". כלומר, כל עוד פולמן לא מתיימר לאמץ את תפקיד המתעד האובייקטיבי והאבסולוטי, וממשיך להיות סובייקטיבי ומתלבט, הסרט שומר על סיבת קיומו. ישנן גם דוגמאות פחות מפורשות לטשטוש המכוון בסרט בין מציאות לבין הסובייקטיבי והפואטי. למשל כשקצין בכיר מורה לפולמן, לאחר יום הלחימה הראשון שלו בלבנון, "לשפוך" (כך במקור) עם הנגמ"ש שלו את כל הפצועים וההרוגים "איפה שיש אור גדול". יש מידה של מלאכותיות ושל הקצנה בשפה הזו של הקצין הבכיר, ואלו מעבירים את הסצינה הזו מהריאליסטי אל הסוריאליסטי. אגב, השפה החדה והמוקצנת הזו אינה מקרית. זוהי שפה שפולמן פיתח עוד בימי "המדריך לטרמפיסט", מדורו ב"העיר" מלפני כעשור שנים. פולמן הבמאי שותל בנו ספק לגבי מה שהוא מציג לנו גם במקרים בהם הזיכרון שלו כמבוגר והרגשות שלו כחייל צעיר זולגים אל תוך התיאור הראיליסטי. בזמן שהגדוד שלו מוזעק לביירות במסוקים צבאיים, צצה פתאום בכביש דמותה של חברתו לשעבר. יש אפילו שני שחזורים שונים לחלוטין לאותו אירוע: אנו רואים בסרט את פולמן מעביר את הלילה במחסום דרכים, הטלפון בעמדה מצלצל והקצין שלו מודיע לו שבאשיר ג'ומאייל נרצח הלילה ושמטיסים את הגדוד לביירות מוקדם בבוקר. כל מי שיחפש ב"יו־טיוב" ימצא גרסה חלופית לתמונה הזו: בגרסה החלופית, במקום לשמור במחסום דרכים, פולמן מקבל הוראה "לחכות לטלפון" בתוך חדר תורנות ריק לחלוטין, למעט צלמה של חברתו לשעבר, כמובן. שיחת הטלפון אכן מגיעה והיא זהה לחלוטין לזו של גרסת מחסום הדרכים. השאלה שכביכול מתבקשת היא איזו משתי הסצינות הללו היא ה"נכונה"? היכן פולמן היה באמת כשהוא קיבל את שיחת הטלפון הגורלית הזו? במחסום? בחדר התורנות? במקום אחר? התשובה הנכונה, כמובן, היא שזה בכלל לא חשוב. אני משער שעבורו כבמאי הרבה יותר חשובה האפקטיביות של הסצינה, ההשפעה שלה על הצופה, מאשר ההיצמדות לנרטיב האישי שלו, כפי שהוא עצמו זוכר אותו.

ישנן עוד הרבה דוגמאות בסרט לנזילות המכוונת בין מה שאנו תופסים כמציאות אותנטית לבין העולמות הפנימיים של הדמויות אשר חוו אותה מציאות, אבל במקום להכביר בהן בואו נשוב אל משל "ניסוי הלונה־פארק" ואל הנמשל שלו שהוא הסרט כולו. פולמן, גיבור הסרט, הינו דמות הילד אשר הושתלה בלונה־פארק. אוסף העדויות, השחזורים, ואפילו הצילומים מלבנון 83' הם הנמשל ללונה־פארק שהולך ונרקם מסביב לילד. אם אנו מאמצים את הקריאה הזו, הרי שהסרט כולו מתהפך על פיו: השיחה עם הפסיכולוג משרתת כמעין הסתייגות או אזהרת כוונות, שאנו רגילים לראות לפני התקנת תוכנה במחשב. ההסתייגות הזאת נועדה להזהיר אותנו מראש אודות מה שאנו עומדים לקבל: לא, אין מדובר בשחזורים אותנטיים או בצילומים נדירים שהוחבאו היטב עשרים שנה בארכיונים ממשלתיים עבשים, אלא בתרשים (מצויר!) של רשמים אישיים מאוד שנחרטו עמוק במוחם של אנשים שאנו יכולים להזדהות עימם בקלות. הקריאה הזו מאפשרת לנו להטיל ספק אפילו בסוף הסרט, כאשר הקצוות הפעורים בתודעתו של פולמן מתהדקים במהירות זה לזה והקשר של פולמן לטבח מוצג במלואו. הסוף הזה מתחפש לתשובה ברורה: כן, פולמן היה במעגל הקרוב למחנות סברה ושתילה. הוא הרים תאורות בלילה והיה בעמדת הש"ג בבוקר כאשר הזוועה התחוורה במלואה, זוועה שנישאה בקולן של הנשים המקוננות. הסוף הזה יכול להיות מדומיין לחלוטין, תוצר של אוסף העדויות ששומע פולמן במהלך הסרט בתוספת ההשפעה של רגשות האשם החזקים אבל העמומים שלו. במלים אחרות, ייתכן מאוד שהזיכרון של פולמן מסברה ושתילה הינו רק מימוש נרטיבי של כל הסצינות שקדמו לו ולאו דוקא הודאה אוטוביוגרפית־עובדתית־היסטורית. במובן זה, הלונה־פארק של פולמן הוא בדיוק מה שהוא: לונה־פארק; פנטזיה פרועה; רצף אסוציאציות חי ובועט.

ואכן, "לונה־פארק" הוא הדימוי המושלם ללבנון 83', מגרש משחקים פרוע, מטורף. רק שלמרבה הזוועה, רכבות ההרים אינן עוצרות לעולם ורכבות השדים אמיתיות להחריד... עבור פולמן אין שום טעם לנסות ולהפריד בין ריבויי המציאויות הללו. אי־אפשר לנתק את העובדתי מהאישי, את התיעוד מהזיכרון. מציאות אותנטית, כזו שמתעקשת על אובייקטיביות, היא חסרת טעם. אפשר לומר שהיא גם חסרת פלפל, כלומר חסרה צבע אנושי חשוב שמיטיב להעביר את זוועות המלחמה יותר מאשר הפורנוגרפיה המלחמתית הסטנדרטית של פצצות, מכונות ירייה וכו'. נדמה שהערבוב הזה בין רמות שונות של מציאות ובדיה, בין ראיונות תיעודיים עם אנשים בשר ודם, חלקם דמויות ציבוריות, תכונה שמחזקת את התוקף האובייקטיבי של הראיונות, שיחות ריאליסטיות של חברים בפאב, תמונות תופת משדה הקרב, הזיות פרטיות, ארוטיות, חידתיות, דווקא הוא זה שיוצר תחושה אפקטיבית מאוד של מציאות חזקה. במלים אחרות, פולמן מראה שכדי לייצר חוויית מציאות אצלנו הצופים, עלינו לצאת מתוך המציאות התיעודית. דווקא השניות שבין המציאות לפנטזיה היא זו שמחזקת אצלנו את תחושת המציאות. אפילו השם של הסרט מפלרטט בין האומנותי לקונקרטי.

כתבתי בפתיחה שהפן הפוליטי בסרט הוא מוגבל למדי. הרי רטוריקה פוליטית תמיד מאמצת תדמית תיעודית, וזה בדיוק ההיפך מהטון של הסרט המדהים הזה. ובאמת, הסרט אינו מספק לנו עובדות מינימליות לגבי הטבח: מתי בדיוק זה קרה? כמה זמן נמשך האירוע? מה היה מספר הנפגעים? באופן מעניין, אין אף נתון מספרי בסרט, לא תאריכים, לא הערכות של הרוגים ופצועים וכו', מה הן הגרסאות הרשמיות של הצדדים לאירוע? השאלות הפוליטיות הבודדות שכן מועלות בסרט מתעקשות להיצמד לממד הסובייקטיבי של האירוע: מי בדיוק בצבא הישראלי ידע שמתחולל טבח? מה ידע החייל בשטח? הפיקוד הזוטר? הפיקוד הבכיר? הצמרת הבטחונית? פולמן מספיק רגיש כדי להימנע מלספק תשובות ברורות לשאלות הללו, אבל הוא בהחלט משרטט עבורנו מעגלים של ידע ושל אשמה. ולפי הסרט לפחות, המעגלים הללו אינם חופפים: מי שידע מבעוד מועד, המשיך קדימה (ויזואל נפלא של אריק שרון לועס סטייקים מדממים וביצי עין בחוותו הפסטורלית), ומי שידע רק בדיעבד חש אשם לכל משך חייו (החייל הקטן, אבל אולי גם מנחם בגין?).

הז'אנר התיעודי־אישי של פולמן קושר אותנו הצופים אל הדמות הראשית וממקסם את ההזדהות הרגשית שלנו איתה ובמקביל מעמיד סימן שאלה גדול לגבי התהליך הזה. בסופו של דבר, האם באמת משנה מי היה בעמדת השמירה של סברה ושתילה באותו בוקר לאחר הטבח? הרי גם אם זה לא היה פולמן, מישהו היה שם. ועל העובדה הזו כולם מסכימים. אולי החייל במחסום הזה לא הפך לבמאי סרטים, ואולי המישהו הזה לא סיפר לאיש מעולם על החוויות שעבר באותו אירוע, אולי הוא אפילו לא הזכיר אותן לעצמו מאז. אבל החיבור המופלא שפולמן רקח כאן בין האובייקטיבי לסובייקטיבי, בין ההיסטורי לפואטי, בין המצולם למצויר, מצליח בצורה חדה מאוד לשים את כולנו שם. ולא רק ישראלים, אלא גם בני לאומים אחרים: אנשים ממקומות שונים בעולם, אנשים עם בעיות אחרות. בכך, "ואלס עם באשיר" הוא מניפסט אולי חד־פעמי בעוצמתו ובסוגו על איוולתה של מלחמה באשר היא, ועל המחיר שהאדם הקטן נאלץ לשלם עליה.

קישורים
ואלס עם באשיר - ויקיפדיה
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "קולנוע ואמנויות הבמה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

רק רגע, 505839
בהורדה.
רק רגע, 505846
אתה מתכוון לסרט או ללבנון?
מצחיק 505864
ראיתי רעיון דומה במדרש לכבוד שבת זכור.
מסתבר שזה בדיוק מחר.
505870
מסכים עם הניתוח במאמר- כך גם אני תפסתי את הסרט.
505871
בצפייה ראשונה ויחידה לא התעמקתי יותר מדי ברעיונות או במסרים בסרט. אני חייב לומר שהמאמר כאן האיר את עיני ושינה בדיעבד באופן משמעותי את הדרך שבה פירשתי את הסרט. המאמר רהוט וראוי, ודרכו הפרשנית מנומקת ומרתקת.
כמה הערות (זהירות ספויילר) 505887
קודם כל, אורי סיון אינו פסיכולוג, אלא במאי קולנוע, שיצר עם פולמן את ''קלרה הקדושה''. שנית, הציור של כרמי כנען הוא אילוץ. אותו מרואיין לא הסכים להחשף ולכן הוא אינו מופיע בשמו, דמותו או קולו (השחקן יחזקאל לזרוב מדבב אותו).
לדעתי, אגב, אין דיסוננס בין שאלתו של פולמן לתשובה של סיון. הרי ברור לשניהם שפולמן היה בזמן הטבח באיזור,אבל הוא לא זוכר כלום.הפלאשבק אינו סוריאליסטי לגמרי עבור פולמן, שעד לסוף הסרט משוכנע שהוא אכן היה בים באותו לילה ורק השיחה השניה עם ''כרמי'' מגלה לו שמדובר בהזיה. שים לב גם, שהנשים המקוננות ללא קול בפלאשבק, הן אותן נשים שמופיעות בסצינה האחרונה (המצוירת), של הסרט.
כמה הערות (זהירות ספויילר) 505945
גם בועז ראיין מדובב.
כמה הערות (זהירות ספויילר) 506140
הערות קצרות אך מעניינות. תודה. לגבי אורי סיון--אכן עובדה חשובה (ואלמנטרית), אבל--בסרט משתמע מתוך מה שפולמן אומר שסיון הוא מטפל, וזה בהחלט תואם את דמותו ואת תוכן דבריו. לגבי שלושת הנקודות הנוספות--כרמי, פלאשבק, נשים--למרות שהנקודות שאתה מעלה הן נכונות לחלוטין, הן מפספסות לגמרי את מה שאני מנסה לומר כאן: פולמן כבימאי, והיצירה שלו, אומרים לנו הרבה יותר ממה שכל דמות או אירוע בסרט אומרים או יודעים. דוגמה: אין עוררין שפולמן כדמות בסרט מאמין לחלוטין בפלאשבק שלו עד הרגעים האחרונים של הסרט. אבל--פולמן הבימאי הרי ידע שהפלאשבק רחוק מהמציאות לחלוטין, ובכל זאת הינדס את הסצינה המורכבת הזו. אני מאמין שהסרט עצמו הרבה יותר מורכב מהדמויות עצמן, ואפילו יותר ממה שהבימאי עצמו יוצר באופן מודע.
שאלה טכנית 505911
אולי לא תגובה ישירה למאמר, אבל אם כבר מדברים על הסרט, אולי מישהו מכיר מאמר על טכניקת האנימציה של הסרט? באיזה תוכנות ושיטות השתמשו?
שאלה טכנית 505981
לא יודעת, אבל ניצנים של אנימציה כזו נראו כבר בסדרה הטלוויזיונית של פולמן ''החומר ממנו עשויה האהבה'' (שם הקטעים התיעודיים היו מצולמים, והראיונות עם פסיכולוגים ויועצים למיניהם היו ''אנימציה על צילום'').

אני מנחשת שאחד ממקורות ההשראה היה ריצ'רד לינקלייטר (סורק אפלה, חיים בהקיץ, עשויים שניהם כך).
שאלה טכנית 506006
מאמר שעשוי לעניין אותך:

הטכניקה איננה רוטוסקופיה או ציור על-גבי צילום, שהיא הטכניקה בה השתמש לינקלייטר (ליתר דיוק הוא השתמש בגרסה מודרנית שלה, עם אינטרפולציה ממוחשבת). האנימטורים אצל פולמן פשוט ציירו, עם רפרנסים.
שאלה טכנית 506007
...ובמקרה מצאתי קטע שמעניין להשוותו עם "באשיר", מבחינת הצורה וגם מבחינת התוכן (זיכרון ומלחמה):

אולי פה? 506014
תודה 505960
על מאמר מעניין וכתוב היטב.

/זהירות, ספויילר/
חלק מהעוצמה של טכניקת האנימציה היה טמון, מבחינתי, בצבעים - חלק גדול מהסרט נוטה למין גוון לא מציאותי של צהוב שאופייני לחלומות.
ואלס עם באשיר - כשל מסחרי בת''א 506072
עובדה היא שהחיקוי להלבשת מסווה אנימציה על סרט פעולה/דוקומנציה/רעיוני לא ממש כבש לבבות בת"א. כמו עוד מאות סרטים עלובי חיים ומרובי תיקצוב שנכשלו במבחן הצופה.

ואלס עם באשיר פשוט לא עבר את מבחן הקופה הרושמת. עוד עלובון מסוג בופור וכדו'. הרבה רעש וצילצולים בחדשות 22 ו-‏10, ומעט מאוד אפקט ממשי מבחינת ההצלחה בקרב הצופים. לא קונים את הסחורה הקלוקלת הזאת. מצביעים בקרסוליים נגד.

ותגידו למר פולמן שהוא רשאי להתגלח עד העור במהלך החודש הבא. זיפים לא עושים לנו שום אפשרות לאורגזמה ממבט שני.
ואלס עם באשיר - כשל מסחרי בת''א 506075
"ארי פולמן אמנם החזיר לארון את טוקסידו המזל שלו, אבל כעת הוא בהחלט יכול להצטייד עם פרטי "דולצ'ה וגבאנה" חדשים לאחר שחצה את ה-‏2 מיליון דולר (הכנסות בשבוע אחד בארצות הברית) - הישג מרשים לסרט ישראלי שמופץ במספר קטן יחסית של אולמות".

וממתי הצלחה קופתית נהייתה קנה מידה לאיכות? אינספור זבלונים מצליחים אצל הקהל האנין (כמוך) בישראל. באשר לזיפים - טלי קורה.
ואלס עם באשיר - כשל מסחרי בת''א 506076
אתה רומז שלברמניתנו יש פה ושם זיפים?
ואלס עם באשיר - כשל מסחרי בת''א 506124
רמז - תגובה 490810 .
ואלס עם באשיר - כשל מסחרי בת''א 506159
פעם בחודש (לערך), פוקדות את מקדש הסרת השיער המבצבץ משורש קיומו. שפם, גבות ואפילו מפשעה גזוזת גזרת ביקיני מיקרו. בשיטת החוט והמטפלת במסורת הגרוזינית (גיאורגית) ברמלה סיטי. בתוספת לתספורת בחצי המחיר מת"א. הקפה והצחוקים עלינו - עליהן.

שלא to mention כלל ביקור של קבע בשוק המקומי. מה לנו התפרצויות אסטרוגן נוכח 15 ש"ח לפריט בדוכן של עובד האגדי?
ואלס עם באשיר - כשל מסחרי בת''א 506163
אז את לא נוגעת בתוכו של האזניים. את זה אפילו בליקיני לא יכול להסתיר.
פלאשבקבקבק 506142
הבעיה שלי בטיעון 'מסע אל הזכרון' היא שלקראת סוף הסרט פולמן לוקח את עמדת ועדת החקירה לטבח סברה ושתילה, מתחיל להתעסק בזכרונות של רון בן-ישי ומקנח !ספוילר! בתמונות מצולמות מהטבח. אם הסיפור פה הוא הזיכרון וחקירתו, הרי שכל החלק האחרון של הסרט קצת תקוע - ושם גם פולמן נפטר לגמרי מהפקפוק, הדו-משמעיות ו(כמעט לגמרי) מהנגיעה האישית שהייתה לו. למעשה, 'ואלס' הוא שני סרטים באחד - והבעיה שלי היא שהתפר ביניהם לא מוסבר כראוי.
פלאשבקבקבק 506200
אני מסכים איתך שהסוף חורג מהמסגרת הסובייקטיבית של הסרט. עבורי זה דווקא רגע חשוב, כי הרי מלחמת לבנון לא היתה אך-ורק סובייקטיבית. המעבר אל הצילום מסמן עבורנו את המעבר מהעיסוק בעצמנו אל ''מה שקרה שם'', אל הסבל של האחר--שהוא דווקא מאוד אובייקטיבי וקשה להתכחש לו. לדעתי, התפר שאתה מצביע עליו הוא התפר של האישי--פולמן מצד אחד, והאמהות המקוננות מצד שני.
פלאשבקבקבק 506209
קרו בלבנון עוד הרבה דברים חוץ מטבח סברה ושתילה. אם כבר אובייקטיבי, הרי שההסבר שפולמן שם בפי אחד ממרואייניו לטבח הוא חסר הקשר, אידיוטי למדי ובטח מתעלם מהתמונה הכוללת. וכמו שאמרתי, זה לא רק הסוף שחורג ממסגרת ה'זיכרון' - זה כל עשרים הדקות בערך שמובילות אליו. שני סרטים שונים באותו פיצ'ר.
פלאשבקבקבק 507039
אתה מדבר על ''התמונה הכוללת'' של מלחמת לבנון, וזה לא הפוקוס של הסרט. החלק המסיים של הסרט עושה שימוש בסברה ושתילה כדי לייצר אמירה אנטי-מלחמתית כוללת, ולא אמירה על מלחמת לבנון. אין בסרט באמת ''הסבר'' מלא לטבח (חוץ מיצר נקמה פסיכו-ארוטי) אבל זה, כאמור, לא ממש חשוב ליוצר של הסרט. אתה לא מוכן לקבל את השימוש (המניפולטיבי) של פולמן במלחמת לבנון, וזה לגיטימי בעיני שאתה לא מוכן, אפילו שזה קצת לא לעניין. ועדיין--אתה לא יכול להגיד שהסרט לא אפקטיבי לצרכיו שלו...
פלאשבקבקבק 507059
למה לייצר אמירה אנטי-מלחמתית כללית, כאשר המציאות מחייבת מלחמת חורמה מול כוחות רשע ושטנה כדוגמת אירן, טאליבאן, צ' קוריאה ויתר גופי רשעה על פני האדמה?

ולמה, תמיד, משתמטים מכורח היותם תומכי PC והנגזרות הנפוצות, כאלו שלא מסכנים עצמם על הגדר, הם אלה שמטיפים מוסר ומוראל מול פעילות נוכח הגרועים בחיות-אדם (חיזבאללה, חאמאס)
פלאשבקבקבק 507068
מה צ'יק קוריאה [ויקיפדיה] עשה לך שהכללת אותו בין כוחות הרשע והשטנה?
פלאשבקבקבק 507072
פאתט זקן עם ג'אז וטיטולים ובלי ראפ!
הוא סיינטולוג 507085
פלאשבקבקבק 507069
וקצת יותר ברצינות:

מלחמה זה דבר מלוכלך ומכוער. לפעמים אין ברירה אלא ללכלך ולהתלכלך, אבל זה לא הופך את המלחמה למשהו פחות מלוכלך או יותר נעים.
על מנת שלא ידבק בנו הלכלוך מעבר להכרחי, ובעיקר על מנת שלא נתרגל (שלא לומר נתאהב) ללכלוך, רצוי מדי פעם לייצר אמירה אנטי-מלחמתית כללית.

___
ואגב, לא *רק* משתמטים מכורח היותם תומכי PC והנגזרות הנפוצות, כאלו שלא מסכנים עצמם על הגדר, הם אלה שמטיפים מוסר ומוראל מול פעילות נוכח הגרועים בחיות-אדם.
פלאשבקבקבק 507136
מנוע הבעירה הפנימית, כלומר תחבורה מודרנית - היא דבר מלכלך ומזהם וגובה קורבנות רבים בנפש ובמשאבים. כנ"ל תעשיית המזון (בעיקר בשר מהחי). רק מה, קשה לשנע 7 מיליארד בני אדם על חמורים, ועוד יותר קשה להאכילם בלי שימוש בדשנים ומיכון.

תאי דם לבנים נלחמים דרך קבע. זה יעודם הטבעי. כלומר, מלחמה היא מורשת אבולוציונית מובהקת ומקודדת גנטית.
http://www.bobdylan.com/#/songs/masters-war 507175
http://www.bobdylan.com/#/songs/masters-war 507177
http://www.bobdylan.com/#/songs/masters-war 507183
כפי שניתן לראות משורות הבית התחתון, פרי יצירתו המשובחה של מר צימרמן (יהודי/בפטיסט מומר/חוזר בשאלת תם?) ליברל יפה-נפש ואוהב אדם, לא ימנע עצמו חמדת וידוא הריגה:
And I hope that you die
And your death'll come soon
I will follow your casket
In the pale afternoon
And I'll watch while you're lowered
Down to your deathbed
And I'll stand o'er your grave
'Til I'm sure that you're dead

http://www.bobdylan.com/#/songs/masters-war 507215
קראי שנית, לא וידוא הריגה אלא וידוא מוות מטאפורי - חלום סיומה של מדיניות, לא מותו/ם של אדם/אנשים. השיר במקורו הוא שיר עם עתיק שהובא ליבשת אמריקה ע"י המתיישבים האנגלים. דילן השתמש בעיבוד המסורתי כפי שהועבר במשפחתה של זמרת העם ג'ין ריצ'י ‏1, אך כתב לשיר מילים חדשות שהיתה להן נגיעה למדיניות אייזנהאואר כפי שדילן (ולא רק הוא) הבין אותה וכפי שהסביר את הדבר שנים ארוכות מאוחר יותר ‏2.

1

http://www.bobdylan.com/#/songs/masters-war 507294
מטאפורי?
סתם שנאת חינם של כל מי שחושב/ת אחרת ממך כבוב צנון דילן מהסיקטיז במאה שעברה עד תחילת המילניום הנוכחי.

מתי לאחרונה ראינו בת-שחוק משוכה על שפתותיו הקמוצות?
או תרועה לנשיא רפובליקני ששיחרר מאות מיליונים מכבלי קומוניזם משעבד בבסיס (רייגן, בוש)?

תמיד אנטי. עם צרבת אנושית בסרעפת. שונא את החברה המערבית ככלל וכפרט, ומעריץ זבלים כקסטרו, צ'ה ודומיו. ורודף אחר תקליטי זהב ותגמולי מיליונים. כאחרון הקפיטליסטים החזיריים.

כמו פה, אותה ההתענגות הסכמתית על דיקטטורת המחשבות. היי, בנות, קיבלתן 3 מנדאטים שלמים במרצ! יפה לכן להיות מדמנת ביצה מתייבשת אל עצמה...
http://www.bobdylan.com/#/songs/masters-war 507338
לא ברור לי על איזה דיקטטורה את מדברת, אבל בכל אופן, את החקיקה למניעת סחר בבני אדם, בין הטובות והמפורטות בתחום זה בפרלמנטים בעולם - יזמה חברת כנסת מטעם מר"צ וגם נלחמה על הנושא כשעוד ענו לה בשיא הרצינות - לא לפני שנים רבות כל כך, בסה"כ בסוף שנות ה-‏90 - ש"אין בישראל זנות ואין בישראל דברים כאלה, יהודים לא עושים דברים כאלה". הנ"ל כבר איננה בכנסת אבל החוק יישאר.

ממני,
אמת ממדמנת הביצה.
http://www.bobdylan.com/#/songs/masters-war 507532
תגידי, מתוקה, ומה נשאר בחיים מכל החקיקה הזאת?
יש פחות זונות מיובאות ממולדבה? קיצוץ בבשר החי בטחנות הבשר החי בתחנה המרכזית הישנה?
טלי קורה מבין גבותייך! מרצ זה הכי פאסה שאפשר. (כולל יקירי ניצן הורוביץ המאגניב)
http://www.bobdylan.com/#/songs/masters-war 507566
דווקא יש שיפורים בתחום זה בשנים האחרונות - מאוחר מדי ולאט עד להשתגע, אבל יש שיפורים ואפילו בסטייט דיפרטמנט שמו לב ‏1. אבל עכשיו הגיעו זמנים חדשים, יש לנו שר חוץ, מר ליברמן (היקיר מתגובה 495700). הוא כבר התחיל לעבוד, או לפחות לנאום, ובקרוב, אי"ה, לא רק מרצ תהיה פאסה - כולנו נהיה. לא נספיק להיות היסטוריה ואפילו לא ארכיאולוגיה - אותנו יעבירו ישר לפליאונטולוגיה. כך שבאמת לא סבלן של המולדביות יהיה הבעיה המרכזית שלנו - החבר'ה של המיניסטר יעבירו אותן ללוב, לערב הסעודית או למקומות יפים אחרים שבהם עדיין זורחת השמש.

1
http://www.bobdylan.com/#/songs/masters-war 507624
שמענו נבואות אימים שכאלה על בגין ועל שרון ואפילו על כל מחליף פוטנציאלי של בן גוריון. אבל אנחנו כאן, אז כדאי להרגע. להיזהר, אבל לא להתלהם.
http://www.bobdylan.com/#/songs/masters-war 507626
אם לא נתלהם, איך נזהר? ובלי להזהר איך נרגע?
http://www.bobdylan.com/#/songs/masters-war 507628
בגין ושרון לא הורשעו בתקיפה חוזרת של קטין, ועם כל עסקאותיו המפוקפקות של שרון, הוא לא היה קשור קשר הדוק עם אדם כמו מיכאל צ'רנוי, בעל קשרים במאפיה הרוסית וקשור בחשדות לגבי נסיון התנקשות בעיתונאי רוסי (אחד, קאלייטין). הפוליטיקאים שלנו נגועים, כל אחד כמידתו, בשחיתות, אבל בממשלות שלנו עוד לא היה איש פלילים מסוג ליברמן.
http://www.bobdylan.com/#/songs/masters-war 507629
לא ניסיתי להגן על הטיפוס המפוקפק, רק לציין שהנבואות כאילו גנב דמוי-פשיסט (וזונה פוליטית!) בממשלה יחסל את המדינה ואת תושביה הן מופרכות.
http://www.bobdylan.com/#/songs/masters-war 507743
מודה ומתוודה שההתפעמות טרום בחירות שלי ממר ליברמן היתה מוגזמת קמעא. לא שהצבעתי עבורו, ולא שמתרגשת במיוחד נוכח הצהרתו לגבי אנאפוליס, הוא פשוט מתפקד כאחד הפוליטיקאים האחרים בזירה. נעלמה 'ברית הזוגיות', כל האמירות הרמות על זכויות בכפוף לחובות, שינוי שיטת הממשל וכו'. נשטף באסלת המינויים.

ועדיין סבורה שמדובר בטיפוס מקורי בהקשר תגובה 495700. נכון, האיש די פלילי כנראה. תאב בצע וחמדן נטול גבולות החוק. מה חדש בארץ הפוליטיקה הישראלית? בוז'י הרצוג (זכות השתיקה) ודירת הפאר של ברק במגדלים? שרון, אולמרט, ביבי? אולי בעלה של לימור לבנת? כל אחת/ד נוגס/ת כמה שאפשר. ככה זה הטבע האנושי.

מה שנשאר הם הרעיונות. בעוד דור, 100 שנה, אם בכלל, נתכנס למצב של הפרדה אמיתית בין פלסטין לישראל. זה יחייב היתלשות מוחלטת ככל האפשר. וכאן יבואו לידי ביטוי הצעותיו של ליברמן. בלי שום קשר לעובדה מה יהא מצבו בביהמ"ש. ג'ומס ממרצ לעולם ישאר אנקדוטה בשולי הדברים. כמו יוסי שריד לפניו, שולה אלוני ויתר תלושי החיים הפוליטיים והממשיים האמיתיים.
http://www.bobdylan.com/#/songs/masters-war 508545
לא מדיניות אייזנהאואר (שהפסיק להיות נשיא כמה שנים קודם), אלא התעשיות הצבאיות (שאייזנהאואר יצא כנגד השפעתן בנאום הפרישה שלו, ובמקרה לגמרי הוזכרו בדיון אחר פה לא מזמן).
ובעברית... 507240
האם פולמן הוא סיינטולוג מודחק? 506265
ממממ... משהו מסריח בסרט הזה שלו עם כל הנסיון להזכר.
ידועה כת הסיינטולוגיה שבה מבצעים דברים דומים מאד...

האם ארי פולמן מציע לנו באופן מודחק ונסתר עסק וטיפול בסיינטולוגיה? בלי שנדע זאת? האם הוא מנסה באמצעות הסרט שלו להכניס אותנו שלא ביודעין לעולם הסיינטולוגי?
שתי אנקדוטות 506317
הייתי לפני כחודשיים בהקרנה של "ואלס עם באשיר" שלאחריה היה פאנל עם המאייר דוד פולונסקי, ואני מעוניין לשתף אתכם בשתי אנקדוטות:

1. עבודת האנימציה נעשה באמצעות תוכנת פלאש, שכידוע נועדה בכלל לסביבת אינטרנט, ולא לסרטים באורך מלא. פולונסקי יצר את הדמויות לפי תמונות, ולפי keyframes מסרטונים בהן הדמויות מופיעות בפוזות שונות. לאחר מכן, כל דמות נחתכה למאות חלקים, כאשר כל חלק מונפש בנפרד. כך למשל, השפתיים של דמות מסויימת הפכו ליותר מ-‏10 אליפסות שזזות ונמתחות בכיוונים שונים.

2. לגבי הסצינה בשדה המושלג - מסתבר כי הסצינה הזו זכתה לתגובות של גיחוך בקרב הצופים ההולנדים בסרט. שלג שכזה בכלל לא אופייני בהולנד, והוא הגיע לסרט מכיוון שפולונסקי שאב השראה מצייר הולנדי (לא זכור לי איזה) שחי וצייר ב"תקופת הקרח הקטנה".
שתי אנקדוטות 506330
2. ניחוש: ברויגל.
שתי אנקדוטות 506336
2. בסדר, תגובות גיחוך יש בקרב הצופים בארץ כל פעם שמוקרן סרט המתרחש כביכול בארץ, והארץ כולה מדבר‏1.

1 "בן חור" ו"ממלכת גן העדן", למשל.
שתי אנקדוטות 506337
וגם כאשר הסרט מתרחש כביכול בארץ, והדיאלוגים הם של עמוס גיתאי
מה שמטריד זה המאמר שלך 507295
א. אורי סיוון הוא לא פסיכולוג, הוא תסריטאי ומורה לקולנוע
יצר יחד עם פולמן את קלרה הקדושה וכתב את פרשת השבוע ובטיפול

ב. סברה ושתילה אלו הם מחנות פליטים פלשתינים בתוך ביירות - "לא מסברה ושתילה - אלא מביירות..."

מאמר טיפשי ומעצבן שמפספס את כל הנקודה

מה בעצם שאלת שלא היה בסרט?
מה שמטריד זה המאמר שלך 507515
לא ברורה לי ההשתוללות שלך. לגבי הערה א' - ראה התייחסות שלי בתגובה מוקדמת (שלא טרחת לקרוא). לגבי הערה ב' - לא מסכים איתך. יש הבדל טופוגראפי מובהק בין ההזייה מביירות לבין המחנות.

אתה טוען שאני מפספס "את כל הנקודה". איזו נקודה בדיוק? אתה לא טורח לכתוב. לא שאלתי כלום שלא היה בסרט, בסך הכל ניסחתי ביקור חוזר בסרט עם כמה הערות ותובנות.

לא אהבת? בסדר גמור. אולי תנסה גם להסביר למה? שלום ולא להתראות.
וידאו המציג את הזווית הנוצרית 508031
לפי הנאמר שם ממקור ראשון, אף אחד לא היה צריך מופתע מתוצאות המפגש בין הנוצרים החמושים למוסלמים ופלסטינאים.
איזכור קודם 508051
תגובה 486311
ממשי יותר מכל דמיון 528954
השורה האחרונה היא החשובה ביותר לדעתי .
כ"בוגר" כמה מלחמות כולל זו של 1982 בלבנון שרק שמה הרשמי עולה באיוולת על המלחמה עצמה , הרגשתי מסע בזמן לאורך כל הצפייה בסרט, הלכתי לבד , ופשוט נזרקתי לאחור ולא רק לללבנון גם למקומות רחוקים יותר וישנים יותר, לי זה היה כאילו אני אומר את אותם הדברים והרגשות רק בצורה הרבה יותר טובה וברורה . לצערי כמו כל דבר אחר במדינה -כמעט- הדיון ישר הופך לפוליטי ואישי ללא כל קשר לנושא עצמו ולמהות האמירה, חבל.
הכותב הוא איש נבון 589930
קראתי בעיון את המאמר.
הכותב איש חכם לדעתי גובל בגאוניות.
אשמח לדעת היכן ניתן למצוא מאמרים נוספים שלך.
דגלס

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים