לשם שינוי, בואו נדבר על חינוך. חינוך, לא הוראה. השכלה היא חשובה, אבל היא אינה הנושא העומד על הפרק. אני רוצה לדבר על אותו דבר חמקמק שנקרא חינוך, ואולי אפילו להרחיק לכת ולומר – חינוך לערכים.
הציפייה ממישהו שלמד משהו, מבּוֹגֵר של "מערכת הוראה", היא ברורה: הוא צריך להיות מסוגל להוכיח לנו שלמד, שהוא בעליו הגאה של ידע מסוים. רוב האנשים יסכימו שציונים טובים במבחנים הם הוכחה סבירה לכך שהתלמיד למד; שאוסף מרוכז של מבחנים מסכמים, נניח שנקרא לאותו אוסף מבחנים "תעודת בגרות", הוא סימן לכך שהתלמיד אכן רכש ידע מסוים בשנים שבִּילה במערכת שאמורה להעניק לו שירותי הוראה. אני משוכנע שיש דרכים טובות יותר מתעודת בגרות לבדוק אם אכן התלמיד למד והמערכת לימדה, אבל זה לא העניין. השאלה שאני רוצה לשאול היא מה אנחנו רוצים מבּוֹגֵר של "מערכת חינוך"? ומה זה בכלל חינוך?
מאז סוקרטס (הגדול מכולם) ועד היום ניסו המון אנשים לענות על השאלה הזו, ואני לא מתיימר לחדש. אנסה רק לבחון מה אמרו חלק מן המלומדים שעסקו בשאלה זו בדיוק. הנה הגדרה אחת ל"חינוך": "חינוך הוא התהליך שבו מקנים לצעירים את דרכי החשיבה וההתנהגות הנחשבות לראויות בתרבות שאליה הם משתייכים". הנה עוד אחת: "החינוך הוא תהליך פונקציונלי שבאמצעותו החברה מבטיחה את המשך קיומה הפיזי ומשמרת את זהותה כקהילת תרבות במרחב ההיסטורי של עמים, אומות ותרבויות". ואחת נוספת: "החינוך הוא פיתוח של אישיות הצעירים מתום לניסיון, מן הקונקרטי והמקומי של הילדות אל המרחבים הפתוחים של הדעת המופשטת והאוניברסאלית" ושלושת ההגדרות הללו הן כולן רק של אדם אחד (מקסין גרין).
מקסין גרין אינה היחידה, כמובן. "חינוך הוא פעילות של הנעה והנחייה של אנשים אל תוך אותן דרכי חשיבה והתנהגות הנחשבות לאיכותיות ורבות ערך, וזאת תוך נאמנות לקריטריונים בדבר העיקרון האינטלקטואלי של תודעה פעילה והעיקרון מוסרי של כבוד האדם" (ריצ'ארד פיטרס). והגדרה מהודו: "חינוך נכון אינו עוסק באידיאולוגיה כלשהי, גם כשהיא מבטיחה אוטופיה לעתיד; חינוך נכון אינו מבוסס על שיטה כלשהי, גם כשזו מחושבת בדייקנות. הוא איננו אמצעי להתניית האדם. חינוך אמיתי משמעותו עזרה לאדם להתבגר ולהשתחרר, להתפתח מתוך אהבה וחסד" (יִידוּ קרישנהמוּרטי).
אז מה זה בעצם חינוך?
גם בישראל, כמובן, עסקו בשאלת "החינוך מהו". ס. יזהר, למשל, טוען שבכלל אסור לחנך כי אי־אפשר להפריד בין חינוך לאינדוקטרינציה. צבי לם טען שכל חינוך הוא, בהגדרתו, אידיאולוגי; ויחזקאל קויפמן טען ש"חינוך הוא כיבוש תרבותי של נפש התלמיד".
הציטוטים שלעיל לקוחים מ"כל שצריך להיות אדם", ספר חשוב בעריכת ד"ר נמרוד אלוני, והם כולם טובים ומעוררי מחשבה, אבל אני רוצה לדבר ברמה יותר פשוטה, יומיומית. אני טוען שחינוך צריך להתמקד בשלושה מרכיבים בסיסיים: נימוס, הבנת העולם והמחיר.
נימוס, כי חינוך צריך להטמיע בתוכנו את הידיעה שאף אחד מאיתנו אינו לבד בעולם, וכשיש יותר מאדם אחד צריך נימוס. לכולנו יש צרכים ורצונות אלא שהמשאבים סופיים, ואף אחד מאיתנו לא יכול לקבל הכל. אני לא יכול לשמוע מוזיקה בכל עוצמה שאני רוצה, אני לא יכול להיות תמיד ראשון בתור, אני לא יכול להזעיף פנים אל מי שבא לי, מתי שבא לי וכמה שבא לי. צריך להתפשר, צריך להגיד בוקר טוב, צריך לשמור על השקט ולא לדבר בסלולרי כך שכל הקרון יודע עם מי היִית בלילה שעבר ואם גמרת או זייפת (מקרה אמיתי ששמעתי). לא צריך לומר הכל בַּפָּנִים, ואם לומר – לומר כך שאפשר יהיה לשמוע.
הדבר השני שמחנך צריך לעשות הוא לעזור לתלמידיו להבין איפה הם חיים: מהי מהותו של העולם, מי נגד מי, למה זה כך ולא אחרת, מה רצוי ומה מצוי, מה היה ומה צפוי, מה בשליטה ומה לא ומהם המאבקים שאפשר / אסור / רצוי / חובה להיות מעורב בהם.
ואז מגיעים לשאלת המחיר – התובנה החשובה ביותר שצריך לעזור לתלמיד לגלות ולרכוש היא שלכל דבר יש מחיר, ושלכל בחירה שאנחנו בוחרים יש השלכות עבורנו ועבור אנשים אחרים. יתר־על־כן, לפני שאדם בוחר בחירה כלשהי הוא צריך לבדוק האם הוא מוכן ויכול לשלם את מחיר הבחירה הזו.
אם נחבר הכל ביחד נגיע להגדרה הפרטית שלי למושג "חינוך": חינוך הוא תהליך שבו צעירים לומדים לבחון את העולם ואת האפשרויות השונות העומדות בפניהם, לומדים להבין את המחיר הנדרש או המתחייב מבחירה באחת מאפשרויות אלו ועוסקים בבירור, אישי וקבוצתי, של נכונותם לשלם את מחיר הבחירה.
ראי ראי שעל הקיר, מי המורה הטוב בעיר?
עכשיו עולה שאלה חשובה – איך מודדים את עבודתו של המחנך לפי ההגדרה הזו. כאמירה כללית, אי אפשר לכַּמֵת עבודה כזו. אם נקבל שחינוך הוא עיסוק בערכים ולא בכמויות חומר, וברור לחלוטין שאנשים שונים מגיעים אל מערכת החינוך כשהם נמצאים ברמה שונה של הפנמת הערכים הללו, הרי שתפקידו של המחנך הוא, בראש ובראשונה, "יִישור קו" – הבאת כמה שיותר מבוגרי המערכת לרמה פחות־או־יותר שווה של הפנמת הערכים. מכל האמור לעיל ברור שעם חלק מהם צריך לעבוד המון ועם חלק הרבה פחות, ובצורות שונות לחלוטין.
ניקח לדוגמה את תלמיד א', שהגיע מבית עני ולהוריו בעיות תפקוד קשות, אבל סבתא שלו, שהיא זו שמגדלת אותו בגלל אותם קשיי תפקוד, היא אישה בעלת אישיות חזקה, בעלת אוטוריטה, שמחנכת את הילד מגיל צעיר לעבודה קשה, שאיפה למצוינות ויושר. תלמיד ב', מאותה כיתה, הגיע מבית שיש בו הכל מבחינה חומרית אבל אין סמכות הורית, הוא מפונק, חושב שהכל מגיע לו ומתנהג כאילו הכל מותר לו. בנקודת הסיום של סוף י"ב לשניהם אין תעודת בגרות: א' – מפני שיותר מדי פעמים הוא היה צריך לצאת לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה. ב' – מפני שעד שהתעורר והתחיל להשקיע כבר היה מאוחר מדי. אבל שניהם מנומסים, מבינים את מה שנדרש מהם כבוגרים מבחינה חברתית, אישית, לאומית ושניהם רואים את השנים שעברו בבית־הספר התיכון כתהליך משמעותי, מבַגֵר, שלימד אותם פרק חשוב בחייהם. נסכים שהמערכת לא נכשלה עם שני אלו – היא הובילה שניים מבוגריה בתהליך שהפך אותם לבוגרים ראויים וסביר להניח שיצמחו מהם אזרחים חיוביים. אבל איך נמדוד את עבודתו של המחנך?
לכל דבר יש מחיר?
שכר המורים הוא חרפה לא רק בגלל שהם מקבלים מעט באופן אבסולוטי; לא רק בגלל שזו עבודה ממש קשה ושהשכר לא מפצה על הקושי; לא רק משום שחישוב השכר לא מביא בחשבון חלק ניכר משעות העבודה; אני אפילו לא רוצה לדבר על כך שהפער בין שכר המורים לפנסיה שלהם גדול עד כדי כך שחלק ניכר מגמלאי מערכת החינוך צריכים לחפש עבודה. נעזוב את כל אלו כאילו הם לא חשובים ונדבר לרגע רק על הרעיון מאחורי שיטת חישוב השכר. הדרך שבה מודדים את שכר המורה היא לפי שעות. אלא שגם אם נכניס אל תוך כלל השעות הנלקחות בחשבון לצורכי שכר את השעות שהמורה עובד בבית ומחוץ לכיתה עדיין המדידה לא תהיה הגונה ולא נכונה.
כי במדינה מערבית מתוקנת לא מקבלים שכר רק על מספר השעות, אלא על שלושה מרכיבים אחרים, חשובים הרבה יותר. הראשון הוא ניסיון, מה שנקרא "ותק"; משום שעובד מנוסה "שווה יותר" מעובד שצריך להסביר לו וללוות אותו. מעבר לזה מקבלים שכר על שני גורמים נוספים והם השכלה ורמת אחריות. שכר השעה של מנכ"ל יותר גבוה מזה של הפועל לא רק מפני שהוא יותר חשוב למפעל אלא מפני שהוא השקיע שנים ברכישת השכלה רלוונטית וכי הוא נושא ברמת אחריות גבוהה יותר מזו של הפועל. השכר שלו הוא הערכה לְמה שהוא עושה והאחריות שהוא נושא בה, אבל גם הכרה בכך שהערך המוסף של השכלתו שווה כסף. אבל על מה מתווכחים פקידי האוצר עם נציגי המורים? על כמות השעות! ההבדל בשכר בין מורה בעל תואר ראשון למורה בעל תואר שני הוא כמעט זניח.
באדיבות MorgueFile
יתרה מזאת, אמת המידה שהאוצר, ועדת דברת ועוד כל מיני חכמים בגרוש החילו על עבודת המחנכים אינה תקפה בשיטת חישוב השכר של בעלי מקצוע בתחומים אחרים: משכורתו של טייס בחיל האוויר מבוססת רק על כמות השעות שהוא טס בפועל מדי חודש? משכורתו של שופט נגזרת רק מהשעות שהוא יושב בפועל באולם בית־המשפט? שנדבר על כדורגלנים? ודוגמניות? היחיד שהתבטא בכיוון של בדיקת איכות החינוך בשנים האחרונות היה, למרבה הפלא, דווקא האלוף (מיל.) אלעזר שטרן, שהציע לתגמל בתי־ספר בהתאם לאחוז מבוגריהם המתגייסים לצבא בכלל וליחידות קרביות בפרט. אני לחלוטין לא מסכים עם הרעיון ואני חושב שזו כניסה בוטה של מיליטריזם למערכת החינוך, אבל יש בדברים שלו חשיבה על איכותו החינוכית של בוגר המערכת ולא רק על גובה הציונים שלו. מה שעומד מאחורי הרעיון הוא משהו כמו "הגיוס לצבא הוא ערך שהמדינה רוצה לקדם אותו; התלמיד שמתגייס הוא תלמיד שהפנים את הערכים הרצויים; הוא קיבל אותם מבית־הספר; מכאן שבית־הספר עשה את עבודתו היטב ולכן נתגמל את בית־הספר". כלומר, לשיטתו של אלעזר שטרן בית־הספר עשה עבודה חינוכית ולא רק הוראתית. שוב, אני לא מסכים עם הרעיון אבל יש כאן חשיבה בכיוון של בדיקת "איכות" הבוגרים ולא רק הציונים שלהם.
אז איך נחשב את שכר המורים
אז איזו שיטה נמצא, בכל זאת, כדי לחשב את שכר המורים? נורא פשוט – לא נחשב! במקום זה נחליט מה אנחנו, כחברה, רוצים – מי יהיו המורים במערכת החינוך שלנו? במילים אחרות – כדי להחליט איזו משכורת יקבל מורה אנחנו צריכים לבחון מחדש את דרישות הסף, את מבנה העבודה ואת השכר של מורים במערכת ולהגדירם בהתאם לצרכים והרצונות המשתפים לנו, כאזרחים השואפים לתת חינוך טוב לילדינו. הנה מה שאני מציע:
1. גיל מינימום – 30. אני רוצה מורים שיש להם ניסיון־חיים כלשהו עוד לפני שהתחילו לעבוד בחינוך. אוטוריטה טבעית של אדם שכבר עבר משהו בחייו יכולה לפתור הרבה בעיות משמעת, שלא לדבר על כך שגיל 30 כגיל כניסה למערכת יביא למצב שבו אדם שמגיע למקצוע הזה כבר יודע יותר טוב מבן תשחורת שרק עכשיו חזר מהודו מה הוא עושה ומה הוא רוצה לעשות.
2. תואר אקדמי דו־חוגי ותעודת הוראה. מורים צריכים להיות רחבי אופקים ובעלי יכולת רב־תחומית.
3. המורה יהיה חייב ללמוד קורס אקדמי שנתי אחד לפחות בכל שנה, בכל תחום שהוא לפי בחירת המורה. מיותר לציין שעלות הלימודים צריכה להיות ממומנת לפחות בחלקה על־ידי המדינה.
4. כל מורה חייב להיות חבר בצוות חשיבה אחד לפחות מדי חמש שנים. הצוות צריך לעסוק בפיתוח תוכניות לימודים, תוכניות חינוכיות, חידוש ושיפור דרכי הוראה והערכה וכדומה. מורים צריכים גם לשנות את מה שהם עושים בתוך המערכת, בתוך תחום הדעת על מנת להשתפר ולהשתכלל.
5. מורה שעובד במערכת למעלה מעשר שנים יוכל לחנוך מורים אחרים במקום להיות חבר בצוות מקצועי, אבל לא יותר מאשר שנתיים ברציפות. מורים מנוסים הם נכס שלא יסולא בפז עבור מורים צעירים, אבל לא רצוי שהם עצמם יפסיקו להשתכלל וללמוד.
6. מורה צריך להיות בבית־הספר שמונה שעות ביום, חמישה ימים בשבוע, אלא אם כן הוא לומד במוסד לימודים בבקרים, שאז יוכל להיות בבית הספר רק ארבעה ימים בשבוע. בשעות שבהן הוא לא מלמד בכיתות הוא יכול להכין עבודות, לבדוק מבחנים, לשוחח עם תלמידים או הורים, ללמד שיעורים פרטניים ו/או כל שאר הדברים שועדת דברת הציעה, ובצדק. בית־הספר צריך לאפשר לו לעשות את כל הדברים הללו בנוחות – חדרים, פינות עבודה, רשתות אלחוטיות, מטבחונים וחדרי שירותים חייבים להיות חלק מהסטנדרט של מבנה בית־ספר.
7. גיל פרישה מקסימלי מהמערכת, עם פנסיה מלאה – 55. למי שלא מבין למה – לך ללמד בתיכון, משרה מלאה, חמש שנים רצופות וחזור לדבר איתי אחר־כך.
על עבודה כזו אני רוצה שמורה מתחיל יקבל 10,000 ₪ (נטו) לחודש. על קידום, מדרגות שכר תוספות ותק וכן הלאה אשמח לשבת לדיונים עם נציגי האוצר.
|
קישורים
אסור לחנך - מאמרו של אסף שטיין בעקבות ס. יזהר, האייל הקורא
כל שצריך להיות אדם - ראשי פרקים של ספרו של ד"ר נמרוד אלוני
אפשר גם אחרת - על מערכת החינוך בפרינסטון, מאמרו של אריאל וישנה באייל הקורא
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש