דסי וחוטפי האבות 310
דסי דרעי, כמו כל בת אוהבת, רוצה שאביה יהיה בבית, קרוב אליה - במיוחד בתקופת החגים. טריק תקשורתי או דברים מהלב - מה צריכה להיות השפעת דבריה עלינו?

נראה לי, שחלק מהטענות לשחרור דרעי, מקורן בויכוח שנעור סביב סוגית בתי המשפט - הערעור על סמכויותיו. "הוא זכאי!", קוראים־שרים תומכיו של דרעי, ומאי נפקא מינה שהורשע.

כאזרחית, לא אני שאחסוך ביקורת מבתי המשפט. אני מכירה בכך שהמערכת אינה נקייה מטעויות ואף מעוולות - לדוגמא, ההקלות בעונש על עבירות מין ואלימות. אך יש לזכור שהטענות עולות כנגד השופטים כבני מגזר כזה או אחר (חילונים, אשכנזים, "נציגי אליטות" וכו'). ככאלה, עלינו לדחותן בשאט נפש. אם מי שמונו שופטים נדחים על רקע מוצא או דת, הרי שאנחנו מאבדים את עצם יכולתו של בית המשפט לשפוט כל אזרח באשר הוא אזרח. ושמא נקים בית משפט לכל חתך באוכלוסיה?

מספר ימים לפני כניסתו המתוקשרת לכלא, הופיעה ביתו של אריה דרעי, דסי, מול המצלמות. היו שטענו שמדובר במניפולציה זולה: אדם שנטל שוחד ונתפס, שולח את ביתו להקריא טקסט כתוב, קורע לב, כדי לחזק את עמדתו בציבור ולסחוט אהדה ורחמים מהציבור. בבחינת "אם לא תחוסו עליי, חוסו עליה - ילדה קטנה, תמימה, שרוצה את אביה לצידה בערב ראש השנה."

אינני יכולה לשפוט: לא הייתי שם כדי לדעת אם ניטל שוחד, גם לא נכחתי כשחובר הטקסט שהקריאה דסי דרעי ערב כניסת אביה לכלא. גם נושא הניצול של תמימות הילדים, תוך חשיפתם לתקשורת ולביקורת אינו הדבר שהציק לי כל־כך למול המרקע.

בתמונות ששודרו שוב ושוב בטלויזיה, ראיתי ילדה. מנוצלת, תמימה - או לא, אך ילדה, שרוצה באביה לצידה. ילדה שמתחננת וזועקת, ומבקשת. ילדה שטובתה, מן הסתם, אומרת שמוטב לה שאביה לא ייכלא.

גם אם מדובר בילדה שפועלת ביודעין, בציניות, המשחקת במשחק של המבוגרים, שמחפשים כותרות ורגעים מרגשים, בעזרת מעין חיקוי, אולי, להספד של נועה רבין בהלוויתו של יצחק רבין ז"ל (ומי שחושב שהרחקתי לכת, ישית נא ליבו למודעות הזועקות אלינו "לא נשכח ולא נסלח" - צלצל לכם מוכר ולא זכרתם מאיפה?); גם אם מדובר בילדה שמנסה להשיג כותרות, "רייטינג", לדבריה: מדובר בילדה שרוצה את אביה בבית - וכל האמצעים כשרים.



אולי מה שהקפיץ אותי כל כך, היה הרעיון : "הילדה צריכה אותו, שחררו אותו".

כן, אני מסכימה: נורא שאדם נכלא. נורא לילדיו לגדול בלי אבא ליד שולחן החג. הוא חסר, ומתגעגעים אליו. כואב לדעת שמאשימים אותו, ובפרט כשאינו מודה, כשהילד מאמין בחפותו. אך במקרה בו אדם מורשע, הוא נחשב אשם. הדרישה לשחרר אדם בשל משפחתו הזקוקה לו, היא מופרכת.

האם זו נקודת מבט אמריקאית שחדרה לתוך זוית הראיה של הישראלים, בעל כורחם, הקורצת מכל פינה? פרסומות מתקתקות של רגעי משפחה קסומים, האהבה שמנצחת, הזוהר... ובמקביל, ראיונות עם רוצח, עם אנס - הזעזוע במיטבו, בעדשה ממוקדת ובמקרופון מכוון. במקרה שלנו - תסמונת "הילדים של": לעקוב אחרי המקורבים, לראיין אותם, להנציח אותם. ומה יתפוס טוב יותר מבכיה של ילדה שאביה נכנס לכלא? קשה לי להחליט איפה הציניות חזקה יותר - בצד המתעד, או בצד המתועד: בצד של התקשורת, או בצד של מנצליה. הנה, שוב מאשימים את התקשורת. אך יש לה חלק באשמה.

אם דרעי חף מפשע, כל עונש שהיה מוטל עליו היה מופרז. אם הוא אשם, הרי נענש הרבה מעבר לשנתיים שהוטלו עליו. ומה לגבי הילדה?

גיבורה לרגע, מוצגת למול המוני אוהדים ואויבים כאחד - מתועדת, בלב סערה. ואולי טובת הילדה דורשת גם חיים מחוץ לאור הזרקורים?
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  רציונליות היא הנשק הטוב ביותר • אילן מעוז • 4 תגובות בפתיל
  לי זה דוקא די מציק • מתעניין • 33 תגובות בפתיל
  כמה נקודות למחשבה • טל כהן • 6 תגובות בפתיל
  מסכי אש ועשן • בועז
  3? • רועי

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים