שוטרים, גנבים, ובני אדם 3104
מה עשה את "הסמויה" לסדרת טלוויזיה טובה כל־כך?

רותה קופפר, מבקרת הטלוויזיה של "הארץ", כתבה על "הסמויה" - כהערת אגב לכתבה על תוכנית אחרת - שהיא סדרת הטלוויזיה הטובה ביותר אי־פעם. קראתי זאת לאחר צפייה בעונה השנייה של הסדרה, וההכתרה הזו נראתה לי מופרזת מעט. כמה שבועות לאחר סיום הצפייה בעונה החמישית והאחרונה, וכשהמשקע הרגשי שהסדרה הותירה מסרב להתפוגג, אני מוצא את עצמי מסכים.

בולטימור, קו הרקיע

בולטימור (באדיבות MorgueFile)



הסדרה התמקדה בעולם סחר הסמים של בולטימור, העיר הידועה כאלימה ביותר בארה"ב. גיבוריה היו, במידה שווה, סוחרי הסמים בכל הדרגים, המשטרה הרודפת אותם על כל דרגיה, וגם כמה מכורים ו"אזרחים קטנים" של גטאות העוני. מעונה לעונה נוספו "קבוצות מיקוד": בעונה השנייה היו אלה עובדי הנמל, ובעונה השלישית - הפוליטיקה העירונית, דרך דמותו של מתמודד על ראשות העיר. ברביעית, ילדי בית ספר, ובחמישית - העיתונות, בדמותן של נפשות הפועלות במערכת היומון "בולטימור סאן". היוצרים ביקשו וקיבלו מחברת השידור HBO הסכמה מראש שהעונה החמישית תהיה האחרונה; כך הם חמקו מגורלן של סדרות טובות רבות, שצריכות להידרדר לפני שיירדו מהמסך.

יוצרה הראשי של הסדרה הוא דיוויד סיימון, שלפני כן היה כתב פלילי ב"בולטימור סאן". הוא שיתף פעולה עם אד ברנז, לשעבר בלש ואחר־כך מורה. ברור, אם כן, שהם כותבים על מה שהם מכירים היטב. ניכר שהסדרה חותרת לייצוג אמין מאוד של המציאות.

הסדרה ניחנה בעלילות מהודקות ומותחות, כאשר הציר של כל עונה הוא סיפור חקירה גדול אחד, על קשייו, עליותיו ומורדותיו. בסוף כל עונה נסגרים רוב הקצוות, וכמה חוטים נשארים פתוחים וממשיכים בעונה הבאה. העונה האחרונה, כמובן, סגרה יותר קצוות. אבל עיקר כוחה של הסדרה לא בעלילות, וגם לא בהמצאות היפות של השוטרים בתחום שיטות החקירה. מה שבלט בסדרה מהפרק הראשון הוא שבמרכזה נמצאים האנשים שבה: אלו מוצגים באופן עשיר ומעורר הזדהות, והצופה מוצא עצמו מחבב אותם, ונקשר להם, אפילו ל"רעים".

כן או לא לשים מרכאות סביב "רעים"? זו כמובן לא היצירה הראשונה (בספרות, בקולנוע וגם בטלוויזיה) שמציגה פושעים ורוצחים באופן שמעורר הזדהות. לעתים מבקרים יצירות כאלו על כך שהן מטשטשות את המצפן המוסרי של הצופה, ששוכח שהפושעים הם רעים. אחד מהשגיה של הסדרה הזו הוא שהיא עומדת בכבוד, כך נדמה לי, באתגר המוסרי: היא לא מאדירה את הפושעים, וגם לא מציגה אותם כקורבנות גרידא (לפחות לא את רובם). הם לא נמצאים על אותו מישור מוסרי עם האנשים הנורמטיביים: הרוע שבמעשיהם והאומללות שהם גורמים ברורים וחד־משמעיים, ואנו רואים את האלטרנטיבות לחיי הפשע שהם בחרו לדחות, הגם שאלו לא תמיד קוסמות. אז כן, רעים, בלי מרכאות. ועם זאת, הם בני־אדם. אנו רואים היטב גם את כוחם וגם את חולשותיהם, את שאיפותיהם ומצוקותיהם, וכמעט על כורחנו אנו לומדים לחבב, לפחות את חלקם (איש איש לפי טעמו בבני־אדם). ואני חושב שיש בכך כדי דווקא לחדד את המצפן המוסרי.

סדרה שעיקרה המבט בבני־אדם חייבת להישען על בימוי ומשחק אמינים ללא רבב. בעשור האחרון כבר התרגלנו לצפות לכך מסדרות עילית אמריקאיות. ובכל זאת, החלטתם של היוצרים להיכנס בעונה הרביעית לעולמם של ילדים בחטיבת הביניים היתה צעד נועז, כמעט התאבדות: ככלל, ילדים ומתבגרים אינם שחקנים טובים. על כל היילי ג'ואל אוסמנט אחד יש מאה מקולי קאלקינים - חמודים אולי, גונבי הצגה כידוע, אבל לרוב נקודות־תורפה של סדרות וסרטים במה שנוגע לאמינות המשחק. לא עוזר אם הם צריכים "לשחק את דמותם במציאות" - אנשים (בכל גיל) לאו־דווקא טובים בלשחק את עצמם במודע. וכאן הם נדרשו לגייס ארבעה מתבגרים לתפקידים ראשיים, ועוד כמה לתפקידי משנה לא זניחים. איני יודע איך קרה הנס, אבל הם הצליחו. ג'וליטו מקאלם, טריסטאן וויילדס, מאסטרו הארל וג'רמיין קרופורד שיחקו ללא גרם של זיוף, ולמעשה היו אמינים אפילו יותר מעמיתיהם המבוגרים. אגב, מערוץ ההערות בתקליטור אפשר ללמוד פרט טריוויה שבוודאי ישעשע את מי שצפה בסדרה בשידור טלוויזיה: מי שהדריך את השחקנים הצעירים היה רוברט צ'וּ, מנחה קבוצות דרמה ומי שבסדרה עצמה גילם את סוחר הסמים רב־הקסם ועב־הבשר "פרופוזישן ג'ו". ההימור הצליח. ייתכן שהסדרה היתה יצירת מופת גם ללא הנערים, אבל שילובם הביא לשיא את ייחודיותה של הסדרה, על־פני שפע סדרות השוטרים־וגנבים, כמו גם את ערכה המוסרי והרגשי.

סמל משטרת בולטימור

היבט אחר שהסדרה חקרה לעומק הוא פוליטיקה - מעט בקרב סוחרי הסמים (שם העניינים פשוטים וכוחניים יותר, לפחות כך נראה בסדרה), ויותר בבניין העירייה, במערכת החינוך, במערכת העיתון, ויותר מכל במשטרה (כי בכל זאת שם היה עיקר הסדרה). חלק מהנפשות הפועלות חדורות אמביציה ורצון להתקדם, אחרות רק רוצות לשרוד ולהגיע לפנסיה בשלום, ועוד אחרות לא מעטות רוצות להועיל ולעשות טוב. יש גם כמה מושחתים סתם. וכולם צריכים לתמרן בין אילוצים: דעת הקהל, תקציב מדולדל, סדרי עדיפויות של הממונים, נאמנות לחברים ולמשפחה, ושיקולי גזע. לא רק המושחתים והאמביציוזיים מעגלים פינות ומטשטשים את גבולות המנהל התקין והיושר; גם אלו שרוצים לעשות טוב מוצאים עצמם נזקקים לאמצעים מפוקפקים. ההבט הזה מיוצג בסדרה יותר מכל בדמותו של הבלש ג'ימי מקנולטי, היצירתי ומלא ההמצאה בשיטות עבודתו. הוא אכן מצליח יותר מעמיתיו, אלא שלשם כך הוא מפנה את עורמתו לא רק נגד הפושעים, אלא גם נגד הדרגים שמעליו. גם את חיי המשפחה שלו הוא מקריב, וכשתיין כבד - גם את בריאותו הפיזית והנפשית. ואולי ההפך? אולי חוסר הרצון או היכולת לייצב את חייו, להיות בעל ואב טוב, הם המביאים אותו להיות בלש שנותן הכל? איזו מהאפשרויות עצובה יותר?

בשלב מסוים בסדרה מקנולטי "מתברגן", מקיים משפחה יציבה ומפסיק לשתות - זאת במקביל להפסקה כמעט מוחלטת של פעילותו המשמעותית בלחימה בפשע. האם היוצרים התכוונו שנשמח או שנצטער? אני חושב שהם מאוד נזהרו להישאר נייטרליים, ולהשאיר לצופה להרגיש מה שירגיש בהתאם לערכיו (אני, אגב, שמחתי). בעצם הסדרה אומרת: הנה מה שצריך לעשות ולהיות כדי להצליח במלחמה בפשע. האם זה מה שאתם רוצים?

ממילא גם כשהוא מצליח, זו הצלחה חלקית. שוב ושוב מציגים לנו שוטרים (וגם כמה מורים, עיתונאים ואחרים) שעושים מאמצים כבירים, מגייסים את כל תושייתם, ויוצאים מהקופסה כדי לעשות את תפקידם באופן שיועיל; לפעמים המאמצים מצליחים, לפעמים נכשלים, לרוב מצליחים חלקית. העלילות השונות בסדרה נגמרות לעתים טוב, לעתים רע - ולרוב בפשרה; הדמויות, ואיתן הצופה, יוצאות וחצי תאוותן בידן.

נדמה לי שיש בכוחה של הסדרה לשפר את ערנותו של הצופה כצרכן תקשורת, ולהראות לו עוד דרכים (חוץ מאלו שהוא כבר מכיר) שבהם הדברים אינם כפי שהם מוצגים. למשל, מסיבת עיתונאים שבה המשטרה מודיעה בחגיגיות על פשיטה נרחבת על ארגון פשע שבה נתפס שלל רב של סמים ונשק; ייתכן שזה בעצם לאחר פיצוץ מוקדם מדי שהונחת מלמעלה על חקירה שהיתה יכולה להוביל לנזק גדול בהרבה לארגון הפשע, ושהבלשים המחייכים שם בעצם אכולי תסכול.

שקיעתן ונפילתן של אימפריות

החברה שאנו רואים בסדרה היא חברה חולה. מצד אחד אוכלוסיה שכמעט כולה משפחות מפורקות, שהמוכשרים שבבניה ובנותיה פונים לפשע, שכולה יאוש והזנחה. מהצד השני ממסד שמתפקד רק בקושי, שלמרות שרוב אנשיו רוצים להועיל ומתכוונים לטוב, אין לו מספיק משאבים לנצח את הרע; במקרה הטוב, הקרבות נגמרים בתיקו, ובטווח הארוך כנראה הרע מנצח. הצופה עשוי להתפלא לרגעים כיצד החברה הזו עדיין מתקיימת בכלל, וצריך להיזכר שהאוכלוסיה שמוצגת שם אינה חתך מייצג של החברה האמריקאית, שגם בבולטימור יש שכונות מבוססות וקהילות מתפקדות. בעצם כמחצית מדמויות הסדרה, אנשי הממסד, שייכים לקהילות שכאלה, והסדרה כן מראה רבים מהם בבתיהם ועם משפחתם. אבל כשהיא עושה זאת, היא נשארת בדלת אמותיהם, ובוחרת לא להראות באופן משמעותי את השכונה - בעוד שנופיהם הפיזיים והאנושיים של גטאות העוני מוצגים בנדיבות, ומהווים את חותמה החזותי של הסדרה. עבורנו הצופים הלא־אמריקאים, זו ארץ אחרת, אקזוטית. אבל גם קהל היעד של הסדרה בארה"ב הוא מן־הסתם בורגנים מבוססים, שרובם לא יעזו אפילו להתקרב לאותן שכונות. אולי גם עבורם היוצרים מבקשים להציג את הארץ האחרת שבתוך ארצם.

לקט תמונות מבולטימור

תמונות בולטימוראיות (באדיבות MorgueFile)



אפילו עולם הפשע המוצג בסדרה נתון לתהליכי התפוררות. אין שם משפחות פשע ותיקות ובעלות מסורת ועוצמה ארוכת־טווח, כפי שראינו ב"סופרנוס". הגדולים והחזקים שבסוחרי הסמים הם בסך הכל ראשי כנופיות לא גדולות. הם שומרים על עוצמה למשך שנה־שנתיים, ואז נכלאים או נרצחים ומפנים מקום לכנופייה הבאה. זה אפילו לא בא להם בהפתעה; שני ראשי הכנופיות שבמרכז הסדרה, אייבון ברקסדייל ומארלו סטנפילד, מוצגים ככאלו שמעולם לא שאפו ליותר מחמש־עשרה דקות של תהילה, שבהן יזכו לכבוד והערכה באיזשהו חלק של העיר. וה"חיילים" שלהם? אפילו שאיפה כזו אין להם. לא רק חייהם של אחרים שווים בעיניהם כקליפת השום, גם חייהם עצמם לא שווים להם הרבה יותר. נראה שרובם יודעים שחייהם יהיו קצרים, מסתפקים בלחיות את ההווה, ומקבלים את מותם (או מאסר עולם) בשלווה מקוממת ממש.

בלי כחל וסרק

הזכרנו את "הסופרנוס", וזה מחזיר אותנו להכתרתה של "הסמויה" כסדרה כטובה ביותר אי־פעם - שהרי הראשונה היא המועמדת ה"קלאסית" לתואר, והוכתרה ככזו על־ידי רבים. מה גם שההשוואה ביניהן מתבקשת, ולו בגלל הנושא הדומה. במבט ראשון, ברור שאין בכלל תחרות, שכן ל"סופרנוס" יש מלכתחילה שאיפות אמנותיות גדולות יותר. היא מלאה רבדים, סמליות, דיונים נסתרים בתרבות ובהיסטוריה האמריקאית והכללית. מה שמוצג בה הוא רק מפתח לדברים אחרים. ואילו ב"הסמויה" אין שום דבר סמוי. היא לא מנסה להיות יותר מתיעוד של המציאות - העלילות והדמויות מומצאות, אבל ממש זועקות "כך זה באמת". אין כוונה לפנות לצופה ברובד הסמלי - מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל.

דירוגים הם כמובן עניין טפשי קצת, בוודאי כשמדובר בשתי יצירות שכאמור הן כה שונות ביעדיהן. אבל אפילו מבלי לנסות לדרג, העוצמה שבה מציגה "הסמויה" את המציאות נותנת לסדרה ערך ומשקל - סוג אחר מהערך והמשקל מאלו של "הסופרנוס", אבל לא נופלים מהם. הסדרה כאילו אומרת - הנה, יש מציאות כזו, והיא מספיק מעניינת ומספיק חשובה כדי שנתבונן בה כשלעצמה. אם היה ספק, הערות היוצרים בתקליטור מבהירות: הם פועלים גם מתוך תחושת שליחות. הם הציגו לנו מציאות איומה, גרמו שיהיה לנו אכפת, וכעת הם מצפים שנקום ונעשה משהו. הם מספיק ריאליסטיים כדי לדעת שזה כנראה לא יקרה, או יקרה רק באופן שולי - מה גם שהסדרה מציגה עד כמה קשה לעשות משהו ולהועיל. אבל זה מה שלפחות היה ראוי שיקרה, לשיטתם.

ואם היעד הוא להראות במלוא עוצמתה את המציאות, הרי שרבדים נסתרים וסמליות אינם ממין העניין. הם יטשטשו וירככו; הם פינוק שאי־אפשר להרשות לעצמנו. אפילו עלילה רבת־מעוף עלולה לגרוע.

אין זה אומר שהצפייה היא סבל ודיכאון מתמשך, כלל וכלל לא. העולם שבסדרה הוא קשה, אבל האנשים שבו הם בני־אדם, וכדרך בני־אדם רובם מעוררים אהדה. אנחנו צוחקים מההומור שלהם, חוגגים בשמחותיהם הקטנות, ושמחים בהצלחותיהם, גם אם זמניות. באנושיות יש משהו מענג, ו"הסמויה" היא חגיגה של אנושיות, גם בסביבה קשה כל כך.

אין זו היצירה הראשונה שאלו יעדיה וזו דרכה. על הדעת עולים סרטיו של קן לואץ', ולפני־כן הניאו־ריאליזם האיטלקי, ולפני־כן ספריו של דיקנס. בטלוויזיה זה כנראה חדש יותר, וייתכן שהיא מדיום שמתאים לכך יותר מהקולנוע. רוחב היריעה (בניגוד לקוטן המסך) מאפשר היכרות עמוקה עם הדמויות, ופיתוח הזדהות ארוכת־טווח איתן, כמו גם חקירה נרחבת של המציאות בה הן פועלות.

אנו, הצופים הלא־אמריקאיים, נמצאים בעמדה נוחה יותר מהאמריקאיים. האמריקאי הממוצע יוצא לאחר הצפייה, יש לקוות, בתחושה של "המצב רע. צריך לעשות משהו", יודע שהוא כנראה לא יעשה הרבה (בעיקר, כי מה כבר הוא יכול לעשות), ומרגיש אשם. אנחנו הלא־אמריקאיים כנראה גם לא נעשה כלום, אבל לנו ממילא ברור שזו לא הבעיה שלנו, ואין לנו מה לעשות. מן הסתם גם אצלנו לא חסר עוני ופשע, ובין כל צדדיו של העולם שבסדרה יש בוודאי גם כאלו שדומים למה שאצלנו. אבל הצלחתה של הסדרה בהצגת העולם ההוא, על כל פרטיו ודקדוקיו - וכאמור, ההימנעות שלה מלהפוך אותו למטאפורה למשהו אחר - גורמת לכך שההשלכה משם לכאן אינה טבעית במיוחד.

בין אם במצפון שקט יותר או מיוסר יותר, אנו נשארים עם התחושה המזככת שבמפגש המרגש וההכרות עם אנשים אחרים - בדיוניים, אבל כל כך אמיתיים. הסדרה הזיזה בנו משהו. אמנם לא במידה שיוצריה, ואולי אנחנו בעצמנו, היינו רוצים - אבל יותר מזה כנראה אי־אפשר לבקש מיצירה.
קישורים
מצב השחורים בארה"ב - מאמרו של יזהר מזרחי
"הסמויה" - האתר הרשמי
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "תקשורת"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

מאמר שלם עלסדרת משטרה בבולטימור... לא שכחנו את המקורות? 514748
המועמדת הקלאסית לתואר היא, כמובן, ''רצח מאדום לשחור''.
514793
יש המחשיבים את "סמויה" כסדרת הטלוויזיה הטובה ביותר אי פעם?

ראיתי את שלושת העונות הראשונות, וזה היה עבורי סוג של גילטי-פלז'ר: ג'אנק מהנה. עד שבעונה השלישית זה כבר הפסיק להיות כיף, והפסקתי.

שועשעתי מכך שכתבת שעלילה רבת מעוף עלולה לגרוע, כי לומר שהעלילה חסרת מעוף זה אנדרסטייטמנט. היא בנאלית, צפויה ותבניתית. שתי העונות הראשונות למשל פחות או יותר איזומרפיות. ואני גם לא מצאתי את העומק שאתה ראית בדמויות. בעיני הן היו סטריאוטיפיות (זה לא סותר את היותן ריאליסטיות, אגב).

אם מטרת היוצרים הייתה לשקף מציאות מסויימת ותו-לא, מדוע הם בחרו בסדרה בדיונית, ולא תיעודית-למחצה או כזו המבוססת על סיפור אמיתי (נגיד, בסגנון "אחים לנשק" המדהימה)? אז היה סיכוי לקבל אפקט "אבל זה באמת!" אותנטי ואפקטיבי.

ולטעמי אמנם עלילה בדיונית עשויה לתאר מציאות טוב יותר מתיעוד של המציאות, לפחות במונחים של אימפקט על הצופה, אבל לשם כך צריך באמת להשקיע בדברים כמו עלילה, פיתוח דמויות ושימוש מושכל בשפה טלוויזינית מתאימה (כולל - וסליחה על המילים הגסות - רבדים נסתרים וסמליות). לטעמי האופן שבו נעשה ב-"סמויה" מותיר אותה, פחות או יותר, חסרת ערך.
514808
ומה עם "כן אדוני ראש הממשלה"?
514830
מה השאלה?
מערכת סטריאו 514887
תודה, למרות שברוב האבחנות אני לא רואה שיש לנו איך להתקדם בליבון, זו קונטרה מסקרנת. אבל לפחות בעניין סטריאוטיפיות הדמויות, אני לא יכול להשאיר את זה ככה. חוץ מג'ימי מקנולטי, שאני מוכן לקבל שיש בו מן הסטריאוטיפיות, אתה יכול לציין ספציפית עוד שתי דמויות ראשיות שהן לדעתך סטריאוטיפיות, ואיזה סטריאוטיפ הן?
... 519513
בקשר לסדרה "תיעודית-למחצה או כזו המבוססת על סיפור אמיתי" ראה ערך הבטן התחתונה (Underbelly) העונה הראשונה. סדרה אוסטרלית שניסתה לעשות זאת איך אין בה ולו חצי הקסם והעומק של הסמויה.
519522
אתה קורא לסמויה "גילטי-פלז'ר"? מעניין איזו סדרה היא פלז'ר נטול התנצלויות, לטעמך.

"שועשעתי מכך שכתבת שעלילה רבת מעוף עלולה לגרוע, כי לומר שהעלילה חסרת מעוף זה אנדרסטייטמנט. היא בנאלית, צפויה ותבניתית. שתי העונות הראשונות למשל פחות או יותר איזומרפיות. ואני גם לא מצאתי את העומק שאתה ראית בדמויות. בעיני הן היו סטריאוטיפיות (זה לא סותר את היותן ריאליסטיות, אגב)." - אתה אומר "בנאלית" ו"סטריאוטיפיות" כאילו קבעת עובדה, בלי אף נימוק.

"אם מטרת היוצרים הייתה לשקף מציאות מסויימת ותו-לא, מדוע הם בחרו בסדרה בדיונית, ולא תיעודית-למחצה או כזו המבוססת על סיפור אמיתי (נגיד, בסגנון "אחים לנשק" המדהימה)? אז היה סיכוי לקבל אפקט "אבל זה באמת!" אותנטי ואפקטיבי." - תלונות ה"למה לא?" האלה, מה המטרה שלהן, הם לא עשו את הסדרה שאתה רוצה שיעשו כי הם רצו לעשות את הסדרה שהם רצו לעשות.

"לשם כך צריך באמת להשקיע בדברים כמו עלילה, פיתוח דמויות ושימוש מושכל בשפה טלוויזינית מתאימה (כולל - וסליחה על המילים הגסות - רבדים נסתרים וסמליות). לטעמי האופן שבו נעשה ב-"סמויה" מותיר אותה, פחות או יותר, חסרת ערך." - כנראה שלא קלטת את פיתוח הדמויות והשימוש המושכל בשפה טלוויזיונית של יוצרי הסמויה, כנראה שהכלים בהם הם השתמשו היו מורכבים מידי בשבילך.
520328
האמת, תגובות כאלה כבר אינן מפתיעות אותי.
הלל, אני בעצמי כנראה הייתי מגיב בצורה דומה לפני כמה שנים, ובהחלט הגבתי בצורה דומה בנושאים אחרים בעבר. כנראה שאין מה לעשות עם זה, הפסיכולוגיה האנושית תמשיך לייצר תגובות בסגנון דומה גם בעתיד.

זה עדיין מתסכל לפעמים.
אני מתנצל על כך שאני מגיב לגופו של כותב, אבל לפעמים זה פשוט החלק המשמעותי ביותר.

לסיכום, אבהיר רק ש''הסמויה'' היא אחת מסדרות הטלויזיה הטובות ביותר שיצא לי לצפות בהן.
מסכים עם כל מילה 514837
התחושה ש The Wire משאירה אותה איתך היא - "אה! אז ככה זה עובד באמת!". התחושה שכל סדרות המשטרה שראית עד עכשיו הן זיוף.

הסדרה מכסה טווח רחב של נושאים, ובעוד שהסדרה עצמה משאירה טעם טוב של עוד, הנושאים עצמם נראים מייאשים לגמרי, כמעט חסרי פתרון.

זאת למרות שהפתרונות לפעמים מוצגים בפנינו באופן חד לגמרי.
ומי שראה את הסדרה יודע על מה אני מדבר.
מסכים 517966
יחד עם "הסופרנוס" "אבודים" וEdge Of Darkness (מיני סדרה בריטית מדהימה משנות ה80) "הסמויה" היא אחת הסדרות הטובות ביותר אי פעם.

היתרון שלה על פני סדרות אחרות הוא דווקא בתחום המוסרי,
הבשורה על פי הסמויה 520591
לא יודע אם נהוג לתת פה קישורים, אבל,
בלוג פוליטי משהו בתירוץ הסדרה
מסכימה ומוסיפה 521333
הסמויה הינה סדרה מיוחדת ופורצת דרך לסוגה חדשה בטלוויזיה האמריקאית (1). בחמשת עונותיה היא כיסתה, מלבד הפרונט של שוטרים-סוחרי סמים, רבדים שלמים במציאות האורבנית של הכרך המודרני. חינוך, בריאות, רווחה, תעסוקה, פנאי, מיניות, תקשורת המונים, זוגיות מתפוררת, קולגיאליות מפוארת, ועוד ועוד. אכזריות סתמית לצד חמלה ונדיבות שאינן תלויות בדבר. הומלסים משוגעים בכפיפה אחת עם יזמים מבריקים. נאמנויות נבגדות מול התחברויות בלתי אפשריות לתחזית מראש. בקיצור, כל הג'ונגל האנושי.

מבחינתי היא עומדת בשורה אחת עם הטובות בסדרות. מה שמבחין אותה מאחרות טמון בראיה המפוכחת של המצב לאשורו. החברה העירונית, במיוחד במטרופולין צפוף אוכלוסין ורווי מיעוטים כדוגמת בולטימור (וגם שיקגו, פילדלפיה, שכונות ל.א. וכו'), רקובה לגמרי. כל יסודות התמך לקיום קורסים. מבתי הספר, דרך מוסדות הדת, ממסד הסעד, בתי חולים, משטרה, פרקליטות, שוק העבודה, עיתונות ועוד - כולם מושחתים עד דכא. וכמובן הפוליטיקה שעוטפת את הממשל כשמיכת חנק.

אין כאן נחמה ולא סוף טוב. יש כאן חלון התבוננות לעתיד שעלול להגיע גם לת"א. הסמים הקשים, כאילו החוט המקשר בסיפור, משמשים רק כתירוץ לסיור מודרך בהוויה האנושית של חיים בקהילה מתרסקת במהירות ובהתמדה.

כך סברתי מלכתחילה: תגובה 489656

(1) הסדרה המשמעותית הבאה בתור היא Sons of Anarchy - חיי ומעללי חבורת אופנוענים פורקי עול מהחוף המערבי. הם, נשותיהם וחברותיהם וילדיהם. נדמה לי שהיוצר המרכזי קשור לסופרנוס. דמויות מרתקות, עלילה אפלה ונושכת במתכונת שייקספירית, ותפניות מפתיעות כמו בחיים עצמם. בולטת באיכותה שחקנית מבוגרת המגלמת את תפקיד הליידי הראשונה של הכנופיה.
למה זה נגמר? 523798
למה?!

סתם, אני יודע שבשביל שהיא תישאר מדהימה, היא הייתה חייבת להיגמר.
אבל מה רואים עכשיו?
מה רואים, אחרי הסופרנוס והסמויה?
איך אפשר לראות דברים אחרים, פחות איכותיים?
(מישהו כאן ציין את אבודים, רחמנא לצלן! ערבוב קודש בחול!)

מאמר מעניין ומרתק!
''בעיני הן היו סטריאוטיפיות'' 525727
הדמות של עומאר ליטל זה ממש סטריאוטיפ, גם היווני.
מה סטריאוטיפיות אתה לא יודע על מה אתה מדבר מה ציפית שסוחרי הסמים בבולטימור יהיו לבנים עם הפרעות אכילה?... אולי את איבון ברקסדייל היתה מגלמת דנה אינטרנשיונל... זה היה ממש מקורי. בגלל חשיבה כמו שלך אנחנו רואים את הזבל שיש היום בטלויזיה, העיקר שיהיה טוויסט שיהיה מקורי
העדרות תמוהה מרשימת העשור 530687
של ה"הוליווד ריפורטר"
Black English 548784
מצטרף (באיחור) לשבחים על הסדרה. גם בעיני היא היתה סדרת הטלוויזיה הטובה ביותר אי פעם.

התפלאתי שדווקא ירדן לא התייחס לאחד ההיבטים המרתקים ביותר של הסדרה - השפה. ראיתי את הסדרה ב-DVD ללא תרגום לעברית, ואלמלא האפשרות להציג על המסך כתוביות (שנועדו במקור לחרשים, אני מניח), אין סיכוי שהייתי מבין משהו מחילופי הדברים בין הדמויות השחורות - שילוב של מבטא קיצוני, המון סלנג שלא הכרתי, ודקדוק "לא תיקני". במיוחד ריתק אותי עניין הדקדוק, עם משפטים כמו "he be here tomorrow". אני זוכר שניסיתי לזהות את החוקיות של הזמנים (tenses) הדקדוקיים, שבטוח קיימת, אבל התעצלתי והפסקתי. זה בטח נושא שנחקר לעומק.

כיאה לסדרה ב-cable TV, אין בה צנזורה על הקללות והגסויות, שאכן תופסות אחוזים נכבדים כמעט מכל משפט, גם של שחורים וגם של לבנים. אחרי "הסמויה", סדרה כמו "חוק וסדר" נראית בלתי-אמינה עד כדי נלעגות במהוגנות של הגיבורים שלה.
Black English 548823
את ''הסמויה'' לא ראיתי, אבל ''חוק וסדר'' נראית בלתי אמינה גם בלי קשר.
Black English 549055
עוד תחביר שחור שצד את אוזני הוא השאלה where you at?. ותופעה פונטית מסקרנת במיוחד, שחיפשתי ולא מצאתי דיבורים עליה בגוגל, ואולי רק דמיינתי אבל נדמה לי שזה היה די מובהק, הוא הגייה שונה של police אצל שחורים ולבנים: הלבנים הוגים כמו במילון, o קצר (או בין o ל-a, כמקובל באנגלית), ואילו השחורים הוגים דיפתונג ou, ומטעימים את שתי ההברות כמעט במידה שווה. וההבחנה היא דווקא לפי צבע ולא לפי מעמד: להגייה השחורה שותפים שחורים משכילים שעובדים במשטרה.
Black English 550270
הבחורים המצויינים מ"דגש קל" דנים בידיעה מלפני כשבוע:

הסוכנות הפדרלית למלחמה בסמים (DEA) פנתה לחברות תרגום בבקשה להעסיק תשעה עובדים המתמחים ב"אבּוֹנִיקְס", שם שהודבק לסלנג של אפרו-אמריקנים המערב את אוצר המילים האנגלי במבנה שפות אפריקניות.

מאמצי ארצות הברית למגר את הסחר בסמים נתקלו בקשיים בלתי צפויים. גם כשהם מצליחים להחדיר אמצעי הקלטה סודיים ולהאזין לעסקאות סמים – הם לא תמיד מבינים מה נאמר שם.
Black English 550319
הנה מכשיר שעושה את זה, מבלי לדרוש הפרשות לקרן פנסיה.
Black English 550425
רק לי זה מזכיר את השימוש שהאמריקנים עשו באינידאנים מאיזה שבט עם שפה נדירה במלה"ע השניה?
Black English 550449
גם בר-לב ודדו זצ''ל.
Black English 550457
עכשיו ראיתי שלא רק הנאבאחו. אם כי השימוש בשפות אחרות (כולל אפילו בסקית במקרים ספורים) היה די זניח: Code talker [Wikipedia].

אחת הדוגמאות המפורסמות ל־Security through obscurity [Wikipedia].
כחל ושרק. 548841
לדעתי יש לכתוב 'שרק' שפירושו- צבע אדום. בלי 'כחל' צבע לעיניים ובלי 'שרק' צבע לשפתיים. בלי לייפות את הדברים.
כחל ושרק. 549054
לפי אבן שושן שניהם אפשריים, מן הסתם תלוי אם אתה מקראיסט אן תלמודיסט. תודה, בכל אופן, לא ידעתי.
אוסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו 549077
אתה יכול לבדוק אם אבן שושן מקשר את זה לענבים?
אוסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו 549080
כן!

שָֹרָק [כתיב משנה: סרק; אכדית: sarqu דם אדום; ערבית: שׁרִקַ - אדם].

שֹוֹרֵק/שורקָה [אוגריתית: שרקמ - ענבים; מן שֹרק = סרק, אדום], אחד מגזעי הענבים המשובחות שענביהן אדומות-כהות (ישעיה ה ב, בראשית מט יא*).

* מזלך שסחבק זכר לפחות את הפסוק הזה ואת שכניו מהתיכון, כדי לדעת מה לחפש באבן-שושן.
אוסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו 549089
סחבי יכול היה להסתכל בכותרת ההודעה :-)
גם הפסוק מישעיהו הוא מפרק-פרק.
כסף סיגים מצופה על חרס - שפתיים דולקים ולב רע 549650
עפ"י הפרשנות המסורתית "סיגים" הם "פסולת כסף", אלא שציפוי כלי חרס בכסף לא היה ידוע בתקופה התנכית, מה עוד שאין הרבה הגיון לצפות כלי חרס שביר בשכבת כסף דקה. מתוכנת לתרגום שפות עתיקות שפותחה בMIT עולה פרשנות סבירה יותר. התוכנה לומדת שפה עתיקה תוך השוואה לשפה ידועה הקרובה אליה, במקרה שלנו אוגרית ועברית. בלוחות ראס א שאמרה מופיע הצרוף "ספסג" במשמעות שם-עצם "ציפוי חרס" כך שהפסוק מקבל משמעות חדשה "כספסגם [ציפויים] על שברי חרס וגו"'. (לא ברור לי מהיכן נלקח "שברי").
כסף סיגים מצופה על חרס - שפתיים דולקים ולב רע 549671
תודה על המאמר המעניין. יש לי שתי הסתייגויות: ראשית, גם לפי הפרשנות המסורתית שקישרת אליה לא מדובר בציפוי מכוון של כלי חרס בכסף למטרת נוי, אלא בתוצר לואי של צריפת הכסף המצטבר על כור המצרף. שנית, הקשר בין כסף לסיגים מופיע בעוד מקומות (כפי שמציינים גם החוקרים) - "כספך היה לסיגים".
כסף סיגים מצופה על חרס - שפתיים דולקים ולב רע 611772
זה לא חידוש של תוכנה של MIT אלא של חוקר המקרא ואיש כתבי אוגרית חיים אריה גינצברג.
אחת הטובות 580381
אפשר לכתוב עליה המון. ולא הכול וורוד.
אבל עצם זה שהגעתי לאתר הזה בחיפוש של חומר עליה. מה שלא קרה לי אף פעם אחרי צפיה בסדרה כלשהיא כנראה אומר משהו.

בפרק האחרון כש''באבלז'' מספר על חייו כשהוא כבר נקי בקבוצת תמיכה של נגמלים. הזיל דמעה מעייני.
באיחור מטורף 591971
ראיתי את הסדרה בחודש האחרון, אכן מטורפת. המגיב מעליי הזכיר את השיחה של באבלז אחרי שנגמל. אני דווקא התרגשתי מאוד מכך שבעונה השנייה, בפגישה של המכורים האנונימיים, הוא מתרומם לקחת כרטיס יחד עם אלו שהיו נקיים 24 שעות, אף על פי שהזריק לעצמו באותו בוקר.
באיחור מטורף 593875
אחרי שראיתי את כל 5 העונות תוך פחות מחודשיים גם אני חושב שמדובר על אחת הסדרות הטובות אי פעם (באותה רמה כמו הבית הלבן וסופרנוס).
לדעתי, הרגע היפה ביותר בפרק האחרון הוא כשבאבלס עולה לאכול צהריים עם אחותו ואחיינו.
באיחור מטורף++ 611776
ואם כבר נקלעתי לדיון הזה, ראיתי לאחרונה את הסדרה הדנית-שבדית "הגשר" ונהניתי מאד, גם מהמשחק וגם מהשוני הצורני מסדרות אמריקאיות טיפוסיות‏1, שקצת מקטין את רמת הצפיות (בשורוק) של כל סצינה וסצינה.

1 שחלקן אכן מצוינות במאד מאד כאמור.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים