 |
הרהורים על שניים מן המשלים שבספר הערים הסמויות מעין, ועל "תמוז" וקבוצות שיתופיות אחרות.
|
|
| חברה וכלכלה • יפתח גולדמן • יום ו', 23/10/2009, 8:40 |
|
 |
|
| עיר. צילום: איתמר מזרחי |
|
ספרו של איטאלו קאלווינו הערים הסמויות מעין (מאיטלקית: גאיו שילוני, תל־אביב, 1984) הוא סידרה של סיפורים קצרצרים שמספר הנוסע מרקו פולו לשליט האימפריה המונגולית קובלאי חאן. אלה סיפורים בעלי אופי פנטסטי, המספרים בלשון פיוטית על אודות ערים דמיוניות שלהן שמות של נשים. בה בעת אלו משלים פילוסופיים מדוייקים ועדינים על מוזרותו, יופיו ורב־גוניותו של הקיום האנושי. בכל פעם שאנו פונים אל הערים הסמויות מן העין, אנו מגלים שהן מציגות בפנינו דיוקן מסויים של עצמנו – מבליטות קווים אחדים, ומצניעות אחרים. על שניים מן המשלים הללו ברצוני להרחיב כאן, ולהתבונן מבעדם על "תמוז" ועל קבוצות שיתופיות אחרות.
טקלה
אלה המגיעים לטֶקְלָה, יוכלו לראות אך מעט מן העיר, שכמו מסתתרת מאחורי גדרות־הכלונסאות ובד השקים, הפיגומים, שלדי המתכת, גשרי־העץ התלויים והמשתלשלים מֵחֲבָלִים או הנמתחים בכַּנוֹת, וגם מאחורי סולמות ורשת של חוטי־ברזל. אם תשאל: "מדוע מתמשכת הבנייה של טקלה זמן כה רב?" יענו התושבים, מבלי שיחדלו לרגע מלהרים דליים, לשלשל חוטי־אנך, ולהניע מעלה־מטה מברשות ארוכות: "כדי שההרס לא יוכל להתחיל." עוד תשאלו האם חוששים הם שמא ברגע שיסירו את הפיגומים תתחיל העיר להתפרק ולהישבר לרסיסים, והם יוסיפו בחיפזון, בלחישה, "לא רק העיר."
אם מישהו, שהתשובות הללו לא סיפקו אותו, מקרב את עיניו אל איזה סדק בגדר, הרי הוא רואה מנופים מרימים מנופים נוספים, פיגומים חובקים פיגומים נוספים, קורות התומכות בקורות אחרות. "איזה מובן יש לבינוי שלכם?" שואל הוא. "מהי תכליתה של בניית־עיר, אם לא עיר? היכן היא התכנית על־פיה אתם בונים, היכן הוא המִתאר?"
"נראה לך מיד לכשיסתיים יום־העבודה; עכשיו אין אנו יכולים להפסיק את העבודה," הם עונים.
העבודה פוסקת עם שקיעת החמה. הלילה יורד על אתר־הבנייה. זהו לילה מכוכב. "הנה, זהו המִתאר," הם אומרים.
תושביה של טקלה הם בנאים. הפרויקט שלהם, המעשה הנותן טעם ותכלית לקיומם, הוא מעשה של בנייה. הכוח המפעיל אותם במלאכתם הוא הכוח המחבר פרטים מבודדים לכלל מבנים מורכבים ומשוכללים יותר ויותר, כוח הפועל בטבע, בחברה ובנפש האדם. זהו הדבר אשר אפלטון, ובעקבותיו גם פרויד, כינו בשם "ארוס". ארוס הוא הבנאי הגדול של הציויליזציה. הוא הכוח הפועל בהתהוותם של קשרי הזוגיות והמשפחה, הקבוצה, הקהילה והעם.
ציוויליזציה, כל ציוויליזציה, היא בנייה. אבל לא תמיד עולה הבניין יפה. לפי פרויד, יצר המוות, תנאטוס, הוא בן זוגו של ארוס, ובן אלמוות כמוהו. הוא מחדיר הרס ופירוק אל תוך מעשה הבנייה. בחברה הקפיטליסטית רתום ארוס אל עגלתו של תנאטוס: החברה מתעצבת כזירה של מלחמת קיום שבה נלחם כל פרט כנגד כל היתר, ובה בעת מחוברים הפרטים כולם בתהליך ייצור, שיווק, קניה ומכירה מורכב מאין כמוהו. העמלים בחברה הקפיטליסטית – בעמדותיה הגבוהות כמו בנמוכות – אינם רואים את המִתאר של מעשה הבנייה. הם עובדים לשם הפעלתו החוזרת ונשנית של המנגנון הענק של ייצור הסחורות, מכירתן והפקת הרווח. הרווח – שפירושו המילולי הוא ריק, אין ואפס, תוהו, הוא התכלית העליונה שאליה משועבדים כל בני האדם בקפיטליזם.
הסוציאליזם הוא הניסיון האנושי להחזיר לארוס את שרביט הניצוח על מעשה הבנייה של החברה. להפוך את השותפות הכפויה ומלאת הניגודים בין בני האדם לשותפות מודעת, נבחרת וסולידרית. אך כל עוד לא הובס הקפיטליזם, שולט ההרס על הבנייה והשותפות עומדת בסימנו של הפירוד. הקבוצה השיתופית, הקהילה הקטנה, הקונקרטית, שחבריה מצטרפים זה אל זה למעשה משותף של בנייה, שומרת אמונים לארוס בתוך הקפיטליזם, ומציבה אלטרנטיבה חיה לקפיטליזם עוד בטרם הובס. באופן זה, הקבוצה השיתופית היא התגשמות חלקית של הסוציאליזם. היא התחלה, נבט, גרעין המציג משהו ממראה דמותה של חברה אנושית אפשרית אחרת.
בנאיה של טקלה שקועים במעשה הבנייה שלכאורה הוא נעדר תכלית. מה בונים הבנאים? שואל האורח. היכן היא העיר האמורה להיבנות כאן – הבתים, הרחובות, מבני הציבור? ואין הוא יודע, או אינו מבין, שלא עיר בונים בנאיה של טקלה. הם בונים את עצמם. הם בונים את עצמם כאנשים בונים. והם בונים את השותפות ביניהם. בנאיה של טקלה אינם יוצרים כדי לחיות ואינם חיים למען יצירתם: חיים ויצירה התמזגו עבורם והיו לאחד.
במהלך השנים לומדים חברי הקהילה השיתופית, שמלאכת הבניין של היחסים האנושיים, של החברה האלטרנטיבית, אינה פחות תובענית ומפרכת מבניית בתים וצבירת נכסים. אולם, היא גם נושאת עמה הזדמנויות למסירות, להתלהבות וליצירתיות. ולפעמים, לא לעתים מזומנות, וודאי לא כל ערב, משתקף מבעד למעשה בנייה זה המִתאר של כוכבי השמיים…
ועוד יודעים בנאיה של טקלה: ההרס, הפירוק והפירוד פועלים את פעולתם בכל רגע שבו מניחים את כלי הבניין. ואף זאת למדנו ב"תמוז", כשם שלמדו זאת בקהילות ובקבוצות אחרות: בחיי הקבוצות אין "מצב יציב". מה שנדמה כשגרה שלווה ובטוחה עלול להתגלות כניוון איטי, שאותותיו ניכרים רק כשהוא כבר בבחינת בעיה חמורה.
ובכל זאת צריך לשאול האין פועלם של בנאי טקלה, של בנאי הקהילה השיתופית, מסתיים בעקרות נוראה? האם בנאיה של טקלה מאושרים? האם הם מגשימים עצמם בחייהם? או שמא הם בריות נרדפות, אחוזות תזזית, המפחדות לנוח? ועוד: היכן גרים בנאיה של טקלה? היכן הם ישנים כשמסתיים לבסוף יום העבודה (הרי גם הבנאי המסור ביותר חייב לישון כמה שעות ביממה). האם הקימו לעצמם עיר אוהלים בסמוך לאתר הבנייה? או שכונת קרוונים? האם הם ישנים בשדה הפתוח, אוכלים בחטף מזון לא מבושל, מתכחשים גם לצורך הבסיסי ביותר בשם הפרויקט הגדול של הבנייה?
בדמדומי השחר המיתיים של ההיסטוריה האנושית, ביקשה קבוצת בנאים אחרת – זו של מגדל בבל – לבנות "עיר ומגדל וראשו בשמיים". מעטים שמו לב לכך שבפסוק זה מספר 'בראשית' מוצגים שני פרויקטים ולא אחד. עוד פחות שמו לב למתח הפנימי שבין ה"עיר" (ההענות לצרכי הקיום הבסיסיים) לבין ה"מגדל" (השאיפה אל מעבר, אל השמיים, אל הכוכבים). פרנץ קפקא היה מן המעטים שהבחינו בכך. בסיפור קצר ויפהפה שלו, "שלטי העיר", מסופר, שבניית מגדל בבל לא נשלמה משום שהפועלים נטשו בהדרגה את מלאכת המגדל, והתמקדו בשיפור העיר ובשכלולה. זו סכנה הרובצת לפתחן של הקהילות השיתופיות: ההשתקעות בצרכי היום־יום ובמתן מענה לצרכים הללו, החיפוש אחר חיים נוחים, עלולים להסיט את תשומת הלב מן העשייה הגדולה – מן המגדל שראשו בשמיים, או העיר שמִתארה כוכבי הרקיע. מצד שני, התמסרות מוחלטת למשימת הבנייה, תוך התכחשות לכל רצון, שאיפה או צורך אחר, עלולה להפוך את המשימה לדבר הטורף חיי אדם במקום שירומם אותם. הפעילות ההומה סביב אתר הבנייה של טקלה תיראה לנו במקרה זה כגיהנום עלי אדמות.
באופן אחר אפשר לספר זאת כך: מִתארה של טקלה הוא מִתארם של כוכבי השמיים. תכנית המִתאר של הקהילה השיתופית היא האוטופיה. אל מול התכנית הזאת, כל דבר שייבנה יהיה פגום וחסר לבלי רחם. בהשוואה לבית שבאוטופיה – כל בית קונקרטי הוא אוהל־שדה או צריף רעוע. בהשוואה לעיר האוטופית, כל עיר קונקרטית היא אתר בנייה גס, רצוף פגמים ופיגומים, שהאדם המסור כולו לחזון האוטופי מסלק ממנו את עיניו בשאט־נפש. מי שכל ישותו משועבדת לתכנית הקמת בית המקדש השלישי לא יכול למצוא סיפוק במקדש־המעט של בית הכנסת השכונתי. האוטופיה מתגלה כאן ככוח מענה ומשתק, ההופך את מפעלנו לסיזיפי. כמו סיזיפוס המגלגל את הסלע שלו אל ראש ההר, כמו בנאיה של טקלה המנסים לחקות בבנייתם את קו־המִתאר של הכוכבים, כמו בנאיו של מגדל בבל השואפים אל השמים, עסוקים חברי הקהילות השיתופיות בפרויקט בנייה שלעולם לא יעלה כפי שהם רואים אותו בחלומם. אלבר קאמי ב'מיתוס של סיזיפוס' מבקש מאתנו (או מצווה עלינו) לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר. לא מן הראוי להסכים בקלות לבקשתו של קאמי. מוטב להתקומם נגדה. אבל חשוב מכל לשאול אודות התנאים המאפשרים את הגשמתה: באילו תנאים יכולים אנו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר? באילו תנאים יכול פרויקט בנייה סיזיפי של עיר שמִתארה כוכבי־השמיים להיות הגשמתם של חיים אנושיים ראויים?
כשאנו מפנים לבסוף את מבטנו מטקלה מלוות אותנו שתי מחשבות: היש דבר יפה יותר מחיים של יצירה בלתי פוסקת? והיש דבר נורא יותר מחיים של עמל שאין לו תִכְלָה?
עיר. צילום: ספיר שוואלב
אוטאביה
אם תיאותו להאמין לי, מוטב. אספר עכשיו כיצד אוֹטָאבְיָה, עיר של קורי־עכביש, עשויה. ישנה תהום בין שני הרים תלולים: העיר תלויה על בלימה, קשורה לשני הרכסים בחבלים, שלשלאות וגשרים עיליים. מהלכים שם על גבי קורות־עץ, משגיחים יפה שכף־הרגל לא תדרוך בחללים, או שנאחזים בחוליות של רשתות־הקנבוס. מתחתנו אין מאומה בעומק של מאות על מאות מטרים; כמה עננים חולפים שם למטה; בקושי רב ניתן להבחין בתחתית־התהום.
זהו בסיסה של העיר: הרשת המשמשת למעבר ולתמיכה . כל היתר, במקום שיתנשא כלפי מעלה, תלוי מלמטה: סולמות־חבלים, ערסלים, בתים עשויים בצורת שקים, קולבים, מרפסות בנויות כמו גונדולות, המשמשות תא־נוסעים בספינות אוויר, נאדות־מיים, ברזי־גאז, שיפודים, סלסילות תלויות בחוטי משיכה, מעליות־משא, מקלחות, טרפזים וטבעות משתלשלות לספורט, רכבלים, נברשות, עציצים ובהם צמחים המשלשלים את צמיחתם כלפי מטה.
חייהם של תושבי אוטאביה, התלויים על פני התהום, בטוחים כלשהו יותר מחיי תושביהן של ערים אחרות. הם יודעים שהרשת לא תוכל לשאת יותר ממשקל מסוים.
אילו נשאלו תושבי אוטאביה מדוע בחרו לבנות את עירם באופן משונה כל כך, מדוע בחרו "לחיות הפוך", אפשר שהיו מתקשים לענות. אולי היו מצביעים עלינו, החיים על קרקע מוצקה ובונים את ערינו כלפי מעלה, ושואלים: "ומדוע בחרתם אתם לבנות את עריכם הפוך?". כל מי שחי בקהילה שיתופית מכיר את השאלה הזאת. שוב ושוב אנו נשאלים מדוע בחרנו לחיות הפוך. מדוע בחרנו בחיים של שיתוף, המנוגדים, לכאורה, ל"טבע האדם". לא תמיד אנו יודעים לענות לשואל. לפעמים אין לנו אלא להשיב: "אתה, אדוני, הוא זה שחי הפוך". שיחות כאלה מסתיימות לעתים קרובות באכזבה הדדית ובתחושה של חוסר תקשורת.
אך לפעמים אנחנו מצליחים להגיד שהפוך הוא לא בהכרח רע. אל מול הניכור, הבדידות והמיסחור שבחברה הרגילה, אנחנו מצביעים על חיי החברה הערים בקהילה השיתופית – על העשייה המשותפת, החגים, האירועים, פגישות אחר הצהריים על הדשא, האחריות המשותפת לחינוך הילדים, העזרה ברגעי משבר וההשתתפות ברגעי שמחה. התשובה, קרוב לודאי, לא תשכנע את השואל. לא על אלה דיבר כשאמר שאנחנו "חיים הפוך". אלה דווקא מוצאים חן בעיניו, שובים את לבו, אולי אף מעוררים בו קנאה נסתרת. הדבר המזעזע בהיפוכו, המעוות, הדבר המאיים עליו, הוא השיתוף הכלכלי – אופן הקיום שבו כולנו חולקים יחד את הכנסותינו מעבודה, ואין בינינו הבדל כלכלי בין מורה ואיש הייטק, בין עובדת סוציאלית ומהנדס. הדבר שהוא מובן מאליו (אולי) ונחשב לנורמטיבי (עדיין) במשפחה הגרעינית: אב, אם וכמה צאצאים החיים ביניהם בשיתוף ובשוויון, נחשב למנוגד לדרך הטבע כשהוא מוגשם בקהילה. האורח באוטאביה שלנו יזהיר אותנו, שאנחנו מרחפים מעל לתהום. הוא יצביע על הקיבוצים הוותיקים כדוגמאות לאלה שניסו להתעלם מן התהום, להכחיש את קיומה, וסופם שנבלעו בה.
אנחנו ננסה להסביר, שכל הדברים היפים שנמנו קודם – חיי החברה והתרבות, הערבות ההדדית וכן הלאה – קשורים וארוגים בשיתוף הכלכלי, וכמעט אפשר לומר שהשיתוף הוא תנאי להם. ייתכן שלא נצליח לשכנע בכך. ובכל זאת, נדמה לי שאפשר, בזהירות רבה, להצביע על מיתאם מסויים בין עומק השיתוף שבין חברי קבוצה לבין סיכוייה של הקבוצה הזאת להתגבש לכלל קהילה של ממש, להאריך ימים ולשגשג. קבוצות של "חברים טובים" הרוצים רק "לחיות בשכנות ולעשות טוב" מגיעות, במוקדם או במאוחר, אל שאלות קשות כמו: איפה גרים? במה עובדים? כמה משאבים משקיע כל חבר בעשייה המשותפת? ככל שקיימים "פערי שוק" גבוהים בין החברים, קשה מאוד להשיב על השאלות הללו במשותף, בלי מידה של שותפות כלכלית ה"מתקנת" את הפערים או מצמצמת את שררתם.
אינני חושב, עם זאת, שיש רק דרך אחת לקיים שותפות כלכלית, ושרק שותפות כלכלית טוטאלית עשויה להצליח. גם ב"תמוז" השותפות הכלכלית אינה טוטאלית, וקבוצות שיתופיות רבות מציגות דרכים שונות לניהול חייהם. מעולם לא חשבתי שהשיטה הנהוגה ב"תמוז" היא בעלת תוקף כללי, ומכל מקום – כל קבוצה צריכה למצוא את המידה, ובעיקר את האופי, של השיתוף המתאים לה. אבל בלי מידה רבה של שיתוף, הכולל גם את התחומים הכלכליים של החיים, תתקשה הקבוצה להתקיים. ממש כשם שאין חיי המשפחה עשויים לעלות יפה בלי שיתוף כזה, כך גם חיי הקבוצה.
אפשר שנימת הדברים הכתובים לעיל היא נימת דבריו של של זה החוזר על מה שאמר כבר פעמים רבות מדי. לכן אומר עכשיו את ההפך: אכן, יש וחיינו השיתופיים נדמים לנו כחיים על פי תהום. אנו חשים בהם משהו מן החרדה, הזהירות, תשומת־הלב, הסחרחורת והריגוש של לוליין הטרפז, של זה התלוי על בלימה. מה שמסבך עוד יותר את התמונה היא העובדה שהתהום היא כמובן תהום מטפורית בלבד. מכל מקום – אין היא אבדון: היא חיים רגילים, פרטיים, מופרטים, "נורמליים"… רבים מאיתנו, במהלך השנים, נשמטו מן הרשת, או שמטו את אחיזתם בה, ונשרו אל חיים כאלה. לפעמים אנחנו פוגשים בנושרים הללו. חלק מהם נשארו לגור בקרבת מקום ולפעמים הם חולפים בחצרנו ואף מתעכבים לשיחה. במבט ראשון, ואולי גם במבט שני ושלישי, נראה שטוב להם. לפעמים אנחנו מקנאים בהם. בכל תהום יש משהו מפתה, ותהום זו של ה"נורמליות", שאינה מעוררת אינסטינקטים מיידיים של חרדת־נפילה וקפיצת האצבעות – כוח משיכתה גדול במיוחד.
"חייהם של תושבי אוטאביה", מסיים הסיפור של קאלווינו, "בטוחים כלשהו יותר מחיי תושביהן של ערים אחרות. הם יודעים שהרשת לא תוכל לשאת יותר ממשקל מסוים". הפסוק המפתיע הזה אומר ברמז יותר מכפי שהוא אומר בגלוי: כל בני האדם, בכל הערים, חיים על פי תהום. יתרונם של תושבי אוטאביה הוא, שהם יודעים זאת. הרשת שבה אחוזים חייהם מוכרת ומודעת להם. ואולי גם: שהיא מעשה ידיהם הנוכח בתודעתם ככזה – מלאכת המחשבת שלהם.
לחורחה לואיס בורחס (שהשפעתו על קאלווינו ניכרת ב- הערים הסמויות מעין) יש סיפור מופלא בשם "ההגרלה בארץ בבל" (בתוך בדיונות, תרגם יורם ברונובסקי, תל־אביב, 1998). הסיפור מתאר ממלכה דמיונית, שבה מנוהלים החיים – למן האירועים הזעירים והפרטיים ביותר ועד להכרעות הציבוריות הרות־הגורל ביותר – על־ידי הגרלה. מוסד אדיר וחובק־כל, ששמו "החברה", מנהל את ההגרלה. ההגרלה קובעת עבור כל אדם האם יחיה או ימות, האם יעלה לגדולה או יושפל עד עפר, האם יזכה באהובת ליבו או ייאלץ להיפרד מיקיריו… ברור, שלשם ניהולה של הגרלה מתמשכת כזאת, נחוצים ארגון, סדר ושיטתיות חסרי פשרות, אלא שכל אלה עומדים לשירות המקרה העיוור. את "ההגרלה בארץ בבל" אפשר לקרוא כמשל לקפיטליזם (על רעיון זה אני חייב תודה גדולה לחברתי רעות רון מקבוצת בוסתן). התצורה החברתית־כלכלית המקיפה, השיטתית והרציונאלית ביותר בהיסטוריה האנושית, מכפיפה עצמה לשררתה של השרירות. אפילו עקרון "התחרות החופשית" – הערך המקודש ביותר של הקפיטליזם, הוא בעצם קידוש הגורל העיוור. הרי רק לעתים רחוקות יש לניצחון בתחרות קשר כלשהו עם תכונותיהם הסגוליות של המתמודדים. רק לעתים רחוקות יש סיבה אמיתית – לא שרירותית – לכך שרווחיו של שמעון זנקו בעוד שלוי פשט את הרגל. הקפיטליזם, אם כן, אינו מפלט מן השרירות: הוא השרירות עצמה. אין הוא יכול להציע לאדם ביטחון, טעם ומשמעות אלא רק אשליה של ביטחון, אשליה של טעם, אשליה של משמעות. בכל רגע ורגע נשמטים בני אדם מאחיזתה של הרשת ונופלים. לפעמים אינם יודעים שנשמטו מן הרשת, כי אינם מודעים כלל לקיומה. הרשת עצמה ודאי שאינה יודעת דבר על קורבנותיה.
גם המדינה המודרנית, הדמוקרטית, היא רשת ביטחון ורשת קשר שיצרו בני האדם. המדינה אמורה לספק לכל אזרח ביטחון קיומי ותפקיד חברתי בעל משמעות, על פי חוקים ידועים וניתנים לקביעה או לשינוי באופן פומבי וגלוי. אך גם המדינה, כמו הקפיטליזם, מתייצבת אל מול הפרט ככוח אדנותי ואדיש, השונה אך במעט מן הגורל העיוור. הטענה כי במדינה דמוקרטית האזרחים הם הקובעים את גורל המדינה נשארת בעלת תוקף. אלא שתוקף זה מאבד את אחיזתו הקונקרטית, הולך והופך מופשט גרידא. התוקף שבו המדינה קובעת את גורל האזרחים, לעומת זאת, נשאר קונקרטי ומוחשי: בכל מלחמה מיותרת, בכל קיצוץ בתקציבים חיוניים, בכל הפרטה או "פיטורי ייעול"…
הקהילה השיתופית מקיימת רשת מסוג אחר: רשת קונקרטית, המוחשת לאלה התלויים בה משום שהיא מעשה ידיהם המודע. הם יודעים שהם יוצריה של הרשת, הם מקבלים ממנה טעם ומשמעות משום שהם המעניקים לה טעם ומשמעות. משום כך הם גם יודעים עד כמה מסוכן להתרשל בתחזוקת הרשת.
מה היא אותה רשת שבה אחוזים חייה של הקהילה השיתופית? האם היא השיתוף הכלכלי שעליו דיברתי קודם? לא. שיתוף כלכלי הוא אמצעי חשוב ואולי גם תנאי הכרחי, אבל אין הוא הרשת. גם הוא תלוי במשהו הקודם לו. השיתוף לא יחזיק מעמד בלי אמון בין החברים, ואין השיתוף הכלכלי כשלעצמו יכול ליצור אמון כזה. האמון מתהווה ומתחזק מתוך השיחה. האמון תלוי בשיחה. שיחה ערה, פתוחה ודינמית היא הרשת שעליה תלויים החיים המשותפים ב"תמוז" ובקבוצות דומות. לשיחה הזאת קוראים בדרך־כלל דיאלוג. הדיאלוג (כפי שהוא מוצג בכתביהם של הוגים שונים לאורך ההיסטוריה, מאפלטון ועד מרטין בובר ופאולו פרירה) אמור לעצב את המשתתפים בו. דרך השיחה המשותפת מבררים המשתתפים את טעויותיהם ומתקנים אותן. מתוך שהם מדברים זה עם זה, הם מתקרבים כלשהו אל האמת ואל הטוב, שאינם מצויים אצל איש מהם בתחילת השיחה. תכליתו העיקרית של הדיאלוג אינה "לשדר את עצמי" אל הזולת על־מנת שיכירני, אלא לשנות את עצמי, לשפר את עצמי. בעת הכניסה לדיאלוג של אמת, השותפים מוותרים על אשליית היותם שלמים ומגובשים בפני־עצמם. או, אם אינם מסוגלים להותיר אשליה זו מאחוריהם בכניסה, הם משתחררים ממנה בהדרגה במהלך השיחה. גם אין הם יוצאים מן הדיאלוג כפי שנכנסו אליו. הם יוצאים ממנו אנשים אחרים. ובעצם – אין הדיאלוג מין "זירה" שנכנסים אליה ויוצאים ממנה. הדיאלוג הוא החיים עצמם, היצירה הקבוצתית עצמה. רק דיאלוג כזה יכול ליצור יותר מנימוס הדדי. רק הוא יכול ליצור אמון. רק הוא הרשת שמאפשרת חיי שיתוף.
לכן, במקום להרבות בהגדרות, בחוקים ובתקנות, יש להרבות ביצירת הזדמנויות למפגש ולדיאלוג. טקסים, חגים, אסיפות, צוותי אד־הוק לפתרון בעיות, צוותי־משימה ארוכי טווח, ימי לימוד משותפים – כל אלה, בנוסף על התפקיד שלשמו הם קיימים, הם גם הזדמנויות להעמקתו והעשרתו של הדיאלוג.
הקרעים ברשת לא מופיעים כשהחברים מהרהרים אחרי האידיאולוגיה של הקבוצה. הם לא מופיעים כשהם חדלים לאהוב זה את זה – הם מופיעים כשהם חדלים לדבר זה עם זה. מי שיצא ממעגל השיחה, ואינו מוצא את דרכו חזרה, יצא בעצם מן הקבוצה, גם אם נשאר לחיות בה עוד שנים ארוכות. וכדי שייווצרו הקרעים הללו לא צריך מריבה או משבר גדול: הם נוצרים מעצמם אם רק מניחים להם. ואחרי הכל – כמה דיאלוג אפשר לקיים בסוף יום עבודה מתיש, כשנשלמו משימות הבית והמשפחה, ועוד כמה מטלות של "תיקון עולם" ועשייה חברתית…
זה הדבר שאומרים אנשיה של טקלה לתושביה של אוטאביה: הכרת מגבלות הרשת אין פירושה רק הימנעות זהירה, אלא גם, ובעיקר, עשייה. יש לעשות כל הזמן לתיקונה ולחיזוקה של הרשת, לאתר את הקרעים ולאחות אותם. לטוות קורים חדשים שיצטרפו לישנים. זה המקום שבו מתלכדות שתי הערים. טקלה ואוטאביה, העיר הנבנית־לעד והרשת הנטווית־לעד: מלאכה קבוצתית, אינסופית, סיזיפית, קשה, מרתקת, מתסכלת, מאושרת: מלאכת בנייה שהיא בעת ובעונה אחת תכלית לעצמה, ותנאי הכרחי לכל הדברים כולם.
המאמר פורסם לראשונה באתר של ד"ר יפתח גולדמן
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש