הכל (כמעט) אודות הצבוֹע 3162
סנגוריה על החיה המבוזה והשנואה, ואגב - האם הוא צבוּע?
צבוע מפוספס
צבוע מפוספס (מקור: MorgueFile)
לאחרונה התחלתי לתהות על שמה של חיה זו. מדוע ניתן לה? מה מקור השם, והאם יש קשר לצביעות? ככל שנברתי לשונית בעניין, גברה בי ההחלטה ללמד סנגוריה על שמה הטוב של החיה, שזכתה אך לגינוי ומיני האשמות על לא עוול בכפה. בניסיון להפריכן יצאתי להכיר טורף מופלא זה.

מקור שמה של החיה ברוב השפות הוא בשם היווני Hyena, שהתגלגל משמה היווני של נקבת החזיר Huaina. "צבוֹע" מופיע, ברורות כבעל־חיים, לראשונה בספר בן־סירא (י"ח, י"ג), מן המאה ה-‏2 לפנה"ס, ובספרות חז"ל של המאות ה-‏2-3 (לאחר שבמקרא הוא מופיע רק כשם מקום, “גיא הצבועים” - ולטענת רש”י מדובר בכלל ב...צפעונים. אך סביר שרש"י לא ראה בחייו צבוע, שכן החיה נכחדה מאירופה לפני יותר מ-‏10,000 שנה). השם אינו נשמע מתאים לבע"ח מיוחד זה. קרבתו המורפולוגית והפונטית למילה "צבע", עושה לו שרות דוב, וכל אדם שקרוב לחיה זו יוכל להסכים עימי כי שם זה אינו מייצג נאמנה את תכונותיה האמיתיות (בכל אופן, לא כפי שמיטיבה המילה "צביעות" לתאר באופן כה ציורי־צבעוני את המושג אותו היא מסמלת). האם אכן קיים קשר בין צבוע לצבע או לצביעות? התדיינות שטחית עם בלשנים ועם האקדמיה ללשון הניבה תשובה שלילית, לפחות חלקית. מקורו לדעתם בשמו הערבי־סורי - "ד'בע". פירוש השם בערבית הוא "מתגנב, חמקמק" - המתאים במשהו להתנהגותו, ורחוק אטימולוגית מ"צבע".

יהא שמו אשר יהא, הצבוע נתפס עדיין בעיני רובנו כחיה דוחה, מסריחה, ובעיני חלקנו – אף כצבועה. כולנו מושפעים כמובן מסיפורי־עם, אמונות טפלות ומיתוסים שדבקו בו, כמו גם בחיות אחרות, אך אצלו בעיקר לשלילה. הוא מעולם לא זכה ליחס הוגן ומכובד במחשבה העממית, ודי קופח באמנות: שמו נפקד כמעט לגמרי במשלי־חיות בעוד חיות אחרות, כשועל, מככבות בהם במשרה מלאה. בסרטי הנפשה הוא הופלה בדרך־כלל לרעה ואופיין כחיה טיפשה, יצרית, רעבתנית ולא חביבה, בניגוד למשל לאריה המלכותי ב"מלך האריות" של וולט דיסני.

אולם מדוע מייחסים לצבוע, אם לא צביעות ממש, הרי תכונות זרות ומוזרות? מדוע דבק בו דימוי אפל, דוחה ומפחיד? הצבוע הנו אחד הטורפים החשובים בטבע, בהיותו סניטר יסודי ומעולה. למעשה הוא עולה בחשיבותו על כל שאר הסניטרים, בשל יכולתו לפצח עצמות ושלדי חיות. מדוע אם כן זכה הוא ליחס כה שלילי ולא הוגן? ראשית, תרומתו האקולוגית כלל לא הוערכה בעבר. יתרה מכך, הוא מעולם לא הובן כהלכה, הן בשל מיניותו המוזרה והן בגלל מיקומו הטקסונומי. עד המאה ה-‏19 עוד הניחו את מה שנאמר כבר בתלמוד כי "צבוע זכר נעשה נקבה" (ירושלמי, שבת, א'), ואולי משום כך קישרו לא מעט מעמי אירופה בינו לבין סטיות מיניות. הוא ממוקם בין הכלביים לחתוליים כמשפחה קטנה נפרדת (טורפי־פגרים), ונתפס לפיכך כבן־כלאיים, כזיווג לא טבעי בין כלב לחתול, ומאמינים פנאטים גרעו ממקומו בתיבת נוח בשל היותו חיה לא טהורה. ייתכנו גם סיבות נוספות הקשורות למבנהו ואורח חייו. יש לציין כי קיימים 4 מינים המפוזרים באסיה ובאפריקה (בישראל נמצא הצבוע המפוספס), אך אנו נתייחס בעיקר למשותף ביניהם.

גופו של הצבוע בולט בחוסר הפרופורציה שלו: פלג גופו הקדמי גדול, גבוה וחזק, ואילו חלקו האחורי נמוך ובלתי מפותח. אוזניו גדולות ושטוחות. ידוע כי סימטריה פיסית בעולם החי היא מדד חשוב ל"יופי חיצוני", וזו אולי הסיבה שבעין אנושית הוא נראה כאחד הטורפים המכוערים בטבע. מראהו הכללי אינו נאה כזה של התן, השועל או הזאב, ותנועותיו אינן אלגנטיות כתנועות החתוליים, ששובות לב אנוש. יתר על כן, רעמת שיערו עבה וגסה, רחוקה מלהיות נאה ומרשימה כזו של האריה, ורק לעיתים רחוקות הוא ניצוד בגלל פרוותו (למזלו). בשורש זנבו בולטות בלוטות אנאליות גדולות, המפרישות חומר ריחני לסימון הטריטוריה, מה שוודאי לא מוסיף לו חן ארומאטי. אולם מסתבר כי ריחם בעצם אינו חריף במיוחד ופרוותם נקייה למדי.

גם מזונו של הצבוע נחשב די מבחיל. הוא טורף ואוכל־כל (אומניבור), אך עיקר מזונו ברוב המקומות הוא פגרים, וכן שלדים הנקרים בדרכו, בעיקר בעיתות של מצוקת רעב. צבועי ישראל ומצרים השכילו בשנות השבעים לאמץ מנהג חדש: לצעוד בקרבת כבישים ולאורכם, כשלמדו כי סיכוייהם למצוא פגרים שנדרסו הם גדולים - ולעיתים הם בעצמם נדרסים. הצבוע אינו בוחל בשום שארית מזון שמותיר טורף אחר. אכן, פתגם בסווהילית אומר כי: "שאריות האוכל שמשאיר האריה מתקבלות בברכה על־ידי הצבוע". אולם לעיתים מזומנות האריה אינו מספיק בכלל להשאיר שאריות, כי הצבוע גונב ממנו (וגם להיפך). ידוע כי עדת צבועים יכולה להבריח כל לביאה ולגנוב את טרפה. צווארו החזק וראשו הגדול מעניקים לו יכולת להרים כל טרף כבד, ולהרחיקו מכל מתחרה מאוכזב. לסתות ושיני־שסע מפותחות במיוחד מעניקות לו כוח לפיתה ואחיזה מהחזקים בעולם החי (רק התנין יכול להתחרות עמו), וגם מאפשרים לו יכולת לפצח ולגרוס את החזקה בעצמות. עיקשותו התוקפנית וחוכמתו מבטיחים את ההצלחה בחלק גדול ממאבקיו - כאמור אף עם האריות, עד כי הפך במיוחד לשנוא־נפשם. ידוע כי אריות הורגים צבועים או את גוריהם, כמו מתוך נקם, מבלי לאכול אותם.

צבוע נקוד

צבוע נקוד (צילום: דניאֶלֶה מוּזֶלָה, באדיבות MorgueFile)



סיפורי־עם לא מעטים הפכו את הצבוע לשודד־קברים מומחה: היינו, חפירת קברי אדם ואכילת גופותיהם. התנהגות זו הוסיפה לחוסר הפופולאריות שלו, והוא זכה לקיתונות של כינויי־גנאי וסלידה: מחיה מזוהמת, טמאה ופחדנית עד חיה רודפת בצע ואנוכית. אין ספק כי הצבוע, כמו עמיתו לעיסוק המורבידי, המצמרר הזה - התן - היו אחראים לחשיפת קברים במצרים ולאכילת הגופות, במיוחד של פשוטי־העם. הדבר ודאי כלל גם אכילת מתי־קרבות. אולם בעוד שהצבוע הושמץ, הפך התן דווקא לראשו של אחד האלים בפנתיאון המצרי - אנוּבִּיס, ואף זכה להיות... שומר הקברים והאחראי על החניטה. האם לא בשל מבנהו הסימטרי, הנאה?

קולו המיוחד של הצבוע "התנגן" בסיפורי פולקלור שונים, שייחסו לו כוח מאגי לחקות קול אדם, בעיקר קול צחקוק רם, פרוע. מאיר שלו מתאר ב"רומן רוסי" את הצחוק הזה כנקלה ונבזה. מעין "צחוק מפיסטופלי", מפתה שכזה. ואכן, במקומות מסוימים באסיה נהוג היה להזהיר את הילדים לבל יצאו לבדם בלילה, כדי שלא יתפתו לקולו האנושי ויפלו בפח לסתותיו. נראה כי זה היה אחד המקורות לייחס לצבוע איזו צביעות, העמדת־פנים, הולכת שולל ושטניות מסוכנת. אולם לא דובים ולא צבועים. הצבוע טיפוס חשדן וזהיר במיוחד, ואינו נודע כטורף אדם. בני שבט ה-Giryama (בחופי מזרח אפריקה), למשל, יודעים לפתגם ולומר: "הצבוע של ארצך שלך לא ישבור את עצמותיך". אמנם "צחוקו" המהדהד ושאר רפרטואר קולותיו, אותם הוא משמיע בלילות בצאתו לחפש טרף עם להקתו, נשמע מבהיל, דמוני. אך צחוקו של אדם ודאי מעניין אותו כשלג דאשתקד, ואולי אין זו אלא משאלה אנושית להעניק לחיות יכולת חיקוי שפת־אנוש (עושים זאת גם לעורבים), במקום שאנו נתאמץ להבינן. מכל מקום, קולו אכן אינו הרמוני, "מוסיקלי", לאוזן אדם, כמו נאמר יללת התן, הזאב ונביחות־יללה של הכלב - ואולי זו הסיבה להטבעת אות־קין גם על מיתרי־קולו.

הנה כי כן, רוב מעלותיו של הצבוע, שיחשבו נעלות אצל אחרים, יוחסו לו בעין עקומה: ערמומי הוא - אך לא כשועל; חכם ופיקח – אך פקחותו שטנית; נועז הוא ויכול אף לאריות - אך הוא גנבנב, נצלן, מוליך שולל, גם אם עושים זאת אחרים כמוהו. אין כמוהו ידידותי לסביבה, כאמור, אך הוא אינו מספיק ידידותי לאדם. הסיבה נעוצה כנראה במנהגו הרווח של האדם להאניש את החיה ולהעניק לה תכונות ואפיונים שלא תמיד מצויים בה, או "להענישה" במידה ואינה מוצאת חן בעיניו. יש ונטייה זו נובעת מחוסר ידע, ידע מוטעה, או מאחת מאותן גחמות אנושית מוזרה הפורחת מדי־פעם בשדה האתנו־זואולוגיה.

ומה באשר לצביעות? בממלכת החי מוכרות תופעות דמויות־צביעות, למשל של האופוסום, חיית־כיס קטנה בצפון אמריקה, הנחשבת למצטיינת שבשחקנים. האופוסום נושא באמתחתו טריקים המשמשים אותו ליצירת רושם מזויף לצרכים שונים. הידוע שבהם הוא יכולתו "לשחק את המת" כאשר הוא מותקף ונמצא במצוקה: או־אז ישכב כמשותק על גבו עם דופק נמוך, ישחרר ריח חריף־דוחה של מוות, ויהיה מסוגל להישאר כך גם כשהטורף יבדקו בנשיכות. בעולם החי מוכרים עוד אינספור טריקים, העמדות־פנים, טקטיקות של הסוואה או חקיינות, וכן אסטרטגיות מתוחכמות ומבלבלות של צייד, כמו גם של התחמקות. ואולם אין מדובר בצביעות, והאופוסום הלזה אינו היפוקריט (שחקן) יווני מוכשר. זו התנהגות אינסטינקטיבית שסבא־אבולוציה חנן אותו בה לצרכי הישרדות גרידא.

כן קיים אצל חיות עם מבנה חברתי, מצבועים ועד קופים, מכלול של קודים וטקסים, כמו התרפסות, מחוות כניעה, זנבות מורדים - שרחוקים מהצביעות התבונית של האדם כרחוק צפון מדרום. כל אלה אינן אלא התנהגויות מולדות, שמטרתן היא שמירת המין, שמירת הסדר החברתי והישרדותו של כל פרט. ההיררכיה חייבת להישמר. לעתים רחוקות יתחולל שינוי כלשהו במישור החברתי, וכנראה רק במצבים קריטיים. אולי גם כאשר חל שיבוש בראש הפירמידה: כאשר המנהיג מפר קודים, כפי שיכול להדגים זאת דיווחו של חוקר הצבועים קים ווֹלהוּטֶר, על מנהיגת להקת צבועים שניהלה את חיי הלהקה ברודנות ובאנוכיות, נוטלת לעצמה את מיטב המזון כמקובל, אך כמעט לא משאירה לאחרים. בעוד ששמנה, ולא מהריון בהיותה עקרה, הלכו השאר ונחלשו. גורל הלהקה היה קריטי, לנוכח איום מתחרים, וכמעט ונחרץ אילולא חוללה סגניתה מרד נועז. ב"פוטש" שבו הוכתה המלכה קשות והודחה, השתתפה הלהקה כולה, אשר התאוששה תחת הנהגתה הליברלית והמיטיבה של המורדת.

צבוע מנמנם

בחי־בר ביוטבתה (באדיבות MrogueFile)



רוב ההתנהגויות אצל בעלי החיים תכליתן לשמור על המין ועל המשכו. כל התנהגות "אכזרית", "נעימה", "צבועה", או כל תווית אחרת שתדביק עליה, הינה מכוונת למטרה זו. הצבוע ימשיך לגנוב את טרפה של הלביאה, וזו תמשיך להרוג ב"זעם" אותו ואת צאצאיו. חלק מן ההתנהגויות יעברו שינוי ושכלול: הצבוע ישכלל את עורמתו וכך גם הלביאה. אלה הם סדרי עולם.

האין זה גם יסודה של ההתנהגות האנושית, על אף מורכבותה הבלתי רגילה? גם הצביעות האנושית, האין שורשיה נעוצים באינסטינקטים של התנהלות חברתית, כפי שקיים אצל קופי־העל? אלה כבר נושאים לדיון אחר. אולם אם כולנו נשכיל ללמוד שלא להונות את האחרים ואת עצמנו, ולרסן את ההתנהגות הצבועה, אולי ניתן יהיה לומר כי "פני הדור כפני הצבוֹע!", ודווקא לחיוב.
קישורים
מאמר של נדב לוי ב"טבע הדברים"
דיווחו של קים וולהוטר ב"ניישונל ג'אוגרפיק"
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "טור אישי"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  דבדבדה־בדבה • צפריר כהן
  ושוב... • שוטה הכפר הגלובלי • 12 תגובות בפתיל
  בלי כותרת • האייל האלמוני
  ללא כותרת • האייל האלמוני • 31 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • עצמאי • 36 תגובות בפתיל
  חברה מטריארכלית • האייל האלמוני
  חיה מופלאה • צלופח חלקלק
  הצבועה צוחקת אחרונה • Xslf
  יש לי 'צבוע' בבית?? • שירה • 2 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים