יהודה עמיחי - לזכרו 318
השבוע נפטר מי שנחשב בעיני רבים למשורר הלאומי של ישראל, למרות שהוא עצמו התנגד לתואר זה.

ראי, אנחנו שניים מספרים,
עומדים יחדו ומתחברים

או מתחסרים, כי סוף־סוף הסימן
משתנה מזמן לזמן.

היה קשה כל־כך עד שהגענו
לעמוד יחדו, וגם ידענו

כפלים של אשר, גם שברים,
כאשר יקרה למספרים.

גם עתה, תחתנו, העולם קו שבר -
אל תיראי, הביטי איך מעבר

לאותו הקו פרח לנו עכשיו
המכנה המשותף.


יהודה עמיחי, יליד גרמניה, עלה לארץ ב-‏1936. הוא שרת בצבא הבריטי במלחמת העולם השניה, ואחר־כך בחטיבת הנגב של הפלמ"ח. בשנות הארבעים החל לפרסם משירתו, וב-‏1955 פורסם ספרו הראשון - "עכשיו ובימים אחרים". בנוסף להיותו משורר מחונן, כתב עמיחי סיפורים, מחזות ורומנים. כתיבתו תורגמה לשפות רבות, ואף הוא עצמו עסק בתרגום. חתן פרס שלונסקי, פרס ברנר, פרס ביאליק, פרס ראש הממשלה ופרס ישראל לספרות. היה מועמד לפרס נובל.

ביום שישי האחרון נפטר יהודה עמיחי מסרטן. קולות רבים דיברו בשבחו: אמרו שהיה משורר בסדר גודל עולמי, שהיה משורר לאומי. אמרו שהיה עממי, ובו בזמן - משכמו ומעלה. שחולל מהפכה בשירה העברית, ועל אף היותו בן לדור תש"ח, בשירתו נמנה על התקופה של בני הדור הבא אחריו. פוליטיקאים, אנשי ספר, זמרים, אנשי חינוך - כולם כמו עצרו לרגע.

מותו של עמיחי כמו עצר, להרף עין, את השעון: בין הפוליטי לחברתי, בין המדיני לכלכלי, בין העדתי ללאומי - פתאום הכתה ההכרה שאבד לנו אדם בעל שעור קומה, יוצר חשוב. אולי הכתה בנו גם ההכרה שאדם כמותו חי בינינו.

בתוך ההתמקדות הבלתי־פוסקת בענייני היום, המתובלת בחיי ספורטאים, זמרים, דוגמניות ושאר מפורסמים, הופיעו פתאום כותרות על משורר: איש מבוגר, הופעתו פשוטה, מבטו מהורהר. איש שכתב על רגעי היומיום, על הפשטות, ונגע בחיינו, וכבר 60 שנה. לרוב נכנס אל בין דפי העיתון הודות לתרומתו. אדם שכוחו בשזירת כתיבתו אל תוך היומיום האפרורי של חיי כולנו. המציאות שתיאר היתה מציאות חיינו: לעתים מרה, לעתים קשה. האהובה לא היתה מושלמת בשיריו, גם לא הוא עצמו: יופיה של פשטות.

בבוקר

בבוקר, אני עומד ליד מיטתך
צילי נופל על פנייך
ומעמיק את שנתך
ועושה לך תוספת לילה.

כאצבעות מעשן
נפשך כהתה
מכורה לאהבה.

אני אוהב אותך
בכל מאודי
ובכל אודי.


את השיר הזה הלחינה יהודית רביץ בגיל 15 (עפ"י ראיון שלה לy-net) - לדבריה, השיר הראשון שהלחינה; שיר שנכנס לתקליט הראשון של גידי גוב. אני הכרתי את השיר בתקליטור של דוד ד'אור, וחיפשתי, מוקסמת, את שם הכותב.

כותבי טורים שכתבו השבוע על עמיחי הדגישו את כתיבתו על הפרטים הקטנים שבחיי היומיום, הנוגעים לכל אדם, במלים פשוטות - מלים של חול. את שיריו על חוויות המלחמה ועל אהבה, על המציאותי - ולא על הנשגב - כשפרט את השירה למטבעות קטנים, הנגישים לכל, ולא למתי־מעט.

בעיני, אחד הדברים המקסימים בכתיבתו של עמיחי היה זוית הראיה הייחודית, המקורית. כמה פעמים עמדתי ליד אדם ישן, ומעולם לא ראיתי בצל הנופל "תוספת לילה". עמיחי שיחק במשמעויות, כשם ששיחק במלים: באהבה אין קץ.

לא תמיד קל לקרוא את שיריו. דבריו אינם דברי אדם מאמין, גם אינם דברי אדם שאינו מאמין. "אל מלא רחמים. אלמלא האל מלא רחמים, היו הרחמים בעולם. ולא רק בו". "יד אלהים בעולם, כיד אמי במעי התרנגול השחוט". אך גם האמירות הכי בוטות, הכי קשות, שזורות אהבה, כאב, ואומץ - אומץ של אדם שבא ממשפחה דתית, וכואב כל הדרך החוצה מעולם הדת.

עמיחי ידע למצוא את היופי בדברים הכי פשוטים, סתמיים, שאינם מעוררי מחשבה, שהייתי יכולה להעלות על הדעת: תרנגול כמשל לעולם, אור המקרר הופך רומנטי בנופלו על פני האהובה. שיריו של עמיחי מתווים דרך שונה להסתכל בה על העולם: בתשומת לב, בדמיון, ברגש. מחומרי גלם סתמיים ויומיומיים, הוא יוצר עולם דמיון עשיר, מבלי לשבור את כבלי המציאות; לוכד בכתיבתו רגעים אנושיים, "לא־ארועים", במצלמה בעלת רגישות גבוהה במיוחד. במלים פשוטות, חודרות, הצמיח לנו את המכנה המשותף.
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "יצירות אמנות"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

אלוהים מרחם על ילדי הגן. 10032
אלוהים מרחם על ילדי הגן
פחות מזה על ילדי בית-הספר
ועל הגדולים לא ירחם עוד
ישאירם לבדם
ולפעמים,
יצטרכו לזחול על החול הלוהט
כדי להגיע לתחנת האיסוף
והם שותתי דם.
אולי,
על האוהבים באמת
ייתן רחמים
ויחוס ויצל
כאילן על הישן
שבשדרה הציבורית
אולי להם ניתן גם אנחנו
ממטבעות החסד האחרונות
שהורישה לנו אמא
כדי שיגנו עלינו
עכשיו, ובימים אחרים

יהודה עמיחי
אלוהים מרחם על ילדי הגן. 10037
לא רוצה סתם להיות קטנוני, אבל השורה היא ''כדי שאושרם יגן עלינו'', כמדומני.
אלוהים מרחם על ילדי הגן. 551864
לא זה לא קטנוני, בלעדי זה זה לא מובן, בעיניי.
חבל. היינו אמצאה טובה 10038
הם קטעו
את ירכיך ממתניי.
לגבי הם תמיד
רופאים. כולם.
הם פרקו אותנו
זה מזו. לגבי הם מהנדסים.
חבל. היינו אמצאה טובה
ואוהבת: אווירון עשוי מאיש ואשה,
כנפיים והכול:
מעט התרוממנו מן הארץ,
מעט עפנו.

יהודה עמיחי
עוד משיריו 10041
מקווה שהקישור הזה עובד.
מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול 10053
מאמר ראוי ויפה.

יהודה עמיחי היה גדול משוררי ישראל וצריך להודות על כך שהוא צמח דווקא במדינתנו, גאון הפיוט הזה.

יום זכרון למתי המלחמה: לשים גם"
אבל כל אבדניך על אבל אבדנם,
אפילו של אהובה שעזבה; לערבב
צער בצער, כמו ההיסטוריה החסכנית
המעמיסה חג וקרבן וכאב על
יום אחד למועד וזכירה נוחה.

הוי, עולם מתוק משרה כלחם
בחלב מתוק בשביל האל הנורא
שאין לו שנים, "מאחורי כל זה
מסתתר אושר גדול." מה יועיל
לך שתבכה בפנים ותצעק בחוץ.
מאחורי כל זה מסתתר אולי אושר גדול.

יום זכרון. מלח מר לבוש
כילדה קטנה עם פרחים.
חבלים מתוחים לארך הדרך
לתהלוכת יחדיו, חיים ומתים.
ילדים בצעדי אבל זר כפוסעים בין שברי זכוכית.

פי המחללת ישאר כך ימים רבים.
חיל מת שוחה בין ראשים קטנים
בתנועות שחיה של מתים, בטעות
העתיקה שיש למתים
על מקום המצא המים החיים.

דגל מאבד את הקשר עם המציאות ועף.
חלון ראווה מקושט בשמלות נשים
יפות בצבעי תכלת ולבן. והכל
בשלוש שפות: עברית ערבית ומוות.

חיה גדולה ומלכותית גוועת כל הלילה
תחת היסמין בהבטה מתמדת בעולם.
איש הולך ברחוב, שבנו מת במלחמה
כמו אשה עם עובר מת בתוך רחמה.
"מאחורי כל מסתתר אושר גדול."

השיר הטוב שלו לטעמי, אשר גם נבחר לאחד ממאה השירים הטובים של המאה ה-‏20 באנתולוגיות רבות.

יהי זכרו ברוך
מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול 10055
אני מסכים איתך, זהו עמיחי בגדולתו.
אחד השירים הקשים של עמיחי בו הוא מקונן על הנופלים ועל קונספצית הזיכרון הקולקטיבי.

פואמה זו ''קינות על המתים במלחמה'' מופיעה במלואה בספרו ''מאחורי כל זה..''
למותר לציין שזהו רק חלק מתוך הפואמה והחלק שמופיע בתגובתך הוא החלק הערוך (ה''אכיל'' יותר לקורא הלועזי) שמופיע בספריו של עמיחי בשפה אנגלית ותחת כותרת שונה.
הפואמה ראתה אור במספר גירסאות, בין היתר צונזרה ע''י משרד החינוך בספר לימוד לתיכון ומופיעה גם באוסף ''שירי ירושליים'' שוב בגירסה ערוכה.

אומר שוב, השיר המדהים שקראתי אי פעם כחובב שירה בכלל וכישראלי בפרט.
10195
מיעוט התשובות על כתבה זו מעיד שעמיחי הוא לא הדבר היחידי שמת במדינה זו.
האמנם? 10198
גם בכתבה זו, וגם בכתבה על היציאה מהארון, עלתה הטענה כי מיעוט תגובות פירושו מיעוט הסכמה עם הכותב או מיעוט עניין בדבריו.

לדעתי - להיפך.

תגובות רבות מעידות בד"כ על *חוסר* הסכמה. על וויכוחים ארוכים. על עמידה על קוצו של יוד.

באייל, בניגוד לאתרים אחרים, לא התפתחה תרבות של תגובות בסגנון "וואלה נכון!", שלא עושות דבר מלבד חיזוק ידיו של הכותב. אינני בא לשפוט אם הדבר טוב או רע, אבל אומר רק כי עובדתית, רבים מהמאמרים הטובים ביותר שקראתי עד כה באייל (וזה, אגב, אחד מהם) זכו למיעוט תגובות פשוט משום שמרבית הקוראים *הסכימו* עם הכתוב.

ומהצד השני - אין זה אומר כי מאמר שהוביל לתגובות רבות הוא בהכרח גרוע! הוא פשוט עוסק, כפי הנראה, בנושא שאינו בלב הקונצנזוס.

בקיצור, ישנם מאמרים טובים עם מעט תגובות, מאמרים טובים עם הרבה תגובות, וגם מאמרים גרועים משני הסוגים. אין קשר בין מספר התגובות לבין מידת העניין, ההסכמה או ההערכה של הקוראים לכתוב.
וואלה נכון! 10199
האמנם? 10209
כשהתותחים יורים, המוזות שותקות. כמה מצער שזה נכון.
תודה 10221
..ואני דווקא חששתי ששעממתי אתכם למוות.
בבקשה 10231
כמו יובל, לפעמים באמת קוראים, מסכימים ולא אומרים. ודאי שלא שעממת אותנו למוות אלא רק העשרת אותנו, וטל צודק - אין לנו תרבות "וואלה נכון!" באייל. אולי בגלל שרוב המשתתפים הפעילים הם גברים.
בבקשה 10252
או, מה שיותר פוליטיקלי קורקט וגם נראה לי סביר יותר, שזה בגלל שהאייל הקורא לא מגדיר את עצמו כ"פורום", אלא כ"כתב עת לענייני תרבות ואקטואליה". כתב עת, המשתמש במדיום בו הוא נמצא כאפשרות ליצירת שיח בין הקוראים לכותבים. ההבדל מתבטא בעיקר בדרך פתיחת הפורום - שליחת מאמר לעיון ועריכה, ולא פירסום שאלה בסגנון "מה דעתכם על ביבי?", כנהוג בפורומים. ההגדרה העצמית הזו משפיעה כנראה גם על הקוראים להגיב בעיקר כשיש להם מה להגיד (או שהם חושבים שיש להם מה להגיד, כמו מה שאני עושה כרגע) ולא סתם, בלי סיבה מיוחדת.

יכול להיות שזה הגיע בהשראת סקשן מכתבי הקוראים בעיתונים מכובדים יותר או פחות, בהם המערכת לא נוהגת לפרסם מכתבי קוראים בנוסח "היה מגניב, אחותי" או "לך תמות, יא זבל". לדעתי, זו דווקא תכונה חיובית.
האמנם? 10222
טל ,
מיעוט התגובות מצביע על חוסר עניין של הקוראים. כמו חוסר העניין שהביאו רוב שוחרי התרבות שהצביעו ברגליהם ולא באו ללוות את עמיחי בדרכו האחרונה.
בפורומים אחרים כתבה בנושא שיש עליו קונצנזיוס נעינת כמו כתבה על נושא שנוי במחלוקת.
מה שרציתי לומר הוא, שהשירה מתה בתרבות הישראלית. ועל כך אני מצטער. הלואי והיה קונצנזיוס על השירה בכלל ועל עמיחי בפרט כמו שהנך אומר.
לא נורא 10232
איזה תגובות ציפית שיהיו? איזה תגובה פרסמת אתה עצמך, תגובה שנשענת על עצמה ולא על כך שאין תגובות אחרות?
אהבתי את יהודה עמיחי לפני שמת וגם אחריו. סביר להניח שעכשיו, שכשהוא מת אולי יקנו את הספרים שלו קצת יותר. נו אז מה. הדירו את הרגליים מהלוויתו. אולי מכיוון שכפי שחי,
נחבא בקרן זווית, כך גם מת.
בנוגע למאמר - כפי שטל כהן כבר כתב - זהו מאמר שמעצם טבעו לא יעורר גלים. ראה את הויכוח על המהומות, בן יום אחד וראה כמה תגובות. זה רק טבעי. דפנה כתבה מאמר נוגה, שגרם לי להאנח. אולי היה מן הראוי שהייתי כותב לפני כן איזה שהוא פידבק, אבל מצד שני, (שוב, כפי שטל כהן אמר), אם זה היה טבעו של האייל היו מופיעות 200 תגובות בסגנון של "נכון" ו"גם אני מסכים". נעשה פה עוול עם כותבי המאמר, שלא יכולים להבחין בהבעת פניהם של הקוראים, צג המחשב נשאר קר וחלק בכל מקרה.

ואם להסיט את הדיון מיהודה עמיחי לשירה הישראלית - לטעמי מצבה לא רע. לך אל חנויות הספרים ואל הספריה הציבורית כדי להיווכח בשפע. אומרים גם שבעידן ההי-טק השירה זוכה לעדנה מכיוון שלאף-אחד אין ממש זמן לרוא ספר של ממש, והשירה, מעצם טבעה המינימליסטי זוכה לבכורה.
אם כבר לבכות אז על כך שכבר לא קוראים כמו פעם, במיוחד הילדים, וגם לא משחקים בג'ולות.

גמר חתימה טובה.
לא נורא 10318
על פי עיתוני סוף השבוע, ספרו של עמיחי "פתוח סגור פתוח" נכנס לרשימת רבי המכר, כאשר ההיצע הקיים לא סיפק את הביקוש הפתאומי, כך שיתכן שהיה מגיע ליותר מ-‏900 העותקים שנמכרו.
האמנם? 10317
מאמרים גרועים? אצלנו?!
המוזות שותקות - 10339
ואם לא שותקות, בכל אופן לא נשמעות. טל . סבור שמיעוט התגובות לרשימה מעיד על העלמותה של השירה כגורם בחיינו. טל כהן חושב שזה לא מעיד על כלום. אני מסכים עם טל כהן שמיעוט התגובות אינו סימן; ואני מסכים עם טל . , ש(בלי קשר) השירה נעלמה כגורם בחיינו.

המצב הזה שורר מאז שעמדתי על דעתי התרבותית - עשר שנים אחורה, פחות או יותר. לכן הרושם שלי שבעבר היה אחרת הוא לא עדות ראשונית, אלא מסקנה שעל מקורותיה יהיה לי קשה להצביע. בכל אופן, זה רושם די ברור - בעשורים הראשונים לתרבות העברית תפסה השירה מקום קריטי, ואולי הציבור רומם אותה דווקא בגלל שהעברית לא היתה מובנת מאליה. ביאליק היה סמל לאומי בחייו, ולצידו טשרניחובסקי. אחר כך היו שלונסקי, ובעיקר אלתרמן, שבמשך שנים ספק ביטא, ספק קבע את מצב הרוח הלאומי-פוליטי. לאה גולדברג ורחל היו, אני מניח, "סלבריטאיות". אז בא דור המרד בנפילים אלו, והוציא גם הוא "כוכבים", אם גם מסוג אחר. אני לא משוכנע מה היה מעמדו הציבורי-תקשורתי של נתן זך בשנות השישים, או של יהודה עמיחי. אבל נדמה לי שבשנות השבעים אסור היה לאדם תרבותי-מעודכן להיתפס בלי דוד אבידן או יונה וולך.

והנה, כמעט כל הנ"ל הלכו לעולמם. ונדמה שיורש אין. איני רואה בעצמי מבין גדול בשירה, וכנראה שאני גם חובב פחות נלהב ממה שהייתי רוצה. לכן באומרי שאין יורש, אין כוונתי שמשוררי היום פחות טובים מהנ"ל - אלא שמעמדם הציבורי והתקשורתי קטן להחריד, בעצם לא ממש קיים. כמה מאיתנו יכולים בכלל לנקוב בשם של משורר פעיל? קולו של נתן זך נשמע עדיין, אבל יותר בהבעת דעות פרוזאית מאשר בשירים חדשים.

אני משתדל לקרוא שירים המתפרסמים במדור התרבות של "הארץ", ודרך המסננת המאוד סובייקטיבית שלי הצליחו להישאר אגי משעול ורמי דיצני כבולטים יותר מהיתר. ועדיין, לא שיש לי ספר של אחד מהם ליד המיטה. בתחום התרגום זוהר כוכבו של דורי מנור, שאמנם לרוב השירים שהוא בוחר לתרגם (מצרפתית) אינם מדברים אלי במיוחד, אך מלאכת התרגום שלו היא ללא ספק גאונית.

ואולי לא צריך לחפש דווקא את המשוררים הפעילים - אבל גם המתים נשכחו קצת מלב. עמיחי הצליח אמנם להכנס לתכנית הלימודים; זה בעיקר מבטיח שכל נערה ונער יכירו אותו קצת - ואז ישכחו. דובי אמנם מבשר כאן על כניסתו של עמיחי אל רבי המכר - אבל ברור שזו יותר תגובת פוסט-מורטם קלושה מאשר שינוי מגמה. איה התשובה הפואטית לעוז, יהושע, שלו, קרת, קסטל-בלום, לוין, סובול, רם אורן אפילו? המשורר היחיד שהיכה כמה אדוות בבריכה הציבורית שלנו לאחרונה הוא... מחמוד דרוויש, ואתם יודעים באילו נסיבות.

איני בטוח שישראל היא חריגה מבחינה זו. על משוררים זרים נדמה שאנו שומעים רק כשהם מקבלים פרס נובל, ואז זה כבר כסיכום לקריירת-עבר (אוקטביו פאז, שיימוס היני). פולין, מכל המדינות, היא אובססיבית לשירה - או לפחות כך זה מצטייר מהדובר הרהוט שלה, יורם ברונובסקי (ורסיסים של נציגיה, שיבמורסקה, הרברט ועוד, מתורגמים בקביעות לעברית). ומה בארצות האנגלו-סקסיות? ובאירופה? וברוסיה? האם יש יורשים לאליוט, ייטס, לורקה, צלאן, אחמטובה? מישהו שמע משהו?

באירוניה מרה, מאוד מרה, אפשר לומר שיונה וולך, לעומת עמיחי, "הצליחה" לפרוש בשיא.
New poetry 10343
Who am I to complain against the fact that hebrew culture in general is being neglected in favor of english...

But if we ask about modern israeli poetry, Hezi Laskali and Rami Sa'ari also deserve to be mentioned - according to my personal taste, of course.
לסקלי, סערי 10386
תודה על המשוב. את שיריו של לסקלי לצערי איני מכיר, אבל לאור תגובתי לעיל כדאי להעיר שגם הוא, אפעס, כבר לא עמנו.
באשר לרמי סערי, אזכיר שגם הוא מתרגם מחונן (התלבתטי קודם אם להזכירו לצד דורי מנור), ויתרה מכך - נוטה לתרגם משפות שאחרים לא. למשל: פורטוגזית, קטלאנית, פינית, הונגרית, יוונית חדשה, טורקית, אלבנית.
אגי משעול 35583
טור דה פורס של המשוררת. מעניינת הוירטואוזיות שלה, שגורמת לשירים להראות כאילו נכתבו כל כך בקלות, וזאת לנוכח התוכן הקשה (מות האם).

בניגוד למשוררים מדורות קודמים, הווירטואוזיות שלה אינה נעוצה בלהטוטי חריזה ומצלול, אלא בדימויים מפתיעים ובאנלוגיות קולעות - שתופסות את הלב ולוחצות חזק.

אזהרה: בעיני כואב מאוד לראות את הטקסט ללא ניקוד (ועדיין בכתיב חסר), כפי שהוא מופיע במהדורה המקוונת. למי שיכול, אני ממליץ על המהדורה המודפסת.
אגי משעול 215648
אוף טופיק מוחלט - מופיע בשיר של משעול הביטוי "בעגלה ‏1 ובזמן קריב", שלקוח מן הקדיש. מישהו יכול להסביר אותו?

1 נדמה לי שאמור להיות "בעגלא", אבל היא יצרה משחק מילים עם עגלת בית החולים.
בעגלא ובזמן קריב 215650
''במהרה ובקרוב'', אני חושב.
אגי משעול 215701
"בעגלא ובזמן קריב" = "במהרה ובזמן קרוב".

למרבה האירוניה, הקדיש נאמר בארמית משום שכותביו (בתקופת התלמוד) רצו שיאמר בשפת העם המדוברת, ולא בשפה "אקדמית" ומרוחקת.
אגי משעול 215705
תודה (לשניכם).
הטעות של לינקולן (שיר) 36047
שירה היא
בעיני ההוכחה
שאפשר לעבוד על
כל האנשים
כל הזמן
215580
שיר מעזבונו של המשורר הרואה אור לראשונה לרגל יום הולדתו החל ב-‏6 במאי. "הארץ": http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?it...

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים