 |
אינפומאניה | 3240 |  |
||||||
 |
|
 |
|||||||
 |
|
פרסומים אחרונים במדור "מדע"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
המאמר מלא עובדות ותימוכין לטענותיו. הבעיה היא שהן לא כ"כ רלוונטיות. לדוגמה, הנתון הראשון שמובא שם הוא על מגמה שאובחנה החל משנת 1990. חיבורים מסחריים לבתי אנשים החלו רק ב־1992. דפדפן גרפי נוצר רק ב־1993, ונטסקייפ: רק ב־1994. עברו כמה שנים עד שהאינטרנט הפך לדבר שקיים במספיק בתים כדי להשפיע על הסטטיסטיקה. והטענה דורשת כמה שנות שימוש כדי שתתחיל ההשפעה. יכול להיות שהטענה נכונה. אבל יש למישהו עדויות רציניות יותר? |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים עם אמירתך שהעדויות לטענות המושמעות הן קלושות והביסוס המחקרי לא רציני. מדובר בעיקר על ספר שזו טענתו, ולהסתמך על ראיון עם הסופר זה מגוחך: הסופר מעוניין ליצור תהודה גדולה כדי למכור יותר עותקים. ממה ששמעתי עד היום - עורבא פרח. לא הייתי טורח להגיב רק כדי לומר שאני מסכים, אבל יש ניטפוק קטן שלא יכולתי לדלג עליו: >>> דפדפן גרפי נוצר רק ב־1993 דפדפן מ־91 ראה ViolaWWW#Viola_0.8 [Wikipedia]. דפדפן גרפי קודם יצא כבר ב 1990, (ראה כאן, אבל כמה שהבנתי תפוצתו לא חרגה מ Cern אז לא סופרים). נכון שהגירסה הראשונה של Mozaic יצאה ב־93, אבל הוא ממש לא היה ראשון. אין ספק שהדפדפנים בהם מדובר לא רצו בבתים של אנשים (ההוא מ־1990 רץ על NextStep, שאגב גם הריץ את השרת הראשון), ולוחות הזמנים שתיארת נכונים בגדול. אני זוכר שקלינטון דיבר על ה־"Information Super Highway" (אם הוא היה אומר "אינטרנט" מעטים היו מבינים על מה הוא מדבר) והתגובה של העיתונאים (כמעט אמרתי "בלוגרים"...) הייתה גיחוכים וצחוקים בסגנון "איזה שטויות הוא מנסה למכור לנו" כמעט כמו אלו שנשמעו אחרי המצאת האנרגיה של מרידור עם נורת החשמל היחידה שתאיר את כל רמת גן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה: Viola 0.8 היא שפה, לא דפדפן. בכל אופן, ViolaWWW שהוא הדפדפן אליו התכוונתי יצא ב־92, וכנראה היווה את ההשראה ל־Mozaic. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העדות שלי היא מידע אישי: כבר כמה זמן שאני מודעת לתהליך הזה שעובר עליי, לצערי. אני מרגישה בעיקר את הפגיעה בזיכרון ובעומק. מאוד לא נעים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לחץ עבודה, סטרס, גיל ושימוש באלכוהול וסמים יכולים גם הם לגרום לתופעות האלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכימה עם נעמה, ובמקרה שלי חמשה מתוך חמשת הגורמים שהזכרת לא רלוונטים (אלא אם יש ירידה משמעותית ביכולות בין גיל 23 לגיל 28, ואז אני עומדת על ארבעה לא רלוונטים מתוך חמישה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה שעות ביום את או נעמה מקדישות למחשב? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סטרס וגיל? או.קיי. הם בהחלט תבעו את שלהם. אבל השאר לא. וסמיכות המקרים בין תחילת ה"התמכרות" למחשב ולאינטרנט לבין תחילת התופעות שהזכרתי ברורה מדי, שלא לדבר על ההגיון שיש בזה. הזיכרון נפגע כי אני סומכת על המחשב שיזכור בשבילי. העומק נפגע כי המחשב מכוון אותי יותר לרוחב, שלא תמיד הוא רלוונטי. היצירתיות, אגב, נפגעה גם היא: כשהמחשב סולל בשבילי דרכים, אין לי זמן או די מוטיבציה להתאמץ על דרכים אחרות. ואפשרויות שממעטים/מפסיקים להשתמש בהן הולכות ומצטמצמות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"העומק נפגע כי המחשב מכוון יותר לרוחב"? למה את מתכוונת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה קורא טקסט בוויקיפדיה, למשל. נניח טקסט על אישיות מסוימת. ננית משהו שנתחיל כמו "א' (X-Y)" נולד ב-Z". א', שם האישיות, והאותיות הלועזיות, שנות הולדתו ומותו והמדינה שבה נולד, מודגשים ואפשר לעבור מהם לטקסטים אחרים בנושאים אחרים. אם אתה מתפתה לעשות זאת, כשלא זה מה שרצית מלכתחילה מסיבות שונות, אתה מתפזר מיד לנושאים לא רלוונטיים, וממילא זונח את ההתעמקות האפשרית בדמות שביקשת ללמוד עליה. כמובן, את אותו דבר ניתן לעשות גם מחוץ לווקיפדיה, בחיפוש שנייתי בגוגל. בקיצור, במקום לחשוב אתה "צובר" ידע. "צובר" במרכאות, כי כפי שאמרתי אתה לא בהכרח זוכר אותו - הרי המחשב זוכר בשבילך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את מדברת על משהו מהסגנון של: http://xkcd.com/609/ אני זוכר תופעה דומה עם האנציקלופדיה העברית בילדותי. אבל לעומת זאת לא מעט פעמים נחשפתי לנושא רק בגלל שהמידע עליו היה זמין. ואני בהחלט צובר מספיק ממנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אין מה לדבר שהמחשב הרבה יותר מהיר ומקיף בעניין זה מהאנציקלופדיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אין מידה למשכל1 איך יש מידה ליצירתיות? גם הרס אותי שהם מודדים מולטי-טסקינג על ידי ההפך שלו. _____ 1דיון 1090 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפסקתי לקרוא באמצע, הסיפור לא היה מספיק סוחף... לא אחת תהיתי אם הירידה בכוח הזכרון שלי היא באשמת גוגל, כי הידיעה התת-מודעת שהמידע שמור במוח הקיבוצי פוטרת אותי מהצורך לאחסן אותו אצלי. מצד שני אפשר לייחס זאת גם לגיל, סמים ואלכוהול. בכל מקרה איבדתי עניין כשהמאמר הגיע ל-FMRI, כי בימינו "מוכיחים" באמצעותו כל דבר שעולה על הדעת, כמו הסיפור על נהגי המוניות. אני עדיין מחזיקה בדעתי שגלישה באייל הקורא אינה מחלישה את כוח המוח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המאמר באמת משכנע מהבחינה הזו: טרחני ומעייף ולכן מפסיקים לקרוא אותו באמצע. מה שמשכנע את הקורא שהוא לא סבלני כמו פעם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או שהעיתונאים של היום הם כבר לא משהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מנת המשכל עולה אבל היצירתיות יורדת? והכל בגלל האינטרנט? על פי אפקט פלין flynn_effect [Wikipedia] האינטלגנציה עולה באופן שיטתי זה כמה עשורים, לאו דווקא בגלל האינטרנט (אם כי ראיתי ש"מאשימים" בכך את משחקי המחשב). מצד שני, אם הירידה ביצירתיות היא אכן קיימת ואכן בגלל השימוש המופרז באינטרנט (אני אישית מאשים את הטלוויזיה הרב ערוצית), יש כאן אירוניה- חלק המתלוננים הראשיים במאמר הם חברות טכנולוגיה שלא מצליחות לגייס עובדים "יצירתיים". ללא עובדים כאלו, אולי הבעיה תדעך מעצמה, או שמא תנציח את עצמה? אולי יש כאן סוף סוף הזדמנות לעולם השלישי להדביק את הפער? בעוד העולם המפותח מקליק את עצמו לחוסר דעת, יגיעו הוגי הדעות המעמיקים מאפריקה וישליטו נאורות ואורך רוח על האנושות (לא להפסיק לנשום עד שזה יקרה). גם הצחיק אותי איך שמר קאר גילה בגיל 51 שהוא מתקשה יותר להתרכז, ובטוח שזה בגלל גוגל (גילוי נאות - אני בן 48). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תמיד אפשר להאשים את מה שעושים דרך המחשב: דיון 2482 ("אלימות מדומה" - האם ועד כמה משחקי מחשב מעודדים אלימות). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם שעון עומד וכו'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גיל 51 בפני עצמו איננו מסביר קשיים בריכוז. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כך בהחלט זה נשמע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקי. לא כתבתי שיש לו קשיים בריכוז אלא שהוא מתקשה יותר להתרכז. כלומר, ביחס לעצמו בעבר, לא ביחס לאוכלוסיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה פירוש הכותרת היפה שלך? יכולתי לגגל אבל אני מעדיפה שלא! ככה אולי יש סיכוי שגם אזכור את זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בני תרבות לא צריכים לשאול שאלה כזו. בני תרבות מכירים לבד את פירוש המושג1. 1 או לחילופין, כמוני, הם יודעים לבדוק בWhere Late the Sweet Birds Sang [Wikipedia] לפני שהם שואלים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמת ויציב, אין חולקים על כך, אבל מה (לכל הרוחות) הקשר בין הספר שבלינק לבין המאמר? יתכן שחיזקת את טענת המאמר, כי שם הספר לקוח מתוך סונטה של שייקספיר ויותר סביר שלכך התכוון ראובן. (שייקספיר מראה נוכחות מרשימה באייל) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בספר (הקצת מייגע) של קייט ווילהם, מסופר על קבוצה פוסט אפוקליפטית שמסיבות כאלו ואחרות מאבדת את היצירתיות מבלי לאבד את האינטלגנציה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שתורגם בשם ''שם שרו מאוחר הציפורים המתוקות''. נדמה לי שקראתי שני ספרים שלה, לא מבדילה ביניהם ושניהם היו מעניינים ומייגעים באותה מידה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''היצירתיות יורדת'' (כתוצאה מטכנולוגיה) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם המחשב והרשת מאפשרים לי גישה למאגרי זיכרון גדולים יותר והזיכרון ה"מקומי" שלי מתדלדל בפרטים ובמקום נהיה כזה ששומר קישורים למידע מקיף בהרבה, איך בדיוק זו "ירידה" בזיכרון? אני זוכר ויודע עכשיו הרבה יותר דברים מאי פעם, גם אם (לכאורה) פחות ממה שאני אני יכול בלי מחשב. ומה יקרה כשהחיבור לרשת יהיה קבוע ובלתי מורגש? גם אז נדבר על ירידה בזיכרון? כמה עומק יהיה קיים במרחק מחשבה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משהו שקשור לדיגיטציה באופן כללי: פעם אני וכל אחד ממכריי היינו זוכרים בעל פה לפחות 20 מספרי טלפון (קוויים...) של אנשים שונים. היום אני זוכרת 4-5 ולא יותר. השאר בזיכרון של הסלולרי1. וכשמחייגים מהסלולרי, גם את אלה אין צורך לשנן. האם לדעתך אין שום השפעה קוגניטיבית להיעלמות ה"תרגול" היומיומי הקולקטיבי הזה בזכירת מספרים? 1 זה לצורך הדוגמא. בפועל כרגע אין לי סלולרי אלא פנקס טלפונים קטן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני 60 שנים אנשים הסתדרו לא רע ללא התרגול המנטלי הזה של זכירת מספרי טלפון ארוכים. מה לגבי שמות של אנשים? שמות של רחובות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני 60 שנים היו להם תרגולים מנטליים אחרים - תרגלו כתיבה תמה, למשל (עיסוק מדיטטיבי המצריך שימוש קפדני בכישורי המוטוריקה העדינה). חוץ מזה, יש רושם שאתה מתלהב לירות תגובות נגד לשם הירייה בלבד. האמירה שלי לא היתה נוסטלגית. שאלתי שאלה עניינית לגבי התרגול והיעלמותו. מדוע רלוונטי להשוות אותו לכישורים אחרים שהופעלו בתקופות אחרות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתיבה תמה לא דומה לזכרון מספרי טלפון. וזכרון מספרי טלפון זה פשוט משהו חדש יחסית. גם לפני דור אנשים נשאו עימם יומנים וזכרו בע"פ לא מעט כתובות. כמוכן יש לציין שאנשים מוצפים היום בהמון שמות שצריך לזהות מהר ולזכור. אנשים פוגשים הרבה יותר שמות באינטרנט. פחות מספרי טלפון, אבל בסה"כ יותר שמות. עוד מכשיר שמאיים לחסל לחלוטין יכולת שכלית חשובה שכמעט לא היתה לפני מאה שנים: ה־GPS. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"פוגשים הרבה יותר שמות באינטרנט" - נו, אבל כל העניין הוא שאין צורך לזכור אותם. מוסיפים למועדפים וזהו. אתה מסכים איתי או מתווכח איתי? קשה להבדיל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברקת? אינקודניטו? ג'וד? (סתם שלושה שמות מהדיון הנוכחי) להוסיף לספר הכתובות וזהו? אני אמור לזכור, לדוגמה, שאת ההודעות של ברקת ושל ג'וד אני צריך אוטומטית לסתור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין דומה זכירת המילה ''ג'וד'', או הנחת קישור אסוציאטיבי למידת העצבון שבהודעות של ג'וד, לזכירת מספר הטלפון של ג'וד. קוגניטיבית, כמובן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זכירת (זכרון?) מספר טלפון? כתובת? כינוי? (באחד ממגוון מקומות או רשתות)? אם יש לי יותר מכמה עשרות אנשים שאיתם אני מתקשר, ספר כתובות פשוט לא יעזור. לוקח זמן לעבור על כולם. בגלל האינטרנט, פוגשים הרבה יותר אנשים אשר מוכרים ע"י שמם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא נעבור לדבר על מזג האוויר או משהו, כי התגובות שלך ממילא לא עונות לשלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בבקשה! הנה קבלת בשידור חי את השפעת האינטרנט על יכולת האדם להתרכז. על מה דיברנו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכימה לדברי ידידי המלומד, שמייד גם אזכר בשמו. רגע, איפה המשקפיים. אה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זה לא זיכרון ''מקומי''. זה זיכרון אישי. אנחנו מבצעים אאוטסורסינג לתפקודים שעד לא מזמן נחשבו פנימיים לאדם. הרעיון של ''פירוק הסובייקט'' מתחיל לקבל משמעות חדשה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחלה. :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יותר מזה - לא רק הידע החיצוני נצבר ברשת, אלא גם (בהנחה שהאדם פעיל בכתיבה באינטרנט בפורמטים שונים) הקשרים החברתיים, התפקידים המקצועיים על פני זמן ובמידה מסוימת גם חיי הנפש. הבעיה בכך אינה רק אבדן הפרטיות שמרבים לקונן עליו, אלא השמירה של כל אלה במקורות חיצוניים, עם שליטה חלקית בלבד של האדם שכתב אותם. כבר אין יומן פיזי שאני מחליטה אם לשמור, להחביא, לשרוף או לתת לחברה לקרוא. וכשמערכת פורומים שלמה נעלמת, כפי שכבר קרה בעבר, נעלמים דפים רבים ב''יומן'' ממוקר-החוץ שלי (יחד עם התגובות אליהם, ההקשר ההיסטורי והכרונולוגי שבו נכתבו, אופי האכסנייה הספציפית שאיפשרה את כתיבתם וכולי (כלומר, זו לא בעיה שאפשר לפטור בשמירה של קובץ וורד במחשב). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו בעיה טכנולוגית עם פתרונות טכנולוגיים. אני נדהם עד כמה אנשים מוותרים על הפרטיות שלהם ונזכרים מאוחר מדי. יש לי ארכיונים של רשימות תפוצה שבהן אני משתתף. אני נוטה לא להשתתף בפורומים בדיוק בגלל חוסר השליטה שלי. האייל הוא אחד מיוצאי הדופן, ואני מודע היטב לסיכון. יש פתרונות טכנולוגיים. אולם מה שאת מציינת לא נחשב כבעיה חשובה מספיק ולכן לא משתמשים בהם מספיק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור, הפתרון הטוב ביותר הוא לא לכתוב ברשת בכלל. <אייקון של נורה מתפוז> כפי שאמרתי, זה לא קשור לפרטיות. תקופת חיים שלמה יכולה להישמר בתכתובות אי-מייל, למשל, ולמרות שהתכתובת לא תיחשף הלאה, עדיין היא נשמרת במקום שלמשתמש יש עליו שליטה מוגבלת בלבד, ושעלול להימחק בכל רגע בגלל החלטות עסקיות. אפשר כמובן לגבות או לארכב את כל מה שאנחנו כותבים ברשת, אבל מעבר למכסה מסוימת של חומר זה כבר די מטורף. מי רוצה למשל לגבות את כל הסטטוסים שלו בפייסבוק או את כל הודעות הפורום שכתב בעשר השנים האחרונות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 541204 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפתרון הטכנולוגי כאן ברור: לשמור גיבוי לדואר במקום שיש לך שליטה עליו. במקרה הזה הפתרונות קיימים (למעט, אולי, לשרותים לא פופולריים מספיק מהסוג של WallaMail). אם את סומכת על תפוז, פייסבוק, האייל, וכל השאר (בייחד) - אין שום סיבה שתשמרי הודעות שלך. אבל אז אל תתלונני כאן על זה שאין לך שליטה. זה פשוט לא מספיק חשוב בשבילך. מכאן הטון המתנשא של: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 549789 אינה בהכרח תלונה, היא תיאור מצב והרהור עליו. היא גם רומזת להבדלים באופן השימוש: מה שאנחנו יודעים על המדיה גם משפיע על אופן השימוש שלנו בה ועל התכנים שאנחנו מכניסים אליה. הדוגמה הכי קלה היא כתיבת תגובה בנוסח "התגובה הזו בטח תימחק אחר כך, אבל $@#(@)$*&@($)*", באתר שיש בו מודרציה. באתר שאין בו מודרציה אולי לא היינו כותבים בכלל, או היינו מווסתים את עצמנו באופן כלשהו, או היינו כותבים ואז מתחרטים ומנסים להשפיע על תוצאות החיפוש בגוגל, או משהו אחר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שזאת "בעיה" כמו שזה "שינוי". כשפוסטמודרניסטים מדברים על "היעדר עומק", הם מתכוונים, בין השאר, להחלפת הקטגוריות של זמן בקטגוריות של מרחב. הרעיון המודרניסטי היה של אישיות שנבנית מתוך העבר הממשי שלה: פרודה אוטונומית, סובייקט תחום שיש לו עומק שנוצר מהחוויות על פני הזמן. במקום הרעיון המודרני הזה, הפוסט' מציעים לנו את "פני השטח" של המרחב ושל המערכת. התפרקות הסובייקט למוצרים תרבותיים ולהשתתפות במרחבים תרבותיים. אני לא בטוח איזה מקום יש לזיכרון האישי במודל הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל כך אין מקום לזכרון אישי, שאתה כבר לא בטוח בעצמך :-) הפוסט מודרניזם התחיל לפרק את התרבות כבר בשנות השמונים העליזות, גם ללא צורך באינטרנט. אני לא בקיא בספרות אבל אני מהמר שהרעיונות שאתה מביע הובעו כבר אז. האם היה צורך לייחס אותם לטלוויזיה? למלחמת ויאטנם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אני חושב שהרעיונות הללו מתחילים לנבוט כבר בשנות השישים. זה רק אומר שאפשר שהם הקדימו את זמנם. גם הפער בין הנאורות למודרניזם הוא של מאה שנה ומעלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודק, ותודה שהזכרת לי את הפן הזה. עולה על דעתי גם שה"משוטט" הפו"מ, שבעבר הסתפק בחלונות ראווה אורבניים, מטייל היום באמצעות ה-RSS שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זאת אומרת "התפרקות הסובייקט למוצרים תרבותיים"? נניח שאני, דוד, סובייקט. אז לפי הפ"מ אני מפורק למוצרים תרבותיים - אני חוזר על זה בקול כדי לנסות להבין מה זה אומר ולא מצליח. אני גם לא מבין איך המצאות במרחב יכולה להחליף המצאות בזמן כאלמנט שמכונן זהות או אישיות. גם המרחבים שבהם אני משתתף נחשפים אליי ונחווים על ידי לאורך זמן - ורק באופן הזה המרחבים האלו עשויים לבנות את האישיות שלי: כשאני חווה אותם בזמן - כי אין עוד דרך אחרת לחוות אותם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשחבר שואל אותך מה שלומך בהמשך למשהו שכתבת בבלוג שלך, ואתה אומר לו ''משתפר, תיכף אעדכן על זה בפוסט נוסף'', זו התפרקות הסובייקט למוצרים תרבותיים. פייסבוק למשל, כולו מרחב, ואין בו זמן כמעט, כי התוכן לא נשמר אחורה (לפחות לא בחיפוש גלוי ונגיש). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר: עצם העובדה שהיום זה מתועד ובעבר לא? (להשוואה: שיחה בע"פ, חליפת מכתבים, שיחת טלפון) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא הכי משכנע אותי, ואני אומר לך למה: הביטוי "מתפרק", בהקשר הזה, הוא מטאפורי, ולכן המשמעות שלו לא הכי ברורה, אבל האימפליקציה המיידית שאני קולט מהמונח היא שהסובייקט איננו עוד, האופי שלו השתנה עד למידה שבה הוא כבר לא אותו דבר שהוא היה קודם, אלא עכשיו הוא בכלל הרבה דברים אחרים. הבעיה היא שזו נראית לי כמו טענה מרחיקת לכת, שלא לומר לא קוהרנטית. בנוסף, הדוגמא שלך, אם הבנתי אותה, אינה דוגמא למקרה שבו סובייקט "התפרק" בכלל: זו דוגמא למקרה שבו הסובייקט, היציב והסולידי לגמרי, מתקשר עם סובייקטים אחרים בתיווכו של מדיום חדש. אני עדיין אני, אני עדיין נמצא, עדיין יש לי תחושות פנימיות שעליהן אני מדווח לזולת, כל מה שהשתנה הוא שדיברתי איתך על גבי, או באמצעות, הבלוג שלי. לא "התפרקתי". לא לבלוג שלי, או לפייסבוק שלי, או לאימייל שלי או מה שלא יהיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושבת שאתה מייחס למונח "התפרקות" איזו התמוטטות פסיכולוגית או קריסה של ייאוש, ולא זו הכוונה. בסך הכל מדובר על *פרגמנטציה*. מראה קליידוסקופי של ריבוי חלקים והשתקפויות, שמהווה ניגוד לניסיון המודרניסטי והפרה-מודרניסטי לדבר על "עצמי" ולהגדיר אותו במגדרות ומסמרות. האינטרנט הוא בסך הכל מדיום, אבל כטכנולוגיה הוא חלק מהתמונה הזו, גם מאפשר אותה וגם מקדם אותה. אין כאן ניסיון לטעון שאנחנו "מתפרקים בגלל האפשרויות שהאינטרנט מציע", או כל דבר שדומה לזה, אלא הדגמה קונקרטית של ההתחלקות הזו של העצמי ולתפקוד במישורים נפרדים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאף אחד לא מכחיש את קיומו של הזמן. קטגוריית המרחב אמורה לתפוס את מקומה של קטגוריית הזמן כדרך להבנת התרבות ולתפיסת העצמי. דוגמא לתפיסה מודרנית של זמן ועומק יכול להיות פרויד. פרויד לימד תרבות שלמה שאנחנו אישיות שנוצרת על פני זמן: החוויות מתקופת הילדות המוקדמת שלנו ומתקופת ההתבגרות יוצרות את מי שאנחנו היום. החוויות בזמן יוצרות עומק שברובו הוא בתת-מודע. הצורה שאנחנו רואים את עצמנו במודע היא רק חלקית למכלול. כדי להבין את עצמנו היום אנחנו צריכים להכיר את העבר שלנו שנמצא בתת-מודע. כל יחיד הוא מכלול סגור, ייחודי, שיש להבין אותו בהקשרו שלו. הפוסטמודרניסטים טוענים שפרויד הוא תוצר של התרבות המודרנית בזמנו, ושהתרבות נמצאת בתהליך שינוי. בעידן שלנו כבר אי אפשר לדבר על סובייקטיביות במובן הישן. אנחנו בונים את תפיסת העצמי שלנו באמצעות דימויים שנמצאים במרחבים החברתיים. אנחנו מאמצים קולות שונים שבאים מהתרבות כדי להגדיר באמצעותם את עצמנו בכל נקודה. הדימויים הללו יכולים להשתייך למרחבים חברתיים שונים, ועל כן אין בהכרח רצף ביניהם. אפילו הנוסטלגיה לעבר היא כבר דימוי חברתי. אפילו הרגשות שלנו באים בערכות מוכנות: נניח, אהבה או אהבה נכזבת מגיעות בערכות מוכנות של דימויים תרבותיים (כמו שהרהיטים שלנו מגיעים מאיקאה בערכות מוכנות של החלום הבורגני). אנחנו לא צריכים לחפש עומק שלא נמצא שם או לחקור את התפתחותנו בזמן. החיים מתרחשים "על פני השטח", ובמקום עומק וזמן יש אינטר-טקסטואליות של דימויים ושימושים. הסובייקט אינו מכלול סגור, עם הפרדה ברורה בין פנים לבין חוץ, אלא חי דרך התרבות והדימויים שהיא מספקת, לא בהכרח עם תחושת רציפות במעברים ביניהם. (כמו שאני מציג אותם זה נשמע כמו סוג של פרודיה, אבל זה בגללי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שטענותיו של פרויד לגבי התת־מודע שנויות במחלוקת. הטענה הפוסט־מודרניסטית שאתה מציג נראית לי מוזרה. יש תאורים של חברות שונות מתקופות שונות שהן "מגוייסות". זו נראית לי השפעה חזקה מאוד של התרבות על הסובייקט. אני מנחש גם ש"הנוסטלגיה של היום זה לא מה שהיה פעם" אינה מתחדישי תקופת הפוסט. האם אתה טוען שמישהו משתיל בך זכרונות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יותר חשוב מהתוקף המדעי של טענותיו של פרויד זה שהן שינו את הצורה שאנחנו תופסים את עצמנו ואת התרבות שלנו. גם אם תרצה לומר שהן לא מדעיות, הייתה להן השפעה אדירה. וכן, גם אני חושב שחברות מגוייסות עשויות לתפוס את הסובייקט בצורה אחרת. כמו שבתקופה לפני המודרניות ראו את הסובייקט בצורה אחרת. למשל, המושג המודרני של ''אותנטיות'' ככל שהוא נוגע לבני אדם, לא קיים לפני המודרנה (ולטענת הפוסט' - שוקע בימינו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"פרויד לימד תרבות שלמה" או "פרויד לימד דורות של סוציולוגים"? התאורים שלך של "הרגשות שבאים בערכות מוכנות" נשמעים לי מתאימים במידה מספקת לספרות הרומנטית מהמאה ה־19. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרויד לימד תרבות שלמה. הצורה שאנחנו חושבים על עצמנו, הספרות והאמנות השתנו בגלל התיאוריות שלו. צריך פרספקטיבה היסטורית כדי לראות זאת. אני לא הולך להגן כאן על טענות פוסטמודרניסטיות. אני לא מכיר אותן טוב מספיק וגם יש לי הרושם שהן לא מתאימות לפריסה באייל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנשים במאה ה-19 שיצרו מערכות יחסים רומנטיות לא התבטאו בציטוטים ישירים ונוסחאתיים שנשאבו מכלי התקשורת וה"מדע" הפופולרי1, (ובדור הצעיר יותר) לא גיחכו בציניות על ההתבטאויות שלהם עצמם, או היו מודעים לשטיחות היחסית שלהן בגלל שהן שאובות ממקורות אחרים. בפועל הציטוטים התרבותיים מאוד מעשירים את הטקסט הבין-אישי - לו היית מעלה אותו על ספר, היית נפעם מהרפרנסים למקורות תרבותיים, מטרנטינו דרך הגששים או חז"ל - אבל כפי שצוין פה הם מרדדים ומעצבים את המסומן, הרגשות, באופן שקשה לשנות. 1 אני לא בנוי/ה לקשר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אני לא בנוי/ה לקשר" הוא ביטוי שהיה קיים עוד לפני הקשרו הכימי, למיטב ידיעתי. המושג המקביל באנגלית לא מתייחס כלל לכימיה (אלא אם מניחים שהיתה השראה של תורת הקבוצות). ובכל מקרה, השוואת יחסים ל"כימיה" לא משתמשת כמעט בתכונות הכימיות (ראיתי השוואה למגנט. אבל זה משהו שקיים בחיי היום־יום. כך גם הטפלון. לא ראיתי שימוש במושגים טכניים יותר כמו "הידרופילי"). זה בכלל לא חדש שאנשים משתמשים בביטויים מסביבתם הקרובה. לדוגמה: בלי כחל ושרק: ללא אודם בשפתיים וכחל בעיניים. כלומר: ללא איפור שמייפה. כבר לפני יותר מ־2000 שנים היה עולם דימויים עשיר שהצליח אפילו לעלות על הכתב. בכלל צריך לזכור שהומור מתוחכם זה לא משהו שזוכרים כ"כ טוב. שנינות עם התייחסות עצמית מהמאה ה־19 כבר לא תובן בקלות. את מוזמנת לקרוא את שלושה בסירה אחת בתרגום החדש והמוער של דני קרמן (תגובה 483454. או משהו כזה), ולראות עד כמה השתנה עולם המושגים שלנו ועד כמה אנחנו צריכים הסברים לבדיחות הישנות. אבל בכל מקרה, קחי דוגמה בחינם מ־XKCD של היום לתזה שלך: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כימיה? לא עלה בדעתי שהיא מתכוונת לכימיה, אלא לפסיכולוגיה (בגרסת המדע-הפופולרי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחד דברים המשעשעים שנשארו באתר הוא הדיאלוגים בין צפריר לברקת. חוסר היכולת שלהם להבין אחד את השני הוא בלתי יאומן. למה אתה הורס? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרי קריאת התגובה שלך גם אני אנסה לגלות את הפן המשעשע שבדיאלוג הזה, ולאות שמחה גם אוותר על כניסה לקישור של צפריר ל-XKCD (אתר, מבריק אמנם, שהפך משום מה למפלטו של כל מי שלא מצליח לנסח אמירה, ובמקרה שלפנינו - מפספס את הפואנטה של התגובה לה הגיב). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי קשר לדיון, ה-xkcd הספציפי ההוא מוצלח למדי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולעצם העניין: שכבר ב"שלושה בסירה אחת" אפשר למצוא תכנים דומים? ושאנחנו לא "זוכרים" תכנים כאלו מהעבר מכיוון שהם תכנים שנוטים להמחק מהזכרון הקיבוצי? אם ניקח אוסף קומדיות מספיק גדול, אני משער שנמצא גם שם תכנים מהסוג הזה. לדוגמה: אני מנחש שנמצא התייחסויות דומות אצל מולייר בגלל הלעגנות. לא, לא לפסיכולוגיה. אבל התייחסויות עצמיות, והתייחסויות לרעיונות עדכניים. (כבר דון קישוט, שכידוע החל את מסעותיו בעקבות רעיונות אוויליים שקרא בספרים, היה (לפי מה שכתוב בכרך השני של מסעותיו) מפורסם מכיוון שהכרך הראשון של מסעותיו נמכר בהצלחה. אבל את דון־קישוט אנחנו זוכרים היום בעיקר כמי שנלחם בטחנות הרוח.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יכול ללכת אחורה עוד ועוד, אבל התייחסות עצמית עם אלמנטים ציניים היא מאפיין פוסט מודרני. מה ההבדל בינה לבין התייחסות בין-טקסטואלית (רפלקסיביות) בדורות קודמים? אולי מידת המודעות העצמית שבכך (לא שלקודמינו לא היתה - אלא שלנו יש אותה בעודף. הם ציטטו בפנים מאירות, אנחנו בגיחוך ציני). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אז צעד אחד אחורה. אני עדיין מנסה להבין את כל הטענות שמובעות בדיון כאן. ראשית כל, הטענה של יהונתן אורן מתגובה 549750 למעלה לא מוסכמת עלי. כלומר: לא ראיתי עדיין עדות לכך שמדובר על משהו חשוב. תגובתי האינסטיקטיבית אליה היתה "כל כך אין מקום לזכרון אישי, שאתה כבר לא בטוח בעצמך". כלומר: לא קראתי תגובה לא שלך, לא של יהונתן ולא של מייצגים אחרים של הרעיונות הפוסט־מודרניסטיים שטוענים ברצינות שמתפרק הסובייקט. אז עכשיו צריך להבין למה הכוונה במילים "פירוק הסובייקט". בתגובה 550131 ניסית להסביר. ההסבר השתמש במוסגים אקדמיים ולכן לא היה ברור לחלק מהנוכחים. יש מתחתיו שתי שאלות הבהרה. שלי, כדרכי, עם דוגמה פשוטה. אלמוני מסויים ניסח את השאלות במונחים מקצועיים יותר. גם במאמר שאליו הפנית בתגובה 550273 אפשר לראות שה"אני" לא נעלם. מה שנטען שם הוא "העצמי [...] הוא נזיל, משתנה, מרובה זהויות". המאמר הזה ניתן בתגובה לתגובה 550248. מכיוון שאף אחד לא ענה עליה ישירות, אנסה את כוחי: לפי המאמר הסובייקט העצמי לא נעלם. הוא מושפע מאוד מסביבתו, אך אינו מזדהה איתו. עם טענת ההמשך שלו שם אני מסכים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה לי להתחיל לענות לך, כי אתה חושב במושגים של "להוכיח את הטענה (אמפירית?)". זה לא כ"כ רלוונטי לטענות הפוסט מודרניות החמקמקות, ומלבד זאת אף אחד לא מנסה "לשכנע", רק להציג טענות של חוקרים קיימים ולבדוק איך הם מתקשרות לנושא הדיון, אם היה כזה. אם המונחים שבהם השתמשתי לא נהירים לך, אולי תרפרף קודם על תגובה ישנה מאוד שכתבתי בנושא, וממצה את עיקרי המשנה הפו"מ - גם לי לא יזיק רענון זיכרון: תגובה 101754 . מכאן יהיה קל יותר להתקדם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הוכחה" אצלי היא "שכנוע". אני בא מתחום מדעי המחשב ולא סתם מתחום המתמטיקה. עוד משהו שהרקע המתמטי מעלה: אולי פחות חשוב לשאול האם הטענה נכונה, ויותר חשוב לשאול האם היא עוזרת לנו לתאר את המציאות. כאשר הטענה עמומה מדי ומאפשרת לי להוכיח בקלות רבה מדי דבר והיפוכו, אני מהסס להשתמש בה. לכן בבקשה לא לשלוף יותר מדי פעמים את האס ששמו "פולינודה" מתוך אותה תגובה. ולעצם העניין, אם ניקח את "הסובייקט במציאות כזו הופך חסר פנים, מנוון ומרוקן ממשמעות. הוא אינו רוצה לדעת כלום מעבר לדימוי ולצריכת הדימוי" שנטען בשם בודריאר באותה ההודעה: יש אולי השפעות מהסוג הזה, אולם לטעון שהסובייקט מנוון זו כבר הגזמה פראית. אנחנו לא הזומבים של המטריקס. יש לי הרגשה שאני מסתבך כאן במושגים מפותלים של הפוסט־מודרניסטים. האם את יכולה לנסח את הטענה ללא המושגים ההם? בפרט, ללא שימוש במילה "סובייקט". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין דבר כזה "טענות עמומות מדי" בפו"מ. כיוון שעיקרו הוא לא *סיכום של תצפית אובייקטיבית* אלא *הרהורים על תפיסת המציאות* (הגדרות חופשיות שלי, מהמותן), הוגה פו"מ יכול להיות עמום כרצונו וזה יהיה חלק מהקסם שלו. כמובן שזה גם מעצבן ובהרבה מקרים גורם לטקסטים הללו להיות בלתי קריאים או מכלילים מדי, בלי קשר לקרקע המציאות. "הסובייקט במציאות כזו הופך חסר פנים, מנוון ומרוקן ממשמעות. הוא אינו רוצה לדעת כלום מעבר לדימוי ולצריכת הדימוי" נו טוב. הסובייקט = העצמי, וליתר דיוק העצמי כפי שהוא תופס את עצמי. זה ברור, נכון? אני לא חושבת שבודריאר התכוון לומר שהעצמיות או האישיות שלך מרוקנת ממשמעות. אלא שהעצמי *חש* מרוקן ממשמעות, וממלא את עצמו בסוגי משמעויות שאינם בדיוק ממלאים. צריכת דימויים היא צריכה ממכרת המספקת באופן חלקי מאוד וקצר טווח, כדרכן של התמכרויות, ולכן אינה מטעינה את האדם *בתחושת* משמעות. מדוע הוא חש מרוקן ממשמעות? מכל מיני סיבות. חלקן פוליטיות-סוציולוגיות "גדולות" כמו למשל תחושה של חיים על עברי פי פחת (האיום הגרעיני למשל). חלקן בגלל ההצפה בדימויים (וטקסטים) תקשורתיים ומסחריים שהוזכרה לעיל, שהיא הצפה שוחקת ומעלה את סף הגירוי המנטלי והרגשי. ואולי עוד סיבות אבל אני צריכה לדאוג לארוחת הערב. הדרכים הפו"מ אותן נוקט עצמי פו"מ, לשם קבלת תחושת המשמעות האבודה הן למשל התאגדות בקואליציות אד-הוק (נגיד, הצטרפות לקבוצה שמחתימה על עצומה נגד שעון החורף), מאבקים סמי-פוליטיים (בנוסח שיבוש תרבות ודומיו), ואולי בראש ובראשונה ביטוי אמנותי, ו/או ביטוי עצמי בעל אופי חתרני, המנסה (באופן אבסורדי לפעמים) להדגיש את הייחוד שבאותו עצמי החש מרוקן מתוכן. מה זה "ביטוי עצמי בעל אופי חתרני"? פירסינג זו דוגמא אחת. האם דבריי ברורים? אתה לא חייב להסכים לטענות הללו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברורים באופן עמום. ברור לי שהוא מדבר על משהו. יש דברים שנראים לי מאוד מוכרים (אבל אז אני נזכר באפקט פורר [ויקיפדיה] ומנסה לבדוק עד כמה הם מתאימים לתקופות קודמות). לא ברור לי איך זה קשור לדברים שעליהם התכתבת עם יהונתן. לדוגמה: בתגובה 550034 נכתב "אני לא בטוח איזה מקום יש לזיכרון האישי במודל הזה.". האם הכוונה לכך שלא מנסים להסביר את הזכרון האישי באותו מודל מוצע ומתעלמים מהשפעתו? או שמתייחסים אליו כמשהו שממילא זניח? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי הכוונה לאפשרות הראשונה, אבל יהונתן יסביר את עצמו הרבה יותר טוב ממני. לגבי אפקט פורר - האם אתה מנסה להפריך טענות? זה לא רלוונטי פה, כפי שכבר הסברתי. מה ז"א "יש דברים שנראים לי מאוד מוכרים" - האם לא פגשת באנשים בעלי פירסינג? לא צפית בשלט פרסומת המכסה בניין שלם בנתיבי איילון? (הצפה של דימויים). האם לא זפזפת בין 40 ערוצים בטלוויזיה בלי לצפות בכלום? אלה ואחרים הם מאפיינים פוסט מודרניים. אילו דברים מתקופות אחרות זה מזכיר לך? יכול להיות שתטען, נניח, שגם עמי כנען השחיתו את גופם בניקוב, ושזה לא שונה מהפירסינג של היום. או שגם המצרים הקימו פירמידות ענק וספינקסים, נגיד, ושזה גירוי מקביל לגירוי שמספקת צפייה בשלט הפרסומת באיילון. אבל זו השוואה ריקה מתוכן ואנאכרוניסטית. היא מתעלמת ממניעים, מהלכי רוח תקופתיים, מאופן הביצוע וכולי, שהם הבדלים קריטיים בין שני סוגי המונומנטים. (אני יכולה לפרט אבל נראה שהרעיון ברור. האם נכון?). "לא ברור לי איך זה קשור לדברים שעליהם התכתבת עם יהונתן". נדמה לי שדובר על הסובייקט ועל התפצלותו. מדוע זה לא קשור? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מנסה לבדוק האם הן סבירות. אם אני אטען שבגלל שהשמיים כחולים אנחנו דכדגכדגכדגים בעשרות השנים האחרונות, בוודאי שלא תשתכנעי מטענתי. אפילו אם תצליחי להבין איך מבטאים ''דכדגכדגכדגים''. אם הטענות לא עוזרות לי להבין את העולם אני יכול להסתדר בלעדיהן. הנזיר אוקאם היה ממליץ לי בשלב זה להיפטר מהן. אני בשלב זה לא רוצה להתייחס ישירות לדוגמאות שלך מכיוון שהדיון שוב יסטה כמו קודם. עם חלק מהן איני מסכים, אולם זה לא העיקר. העיקר הוא שאני לא רואה מהו הקשר בין המושגים הללו לבין ההסברים מלמעלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז בעצם לא הבנת מדוע הסובייקט הוא מפוצל? בין מה למה לא ראית קשר? (איזה מושגים ואיזה הסברים)? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי מחדש את הדיון. אני עדיין בהרגשה שהמושגים המדוברים עמומים מדי מכדי להיות מועילים. בתור התחלה, עדיין לא ראיתי תשובה סבירה למה שנאמר בתגובה 550140. נקודה אחרת: בהנחה שבתגובה 550034 "אין מקום לזכרון האישי" פירושו שלא מנסים להסביר את הזכרון האישי באותו מודל מוצע ומתעלמים מהשפעתו, הרי שהמסקנה שאליה מגיעים גורמת לי לחשוש מאותו עבריין מפורסם מהמארינס. אני מרגיש שלא התקדמתי מאז ניסיון הסיכום הקודם שלי בתגובה 550277. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עניתי כעת לתגובה הראשונה שאליה קישרת. לא הבנתי מיהו אותו עבריין מפורסם ומה המסקנה שאליה מגיעים. אולי תדבר ברורות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרי קריאת תגובה 552015 של יהונתן, אני עדיין לא מוצא טענה מהותית. נראה לי שאין לי מה לחפש יותר בדיון הזה. ר' גם תגובה 515510. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש בדיחה מאוצר הבדיחה היהודית, זה מהמאה ה 19. על איזה גביר יהודי שבאו להתחנן שיעשה משהו (לא זוכרת מה), והוא אמר שכל העיר תישק לי במקום שחנו אחרי קהלות 1 ואז בשתיים בלילה בא מישהו לקרוא לו, כשהוא קם ויצא לשאול מה רוצים, האיש אמר שהוא מהפרוור של העיר ושאל אם האדון התכוון גם אליהם. ___________________ 1"ויסעו ממקהלות, ויחנו בתחת". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במהדורות החדשות של ספר הבדיחה והחידוד של דרוּיאָנוֹב , כבר כתוב שהוא אמר שישקו "באותו המקום" . משום שאנשים כבר לא זוכרים את התורה בעל פה, ולהגיד את המילה המפורשת לא נאה. (וזה לא מהמאה ה 19 אלה מתחילת המאה העשרים 1922). בעיבוד החדש "שני נוסעים ברכבת" שעיבד דני קרמן, נאמר "שכל וילנה תנשק לי בתחת!" (עמ' 150) ולא מדובר בגביר אלא בראש הקהל היהודי, שבאחת הישיבות הקשות, שבא אמרו לו חברי המועצה דברים לא נעימים הוא היכה באגרפו על השולחן ואמר את אשר אמר... כל הספר מלא ברמיזות ובמודעות עצמית וגם ציניות וסארקזם יש שם לא מעט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה הכוונה "המהדורות החדשות"? בהנחה שאין הכוונה לעיבוד של קרמן, אזי הציטוט המדויק, אאז"נ הוא "תישק לי וילנה כולה במקום שאחרי מקהלות", גם בהדפסות החדשות של דרויאנוב. (ההמשך הוא שבני העיירות הסמוכות מבקשים לדעת אם גם הם בכלל הגזירה...) בבדיחה אחרת הוא אכן אומר "באותו מקום". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי בהשקה של הספר של דני קרמן, הייתה הרצאה מעניינת וזו אחת האנקדוטות שהוא סיפר שם, הוא גם חתם והוסיף ציור חמוד למי שקנה את הספר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוזר מאוד. מישהו מחזיק במהדורה החדשה (לא קרמן) ויכול לבדוק? אני כמעט בטוח שאני צודק. אם את צודקת, אז הריטוש הזה הוא שערוריה יותר גדולה אפילו מהעיבוד של קרמן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה מספר הבדיחה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
363 בפתח דבר קרמן כותב:"כשקראתי בכתב היד של דרויאנוב עברו תחת ידי טיוטות רבות שלא נכללו בספרו. חלק שינה ממניעים ספרותיים או סיפוריים, אבל רבים שינה כדי שהטקסט יהיה קריא ומתאים לציבור שהמחבר הכיר. במהדורה הראשונה של ספר הבדיחה והחידוד, שיצאה לאור בשנת 1922 והייתה בת כרך אחד, כותב דרויאנוב בסיפור על יודל אופאטוב (ראה עמוד 150) "תישק לי וילנה כולה במקום שאחרי מקהלות" ואילו במהדורה הידועה בת שלושת הכרכים שונה המשפט ודרויאנוב כותב בפשטות "תישק לי וינה כולה באותו מקום..." דרויאנוב הבין כמובן כי שורה זאת אמנם איננה שורת המחץ אבל היא ללא ספק שורת המפתח להבנת הסיפור, וחייבת להיות מובנת, ולא רק ליודעי ח"ן. כדי לא לכתוב במפורש את המילה 'תחת' משתמש דרויאנוב בפסוק מתוך ספר במידבר ל"ג, 26: "ויסעו ממקהלת ויחנו בתחת". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה באמת הנוסח (רק ''וילנה'' ולא ''וינה'' כמובן) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משונה. מעולם לא קראתי את מהדורת הכרך האחד, רק את זו של שלושת הכרכים, ובכל זאת אני זוכר היטב את המקום-שאחרי-מקהלות. ייתכן שהוא שרד בבדיחה אחרת וזכרוני הרעוע העתיק אותו לבדיחה הזו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רנדל מנרו מאיקסקייסידי קורא את האייל ובא לעזרת צפריר ברצועה היומית: http://xkcd.com/794/ אין שום הסבר סביר אחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסדר. אז הוא מגיע מתחום הפסיכולוגיה. אז מה? ואם זה היה מדומה לחבל, ליחסי הורים־ילדים או לבית משותף זה היה משפיע במשהו על השימוש? צריך גם להזכיר עוד ספר מהמאה ה־19 שבו המחבר נראה מודע היטב להשפעת המדע הפופולרי: תגובה 403759. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תזה? לי אין שום תזה! לי יש תמונת מציאות מגובשת. לך יש תזה כלשהי. לו יש הזיות בפרוטה. ולעניין הקשרים הכימיים, גם אם נוסיף לתגובתך מקדם גיקים +1000, אני לא אצליח לתפוס איך הגעת לזה :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תמונת מציאות פומואית מגובשת? נשמע תרתי דסתרי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על ההסבר. ראיתי שציינת בהודעה אחרת שאתה לא ממש מעוניין להגן על פ"מ בפתיל הזה, ובכל זאת אני אוסיף עוד שאלה ברשותך: האם הטענה הפ"מ שהצגת פה היא רדוקציוניסטית, במובן הזה שלפיה הסובייקט אינו דבר מעבר למכלול המוצרים התרבותיים שהוא מכיל (או מצטט)? או שמא הטענה היא צנועה וסבירה בהרבה, לפיה ישנו סובייקט שמושפע, במידה רבה אפילו, מסביבתו התרבותית, אך היא אינו מזדהה עמה? הטענה הראשונה היא מאד רדיקלית, אבל גם נראית לא נכונה באופן ברור - כי נראה שיש בסובייקט הרבה יותר מהדים של התרבות שבה הוא נמצא, וזה אפילו לא החלק החשוב בו. מעבר לכך, הטענה הזו עשוייה אפילו לא להיות קוהרנית, משום שהטענה הפ"מ עצמה מדברת על כך שהסובייקט בונה את עצמו באמצעות רפרנסים תרבותיים, ולכן חייב להיות איזה רכיב פרה-רפרניסאלי לסובייקט. הטענה השנייה נשמעת סבירה, אבל לא ממש מעניינת, ולא נראה שהגעה אליה מצריכה את מיטב מרצם וזמנם של גדולי התיאורטיקנים של תקופתנו. מעבר לכך, אם זה כל מה שהפ"מ אומר, אין ממש מקום לדיבור על התפרקות הסובייקט, או על העדר עומק בסובייקט וכל המשתמע מכך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במפתיע מצאתי פירוט של נושא העצמי הפו"מ במאמר הזה: פסקה רלוונטית: "כפי שהתקופה הפוסט-מודרנית מתאפיינת במגוון וריבוי גישות ושיחים, כאשר אין אמת מוחלטת, שום דבר אינו יציב ומוחלט, כך גם העצמי על פי התיאוריות השונות הוא נזיל, משתנה, מרובה זהויות. כפי שטוען (Hall 1996) ואין גרעין יציב. זהות העצמי שבורה ומבוקעת, ויש כל הזמן אינטראקציה בין השיחים. השיחים משתנים מתקופה לתקופה, ואנחנו תופרים את הזהות בין השיחים השונים. יש לנו מעין עלילה מרכזית, וסביבה אנחנו בונים ומחליפים זהויות. לטענתו הזהות בעולם הפוסט מודרני הוא תהליך בלתי נגמר של הגיה ותפירה מחדש, יתר הגדרה ולא הכללה, תמיד יש יותר מדי או פחות מדי, אף פעם אין התאמה, הזהות בנויה כל הזמן על משחק של שונות, ולכן בגלל שהיא בנויה על תהליך של שונות, יש כל הזמן תהליך של שבירה, הדגשה של גבולות סימבוליים וייצור של קווי גבול דמיונים. מוסיף על כך מור (1999) הטוען שבתקופה המודרנית והפוסט מודרנית יש איזשהו געגוע לסינתזה מטאפיזית של העצמי, מכיוון שאנו חווים פרגמנטציה בעולם של פרשנות אין סופית. גורביץ (בתוך מור 1999) מוסיף לכך שיש בנו כל הזמן צורך להגדיר את מקומנו ולהגיע לעצמאות אישית ולהגיע לאחדות פנימית. (Holland 1997) טוענת שקיימת כל הזמן הבנייה עצמית, אנחנו כולנו יוצרים מנגנונים חדשים שעוזרים לנו להבנות זהות חדשה, יש כל הזמן חיפוש אחר הזהות האמיתית. כל הזמן מתקיים שיח בין האדם לבין עצמו ולבין סביבתו ודרך זה העצמי כל הזמן נבנה מחדש. (Cushman 1990) טוען שאנחנו צופים בשני מהלכים חשובים במאה העשרים, שינוי בזהות העצמי ממגבלות מגדריות לעצמי ריק, ושינוי בכלכלה, מכלכלת חסכון לכלכלת הלוואה, לדעתו שני התהליכים מתקיימים בו זמנית לא במקרה, אלא במכוון. כלכלת המדינה שמעוניינת בצרכן הבלתי נלאה, מבנה את הזהות הריקה, שמחפשת כל הזמן כיצד למלא את צרכיה ולהגיע לידי סיפוק או גאולה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא גם סבתא וגם אמא, גם נכדה וגם נינה, בקיצור היא מתחדשת כמו עונות שנה, אשת קיץ, אשת חורף, אשת חיק ואשת איש... גם גיבורת השיר הזה (אישה בת 60 הנמשלת לקיבוץ בן 60) היא מרובת זהויות, ובכל זאת היא לא נשמעת פוסטמודרניסטית. אולי הפוסטמודרניזם מדבר במילים מסובכות על דבר שהיה קיים כבר קודם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ככה השיר נשמע באנגלית (: | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפו"מ לא המציא שום דבר שלא היה קיים לפניו. עיקרו הוא במחשבה על (המחשבות על) המציאות, ולא בתיאור המציאות עצמה. זה אומר שלמשל ההבחנה הפו"מ על קהילות/קואליציות בתוך החברה, משמעותן עבור זהות הפרט וקיומן החופף חלקית, היא לא בהכרח חדשה. גם בעבר אנשים השתייכו לקבוצות שונות. החידוש הוא שכעת הם מצהירים על כך, מודעים לכך, ובמידה מסוימת גם נדחפים לכך, כי הברירה האחרת היא חיים מנוכרים ומנותקים (עוד יותר). הבדל שני בין העידן הפו"מ לאלה שקדמו לו הוא, ההחצנה/מודעות/חגיגה קרנבלית של הוויה ספציפית. מה זה אומר? ניקח תופעה פו"מ כמו טרנס-ג'נדר (מלובשי דראג ועד מנותחים למיניהם). נשים ששאפו להיות גברים וגברים ששאפו להיות נשים, זה תמיד היה בהיסטוריה. אבל כל אחד מהם היה "סיפור" ייחודי, והם לא תפסו עצמם כחלק מקבוצה חברתית עם זהות מובחנת ומוחצנת, וודאי לא עמלו על הקניית מובנים פוליטיים (במובן הרחב של המונח) לקיום הקבוצה הזו. זה אומר שהאשה עלומת השם במאה ה-18 שלבשה בגדי גברים כדי להצטרף לצוות אניה, או הגבר בן האצילים שנהנה למדוד קרינולינות מול המראה, חיו את חייהם כסוד אישי, אם לא סוד נורא. לעומתם, הקוויריות שצועדות במצעדי גאווה עם שלטים בגנות הכיבוש, חיות את חייהן כחגיגה קרנבלית (מונח פו"מ) של קביעת זהות. כל דבר בקיומן מתקשר לזה, והן מוצאות זו את זו באופן המאפשר להן לקיים קואליציה. יחד הן מתחברות, או לא מתחברות, לקבוצת הגברים שאוהבים גברים שעירים, לקבוצת הפאן-סקסואליים (מונח שלמדתי לאחרונה, אל תשאלו), לצעירים בני מיעוטים התוהים אם לגלח את בית השחי, ועוד ועוד קבוצות המאופיינות בזהות מובחנת שנקבעה אוטונומית (כלומר המימסד לא ימצא אף רובריקה בטפסי ביטוח לאומי, למשל, שתוכל לתאר את המצב המשפחתי של שניים-שלושה מאלה שגרים יחד ומגדלים חתולה מסורסת, אבל זה לא מעציב אותם כלל). וגם כאן אני מקשרת ל תגובה 101754 להבהרת המונחים שבהם השתמשתי, אם יש צורך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זוכרתאת הפתיל הזה? תגובה 520093 האם על זה מדובר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, לפחות אני אחד שלי זוכר אותו. אבל אני חושבת שהמקורות המחשבתיים של התזה של יותם, מאפיקטטוס ועד קונפוציוס, שונים מאלה שמזינים את הפו"מ (אבל אולי אני טועה, כי מדובר בפילוסופיה שהיא לא הצד החזק שלי). התיאור הזה דומה חלקית למה שמתואר בפו"מ: תגובה 520738 . יותר בפסקה המתארת "אישיות אחת לחברים, אשיות אחת למקום עבודה, אישיות אחת למשפחה, אחת לממונים אלנו אחת לכפופים לנו ועוד ועוד". אבל יש אצלו נגיעות בולטות של פילוסופיה מזרחית ושל פסיכולוגיה פופולארית, מין שילוב מוזר שלא פענחתי עד הסוף. ובסופו של דבר, יותם מתאר מצב קולקטיבי שצריך וניתן להתגבר עליו באמצעות עבודה עצמית (מדיטציה מן הסתם); בעוד שהפו"מ מתאר את המצב באופן ביקורתי, לעתים משועשע, וזהו. אין לו כמעט שום כלים להציע פתרונות. הוא גם לא מעוניין כ"כ בנפשו של הפרט המיוסר, המתאמץ בעבודה עצמית, אלא בהלך הרוח הקולקטיבי התקופתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שהעמדה היא רדוקציוניסטית (אחרת, כדבריך, אין בה רבותא). אני חושב שפוסטמודרניסטים באים (ברובם) ממסורת שטוענת שהסובייקט בונה את זהותו ואת עולמו באמצעות השפה. השפה היא עניין חברתי, שקודמת לסובייקט כזה או אחר, ולכן הסובייקט לא קיים ללא שפה. לא מתקיים ''אני בוחר (רפרנסים)'' קודם לחברה, אלא כיצור ביולוגי ללא זהות. רעיון העצמי הלכיד עבד בתקופה המודרנית כשהיה קשר חזק בין מסמן למסומן. אבל בתקופה הפוסט' הקשר בין מסמן ומסומן מתרופף או ששרשרת המסמנים בשפה מאבדת את הקשר לראשיתה. בערך כזה. אישית, אני לא מגיע מהמסורת הזאת ולא מתמצא בה. אני מעדיף לקרוא פוסט' כניתוח תרבותי ולא כטענות מטא-מדעיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הטענה הפ"מ נוגעת לאדם ולשפה, אז היא אוניברסלית - במובן הזה שהיא מתיימרת לחול כל כל החברות האנושיות ובכל הזמנים. במקרה כזה, הנימוקים ה"לוקאליים" שנוגעים לתרבות הרפרנסים מן המוכן של המחצית השנייה של המאה ה20, אינה מעלה ואינה מורידה מהטענה הפ"מ. מעבר לכך, אני לא חושב שמהטענה שאין סוכן מחוץ לחברה ולשפה, טענה לא בלתי סבירה כשלעצמה, נובעת התפרקותו של הסובייקט, או ביטול ההבחנה בין פנימיותו לחיצוניותו. לא ברור לי בדיוק מה כן נובע מהטענה הזו, אבל אני מניח שמדובר בעיקר באוסף של אילוצים על תיאוריה של האדם: אם הסובייקט הקרטזיאני הוא כזה שניתן לחשוב עליו ולהבין במלואו בבידוד מהחברה שבה הוא נתון - כי הוא מעין מחשבה פנימית טהורה, אז הסובייקט הפ"מ דורש תיאוריה מסוג אחר לגמרי, כזו שבה אלמנטים חברתיים-לשוניים הם חלק מהותי מההסבר. זה לא אומר שאין סובייקט, או שאין לו פנימיות מוגדרת היטב, אלא שכל זה לא מספיק בשביל להבין סובייקט. זו כבר טענה אפיסטמית, ולא אונטולוגית. אני חושב שדברים כאלו ניתן למצוא אצל כמה פילוסופים אנליטיים חשובים, שאינם פ"מ בשום קנה מידה, כמו דונלד דיווידסון, הילארי פאטנם ואולי אפילו קווין, אבל אני לגמרי לא בטוח לגבי זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למיטב הבנתי, יש כאן שני שלבים נפרדים. הראשון הוא הוליזם חברתי. בבחירה שהציב ברטרנרד ראסל לכל פילוסופיה ''האם העולם הוא קערה של ג'לי או שהוא קערה של ג'ולות'', הפוסטמודרניסטים הולכים על מטאפיסיקת הג'לי, לפחות בכל האמור ליחס אדם-חברה. מטאפיסיקה הוליסטית היא אכן נפוצה וכאן הם לא יוצאי דופן. השלב השני הוא מקבץ של טענות תרבותיות. טענה אחת אומרת שבעולם שבו המסמן איבד את הקשר למסומן, האדם מגדיר את עצמו באמצעות דימויים חברתיים ולא באמצעות בנייה של העצמי על פני הזמן או באמצעות קול ייחודי. טענה אחרת היא שההשתתפות של האדם במרחבים חברתיים שונים ומנותקים זה מזה, יחד עם ההגדרה העצמית שלו באמצעות הדימויים שהמרחבים הללו מספקים לו, יוצרת נתק בין חלקי הזהות שלו. על כן אין יותר ''סובייקט לכיד'' אלא סובייקט מפורק. עוד טענה היא שעצם תפיסת הסובייקט האינדיבידואלי היא אידיאולוגיה מודרנית, כוזבת, שעתה השתחררנו ממנה. אני לא בטוח מדוע אתה חושב שמדובר על טענות אפיסטמולוגיות ולא אונטולוגיות. הן עוסקות בזהות האדם, לא באדם כיצור ביולוגי, אבל זהות נראית לי חלק מהמציאות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי, אז השלב השני הוא זה שהטריד אותי, ובו ניסיתי עד עתה להתמקד. למרות המאמצים המרשימים שלך עד כה(באמת מרשימים - בלי סרקזם כמובן) השלב הזה עדיין נותר לא לגמרי ברור לי. אני מניח שלפחות חלקית זה קשור לבורות שלי בנושא, אבל אולי גם העובדה שיש בלבול אינהרנטי כלשהו בטענות משחקת פה תפקיד. לפיכך, יש לי עוד תהיות וביקורות כלפי טענות השלב השני, בכללן גם אלו שהשמעתי קודם, אבל אני אניח לזה לעת עתה. הטענות שדיברתי עליהן בתגובה הקודמת אינן הטענות הפ"מ (אין סובייקט לכיד, הסובייקט התפרק למבנים חברתיים וכן הלאה) הטענות הללו הן בהחלט אונטולוגיות. אני הצעתי אוסף אחד של טענות שנובעות מהיות האדם תמיד לשוני-חברתי, והללו נוגעות ליכולת שלנו *להסביר* ו*להבין* את התנהגות האדם - ולכן הן אפיסמולוגיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שאם יש בלבול, הוא נובע מהניסוחים שלי. כאמור, לא למדתי את התחום באופן מספיק ליצור מיפוי טוב שלו (עבור עצמי וכמובן שלא עבור אחרים). עדיף, כנראה, לקרוא את המקור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נתקלתי שוב בפתיל הזה, ואני חושב שלא עניתי בצורה טובה לקושי שהעלית. ברשותך, אנסה שוב. אני רוצה לנסות לעשות אבחנה בין אינדיבידואליזם כתזה מטאפיזית לאינדיבידואליזם כתזה תרבותית. הגרסה הנפוצה של התיאור ההיסטורי מתייחסת לאינדיבידואליזם כתזה מטאפיזית. היא מספרת לנו סיפור כזה: לאורך ההיסטוריה, כולל בימי הביניים, אינדיבידואלים היו אזוקים באזיקים חברתיים שקבעו את תפיסתו העצמית ואת התנהגותו של האדם. האדם נחשב, ותפס את עצמו, כחלק ממערך חברתי כולל ונוקשה למדי. אדם תפס את עצמו כחלק מהחברה שלתוכה הוא נולד, שקבעה את דרכי ההתנהגות המקובלות ואת אופקיו האישיים. אבל האזיקים החברתיים הללו היו לא טבעיים. בערך מתחילת המהפכה התעשייתית אנחנו רואים שהאזיקים הללו הולכים ונחלשים. מרגע שאזיקים אלו הוסרו, נחשף טבעו האמיתי של האדם, שהוא אינדיבידואל שעומד לבדו מול החברה והעולם. מכאן והלאה האדם עובד לפי טבעו האמיתי, שהוא אינדיבידואלי. שחקן אוטונומי בשוק של סחורות, רעיונות, זהויות וכולי. הסיפור הזה הוא בעייתי מבחינות רבות. ולא הפחותה בהן – מה גרם לשינוי הזה? מדוע אנשים לא חתרו להגשים את עצמם כאינדיבידואלים לפני העידן המודרני? מה הפריע להם לזרוק את האזיקים החברתיים ולצאת לחופשי, ומדוע הם עשו זאת פתאום? ישנה הצעה מאוד מעניינת של גלנר. הוא הופך את הסיפור המקובל על ראשו: לא אינדיבידואלים אוטונומיים יצרו את החברה התעשייתית, אלא החברה התעשייתית יצרה אינדיבידואלים אוטונומיים. תהליך התיעוש יצר עיור מהיר וניתוק של הקשרים החברתיים המסורתיים. כתוצאה מכך, נוצרה הרגשה ותפיסה של האדם את עצמו כאינדיבידואל, שלוותה גם באידיאלים חברתיים אינדיבידואליסטים. לפני המהפכה התעשייתית זה פשוט לא היה קיים. לעניינינו, ההצעה של גלנר מעניינת כי הוא מתייחס לאינדיבידואליזם לא כתזה מטאפיזית, אלא כתזה תרבותית. האינדיבידואליזם אינו "טבע האדם". הוא תוצר של תנאים היסטוריים פרטיקולאריים. הטענה של פוסט מודרניסטים (בהקשר זה) היא שהתזה התרבותית של האינדיבידואליזם כבר אינה תקפה לחברה הפוסט-תעשייתית. "התרבות איבדה את האוטונומיה שלה" במובן זה שהיא השתלטה על כל שאר סוגי השיח. אנחנו חיים בתוך עולם של דימויים תרבותיים, שמשתלט גם על החוויות שלנו ועל ההיסטוריה שלנו. מאחר ש"תרבות" היא לא אינדיבידואלית אלא משותפת, אי אפשר כבר לדבר על אינדיבידואליזם. אנחנו מבצעים את הבחירות שלנו על בסיס הידע והחוויות שלנו, ושניהם מבוססים על דימויים תרבותיים. אנחנו מגיעים כאן להוליזם כתזה תרבותית ולא כתזה מטאפיסית. ויש כאן, כמובן, המשך. בעידן שלנו התרבות הולכת ומתפצלת. אנחנו עדיין חושבים באמצעות דימויים, אבל הם פחות ופחות משותפים. דימויים משותפים (נניח, לאומיות) הולכים ומאבדים את האחיזה שלהם, ונוצרים הרבה מינים נפרדים של "שיח" שלא יוצרים תמונה גדולה ומשותפת לכל החברה. יש בכך את יתרונות הפלורליזם. יש בכך סכנה שג'יימסון קורא לה "אבדן אוריינטציה": מצד אחד, מקומו החברתי של האדם לא נתון מראש (כמו בחברות הוליסטיות קלאסיות). מצד שני, האדם נתון למתקפת דימויים משתנים תדיר, שלא מאפשרים לו לבנות זהות יציבה ולבחור מטרות יציבות. הפרט לא מסוגל להיפטר מהדימויים הללו ולחדור למציאות כי אין שום מציאות חברתית "אמיתית" מאחוריהם: בתרבות הוליסטית, המסמן מקבל את משמעותו ממקומו במכלול ולא ישירות מהמסומן. במצב כזה, אין לפרט גם אפשרות לבנות לעצמו זהות יציבה, שלא מפורקת בין סוגי שיח שונים ולא משתנה בהתאם לשינויים בהם. זה עניין תרבותי ולא השקפה מטאפיזית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מן ה"סכנה" עליה הוא מתריע, נובע לכאורה שג'יימסון חושב שחברה בה מקומו של הפרט נתון מראש, ובה מגוון מצומצם וקשיח ככל האפשר של דימויים מהם יוכל הוא לבחור כדי לבנות את זהותו, מתאימה יותר לבני האדם. או שאני טועה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע. ההיכרות שלי עם דברים שהוא כתב היא מצומצמת. כמו שבטח שמת לב, אני צריך להשתמש בהוגה אחר (גלנר, שהוא מודרניסט מושבע) כדי לנסות להסביר לעצמי את הדברים של ג'יימסון. בכל מקרה, אני אתפלא מאוד לשמוע שזה כך. ג'יימסון מתייחס לסוג הבעיות שיצר המודרניזם וטוען שאת ה''ניכור'' המודרני החליף ''אבדן אוריינטציה'' הפוסטמודרני (אם אין סובייקט אוטונומי ויציב אז אין ניכור). הוא לא מתייחס לבעיות של חברה מסורתית. אני מניח שהוא פשוט לא מעלה על דעתו שאפשר לחזור לחברה קדם-מודרנית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני לא יודע, אך היותו של ג'יימסון מרקסיסט חוברת ל"סכנה" עליה הוא מצביע ויוצרת רושם זה. אגב, גם לאחר קריאת הדיון הזה וספרו של ג'יימסון, אני עדיין מתקשה למצוא טענות פ"מ או אבחנות היסטוריות וחברתיות הקשורות בגישה זו, שאינן אחת משלוש: טעויות ברורות, גוזמאות או דברים הידועים ומוכרזים מאז ומעולם על המצב האנושי. זאת למעט הטענות שמידתם של אלמנטים תרבותיים מסויימים שהיו נפוצים קודם לכן, גדלה או קטנה באופן מובחן בעת המודרנית/פוסט מודרנית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההפך. היותו של ג'יימסון (סוג של) מרקסיסט מציבה אותו כמודרניסט. הבעיה שהוא מציב היא שבתרבות שבה העולם מורכב ממרחב של דימויים, הכל עובד "על פני השטח", במרחב, ולא "לעומק". במצב כזה, אין לנו אפשרות לפתח מרחק ביקורתי, בגלל שמרחק כזה תלוי באיזושהי נקודה ארכימדית שקשורה לאמת וממנה אפשר להעביר ביקורת. אבל במרחב של דימויים על פני השטח, כל נקודה נמצאת במרחק שווה מהאמת. הוא מכוון לפתרון שישחרר את הסובייקט. הפתרון שלו מבוסס על כך שבנוסף ל"אמיתי" (המדע) ול"מדומיין" (אידיאולוגיה) יש מימד נוסף, שהוא הסימבולי 1. שימוש במימד הסימבולי יאפשר לנו ליצור "אסתטיקה של מיפוי קוגניטיבי" של העולם שיאפשר הרגשה של שליטה מחדש של הסובייקט במקומו במערך העולמי. אני לא מבין את ההצעה שלו ואני לא יודע איך אמורה להיראות חברה שבה יש מיפוי כזה. כאמור, אני מייחס את חוסר ההבנה הזאת לידע המועט שלי. כך שאני לא יכול לדון בהצעתו. 1 אותו הוא מייחס ללקאן. אבל אני לא רוצה להרגיז את אלון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן, אם הוא מתריע על סכנות העידן הפ''מ הרי שאין הוא מזהה עצמו פ''מ. אבל מעטים מאלו שהגו אבחנות על ''העידן הפוסט מודרני'' מוכנים לזהות עצמם כפוסט מודרניסטים. יתכן שג'יימסון בסה''כ מנסה לעשות בתובנות מסוג כזה קרדום לחפור בן למען האידאולוגיה שלו. אם אתה אינך מבין לאיזו חברה הוא חותר, יש לי הרגשה שאין לו באמת מה להציע. אבל אני כבר לא בכושר מלחמתי כפעם, ולו עקב הזמן שעבר מאז קריאת ספרו כמו גם עקב שכיחת חלק מן המוטיבציה הסביבתית לזה, כך שאולי אעצור כאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע. אני לא מבין גם דיסציפלינה שבה הזמן יחסי, חתולים נמצאים בסופר-פוזיציה ושבאופן מסתורי ישויות תיאורטיות מתקשרות זו עם זו בלי סלולר. אבל אני מייחס זאת למגבלות של ידיעותיי. כמובן, יכול להיות גם שג'יימסון מדבר שטויות או שיש לו אג'נדה נסתרת. אבל הנחה כזאת חוסמת מראש את האפשרות שלי ללמוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''כשהחיבור לרשת יהיה קבוע ובלתי מורגש...'' יתכן מאוד שיקרה משהו דומה למה שצפה אסימוב בספר ישן מאוד, הרבה לפני הבעיות המדוברות כאן, שבו הילדים ה''רגילים'' אינם לומדים אלא מקבלים גלולות ידע, ורק אלה המבטיחים במיוחד אינם מקבלים אותן אלא נשלחים, כמדומתני, למקום שבו הם חושבים ומפתחים דברים בעצמם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאיפה הטענה שילדים אינם לומדים? זוהי טענה נפרדת ולא קשורה. לשם השוואה, ר' השאלות במדור הטריוויה של האייל (דיונים ששמם הוא "האייל ששאל", לדוגמה דיון 2409, דיון 2031 ו־דיון 1409. השאלות שם דורשות ידע. לא סתם חיפוש. ידע מוקדם כדי לדעת איפה בדיוק לחפש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ילדים שאינם לומדים הם אלה מהספר של אסימוב. אולי כדאי שתחזור לתרגול הבנת הנקרא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והתייחסות לעצם הטענה? שזה מה שעלול להווצר כאן? האם מישהו כאן מסתובב ללא יומן, רק כדי לתרגל את שרירי המוח בזכרון של לוח הזמנים? האם כאשר חכמים סינים השתמשו פעם בחשבוניות זה הפך אותם לפחות חכמים? יש היום הרבה יותר ידע. אני אישית לא קראתי את כל הספרים של מר ויליאם ש. אני בקושי מבין את האנגלית הארכאית שלו. לעומת זאת, אני יודע הרבה דברים. אני גם יודע איך ללמוד דברים חדשים ללא צורך בקפסולת ידע. ברור לי שהיכולת ללמוד דברים חדשים היא יכולת חיונית. מבחינתי מאגרי הידע הזמינים של השנים האחרונות חוסכים לי את הצורך לזכור כל מיני פריטים טפלים. כל עוד אדע לאתר אותם, ואדע אם הם נכונים במידה סבירה תרגיל: לבחור ערך אקראי בויקיפדיה או ולנסות למצוא שם שגיאות. או לוודא שהנתונים נכונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשורה טובה: את רשאית לומר "כמדומני" ולא "כמדומתני". וכנ"ל דומני. זמן רב נמנעתי משימוש במילה זו בגלל צורת הנקבה המכוערת, אבל אחרי חקירה הגעתי להבנה שזה פועל+מושא (דומה + עלי), ולכן אינו משתנה כאשר הדוברת היא נקבה. אני חולקת גם על הצורה נושא+ גוף ראשון, כמו "תמהתני" (תמהה אני). אמנם האקדמיה קבעה שיש להוסיף ת"ו, אבל צורה זו אינה מופיעה במקורות מלבד במקרה אחד, שגם בו שני מתרגמים חלוקים זה על זה. הציבור אינו יכול לעמוד בהטייה המכוערת, ואני בוחרת לומר "תמהני". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חדדו בבקשה את השאלה, קבעה מה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אמנם האקדמיה קבעה שיש להוסיף ת"ו" - מתי קבעה כך? קישור יעזור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, בהחלט. צורות בינוני דבוקות כינוי המדבר שימו לב שהמונח "צורות בינוני דבוקות כינוי המדבר" מתייחס למילים שבנויות מנושא ונשוא, כגון תמהני, סבורני, וכולי. הצורה "דומני" שונה כי היא פועל + מושא (דומה עלי), כדוגמת "הביאני" (הביא אותי). ההחלטה התקבלה ב"ישיבת המליאה רפה". מתי זה? אינני יודעת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה להגיב למאמר כזה. אני לא מכיר מחקרים שמוכיחים ההיפך. אני יכול להביא אנקדוטות שתומכות בזה, אבל זה מה שאילו יהיו - אנקדוטות. אז אני אשאל שאלה אחרת, שהמאמר די מניח אותה - האם באמת אופי הפעילות שלנו משפיע על דרך ואיכות החשיבה שלנו? האם מי שרגיל לעשות משימות שדורשות ריכוז, אכן יהיו לו קל יותר להתרכז? מי שרגיל להמציא ולגלות דברים (לא משנה באיזה תחום) יהיה יותר יצירתי ובעל ראייה רחבה יותר? האם באמת אפשר לעשות "כושר" למוח? בלי הוכחות, בא לי לומר שכן. שאם אני מתרכז מאוד כל יום, יהיה לי יותר קל להתרכז ממי שלא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצחיק שהמאמר מביא כדוגמה דווקא מקרה אחד שבו השימוש ביכולת השכלית גורע ממנה (ריבוי-משימות). במובן מסוים סביר שהתשובה היא כן - מי שנדרש להתרכז באופן שגרתי, וזה אתגר בשבילו, פיתח אולי שיטות שיעזרו לו להתרכז (לדעת מתי לשתות קפה, איך לבודד עצמו מגירויים חיצוניים, וכאלה). אבל זה חיצוני ליכולת הטבעית להתרכז. באשר לזו, אני שותף לספק שלך - רק שלי, בלי הוכחות, דווקא בא לומר שלא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מנסיוני העצמוני ריבוי משימות מביא בהכרח לסטרס נפשי. להוריד קובץ פלוס להוריד את הווליום בטלוויזיה בשעת הפירסומות פלוס להוריד את הכלב לטיול ערב פלוס להוריד את החתולה מהספה = תעוקה מוחית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה אתה מוריד את החתולה מהספה, כדי להרגיז את ג'וד? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יופי! נעשיתי אייקון לרגזנות (משפשפת ידיים בהנאה ומחייכת חיוך זדוני) תגובה 549827 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוריד את החתולה מהספה כדי להכניסה לתיבה הנושאת את הכתובת שרדינגר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או לפחות אפלטון אמר בשמו על המצאת הכתב מתוך הדיאלוג פאיידרוס "התגלית הזאת שלך תגרום לשיכחה בנשמות הלומדים, מכיון שהם לא ישתמשו בזכרון שלהם, הם ישימו את אמונם בתוים החיצוניים הכתובים, ולא יזכרו בעצמם. התגלית המיוחדת שגילית אינה אמצעי לזכרון אלא להיזכרות, ואתה תספק לתלמידיך לא אמת, אלא הדמייה של אמת; הם יהיו מאזינים של הרבה דברים והם לא ילמדו דבר; הם יציגו את עצמם כידענים, אולם בדרך כלל הם לא ידעו דבר; הם יהיו חברה טרחנית, בעלי תדמית של חוכמה, ללא המציאות שלה." - לא מצאתי את שם המתרגם או קישור לתרגום מלא בעברית |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני מנסה להעלות בדעתי מישהו שמכיר בע"פ את כל כתביו ורעיונותיו של אפלטון. למעשה, מעניין לחשוב מה היה קורא אילו כתביו של אפלטון לא היו שורדים והיינו מקבלים אותם רק דרך מתנגדיו(?) האריסטוטליים וממשיכיו(?) הנאו־אפלטוניים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מעניין מאד, נראה שזה אנלוגי לגמרי למצב שלנו כיום. אלא שבימי אפלטון היו רק מעט דברים לזכור. מאז הכתב הוסיף לנו הרים של מידע ולא היינו מסתדרים בלעדיו, ובימינו כמות המידע היא אינסופית - כל כך הרבה היסטוריה, כל כך הרבה סלבס, כל כך הרבה אינפורמציה ברשת - בלתי אפשרי להסתדר בלי גוגל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהתרשמותי האישית החשיפה לאינטרנט והגישה למידע רב בקלות יכולה להגביר גם את היצרתיות, דווקא אם הקשב יורד. ישנה גישה שאומרת שמחשבתם של אנשים יצירתיים היא קופצנית באופן מוגבר מהרגיל ולכן הם מגיעים לחיבורים של רעיונות שאנשים אחרים לא מגיעים אליהם. אם האינטרנט אכן מגביר את חוסר היציבות ברמה המבנית הוא היה צריך להגביר את היצירתיות. לגבי הזיכרון, לגבי הזיכרון, אמממ..... מה רציתי לומר בנוגע לזיכרון, היה לי משהו. טוב לא משנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי אין בכלל ספק שחלק מהיכולות המנטליות שלנו הולכות פאייפן. זיכרון, קשב וריכוז וכל מה שנובע מהם. אני גם לא חושב שחייבים מסקנות של מחקר מדעי כדי להוכיח משהו. אני מכיר הרבה אנשים שמתלוננים שטלפונים סלולאריים שורפים להם את האוזן. ולגבי פוריות- זה שהמכשיר נמצא סמוך לאינסטרומנטים של הרביה...לי אין ספק שזה קשור. אני מסכים שביטויים מסויימים של יצירתיות, בעיקר כזאת שנוצרת דרך הקשרים שונים יכולים לעלות. מצד שני רמת השפה הכללית בירידה חדה, ויצירתיות מהסוג שלוקח נקודה אחת והולך ומעמיק בה, כזה שמרחיב אופקים קצת קשה למצוא בעולם המהיר והגדוש הריגושים שסובב אותנו. בקישור למעלה שייקה אופיר מדגים זיכרון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טלפונים סלולריים שורפים את המוח? כמו שהם מבשלים ביצה? טלפון סלולרי פולט מעט קרינה יחסית כאשר הוא קשור לחגורה (ולא בשיחה). כל מה שכתבתי כאן מבוסס על האינטואיציה והידע שלי וגם על דיון 3217. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיות שקצת מוקדם מדי כדאי לדעת באופן "מדעי" מה הנזקים של הקרינה החלושה והבלתי מזיקה ? מזכיר את הדרך שבה התייחסו לחומרים מסויימים במאה שעברה. מעופרת ואזבסט ועד הירואין ול.ס.ד. השוני הגדול הוא שבתקופה ההיא קל היה להצביע על גורם מובהק לבעיה מסויימת. הבעיה עם ההצפה הדיגיטלית של דרך כךל כך הרבה מסכים קרינות וגירויים מכל כך הרבה כיוונים שאף שופט לא יוכל להצביע על האשם המרכזי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרואין [ויקיפדיה] הוא חומר שתוך קצת יותר מ־10 שנים מאז תחילת הפצתו ברבים הוא הוכר כמסוכן. הוא החל להמכר בשנת 1898. כבר בשנת 1906 הוא הוכר כחומר שיכול ליצור התמכרויות. ב־1914 הוגבלה כבר הפצתו בארה"ב. ה־LSD [Wikipedia] הוא מקרה יותר מעניין. עוד לפני שנפוץ השימוש האזרחי בו, בדק ה־CIA בארה"ב האם אפשר להשתמש בו (בעיקר למטרות חקירה). העופרת היתה בשימוש מאז ימי קדם. כידוע העופרת שבצינורות המים (בנוסף למחסור בדרך לסמן 0) הם האחראים למפלתה של האימפריה הרומית. הרעלת העופרת היתה בעיה ידועה עוד לפני תחילת המאה העשרים. כבר בתחילת המאה נאסר השימוש בצבעי עופרת בחלקים נרחבים של העולם. אבל אני לא מבין מהי הבעיה שעליה אתה מדבר: הקרינה האנלוגית מהמכשיר או המידע הדיגיטלי שהוא מציג? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"כידוע" העופרת שבצינורות המים... הם האחראים למפלה של האימפריה הרומית". זה לא יכול להיות נכון. הקיסרות הרומית המזרחית שרדה כ-1000 שנים אחרי זו המערבית, והם שתו מאותם אקודוקטים (והשתמשו באותו סימון למספרים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המסקנה היחידה המתבקשת היא שהסימון הרומי למספרים הוא שהביא למפלת האימפריה המערבית. האימפריה המזרחית דיברה וכתבה והתפללה ביוונית, וסימנה מספרים בגימטריה יוונית[*]. [*] ניחוש מושכל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עברו כמה דורות עד שהיוונית הפכה לשפה הרשמית באימפריה המזרחית, אחרי שהמערבית כבר לא הייתה (ניחוש: 150 שנה), וגימטריה היא לא ייצוג עשרוני (ולכן אפילו אם יש ייצוג ל-"אפס", זה לא משנה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכוונתי לקרינה הפיסית אבל זה נכון יותר להסתכל על השילוב של "קרינת התוכן" וקרינת המכשיר. מכשיר שיציג "לה מרמור" יקרין משהו אחר לעומת מכשיר שישדר תכנית ילדים ממוצעת של היום (עשרות חיתוכים בדקה), או כל דבר מרעיש תזזיתי ועמוס גירויים אחר. אני מקווה שמתישהו בעתיד הקרוב תצא מידה חדשה. כמו שה IQ אמור ללמד כמה אדם אינטלגנטי (כאילו?) המידה החדשה תגדיר יחידות של תשומת לב של אדם. דקה אחרי זה נבין שגם הקרינו אלינו ללא רשות וגם שדדו אותנו במשך שנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקווה שלא. תחשוב כמה כסף סוכנויות הפרסום יעשו מהתשלומים הללו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראיון מאוד קצרצר עם טימות'י טיילור, כותב הספר "הקוף המלאכותי". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משפט בעייתי מתוך הראיון: "זה תמיד היה ככה: המין האנושי הוא תוצר של הטכנולוגיה. היא חיזקה את האבולוציה שלנו והפכה אותנו ליצור אינטיליגנטי מאוד." רכיבי הנאמר אינם מוכחים, ואף סותרים במידת מה את הידוע לנו על האבולוציה בכללה, ובפרט בקשר להתפתחות המין האנושי. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |
|
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |