 |
עוד חוזר הניגון | 3260 |  |
||||||||
 |
|
 |
|||||||||
 |
 |
פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
|
||
|
||||
|
תודה! איזה מאמר מושקע ומלא ממתקים. האם לא זכור לך קטע1 של אריק רודיך בשם "ישבתי על הפנדר"? :-) נדמה לי שהוא היה עוד משתמש ישראלי מסיבי. 1 זכרתי שזה משנות השמונים, בפועל זה מ-1978: http://mooma.mako.co.il/Biography.asp?ArtistId=1576 |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אחרי שהכרתי קצת יותר את בילי פרסטון, נראה לי שזה כבר יותר מסתם "מזכיר" אותו - העלייה הכרומטית באקורדים מאחורי המילים "תכתוב את השיר ותקליט ותביא להיט" (54 שניות אחרי תחילת השיר) היא כמעט אחד לאחד העלייה הכרומטית 27 שניות מתחילת הקטע "Outa Space". חוץ מזה, Outa Space הוא שיעור מאלף בלהטוטי קלווינט, ובפרט, בהילכות גרוב ופאנקיות. כבוד. |
|
|
|
|
|
 |
||
|
||||
|
חומר משובח, תודה! וההשוואה נראית לגמרי במקום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אריק רודיך נפטר אתמול, בן שלו כתב עליו יפה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''סטאללה'' שכן בארון התקליטים שלי. יהי זכרו של רודיך ברוך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משהו מוזר בכתבה, בקישור ל"אחרית": הוא כמובן מוכר לי משנות השמונים, אבל עכשיו כששמעתי אותו באוזניות, מהתחלה היה הדהוד מאד מוזר בין צד ימין וצד שמאל, כאילו הסאונד מתנודד במהירות בין ימין ושמאל. זה לא זכור לי מאז (ייתכן כמובן והאפקט נגמז על ידי הרדיוטייפ החד ערוצי...). אשמח למוע חוות-אוזן נוספת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ה"הדהוד" הזה הוא אפקט מכוון שנקרא "טרמולו", ושאכן מופיע בצליל הפסנתר החשמלי בשיר הזה במידה גדושה (ואף מופרזת, לטעמי). אפקט הטרמולו ה"מקורי" הוא תנודות מחזוריות של הווליום - כלומר החלשה והגברה לסירוגין - בתדירות יחסית נמוכה, בד"כ פעמים בודדות בשנייה. האפקט הזה קיים לפחות מאז שנות החמישים עבור גיטרה חשמלית, למשל האקורד הפותח של All I Have To Do Is Dream. יש לו בד"כ שני כפתורים: אחד (rate או speed) קובע את תדירות התנודות, והשני (depth או intensity) קובע את העוצמה שלהן. בעידן הסטריאו שיכללו את האפקט הזה כך שכשהווליום יורד בצד אחד הוא עולה בצד השני, וזה מה שאתה שומע ב"אחרית", עם כפתור ה-depth מכוון גבוה. בפסנתר החשמלי הספציפי שבשיר הזה (הלוא הוא ה-CP-70 של ימאהה, שהוזכר כמה פעמים בדיון הזה) היה טרמולו סטריאו אינטגרלי, וכך גם בחלק מהדגמים של הפנדר רודס (לא עולה בדעתי אף שיר מפורסם איתו, אבל הנה הדגמה). לחלק מהדגמים של הוורליצר היה טרמולו מונו אינטגרלי (למשל Do It Again של סטילי דן). אתה כנראה לא זוכר את האפקט הזה בשיר משנות השמונים כי שמעת אותו בטלוויזיה, שבתקופה ההיא היתה מונו לחלוטין (גם בשידור וגם באפשרות ההשמעה), ולכן העלימה אפקט טרמולו סטריאופוני. האפקט גם יותר מודגש באוזניות, יחסית לשמיעה מרמקולים. הרבה פעמים מבלבלים בשם בין אפקט טרמולו לאפקט אחר שנקרא ויברטו. כאמור, טרמולו הוא תנודות מחזוריות בעוצמה, ואילו ויברטו הוא תנודות מחזוריות בגובה הצליל. נגני כלי קשת מחוללים ויברטו ע"י הרטטת פרק כף היד (למשל), וזמרים ע"י הרטטת בית הקול (למשל). בזכות הבלבול, ליד כפתורי הטרמולו של הפנדר רודס כתוב דווקא ויברטו, ובכיוון ההפוך, הזרוע שיש בהרבה גיטרות חשמליות ושמאפשרת לשחק עם גובה הצליל נקראת Tremolo arm (הנדריקס ינגן לנו סולו). ובלי קשר לכל הנ"ל, למילה "טרמולו" יש עוד משמעות במוזיקה: נגינה חוזרת מהירה ברצף של אותו צליל, למשל במנדולינה או בתופים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולהקת הטרומולס מה היא, כבד קצוץ? ______ שהשפיעה על גבי שושן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בזכותך גיליתי עכשיו שאת שם הלהקה מאייתים The Tremeloes (עם e אחרי ה-m). ע"פ ויקיפדיה, הסיבה לכך היא שגיאת איות בעיתון לונדוני בתחילת הדרך שלהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מזכיר תחום אחר שמאיית עם e, מה שנראה מוזר בעולם רווי באנגלית. עולם התיעוש (ומעבר לו) מדבר על המהפכה התעשייתית הרביעית. המושג הומצא בגרמניה (ממניעים שיווקיים בהתחלה) ולכן נכתב INDUSTRIE 4.0 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני זוכר נכון מהתוכניות של קוטנר, הטרמולוס השפיעו על דור שלם של מוזיקאים בישראל, מעצם היותם להקת הרוק הראשונה שהופיעה כאן (אולי צריך להוסיף סייגים, אבל אני לא בטוח מהם). אולי אפשר לומר שהם התניעו את גל להקות הקצב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה! מאד מופרז גם לטעמי, הוא ממש מקלקל גם את הנעימות (בשורוק) וגם את הנעימה. הכרתי את אפקט הטרמולו (נו, יש כזה במגבר הפנדר שלי :) ), אבל לא בהקשר הסטריאופוני. ואכן הוא שונה מאד מהויברטו, עליו אני עדיין זקוק לאימון על הגיטרה - ניתן לבצע אותו גם בלי "ידית הטרמולו" המטעה, אבל הסריגים מקשים לבצע אותו, בשונה קצת מבכינור. לדוגמה: כאן ב-0:32 אפשר לראות ולשמוע דוגמה לאסית עם מארק נופלר, אשף בתחום, ולהבחין שעל גיטרה הויברטו מתנודד במאונך למיתר, בעוד בדוגמת הכינור הוא מתנודד במקביל למיתר. טוב, האצבעות מתנודדות במאונך. זה נראה נורא פשוט לביצוע,וזה ממש לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בגיטרה אכן אפשר ליצור ויברטו ע"י הרטטת האצבע בניצב למיתר, כפי שנופלר הראה, אבל גם ע"י הרטטה עם כיוון המיתר, כמו בכלי קשת. זה מקובל גם בגיטרה קלאסית וגם בגיטרה חשמלית. ואפרופו מגברי גיטרה תוצרת פנדר: דגם ה-vibrolux (אחד כזה נמצא כרגע פחות משני מטר לימיני) נפל קורבן לבלבול הטרמינולוגי המדובר, כי יש בו טרמולו, ולא ויברטו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר גם עם המיתר, בהחלט, אבל כמו שהקישורים שלך הראו: - בחשמלית זה אפקט הרבה יותר עדין מהשיטה השנייה - בקלאסית זה עובד בעיקר על המיתרים הגבוהים. לדעתי זה קשור לפיזיקה של המיתר: בעוד בכינור הויברטו המקביל למיתר משנה את גובה הצליל ישירות על ידי שינוי באורך המיתר המתנודד, הסריג בגיטרה לא מאפשר זאת1. מה שכן משתנה הוא המתיחות של המיתר, וזה אכן עושה חלק מהעבודה. מכאן אני מספקלץ ששינוי המתיחות במיתר עשוי מתכת (בחשמלית) גורם לשינוי קטן יותר בתדר מאשר במיתר פלסטי (שלושת הגבוהים בקלאסית), בעוד בשלושת הנמוכים בקלאסית (מתכת שמלפפת סיבים כלשהם) זה כמעט לא משנה. בראש עובר אסוציאטיבית איזה מודול יאנג כאן, אבל נשאיר זאת בזה. 1 הויברטו המאונך עושה זאת על ידי הארכת החלק המתנודד כי הוא יוצר אלכסון בין קצה המיתר לסריג המדובר, ובכך מאריך אותו בקוסינוס הזוית. במחשבה שנייה יש כאן כנראה גם הארכה וגם שינוי מתיחות, ומכאן האפקטיביות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים בהחלט שבגיטרה, הרטטה ניצבת למיתר היא הרבה יותר אפקטיבית (מבחינת גודל המרווח המוזיקלי שהיא מאפשרת) מהרטטה עם כיוון המיתר. כידוע, גיטריסטים לעיתים קרובות "מכופפים" מיתר (מה שקורין בלעז bending) כך שהצליל עולה בטון שלם ואף יותר, מה שלא נראה לי שאפשר לעשות באמצעות הרטטה עם כיוון המיתר. (עם tremolo arm אפשר לשנות את גובה הצליל אפילו בהרבה יותר.) אני לא בטוח שאני מסכים עם הקביעה שבגיטרה קלאסית הרטטה עם כיוון המיתר עובדת בעיקר על המיתרים הגבוהים. זה נכון שמתיחת מיתר ניצבת משנה גם את אורך המיתר וגם את המתיחות שלו, אבל אלה שתי פעולות עם השפעות מנוגדות על התדירות המופקת - ע"ע string vibration [Wikipedia]. אם אני מבין נכון את הפיזיקה של העסק, אז העובדה שהתוצאה הסופית היא עלייה בתדירות אכן נובעת ממודול האלסטיות הגבוה של מיתרים. ואני מרשה לעצמי לנצל את ההזדמנות - אם יש כאן בקהל פיזיקאי שמבין היטב אקוסטיקה וגלים, ובפרט את הנושא של acoustic impedance (בשונה מ-specific acoustic impedance) בכלי נשיפה, ולא אכפת לו לדבר אתי, אשמח אם ייצור אתי קשר באימייל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אצל פריפ בדרך כלל זה במאוזן אבל לרגע גם במאונך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואצל בריאן מאי במאונך. עכשיו אני מבין יותר טוב איך הוא הפיק את הצליל ההיסטרי הייחודי שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד כתבת "אחרי מות" של בן שלו על רודיך. בכתבה מסופר ש"אחרית" היתה אחת משמונה נעימות שהושמעו ברוטציה ברקע תחזית מזג האוויר בסוף "מבט" בשנות השמונים. מבין האחרות אני זוכר היטב את הפתיחה האינסטרומנטלית של Hey You של פינק פלויד (אגב, מי שמנגן שם את הבס פרטלס הבולטת זה דייוויד גילמור, ולא רוג'ר ווטרס, שלפי דיווחים היה - ועודנו - בסיסט חלש מאד), אבל מי השש הנותרות? לפי הדיון הזה באתר סדרות הטלוויזיות הקלאסיות, הן כללו את "קיסריה" של יוני רכטר, שאני זוכר בתור נעימה מהרדיו / טלוויזיה, אבל משהו לא מסתדר לי אתה בהקשר של התחזית, Biscaya של ג'יימס לאסט, שאני זוכר בתור קוואזי-להיט רדיו, אבל לא בתור נעימת טלוויזיה, העיבוד של Ekseption ל-Air של באך, שנשמע לי מוכר במעומעם, ו"ללא מילים" של להקת הנח"ל, שלא נשמע לי מוכר בכלל. מישהו זוכר עוד? בכתבה מרואיין הקלידן משה לוי, שבין השאר מספר על מפגש של רודיך באולפן לונדוני עם טכנאי של חברת סינקלוויר, והסינקלוויר מתואר בתור "הסמפלר המסחרי הראשון". לפי ויקיפדיה, הדגם הראשון של הסינקלוויר יצא לשוק ב-1977-8, אבל התווספו לו יכולות סמפלינג רק ב-1982. למיטב ידיעתי הסמפלר המסחרי הראשון היה הפיירלייט, שהושק ב-1979 (אני התוודעתי אליו דרך הסרט התיעודי הזה על פיטר גבריאל, ששודר ב"עד פופ" ועשה עלי רושם אדיר בתור ילד). כך או כך, ב"מנטרה" של אריק רודיך, שהוקלט בלונדון, השתתפו גם סינקלוויר וגם פיירלייט, לפי הכיתוב בקליפ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל הנעימות זכורות לי, אם כי קשה לי לאשר שזה מ'מבט' או מתכמיןת רדיו אחרות. ואגב - ekseption נשמע לי מאד דומה לפתיחה של Whiter shade of pale. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם רק עכשיו עלית על הדמיון בין WSoP לבין האריה ההיא של באך, אז אולי אחדש לך כשאצביע על הדמיון בין הבורה של ג'תרו טאל לבין הבורה של באך ;-) ובחזרה לנושא המקורי: הכלי שמנגן את הפתיחה האיקונית של WSoP זה אורגן המונד - עוד כלי מקלדת אלקטרו-אקוסטי חשוב, שהוזכר כמה פעמים במאמר ובדיון למטה - אבל לא דגם ה-B3 המפורסם, אלא דגם אחר בשם M102. אני לא יודע להבדיל ביניהם בשמיעה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עשית קפיצה אחת שנעלמה ממני. אני דיברתי על ekseption ואתה מדבר על באך. פתרון אפשרי לנעלם במשוואה הוא ש(מן הידועות היא כנראה, אבל לא לי) ש-ekseption הוא ביצוע של אריה של באך. אם זה לא הפתרון, אז אני לא מבין את האנלוגיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Ekseption זה שם של הרכב, והקטע הספציפי הנ"ל שלהם הוא גירסה (חשמלית וקצבית) לאריה המפורסמת של באך. הנה הם מנגנים קטע מפורסם אחר של באך, שהמקור שלו מוכר לנו מהטלוויזיה של ילדותנו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. המשוואה פתורה! טוב, להשלמה מלאה - אני מניח שגם הפתיחה של WSOP אם כך היא שעתוק מוצהר של אותה אריה? (כי בורה בהחלט כן). ב. הגיע הזמן להתוודות - עד היום, הביצוע לטוקטה לפוגה כפי שהוא מבוצע בפתיחה האגדית של "היה היה" הוא המועדף עלי. שאר הקטעים (שנערכו החוצה באותו ביצוע) נראו לי ארוכים ומיותרים, יחסית. דוקא הביצוע האקספשונלי שצירפת מצא חן בעיני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והביצוע החביב עלי הוא מהפתיחה של רולבול | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
>> גם הפתיחה של WSOP אם כך היא שעתוק מוצהר של אותה אריה? דווקא לא. יש כמובן דמיון - במהלך הבס, בצליל הראשון שנמתח, בטמפו, ובעוד דברים - אבל ממש לא הייתי קורא לזה "שעתוק". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מקום טוב להזכיר (שוב? באייל?) את צ'רצ'יל סבסטיאן באך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מכיר את כל הנעימות, היחידות שאני זוכר מהתחזית הן ללא מילים וקיסריה, וכמובן Hey You. קו הבס של Whiter shade of pale מתייחס במפורש לאריה מהסוויטה התזמורתית מספר 3 של באך. זכרון אחר שלי מהתקופה, הפתיחה של Hotel California בתשדיר השירות לבית הספר למקצועות ים (וזמן לבלות, נשאר לך?). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפרופו מזכיר, בשבת הקשבנו לאוסף אקראי של שירים צרפתיים משנות ה-60/70 (בספוטיפיי) ועלה שיר שלא הכרתי, <קישור "כשהייתי זמר Quand j'étais chanteur"> של מישל דלפש (?). הפתיחה, וגם השיר בכלל... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בול. מעניין שהשיר הצרפתי1 יצא קודם, ב 1975, ומכר 220 אלף עותקים כסינגל. אף אחד לא עלה על זה בזמן אמת? _______ 1 בויקי הצרפתית Quand j'étais chanteur |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דומה בקצב, אבל במלודיה לא כל כך, לטעמי. או שלא הבנתי לאיזה שיר כיוונת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובענייני העתקות מוזיקליות: מסתבר שיוצרי Toy, זוכה האירוויזיון הקודם, התפשרו בתביעה על גניבה מוזיקלית מה"וייט סטרייפס", שמהפזמון שלו לכאורה גנבו. אלא שהפזמון האמור בעצמו, מהשיר Seven Nation Army, דומה כמו שתי טיפות קווינטה לקטע קלאסי מלפני כ-200 שנה. בקיצור, לא היו צריכים להתפשר כנראה, והשתפנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתישהו באמצע שנות התשעים נסעתי על כביש החוף, ובמחלף נתניה עצרתי לטרמפיסט חייל. רק כשהוא נכנס לאוטו שמתי לב שהוא חניך בבית הספר לקציני ים, ושבדיוק מתנגנת אצלי ב-CD הפתיחה של הוטל קליפורניה. כמעט התפוצצתי מצחוק, אבל הוא כנראה היה צעיר מדי, ולא הבין את הקטע. (חשבתי לזרוק לו "כל כך צעיר וכבר במדים?", או "וזמן לבלות נשאר לך?", אבל התאפקתי.) כזכור, תשדיר השירות המתחרה באותה התקופה היה התשדיר של ביה"ס הטכני של חיל האוויר, שמבוסס מוזיקלית על Take my breath away מהסרט "טופ גאן". הבס הדומיננטי שם הוא דוגמא קלאסית לצליל של ה-DX7, כפי הנראה הפריסט Bass 2 בשינויים קלים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי דוקא נדמה שהתשדיר המתחרה של חיל האוויר באותו זמן (תחילת/אמצע השמונים) היה "זהו ספיטפייר? לא, זה אף-15. מאין את יודעת? הנכד שלי בטכני וגו"'. והמוזיקה היתה 'שיר היונה' של נתנאלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואללה! היה גם אותו, ונדמה לי שהוא אכן היה קרוב יותר בזמן לתשדיר עם הטרמפיסט לעכו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי אתה זוכר מאיפה המנגינה שמתחילה כך: user:Easy_n/זה_רק_נדמה [ויקיפדיה]? היא מתקשרת לי לשנות ה-80 ולשם "זה רק נדמה", אבל אין לי מושג של מי היא ולמה היא שימשה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, מצאתי לבד. מסתבר שזו מנגינה של נחום הימן שהולחנה לשיר של חדוה הרכבי שנקרא "שוב את מסתובבת לך" ויצא באלבום "ווקליזה" של חני ליבנה בשנת 1989. איכשהו אני זוכר רק ביצוע בפסנתר ללא שירה (למעשה לא ידעתי שזה שיר) שהיה מושמע ברדיו, אבל אני לא מצליח להיזכר בקשר לאיזו תוכנית. מה שמוזר, זה שזכרתי את המילים "זה רק נדמה" שמופיעות בפיזמון של השיר, אבל לא שמדובר בשיר. את השיר אפשר לשמוע כאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סרטון נחמד של דייוויד בנט על שירים פופולריים שהעתיקו / התבססו / קיבלו השראה ממוזיקה קלאסית. Whiter shade of pale ובאך כמובן מוזכרים. לא ידעתי ש-All By MySelf של אריק כרמן ממש משוכפל מהקונצ'רטו לפסנתר מספר 2 של רחמנינוב, ושכרמן נאלץ להעביר חלק מהתמלוגים על השיר ליורשים של רחמנינוב; פרטים כאן בסרטון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני זוכר שכשמעתי לראשונה את "קווים", כשהגיע "קיסריה" אמרתי לעצמי אה, התחזית! אבל על Hey You לא עליתי. רק עכשיו פתאום נדמה לי שאני באמת זוכר את זה כמנגינת תחזית. את Biscaya אני מכיר היטב, לא זוכר ספצפית מהתחזית אבל לא מפתיע אותי שזה היה שם. את "ללא מילים", לעומת זאת, אני גם מכיר היטב, ומאוד מופתע שזה היה בתחזית... אגב "קווים", אשמח לפתוח לדיון את דעתי שהנעימות של מתי כספי שם הרבה יותר מוצלחות מאלו של רכטר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"קווים" הוא חור בהשכלה המוזיקלית שלי. הקשבתי לו עכשיו לראשונה יחסית ברצינות, ועדיין לא גיבשתי דעה. מצד אחד מאד אקלקטי, אבל מצד שני כן יש איזשהו קו אחיד, למרות ריבוי המלחינים. תוכל להרחיב על מה אהבת יותר בקטעים של מתי כספי? לא הצלחתי למצוא ברשת את רשימת הנגנים באלבום, אבל אז שמתי לב, תוך כדי האזנה, שהתמונה שמלווה כל קליפ מתחלפת באמצעו מסריקת העטיפה הקדמית של האלבום לאחורית, ועליה מופיעים הקרדיטים. אממה, הרזולוציה של הסריקה היא בדיוק על גבול יכולת הקאפצ'ה שלי, ושם אחד לא הצלחתי לפענח - מי זה שם שלישי מהסוף, בין אבנר יפעת לאלון הלל? עוד הופתעתי לגלות על העטיפה האחורית את הכיתוב "הקטעים של יוני רכטר מתוך הסרט 'לא לשידור"'. הכרתי את השיר והאלבום "לא לשידור" של גרי אקשטיין1, אבל לא חושב שידעתי שהיה סרט כזה, לא כל שכן שיוני רכטר היה קשור אליו. _____________ 1. חדי הזיכרון מבין ותיקי האייל אולי יזכרו שבתחילת מפגש האייל האחרון (שאירח אלון עמית אי אז בקיץ 2004), האלבום התנגן כמוזיקת רקע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''דני'' גם אני חשדתי, אבל ''מקוב'' לא מסתדר לי (אם כי מתאים בול מבחינות חוץ-טיפוגרפיות). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרשת הנוירונית שלי טוענת שמדובר ב"מקX" כאשר ההסתברות ל-X="וב," היא לא זניחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו נראה לי שאתה צודק. ירדן (או מישהו אחר עם האלבום) - תוכל לאשר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן מקוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שכל אחד מארבעת המלחינים שמשתתפים באלבום הוא סיפור שונה. הקטע האחד של קלפטר הוא מנגינה מאוד יפה, כמו שאפשר לצפות מקלפטר בשיאו. הקטע האחד של יידוב הוא נושא לא מאוד מרשים, אבל אני מתלהב מהנגינה מלאת הגרוב1. שלושה מארבעת הקטעים של רכטר הם אלתורי ג'אז, די מעייפים בעיני, ו"לילה" האיטי ממש מעייף. רק את "קיסריה" אני אוהב: רעיון מוזיקלי קטן ומגניב, בלי הרבה לדבר עליו בפיתוח ובנגינה אבל אפשר להנות שוב ושוב מהמגניבות שלו. את אותו דבר בדיוק אני חושב על כל אחד מששת הקטעים של כספי באלבום. 1 לאלבום הסולו הראשון והדי נשכח של יידוב, "תשעה ירחים" מ-1979, הגעתי לא מזמן, שמעתי לא מעט, נשארתי מסוייג, ובסוף הבנתי. זה אלבום שירי משוררים, ומן הסתם מושך תשומת לב לקטעים שבהם הוא שר מילים, ללחנים "הרשמיים", וכולם עד אחד די משעממים בעיני. אבל קטעי האלתור האינסטרומנטליים, כולל אלו שבתוך השירים עם המילים, נהדרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. אני צריך להקשיב לאלבום שוב כדי להמשיך את הדיון הזה. ובנוגע ליידוב: גם אני התרשמתי מהנגינה בקטע שלו באלבום ("חמסין"), שמושכת לכיוונים של פרוג ופיוז'ן. אבל התכוונת לאלבום "הפעם הראשונה" כשהתייחסת לאלבום הבכורה שלו, נכון? "תשעה ירחים" זה רק שם אחד השירים שבו. אני דווקא בכלל לא משתעמם מהאלבום הזה. התקופה הזו, בערך בין 1974 ל-1981, היתה בעיניי אחת הפסגות של המוזיקה הישראלית. כבר כמה שנים שמורה אצלי התחלה של מאמר לאייל על המוזיקה של התקופה הזו. אולי יום אחד היא תבשיל ;-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דגתי מיוטיוב שלוש נעימות רקע לתחזית של "מבט", שאני לא חושב שהוזכרו בדיון: - הסוף של Shine on you crazy diamond של פינק פלויד. - Lady L של ג'ון מקלפלין ושאקטי. - קטע שלא הצלחתי לזהות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואו, מי היה מאמין, שתי פעמים פינק פלויד בפריים טיים מול 90% אחוזי צפייה. שאפו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהערוץ היחיד הגיע לשיא החתרנות המוזיקלית שלו עם הקליפ של Ashes to ashes שרץ בו לא מעט (אאל"ט באיחור לא אופנתי של כמה שנים?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. לא זכור לי שהקליפ הוקרן כל כך הרבה. ב. הקליפ - גם בתזמון וגם בויזואליות - די מתאים לקליפים של האייטיז, לא? ג. יש הבדל בין תוכנית קליפים לחובבי הז'אנר לבין תוכנית החדשות שבה צפו כ-ו-לם. על זה נתתי ציון חתרנות גבוה במיוחדץ |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוקרן לא פעם כמילוי בין תכניות. הדמות של בואי (והנושא של השיר, והגיטרה של פריפ) יותר חתרנית מכל מה שהוקרן אז, ואל תגיד לי בוי ג'ורג'. כן, היתה כתבה על פאנקיסטים בת''א פעם ב''מבט'', אבל זה היה כאילו הכתב נסע לספארי ומתאר את הבבונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מנגינת הפתיחה של "גבי ודבי" היא שילוב של שני קטעים של פרנק זאפה: Sofa No.1 ו-Inca Roads. לא יודע עד כמה זה חתרני, אבל זה בוודאי מפתיע. ניחוש שלי: לזאפה לא היה מושג בנוגע לזה, ולא שולם אפילו דולר אחד כתמלוגים על השימוש בשיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואו. להשמיע זאפה לילדים רכים! חתרני. לא נראה לי שמישהו יהיה מוכן לקחת מולך את ההימור הנגדי בנוגע לתמלוגים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דוקא סקפטי בקשר לסקפטיות שלכם. רשות השידור היתה גוף יחסית מסודר ומאורגן - וגם כבד ומסורבל - ודוקא סביר שהתנהל לפי הספר ושילם תמלוגים למי שצריך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למיטב הבנתי ובדיקתי מדובר בנעימה של פינק פלויג מהשיר is anybody out there | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המממ... לא. זה שאיזה אקורד פה מזכיר לך איזה אקורד שם, לא הופך את זה לאותה היצירה. המנגינות שונות לחלוטין, הסגנון שונה ומלבד הפריטה על האקורד בהתחלה שמזכירה באיזשהו מובן את הפריטה בשיר של פינק פלויד (ואפשר לחשוב שמדובר באיזה אקורד נדיר ומשוכלל - זה לא), אין שום קשר בין שתי היצירות הללו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבה מצויינת, אך לא מצאתי את הממתקים המדוברים. לאורך כולה, הכתבה מתפקסת על הקלידים החשמליים של RHODES, לא צוינו ממתקים כלל וכלל. אני אוהב ממתקים בעצמי, הייתי שם לב אם היו מדברים פה על ממתקים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב"החשוב ביותר בהיסטוריה" הכוונה היתה שהוא היה הפסנתר החשמלי הנמכר ביותר בעולם, שאפשר לשמוע אותו בהכי הרבה הקלטות והופעות, ושטרחו להכין דווקא לו הכי הרבה חיקויים. סינתסייזרים (וסמפלרים) הם לחלוטין לא פסנתרים חשמליים: מנגנון הפקת הצליל אצלם הוא אלקטרוני לגמרי (אנלוגי פעם, דיגיטלי היום), ללא שום רכיב מכני רוטט. ולא, אני חושב שכל זה לא חשוב לרוב המאזינים. הזכרתי במאמר בקצרה מאד כלי מקלדת אלקטרו-מכניים אחרים. הנה קצת הרחבה: - וורליצר (Wurlitzer) הוא עוד פסנתר חשמלי, עם צליל קרוב יחסית לרודס, שעובד על עיקרון הקשת פטיש על לשונית מתכת שמהווה חלק מפיק-אפ אלקרוסטטי. דוגמאות: The logical song של סופרטרמפ, I Heard It Through The Grapevine של מרווין גיי. - קלווינט (Clavinet) הוא קלאוויקורד (מעין צ'מבלו) חשמלי, שמפיק צליל מפטישי גומי המכים על מיתר שלידו נמצאים פיקאפים. דוגמאות: Superstition של סטיבי וונדר, "אין שלווה" של מתי כספי. - המונד (Hammond) הוא אורגן חשמלי, שמפיק צליל מסיבוב של "גלגלי צליל" (tonewheels) משוננים מול פיקאפ. דוגמאות: Gimme some lovin של סטיב ווינווד, ג'ימי סמית. - CP-80 של ימהה הוא כלי שמאד מזכיר במבנה שלו פסנתר כנף אקוסטי רגיל, אבל הוא קומפקטי ונייד יותר, וצלילי המיתרים מוגברים על ידי פיאצו-פיקאפ. דוגמאות: That's all של ג'נסיס, "שירים פשוטים" של שלמה גרוניך, "אחרית" של אריק רודיך. - פיאנט (Pianet) גם כן עובד על עיקרון של לשונית מתכת ופיק-אפ אלקטרוסטטי, בדומה לוורליצר. דוגמאות: I am the walrus של הביטלס, She's not there של ה-Zombies. ב"שיר אהבה סטנדרטי" הנפלא שיוני רכטר הלחין לאריק איינשטיין אפשר לשמוע זה לצד זה פסנתר אקוסטי, פנדר רודס, המונד וקלווינט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוזכרו למטה (תגובה 554280 של ברקת) תקליטי הוויניל, שלשיטתי לא היתה צריכה להיות להם זכות קיום (נראה לי די פשוט לדמות כמעט את כל האפקטים של תקליטנים עם תקליטי ויניל בתוכנה. אפילו עם עכבר ומקלדת. מבלי לבדוק כרגע, אני משער שכבר כתבו את התוכנות הללו, ושעלותן זולה בהרבה מעלות תחזוקת אוסף תקליטי ויניל) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאחר שאתה מכיר את האפקטים, אפשר לדמות אותם אלקטרונית. אבל מאד סביר שלולא הויניל, חלק מהאפקטים האלה כלל לא היה מומצא. עבור מי שהמדיה המוקלטת שלו נמצאת על usb או ענן כלשהוא, מושג כמו סקראצ'ינג לא ניתן לדמיון, אפילו עבור מוח מופרע במיוחד. כמובן שעבור תקליטן, זה כמעט מתבקש, מאחר שהוא מן הסתם נתקל בתופעה עשרות פעמים עקב טעויות אנלוגיות ומוטוריות למיניהן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תשובה לא רלוונטית. באותה מידה אתה יכול לטעון שאי אפשר ליהנות מרוק בלי להכיר ג'ז. יש אפקט של scratching. יש המון אפקטים אחרים שאפשר לעשות עם כלים מודרניים. את המושג של scratching בהחלט ניתן לדמות כי הוא כבר קיים. זה לא שונה מהמון ״כלים״ שמקלדת ממוצעת (שנהוג משום מה לקרוא לה על שם העוגב) יודעת לנגן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי לא הבנתי את כוונתך. אני פירשתי את "לתקליט הויניל לא היתה זכות קיום" כמניחה תסריט שבו התקליט לא היה קיים אף פעם, נניח בעולם שבו הפטיפון הראשון היה מנגן CD או אפילו קובץ ממחשב. בעולם כזה, לטענתי, הסקרצ'ינג לא היה מומצא. מרגע שהוא קיים, אין לי שום טענות נגד מי שעושה סקרצ'ינג כאפקט אלקטרוני, כמובן. מנסיון, אין שום בעיה ליהנות מרוק בלי להכיר ג'אז. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני התכוונתי שם לתקליטים שמיוצרים בשנים האחרונות (שאליהם התייחסה ברקת בתגובה המקושרת). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז זה מבהיר את הענין. אלה מהשנים האחרונות היא העדפה אישית, אולי נוסטלגית אבל ודאי לא הכרחית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם כבר הנושא הזה צץ מחדש: מסתבר שיש בוויקי ערך (לא מוצלח במיוחד) על הנושא: Vinyl emulation software [Wikipedia]. תוכנה שמותקנת אצלי על המחשב, סתם בשביל הכיף: cool retro term, שנותנת תחושה של מסך CRT (המסך שכשמסתכלים עליו מקבלים תחושת עומק ויש לו גם משקל) עם כל הבעיות האפשריות. כמובן שיש מי שדברים כאלו חשובים להם. והם אמנם כבר שולבו בתוכנות בתחום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הזכרתי למעלה את ה"פיאנט" (pianet) ואת אחד השירים המפורסמים אתו, She's not there של הזומביז. אז אתמול הייתי בהופעה שלהם. לא היה פיאנט אמיתי על הבמה, וכשהיה צריך את הצלילים שלו, הם בקעו מסינתסייזר קורצווייל. גם הצלילים של ההמונד והמלוטרון (דיברנו פעם באייל על הכלי הזה) בקעו ממקלדות דיגיטליות, אם כי היה כתוב עליהן "המונד" ו"מלוטרון" בהתאמה - מן הסתם מישהו שילם למישהו מספיק כסף בשביל הזכויות לסימן המסחרי. רק בשיר אחד, A Butcher's Tale, הם השתמשו בכלי מקלדת מכני אמיתי - הרמוניום ישן, עם הדוושה למפוח והכל. ולפני שבועיים הייתי בהופעה של בריאן וילסון (המנהיג של הביץ' בויז). גם שם לא היתה אף מקלדת אותנטית על הבמה, אבל למדתי משהו חדש: בפזמון של Good Vibrations מנגן תרמין (כלי אלקטרוני ביזארי מתחילת המאה ה-20, שמנגנים עליו בלי לגעת בו - הנה לאון תרמין בעצמו מדגים). את הצלילים שלו הפיק בעליל אחד הנגנים, שהיה "מוזיקאי לשימוש כללי" וניגן בגיטרה, קרן יער (בשביל God Only Knows), כלי הקשה, ועוד כמה כלים. בגלל המיקום שלו בירכתי הבמה לא הצלחתי לראות על מה בדיוק הוא ניגן, אבל זה בבירור לא היה תרמין אמיתי, שמצריך תנועות לא שגרתיות עם כל הגוף. אחרי שחזרתי הביתה חפרתי וגיליתי שזה היה Therevox - כלי חדש ומוזר שלא הכרתי, ושבו הנגן משחיל את האצבע לטבעת מתוחה בין שני חוטים, ומחליק אותה לאורך מעין ציור של מקלדת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
'היא לא שם' תמיד מזכיר לי את הביצוע בהקשר המצמרר שלו מהפינאלה של 'קיל ביל'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין שכבודו אוהב את טרנטינו. כבר פעם שנייה תוך שבועיים שסרט שלו עולה לך בתור אסוציאציה ;-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מאד אוהב את קיל ביל. את ממזרים קצת פחות אם כי יש בו הרבה רגעים בלתי נשכחים, ועם חלוף הזמן אני מעריך אותו יותר מאשר בצפייה הראשונה. שני האחרונים - ג'אנגו ושמונת השנואים - כבר מראים על התדרדרות ברורה. השנואים עוד נסבל כסרט ''קטן'' יחסית, אבל ג'אנגו נמרח, פומפוזי ואפילו משעמם לפרקים. ההנאה העסיסית והבלתי מוסתרת של לאונרדו די-קפריו מכך שנתנו לו סוף סוף לשחק את הנבל מצילה כמה סצינות פה ושם, אבל ככלל הסרט מאד מאכזב. בייחוד כשקל לראות את הרגעים שבהם טרנטינו ממחזר את עצמו לעייפה. שניהם מעוררים תהייה אם תהילתו של הקוונטין כבר מאחוריו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפרופו "שמונת השנואים" (שלא ראיתי) ונושא המאמר הזה - כלי נגינה וינטג' - הנה אנקדוטה משעשעת אך מצמררת: הסרט כולל סצנה שבה קורט ראסל מנפץ בכעס גיטרה אקוסטית. לצורך הצילומים, טרנטינו השיג בהשאלה גיטרה אותנטית ועתיקה (בת כמעט 150 שנה) מיצרנית הגיטרות "מרטין", שתתאים תקופתית לסרט. התכנית היתה שלצורך רגע הניפוץ ישתמשו בגיטרה חלופית, אבל משהו השתבש, וראסל ניפץ לחתיכות את הכלי הנדיר. עוד פרטים כאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שיט, זה קורט ראסל! (שומעים את האסימון נופל עד וואיומינג) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, שמעתי את הסיפור הזה. וטרנטינו קיבל את התגובה האותנטית שלו, הממזר חסר הכבוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מזמן גיליתי שה-Therevox הנ"ל מתבסס בצורת הנגינה עליו (טבעת ושני חוטים) על כלי נגינה חשמלי ממש עתיק - מ-1928 - בשם "אונדה מרטנו" (Ondes Martenot). הדגמה כאן, ופרטים כאן: Ondes Martenot [Wikipedia]. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק למה לעזאזל צריך את החוט והטבעת ב-Therevox הזה? ממה שנראה בסרטון, השימוש היחידי שלו היא כנראה לאפשר לנגן לעשות וויברטו על מקלדת, על ידי הרעדת הטבעת. פתרון הנדסי ממש מופרך, לעניות דעתי. מי מנהל הפרוייקט שאישר את זה? 1 משפט שמבקש שיוצא מהקשרו בקונטקסטים מאד מפוקפקים ברשת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתמול פגשתי את אלברט פיאמנטה, שהיה המעבד המוזיקלי של "לך איתה" בביצוע הנ"ל, ושאלתי אותו על השיר. מסתבר שהאורגן הוא דווקא כן המונד אמיתי, והנגן הוא יעקב נגר ז"ל, שלדברי פיאמנטה, היה הבעלים הראשון של המונד בארץ. נגר ניגן עוד קודם לכן עם אריק איינשטיין בתקליט "פוזי", ואפשר לשמוע אותו על האורגן ב"היה היה". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמנם באיחור של עשור - אבל אני תהיתי בעבר כנ"ל זה בהחלט אורגן המונד. אני חי בארה"ב ויש המון כאלה בסביבתי. הסאונד שאנחנו שומעים כאן הוא המונד ללא רמקול לזלי (או אם ליעקב נגר היה במקרה כפתור שליטת לזלי על האורגן שהיה בו מצב STOP חוץ מה-Chorale שהוא מצב מהירות נמוכה, או מצב Tremolo של מצב מהירות גבוהה של סיבובי השופר והתוף שמסתובבים בתוך הרמקול ויוצרים את הסאונד הידוע יותר של ההמונד. אני בתאחלס מתרשם שהוא בחר לנגן את השיר הזה בסאונד ללא תנועת לזלי באופן מכוון. כמובן זה עניין של טעם, אבל אני תמיד יותר אהבתי את הסאונד הזה (שג'ימי סמית', אורגניסט הג'אז הידוע תמיד ניגן בו) או את הסאונד האיטי של הלזלי (כמו שטוני בנקס מג'נסיס ניגן) - ככה שומעים הרבה יותר ברור מה הנגן מנגן. בהרבה מקרים לטעמי, בשימוש אינטנסיבי במהירות הגבוהה של הלזלי נוצר עומס מיותר עם שאר הכלים ובמיוחד עם קולות זמרים שהויברציות המהירות של הלזלי מתנגשות בהם. שומעים את ההתנגשויות האלה הרבה פעמים גם במוזיקה ישראלית כבר משנות ה-70 ובטח בשני עשורים האחרונים שה-Nordים נמצאים בכל מקום... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לרגע קצר חשבתי שהקישור יהיה לפתיחת הסדרה 'היה היה' עם הטוקטה ופוגה של באך... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המאמר יצא ארוך, אז הנה כמה דברים צדדיים ששמרתי לתגובות. הצחיק אותי לגלות שאפילו בנושא לכאורה נייטרלי כמו פנדר רודס, דיון באינטרנט יכול להידרדר עד כדי הטחת עלבונות (נתקלתי ב"נאצי"), ולהגיע לוויכוחים על סוציאליזם מול שוק חופשי. עם זאת, כמעט כל האנשים שהייתי אתם במגע לצורך הכנת המאמר שיתפו פעולה בשמחה ומיד. יצוינו במיוחד אלונה טוראל ויוני רכטר, שני אנשים נחמדים וצנועים באופן יוצא דופן. הנה כמה קטעי רודס מיוטיוב שנשארו על רצפת חדר העריכה של קונצרן "האייל הקורא": - מוזיקה קלאסית (דביסי) מנוגנת על רודס. מעניין. - אם אלונה טוראל נגנה במנגינת הפתיחה של "רגע עם דודלי", אז יוני רכטר הלחין וניגן רודס (אני מרשה לעצמי לנחש שזה הוא) במנגינת הפתיחה של 'רחוב סומסום'. - הנה בחור שארגן לעצמו חדר עם רודס סימן 7, סימן 2, סימן 1 וגם nord, ומשווה ביניהם. - אחד האלבומים שאני הכי אוהב הוא אלבום נשכח יחסית של ג'ון מקלפלין בשם music spoken here. הקלידנית המרכזית שם היא קטיה לבק, אשתו דאז של מקלפלין, שמנגנת על סינקלוויר, אבל לצידה יש גם פנדריסט בשם פרנסואה קוטריה שמנגן נפלא. הנה קטע שלהם מהופעה; הסולו רודס מתחיל בערך ב-4:40, וזה שבתקליט הרבה יותר יפה. הבחור שבין ברנדסטטר להרבי הנקוק בתמונה הלפני-אחרונה הוא ג'ייק סימפסון, הטכנאי הראשי של הרודס החדש. בנוסף לעבודה הזו שלו סימפסון הנ"ל הוא גם זמר, שמסתבר שזכה בתחרות כשרונות טלוויזיונית שארגנה אופרה וינפרי. באחת התוכניות שלה אחרי הזכייה וינפרי הכינה לו הפתעה שכדאי לראות. זה גם המקום להודות לאיתי רוזנבאום, חבר יקר, על עזרה בהכנת המאמר. פה נסגר מעגל, כי אני חושב שהרודס הראשון שראיתי במו-עיני היה זה שהוא ניגן עליו בהופעה של הרכב הג'אז "צליל שכן" ז"ל, אלילי נעוריי, בסביבות 1987. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מרגיש כמו אלונה טוראל. הקלידים נשמעים לי רודס אבל במצב מאוד "חד". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני די בטוח שזאת אכן אלונה טוראל על הפסנתר ב"דלת הקסמים" - סגנון הנגינה, התקופה והזמרת (חוה אלברשטיין, ששיתפה אתה פעולה הרבה) מתאימים בול, ויש לי גם איזשהו זיכרון עמום שקראתי / שמעתי על העובדה הזו במפורש. אבל הפסנתר נשמע לי כמו פסנתר אקוסטי רגיל לחלוטין, ולא פנדר רודס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מזכיר לפעמים את "בית השמש העולה" של האנימלס (?), אבל זה לא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן ולא. הנה סיפורו המפותל של השיר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוג הוא כלי הרבה יותר ורסטילי מפנדר רודס. אפשר להפיק ממנו הרבה צלילים שונים זה מזה, כך שאין לו באמת "צליל ייחודי", באותו המובן שלרודס יש. אבל אם כבר שאלת, אני אפרט (כל המאמר הזה הוא בעצם תשובה מפורטת לשאלה של ירדן מתגובה 192498...). הלהיט הגדול הראשון בביצוע מוג היה התקליט Switched-on Bach מ-1968, של הקלידן וולטר קרלוס (שאחרי שעבר ניתוח לשינוי מין, הפך לקלידנית וונדי קרלוס). הנה עמוד עם מידע על התקליט וגם עם דוגמאות צליל שממחישות את טווח הגוונים של הסינתסייזר הזה - כל מה ששומעים זה מוג. עוד מישהו שהתפרסם בערך באותה התקופה בזכות ביצועי מוג למוזיקה קלאסית זה איסאו טומיטה היפני. ישראלים בני הדור שלך ושלי מכירים אותו דרך אות הפתיחה של "מקהלה עליזה" ברדיו (מתוך "תמונות בתערוכה" של מוסורגסקי), ודרך אות הפתיחה של "תצפית" בטלוויזיה (מתוך הסימפוניה החמישית של פרוקופייב). יש סולו מוג יחסית מפורסם בסוף השיר Lucky Man של אמרסון לייק ופאלמר. לסטיווי וונדר היתה תקופה באמצע שנות השבעים שהוא היה מנגן את תפקידי הבס במוג, למשל בBoogie On Reggae Woman. הנה צ'יק קוריאה בסולו מוג אופייני מאותה התקופה (המוג מונח על קלווינט שמונח על פנדר רודס). עוד סינתסייזרים בני אותה התקופה הם ה-ARP, ה-Oberheim וה-Prophet 5 (האחרון היה כבר פוליפוני, כלומר איפשר לנגן יותר מצליל אחד בו זמנית). אני לא יודע להבדיל משמיעה ביניהם, אבל אולי יש כאלה שכן. לא ידוע לי על תפקיד מוג בשיר ישראלי מפורסם. הרבה בזכות דריו מלכי, הקלידן של להקת "ברוש", הפרופט 5 זכה להיות מוקלט לא מעט בארץ. אפשר לשמוע אותו ב"כלים שלובים" של גידי גוב (למשל בין המילים "כמו" ו"כלים שלובים", ב-1:26), בפתיחה של "התעוררות" של שם טוב לוי, ובכמה מהקטעים מ"אלבום משפחתי" שלו ושל גרוניך (למשל ב"הלב נפתח"). באלבום הנשכח "קצה השדה" מנוגנים כל תפקידי הבס על-ידי איזשהו סינתסייזר, דבר מאד לא אופייני לארץ ולתקופה (1977), אבל אני לא יודע איזה. רזי בן עזר כתב פעם פוסט יפה על הסינתסייזר הראשון שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שבולט באוזני ברבים מצלילי המוג (בפרט בריקוד האפרוחים של טומיטה) הוא ההתפתחות בזמן של הצליל, ש"נפתח" ו"נסגר" באופן שניכר לאוזן, גורם לצליל בודד להוות מיקרו-מנגינה, ואני לא יודע למה אבל גורם לי לחשוב על עיגול (אולי הסימטריה בין הפתיחה לסגירה?) - יובל, אתה מוזמן לדייק אותי. אני לא יודע עד כמה זה נפוץ או נדיר בשימוש בסינתיסייזרים מאוחרים יותר (יובל?), אבל אם זה לא מאוד נפוץ, אז מוצאת חן בעיני המחווה לזה מאמצע האייטיז שהבחנתי בה היום, כששמעתי בפעם המיליון את Everything She Wants, שיר שבזתי לו בנעורי כמו קיבוצניק סנוב טוב אבל היום אני מעריך אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שקראת "התפתחות בזמן של הצליל" נקרא "מעטפת". בד"כ כשאומרים מעטפת, מתכוונים לכמה מהר ואיך בדיוק צליל מתפתח ודועך מבחינת העוצמה שלו, ראה Envelope (music) [Wikipedia]. אבל אפשר לשלוט גם על מרכיבים אחרים של הצליל כפונקציה של הזמן מההתחלה שלו, ראה למשל כאן. בהרבה מצלילי המוג המעטפת אכן שותפה מרכזית בקביעת הצבע, וריקוד האפרוחים של טומיטה הוא דוגמה טובה, אבל למיטב ידיעתי משחק עם המעטפת לא היה טריק אופייני או ייחודי למוג - יש הרבה צלילי מוג בלי מעטפת מתוחכמת (למשל ELP וצ'יק קוריאה בפסקה השלישית בתגובה 555376), ויש צלילים בסינתסייזרים שאינם מוג שבהם המעטפת קריטית (פרופט 5, DX7). ב-Everything She Wants אני שומע בעיקר שימוש (לא טריוויאלי) במעטפת לא של העוצמה, גם בצליל הסינתי של הבס וגם של האקורדים. לדעתי הסאונד שם הוא לא מחווה לצלילי מוג ישנים יותר, אלא מייצג טיפוסי של התקופה (סטייל יוריתמיקס, אולטרווקס וכו'). אם כבר הזכרת הערכה מאוחרת לשירים של וואהם שבזנו להם בנעורינו, אני חייב לשים על השולחן את Wake Me Up Before You Go-Go - הבסיסט, דיון אסטוס, עושה שם עבודה מדהימה (למשל בסביבות 2:00), והשיר כולו הוא פופ מושלם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני כמה ימים נתקלתי בסרט התיעודי Cry Baby: The Pedal That Rocks The World, שסוקר יפה את ההיסטוריה של אפקט ה"ואה-ואה" (Wah Wah, ידוע גם בשם Cry Baby). למי שלא מכיר, מדובר בדוושת אפקט שמפעילים עם הרגל, ושמשנה את גוון הצליל של הכלי (כמעט תמיד גיטרה) בהתאם לזווית הדוושה. הצליל שמתקבל מזכיר את האפקט של עמעם (mute) על חצוצרה, וגם קצת דיבור אנושי. הדוגמא ההכי מפורסמת, אולי, של גיטרה עם ואה-ואה היא הפתיחה של Voodoo Child של הנדריקס. מאזיני רדיו ישראלים יכירו גם את אות התוכנית "בילוי היום" של מולי שפירא (שהוא חידוש, כבר די ישן, של סטילי דן לקטע East St. Louis Toodle-Oo של דיוק אלינגטון), ואת המנגינה של הסרט "שאפט" שמתנגנת ברקע של דיווחי התנועה בגל"ץ, כמדומני. השיר העברי היחידי שעולה לי לראש עם ואה-ואה ברור הוא "חשמל זורם בכפות ידיך" של רותי נבון: יש גיטרת ואה-ואה לאורך כל השיר, אבל האפקט בולט במיוחד בסולו השני, ב-2:23; לא הצלחתי לברר מי ניגן, אבל אני מהמר שזה חיים רומנו. בשנות השבעים שודרה בטלוויזיה הישראלית תוכנית לחינוך לזהירות בדרכים שבמנגינה שלה היה ואה-ואה; המנגינה עומדת לי על קצה הלשון, אבל אני לא מצליח להיזכר בה. כאמור, ואה-ואה מחברים כמעט רק לגיטרה, אבל סטיווי וונדר, למשל, חיבר ואה-ואה (או ביתר דיוק, אפקט Auto Wah) לקלווינט שלו ב-Higher Ground. למדתי מהסרט שההיסטוריה של הוואה-ואה מזכירה את זו של הפנדר רודס: האפקט הומצא באמצע שנות השישים, תור הזהב שלו היה בסוף שנות השישים ובשנות השבעים, הוא נזנח בשנות השמונים אבל זכה לפריחה מחודשת בשנות התשעים והאלפיים. הסרט עשוי יפה מאד (הרבה יותר טוב מסרט דומה על אפקט ה-fuzz, שראיתי פעם), אז למי שמתעניין בנושאים האלה ויש לו 57 דקות פנויות - מומלץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דומני שב'שיר מספר 8' של אריק איינשטיין יש וואה וואה דומיננטי (מדי?) לאורך כל השיר. בהיסטוריה של הרוק הלועזי יש מלא דוגמאות ידועות, מקלפטון והנדריקס עד סלאש, אז מיותר אפילו להתחיל לזרוק שמות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, יש הרבה וואה וואה ב"שיר מספר שמונה". (ואני לא יכול להתאפק: אם מיותר להתחיל לזרוק שמות, למה התחלת לזרוק שמות?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(מסנגר על הפונז: זו הוכחה שלו עבור הדיוטות.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(יפ) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל - מגניב לאללה! אחלה גימיק. בקשר לאיכות ולסאונד, יש לי כמה תהיות. כל הריפים עם דיסטורשן גבוה ופידבק לא אומרים כלום (או מעט מאד), כי הם ממילא מעוותים את הצליל המקורי ללא הכר. המבחן האמיתי לסאונד הם צלילים נקיים יותר, וכאלה לא שומעים כמעט בקליפ, בטח לא באיכות שניתן לומר לגביה משהו1. ומדד נוסף לאיכות גיטרה, זה למשל שהיא שומרת על כיוון ולא משנה אותו כל הזמן. מאחר וחלק ממה שמשנה כיוון אלה כל מיני התרחבויות והתכווצויות של החומר בגלל חום, לחץ, משקל, לחות וכדומה, אני בכלל לא בטוח שהקרטון הזה יהיה הכי יציב בעולם. מצד שני, יש גם גיטרות בלי גוף בכלל. 1 טוב, ברור שאלה שמופיעים בקליפ מתלהבים, סה"כ זה קליפ פרסומת, לחברת הקרטונים או לפנדר או לשתיהן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גיטרה עשויה מעפרונות צבעוניים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אתמול וביום חמישי הייתי בשתי הופעות של כוורת. היה פנטסטי, בייחוד אתמול, כשישבתי קרוב מאד לבמה והרגשתי לגמרי "בפנים". כתבתי פעם במקום אחר על איך הופעות שאני הולך אליהן היום כבר לא מטלטלות אותי כמו פעם. ובכן, לא עוד: במשך שעתיים ורבע היה לי חיוך מרוח על הפרצוף, ואפילו עכשיו, יום אחרי, אני עדיין באופוריה. ללא ספק נעשה פה צדק היסטורי - תיקון לפאשלות העבר שלי, שבגללן לא ראיתי את כוורת באף אחד מהאיחודים הקודמים. זה נשמע קלישאה, אבל בעיניי כוורת היא דוגמא לשלם שהוא גדול מסך חלקיו. ראיתי הרבה פעמים תתי-קבוצות של כוורת בהופעה, אבל אין מה להשוות את הסך-הכל שלהן למה שחוויתי אתמול. לעניין של מאמר זה: יוני רכטר ניגן רוב ההופעה בפנדר רודס אמיתי (stage Mark II, עם 73 קלידים), שלא כמו צ'יק קוריאה בהופעה האחרונה שלו בארץ, שצלילי הרודס שלו בקעו מ-Motif של ימאהה. את תפקידי הפסנתר האקוסטי - גם הצליל הרגיל וגם ה"הונקי-טונק" (כמו בסולואים שלו ב"יוסי מה נשמע" וב"שיר המחירון") - יוני רכטר ניגן על מקלדת דיגיטלית Roland V-Piano, שנשמעה מעולה. כידוע, שבעת המופלאים היו מתוגברים בחמישה נגנים נוספים, ואחד מהם - עידו זלזניק - ניגן על Nord ועל Motif את תפקידי ההמונד ועוד כל מיני. כמה נקודות נוספות: - אני מאחל מוות איטי בייסורים קשים לבחור שישב/עמד כמה שורות לפניי בהופעה של יום ה', ושהסתיר לי את כל אמצע הבמה במהלך חלקים נכבדים מההופעה עם האייפד שהניף מעל ראשו, בשביל לצלם. גם כשהחלאה הנ"ל הואיל בטובו להוריד את האייפד, הכמויות של הסמארטפונים המצלמים שהבהבו ביני לבין הבמה (הייתי בשורה עשרים ומשהו) הטרידו מאד. - כוורת ידועה לשימצה בפיקשושים שלהם בהגיית אותיות השימוש (נדמה לי שדיברנו על זה איפשהו באייל, אבל אני לא מוצא). הם לא תיקנו שום דבר לכבוד ההופעה, כולל לא את ה-false positive בהגיית ו"ו החיבור בשורה "ולראות אותם רוקדים זה משגע" (מתוך "הבלדה על ארי ודרצ'י"). - רק אתמול קלטתי שבעצם בכל הדיסקוגרפיה של כוורת, אלון אולארצ'יק הוא היחיד מבין חברי הלהקה שלא שר סולו באף שיר (אם לא מחשיבים את הדיקלום הקצרצר שלו בפתיחה של "נחמד"). בהופעה הוא שר סולו רק ב"היא הולכת בדרכים", במסגרת הטעימות מקריירות הסולו הפוסט-כוורתיות של החברים, אבל כמובן שר קולות רקע לאורך כל ההופעה. קלפטר, להבדיל, בכלל (או כמעט בכלל) לא שר קולות רקע, ושר סולו רק ב"צליל מכוון". זה כנראה בגלל שהוא לא במצב גופני מזהיר - הוא ישב כל ההופעה, וגם את "צליל מכוון" הוא שר קווארטה מתחת הסולם הרגיל שלו (מי מינור במקום לה מינור) - אבל עדיין שיחק אותה עם דמות "הזקן" במערכון שלפני שיר המכולת. - תשובה סופית ומוסמכת לשאלה הראשונה של ירדן מתגובה 587759: זה דני סנדרסון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהמשך ל"נקודה הנוספת" הראשונה: נעה אסטרייכר מדווחת ב"הארץ" שבהופעה של כריס רוק ביד אליהו בשבוע שעבר נאסר להשתמש בטלפונים סלולריים. על הכרטיסים נכתב: "הקהל יתבקש להכניס את המכשירים לנרתיקים אטומים אשר יחולקו על ידי דיילים בכניסה לאולם, ויוכלו להיפתח מחדש עם סיום המופע. לקוח אשר ייתפס עם מכשיר סלולרי בשטח המופע יתבקש לעזוב את האולם וכספו לא יוחזר." לדברי אסטרייכר, "מכל ההופעות החיות שהייתי בהן בשנים האחרונות, יצאתי תמיד כשאני מותשת מהמלחמה הבלתי פוסקת במניפי־הסמארטפונים. במועדון "בארבי", למשל, אי אפשר לראות את הבמה מבעד ליער המכשירים". אולם בהופעה של כריס רוק, "מתגלה חוויה נדירה: בן אדם עולה על במה, מוקף באלפי צופים שיושבים באולם חשוך, וכולם מקשיבים וצוחקים במקומות הנכונים. איש לא נראה מוטרד מכך שהחוויה לא תעלה לפייסבוק או לענן — אלא רק לאפליקציה המפוקפקת ששמה הזיכרון האנושי." הלוואי שהאיסור הזה יוחל בכל ההופעות בארץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתמול בהופעה של מארון 5 בפארק הירקון טירוף הצילום בטלפונים נסק לגבהים שלא הכרתי. מצד אחד, אני לא מצליח להבין את מי שמעדיף לראות את ההופעה דרך ריבוע קטן שהוא מחזיק ביד, במקום להסתכל במה שקורה מציאות (מה גם שלא הולך להיות חסר תיעוד של סרטונים מההופעה ברשתות החברתיות). מצד שני, לפחות עבור אנשים מסוימים נפל לי אסימון: הם אולי משתמשים בטלפון בתור שילוב של פריסקופ וטלסקופ, כי מפאת גבהם, הם לא היו רואים אחרת כלום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נחמד, כצפוי, וחוויה מוצלחת לילדים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תעלומה מוזיקלית מלבבת שמצאתי אצל ערן דינר - אספנים מצאו את הסינגל הראשון של ג'קי מקייטן ותוהים מי נותן את השתוללות הסינתיסייזר הכייפית בסוף: אפילו המעבד בני נגרי, שפנו אליו, לא זוכר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואו, אכן חתיכת השתוללות, עם סאונד סינתי אנלוגי שמן של שנות השבעים. מה שכן, שומעים שם את אחת הבעיות של סינתים מהתקופה הזו - הוא לא מכוון! זה בולט בצליל הארוך הראשון, ב-0:22. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה. התיפוף נשמע לי מרשים אף הוא (לא שאני מבין הרבה בזה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בולא היה בינינו אלא זוהר מנגן אורגן בצליל שמתחיל קצת חריג, ובאזור 1:36 מתחיל להישמע כאילו הוא עובר התעללות, משהו שהייתי מצפה לשמוע מאיינשורצנדה נויבאוטן יותר מאשר אצל צילה דגן. לא יודע מי ניגן, אלברט פיאמנטה עיבד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מנחש שזה יעקב נגר מנגן באורגן המונד אמיתי. ראה את הפתיל שמתחיל בתגובה 554226. אפרופו "ולא היה ביננו אלא זוהר", אולי אתה תוכל לעזור לי: לפני שנה-שנתיים שמעתי אותו ברדיו (נדמה לי שבתכנית של רוני ידידיה) בביצוע שנשמע מתחילת שנות השבעים, אבל עם סיטאר דומיננטי. מה הסיפור מאחורי הביצוע הזה? לא מצאתי אותו אז ברשת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מכיר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק! תודה רבה על הפיצוח. אז נפלתי בפח כשחשבתי שזה ביצוע מתחילת שנות השבעים. מה שבעיקר הטעה אותי, כנראה, זה האורגן הוינטג'י, שעכשיו אני קורא שמנגן עליו קותימן. בדיוק שלשום הייתי בהופעה שלו והוא אכן ניגן על סינתי יוניווקס עתיק ואיזשהו אורגן ישן וחבוט שלא זיהיתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הביצוע (והעיבוד) הזה מאוד משמח מוזיקלית, אך מעציב מילולית כי קרולינה כוללת עוד שני בתים בשיר שצילה דגן בחרה להשמיט. בדיוק הבתים שמטילים צל כבד על אותו זוהר. ואם כבר אהבה נכזבת של לאה גולדברג, האם כבר הדבקתי פה פעם את הלחן היפה של תמר קפלנסקי ל"בהרי ירושלים"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תענוג מהמילה הראשונה עד האחרונה (ועלי עוד לקרוא את כל התגובות ולחרוש בלינקים). הקטע שהכי אהבתי - כשאלונה טוראל מתארת את הקשר שלה עם הרודס. תודה רבה!!! מעניין כמה כלים פעילים יש היום בעולם ואיך מתנהג במחיר שלהם בשוק המשומשות. לפי האתר הראשי, מחיר כלי שעובד נע בין 1-2K דולר. בארץ זה סביב ה-10K שקל. אתה מתאר כיצד היו שנים שהרודס נמכרו בפרוטות. ככל הידוע יוצרו כ-250K כלים בסה"כ ומעניין כמה שרדו. אפשר לשער שבעתיד המחיר יזנק. מצד שני - אפשר לתחזק את הרודס לנצח אז לך תדע ;-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה רבה על המחמאות. כיף לשמוע. באמת שאלה טובה, כמה כלים תקינים עדיין מסתובבים בעולם. לא יודע את התשובה. כפי שכתבתי איפשהו למעלה, חברת Vintage Vibe מייצרת מזה כמה שנים גירסה שלה לרודס, שנשמעת נהדר ואומרים שגם מרגישה מעולה, כך שאני לא חושב שהכלי בסכנת הכחדה. גם הטכנולוגיה של דגימות הסאונד התקדמה אפילו עוד מאז כתיבת המאמר - ל-Keyscape, למשל, יש ספריית פסנתרים פנטסטית, עם דגימות רודס מעולות. אני מכיר לפחות פריק רציני אחד של רודס, שבכל זאת לוקח להופעות לפטופ עם keyscape (ומקלדת שליטה, כמובן) במקום אחד מהרודסים האמיתיים שלו. גם הוד רודסיותו, צ'יק קוריאה, משתמש (בלפחות חלק מההופעות שלו) ברודס דגום. אז אולי הביקוש לרודס קלאסי-פיזי לא יעלה במיוחד, והמחירים לאו דווקא יזנקו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלונה טוראל נפטרה במפתיע אתמול, בגיל 75. היא היתה מוזיקאית נהדרת, שפעלה בהצלחה מלאה בשלושה עולמות מוזיקליים: שירי ארץ ישראל, ג'ז, ורוק. בתור חלוצת הפנדר רודס בארץ היא הבינה אותו הבנה עמוקה. לצערי כבר לא אגשים חלום שהיה לי, לקחת אצלה כמה שיעורי נגינה. הנה היא מנגנת רודס בולט (בפתיחה ובסולו) בשיר יפה אבל לא מוכר של דורי בן זאב - "א.ה.ב.ה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכשיר שבנה דון בוקלה Buchla בשנות ה-60. בוקלה לא רצה פירסום, לא כסף, לא תהילה, רק להתעסק במוזיקה אלקטרונית ולבנות את הסינתסייזר שנראה כמו מרכזיית הטלפונים של לילי טומלין. סוזאן צ'יאני, חברה של בוקלה, הייתה מחלוצות המוזיקה האלקטרונית, הייתה מועמדת לכמה פרסי גראמי אבל התפרסמה עם הבוקלה שלה והמוזיקה/צלילים שכתבה לפירסומות של הרבה חברות כמו הבועות התוססות של קוקה קולה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התחייה של הרודס שתוארה במאמר היא נחלת העבר - כבר כמה שנים טובות שרודס סימן 7 לא מיוצר. אבל סימן 8 מגיע! מוזיקאי בריטי בשם דן גולדמן (שהוא לא אחר מ-goldphinga שהזכרתי בתגובה 563015) עומד בראש הפרויקט של הדגם החדש, שעושה רושם שהולך להיות הרולס-רויס של הרודסים. פרטים ב-rhodesmusic.com. המעוניינים צריכים להיות בעלי כיסים עמוקים, כי הדגם הזול ביותר עולה כמעט 10,000 דולר. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |