יוקר המחיה, בין עזה לתל-השומר 3262
''חיים יקרים'', סרטו התיעודי של שלומי אלדר, מספר על תינוק עזתי חולה שרופאים ישראלים נלחמו על חייו, לא רחוק בזמן ובמקום ממבצע ''עופרת יצוקה''. סיפור אנושי קטן, אבסורד קיומי עצום. הכול ידוע, ובכל זאת צריך לראות כדי להאמין.
מתוך כרזת הסרט
על "חיים יקרים" כבר נכתב לא מעט מאז הוצג לראשונה ביולי האחרון בפסטיבל הסרטים בירושלים, וזכה שם לפרסים. מאז הוא הוקרן בסינמטקים בארץ ובפסטיבלים בעולם, ונרכש לשידור בארה"ב על־ידי רשת HBO. יש להניח שבתוך זמן לא רב הוא יוצג בקולנועים בארץ ואחר־כך בטלוויזיה, או ישירות בטלוויזיה. פוטנציאל התגובות והדיונים שהסרט מעורר הוא בלתי־נדלה. טמונה בכך סכנה שרבים "ידעו כבר את כל הסרט" (או יחשבו שהם יודעים) עוד לפני שצפו בו, רק מההד התקשורתי. כך קרה, במידה מסוימת, ל"ואלס עם באשיר". כעת יש הזדמנות לצפות בו עם מינימום דעות קדומות, בין הרעש התקשורתי הקודם לרעש העתיד לבוא: עד ה-‏25 באוקטובר הוא יוצג בסינמטק תל־אביב.

היה בחדשות

חלקים חשובים מעלילת הסרט כבר הופיעו במהדורות החדשות בטלוויזיה; הדיווח הטלוויזיוני משולב בסרט, והוא בעצם הניע את האירועים שהסרט מתעד. מדובר במוחמד אבו מוסטפה, תינוק מרצועת עזה שאושפז בבית החולים שיבא (תל־השומר) בשל מחלה גנטית, שללא טיפול מתים ממנה בתוך כשנה. הוריו הם קרובי משפחה, ושתיים מאחיותיו כבר נפטרו מהמחלה; יש לו שתי אחיות ואח נוסף בריאים. רופאו, ד"ר רז סומך, ביקש לטפל בו בהשתלת מוח עצם, אך לשם כך נדרשו 55,000 דולר. כדי לגייס סכום זה הוא פנה לשלומי אלדר, ששידר כתבה בטלוויזיה, ואכן הסכום גוייס במהרה, ובדרך דרמטית ומפתיעה יותר מהמצופה. המשך הטיפול היה כרוך בקשיים לוגיסטיים ורפואיים, ובמאמצים כבירים של המשפחה, של הצוות הרפואי (במיוחד אותו ד"ר סומך), וגם של אלדר – בהנעת גלגלי התקשורת ובהפעלת קשריו ברצועה.

אם כל זה כבר שודר בטלוויזיה, מה נשאר לסרט להוסיף? נשאר לטוות את רצף הסיפור ולתת נפח לדמויות, כך שמלוא עוצמתו של הסיפור נגלית. כמו כן, מתברר שבעלילה עוד היו תפניות דרמטיות; זה אמנם סרט תיעודי, אבל אם לא יודעים מה יקרה בסוף (ובאמצע) זה גם סרט מתח, ומדוע לא לצפות בו (גם) כך? למי ששונא ספוילרים, זו עוד סיבה להקדים ולצפות בו (ובדיון מתחת מאמר זה יש מקום לאזהרות ספוילרים).

מיהן הדמויות הנגלות בסרט? שלומי אלדר עצמו נע בין התיעוד לבין מעורבות בסיפור ובחיי גיבוריו. הוא מרבה לדבר על עצמו, אבל בסופו של דבר לא גונב את ההצגה ומשכיל להציג את עצמו באופן צנוע. מוחמד הוא תינוק חמוד להפליא, אפילו בין תינוקות. אצל ד"ר סומך בולט חיוך ענק תמידי שנראה כמעט אובססיבי, כאמצעי לשדר אופטימיות וטוב־לב ללא גבול; במעשיו הוא מראה שהחיוך לא מזויף, ואי אפשר שלא להסכים עם אלדר, שבכתוביות ההקדשה מתאר אותו כ"מלאך בין אנשים".

הגיבורים הגדולים של הסרט בעיניי, לפחות במובן הדרמטי־קולנועי, הם הוריו של מוחמד, ראידה ופאוזי אבו מוסטפה. הם רחוקים מלהיות גיבורים במובן הרגיל של המילה – הם "אנשים רגילים" שנקלעו למצב מיוחד ומבלבל מבחינות רבות, ומגיבים לו כמו אנשים רגילים. חיי תינוקם תלויים על בלימה והם נזקקים לעזרת אנשים ומוסדות בארץ שהם ראו בה אויב. אותה ארץ ואותם אנשים הם גם אויב וגם מציל. מאידך, בני עמם – שבגלל אותה טלוויזיה ואותן מהדורות חדשות יודעים על הסיפור – לא מקבלים כולם באהדה את ההזדקקות שלהם לעזרה ישראלית. בין דרמה רפואית, לוגיסטית ופוליטית אחת לשנייה הם (וקרוביהם שבאים לצורך הטיפול) מביטים בסגנון החיים שלנו שכה זר להם (פנסי רחוב! דשא!). הם גם צריכים להיחשף למצלמה, ומן הסתם אינם יכולים לסרב, הרי היא המניעה את גלגלי ההצלה של בנם. חשיפה כזו היא מאתגרת לכל "איש פשוט", וכאן גם ברור לנו ולהם שדרך המצלמה הזו מסתכל עם שלם אחד בעם שלם אחר ששני ההורים לכאורה מייצגים. כל המתחים האלו ניכרים אצל ראידה ופאוזי – כל אחד מהם בדרכו – לא במחוות דרמטיות גדולות, אלא באנושיות פשוטה שהלב יוצא אליה.

חיי יחיד, חיי רבים

הקוראים הנבונים בוודאי עלו כבר על הסוגיה הכללית יותר, אולי השאלה המוסרית, שעולה מהסיפור. הסרט לא מתבייש לומר אותה במפורש, יותר מפעם אחת, ובעצם כבר בשמו: מצד אחד, התגייסות כה גדולה של יחידים ושל מערכות בישראל למען חייו של תינוק אחד, ומצד שני, הקלות שבה הפגזים שלנו הרגו מאות בעזה, רבים מהם אזרחים ותינוקות כמו ראידה, פאוזי, ומוחמד (כאילו במיוחד בשביל הסרט, כמה חודשים לאחר שמוחמד השתחרר מהאשפוז והמשפחה חזרה לרצועה פרץ מבצע "עופרת יצוקה"). מצד אחד, אהדה למשפחה מצד עוברי אורח ישראלים בבית החולים; מצד שני, אדישות רגשית של רובנו להרג המסיבי במבצע. מצד אחד, חיים יקרים, מצד שני, חיים זולים.

איני מבקש לומר כאן, ונראה שגם הסרט אינו מבקש לומר, דבר על ההצדקה או האי־הצדקה שבמבצע. אפילו איני בטוח שאותה אדישות היא עניין שיש לגנותו. אבל המתח בין שני הצדדים זועק, אבסורדי, הזוי (כדברי כמה אנשים בסרט), וקשה מאוד להכיל אותו. הדבר קשה במיוחד למי שמרגיש את המתח בתוכו: שמצד אחד גם הוא היה נורא רוצה לעזור למשפחה, ובטוח שגם הוא אכן היה עוזר לה אילו הוא היה שם (ולא שזה רחוק; בין הצופים בוודאי יש גם כאלו שאכן לפחות עברו בסביבה והראו אהדה, או אף היו נכונים לתרום כסף לניתוח). ושמצד שני, המלחמה הזו כפויה עלינו, במידה רבה באשמת הצד שלהם, ואין לנו ברירה אלא להילחם אותה וגם להרוג חפים מפשע. רוב היהודים בישראל, אפשר להסיק, נמצאים בדיוק בשני המקומות האלו. גם אני.

יש שיאמרו שהעזרה של ישראלים למשפחה אינה אלא ניסיון שלנו להפגין – לעולם? לעזתים? לעצמנו? – שאנחנו כן טובים, למרות המלחמה האכזרית וההרג. טובים, ובפרט טובים יותר מהם. עד שלב מסוים אפשר גם להאשים אותנו בציניות (אולי אנחנו עוזרים לצרכי תעמולה?), או לפחות בצביעות. אבל האם לעשות טוב כדי להיראות טוב זה רע? יש שחושבים שביסודו של דבר זו הסיבה היחידה לעשות טוב. לרוב קשה להפריד בין עשיית טוב כדי להיראות טוב לבין עשיית טוב לשם שמיים. להרגשתי יש לישראלים רבים רצון חזק במיוחד לעזור לאותה משפחה בגלל שהיא עזתית, ובמידה רבה אכן כדי להוכיח או להפגין משהו. וגם מהכלל הזה אינני מוציא את עצמי. אבל לדעתי אין זה אלא עוד מנגנון שהופך אותנו לבאמת יותר טובים. אבל אם אנחנו באמת טובים בהתייחסות שלנו למשפחת אבו מוסטפה, אותו פער רק זועק חזק יותר.

האם אפשר לחרוג מעבר לאמירת "הזוי" ו"אבסורד", ולהישיר מבט – ולו מבט פילוסופי קר – לסוגיה המוסרית? אפשר ליישר את הפער המוסרי מצד אחד שלו, ולומר שבאמת לא היה צריך לעזור למשפחה – אם מכיוון שהיא מצד האויב, ואם בגלל שעם כל ההרג, ההתאמצות להציל תינוק אחד היא רגשנות טיפשית ובזבזנית. אני שמח שרובנו לא חושבים כך.

ואפשר ללכת לצד השני, ולומר שפשוט אסור לנו לירות באופן שמסכן חפים מפשע. יש כאלו שאכן חושבים כך, ואולי הם יצאו מהסרט בתחושת "עכשיו אתם רואים?". טיעונים בכיוון זה וטיעונים כנגדם כבר נטענו לעייפה, גם (ובמיוחד) באתר זה. ויש שיאמרו שזה לא עניין של כן ולא מוחלטים, אלא של מידתיות, ושב"עופרת יצוקה" השתוללנו יותר מדי. גם אם זה נכון, זה מקל על הדילמה באופן כמותי בלבד ולא פותר אותה: גם במבצעים עדינים יותר הרגנו לא מעט חפים מפשע, ולא מסתמנת דרך סבירה עבורנו למנוע זאת.

ואולי אין כאן באמת סתירה, אלא שתי סיטואציות לא דומות, שמחייבות החלטה מוסרית אחרת? הנה, מחד, שלושה בני אדם שהתייצבו לפתחנו בבקשת עזרה, בוודאי אינם מאיימים עלינו, ויש בידינו לעזור להם. במלחמה, מאידך, בני עמם תקפו אותנו, ירו על אזרחינו מתוך האזרחים שלהם, ושאר הנימוקים הידועים לכך שההרג בעזה היה מוצדק. מה בכלל הקשר בין הסיטואציות? אבל זה לא כל כך קל. אילו אתה חייל בטנק שצריך לירות על בית ברצועה, ויודע שנמצאת שם אותה המשפחה שראית בסרט והתאהבת בה, האם תוכל לירות? האם מוצדק לירות? האם שומה עליך לראות כל בית ובית כאילו גר בו מוחמד אבו מוסטפה, התינוק החמוד שכה הרבה הושקע כדי להביא אותו עד הלום? או שמא צריך לברך על כך שרוב האנשים בצד השני אנונימיים, ואינך יודע אפילו אם יש כאלו במקום פגיעת הפגז הבא שלך?

אין לי תשובה טובה. המוסר שלנו מבוסס במידה רבה על אי־ודאות, ובהקשר של עימותים קבוצתיים – על אנונימיות. הקללה בסרט שכזה היא שבירת האנונימיות – וזו, כמובן, הברכה שלו, הגדולה בהרבה. זה סרט מטלטל אינטלקטואלית ורגשית. אל תוותרו עליו.
קישורים
סינמטק תל־אביב - מועדי ההקרנה
ויקיפדיה - זהירות, הערך מכיל את כל עלילת הסרט
הארץ - ראיון עם אלדר בעקבות הסרט
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "קולנוע ואמנויות הבמה"

  • עתיד קודר
    המערכת • קולנוע ואמנויות הבמה • 11/1/12 • 27 תגובות
  • אגורה
    יהושע ניר • קולנוע ואמנויות הבמה • 30/7/11 • 23 תגובות
  • פו הדב נקלע למלחמה הקרה
    מאשה צור-גלוזמן • קולנוע ואמנויות הבמה • 11/4/10 • 23 תגובות

הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  אצל מוסטפה על הדשא • קונשטוק
  לועלם על תפטור כ''הזוי'' את מה שניתן להסביר עם קצת ציניות • טל כהן • 26 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • ירון • 8 תגובות בפתיל
  WIN WIN SITUATION • האייל החשוך
  דיסוננס בנאלי • אני ממחשב אחר
  בחיפוֹ • ירדן ניר-בוכבינדר
  ''חיים יקרים'' מתקרב לאוסקר • יובל נוב
  קריאה לאיילים! • ג'וד
  הסרט לצפיה ברשת • נועה ו
  (תל) השומר אחי • ירדן ניר-בוכבינדר

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים