 |
האימה משחררת | 3334 |  |
||||||||||
 |
|
 |
|||||||||||
 |
 |
פרסומים אחרונים במדור "טור אישי"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
כמין נספח, סקירה קצרה של היצירה האפוקליפטית שכן מצאתי בתרבות הישראלית. אז קודם כול, יש את "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן מ1984 (הדרך לעין חרוד [ויקיפדיה]). זה רומן דיסטופי ואפוקליפטי שעוסק בדיקטטורה צבאית לאומנית ואלימה בישראל, שרודפת את מתנגדיה הפוליטיים והרעיוניים. בעבר אולי היו יותר יצירות אפוקליפטיות. אני מכיר את "ישראל בשנת 2000" של ס' גולדפלוס מ1951 שמתאר התקוממות כללית של בעלי החיים נגד בני האדם בארץ, וכולל תיאורים מפורטים ומבהילים של קרבות ברחובות תל־אביב, ששמותיהם ותיאוריהם נתונים במפורש. מגוחך ונפלא. הוא כבר הוזכר בתגובות לדיון 1209. אבל כל אלה רק דוגמאות מהעבר. מה שעניין אותי במיוחד היתה יצירה אפוקליפטית בדור שלנו דווקא, כלומר מאז שנות השמונים ואילך. מצאתי מעט מאוד. היה בעיקר שימוש בנושאים אפוקליפטיים זרים; בסך הכול אנחנו צורכים ומושפעים מאוד מהתרבות האמריקאית, האירופית, ובכלל. השיר "שקיעתה של הזריחה" של רמי פורטיס משנת 1987 עוסק בהשמדה גרעינית, ונכתב בהשראת סרט אנימציה בריטי, על פי פורטיס. בסרט "קלרה הקדושה" של ארי פולמן ואורי סיון משנת 1996 (קלרה הקדושה [ויקיפדיה]), המבוסס על ספר של פבל קוהוט הצ'כי, מופיעה ברקע בטלוויזיה לעתים קרובות מגישת חדשות ומדברת על קטסרופות אפשריות כמו וירוס חדש או תקלה בכור גרעיני. לכל אורכו יש בסרט אוירת ציפיה דרוכה, או אפילו ייחול, לאיזה אסון או מהפכה שיבואו סוף סוף וישחררו את הדמויות ממסלול חייהם המתוכנן, המשעמם והבינוני. בסופו של דבר הסרט מגיע עד כדי להראות את תושבי העיירה עוזבים אותה במכוניותיהם, לאחר שנפוצו שמועות על רעידת אדמה שאמורה להתרחש בה. מעבר לקטסרטופות כנושא אוניברסלי או מטאפורי, קטסטרופות לאומיות יש רק ברמז. הסרט "ואלס עם באשיר", למשל, גם הוא של ארי פולמן מ2008 (ואלס עם באשיר [ויקיפדיה]), מתאר, בין השאר את חורבנה של ביירות במלחמת לבנון, אבל בכמה מהסצנות (הטיילת על החוף, או הטרמינל בנמל התעופה) הוא מציג את ביירות דומה בצורה מבהילה לתל־אביב או לישראל . לאחר כל הרמיזות והשימוש הזהיר בקטסטרופות זרות, הרשע היחיד בסדום שמצאתי היה שלומי שבן, בשירו "האזרח ה-1" מ2007. השיר מתאר חלום סוריאליסטי, חי ומעורר אימה על עיר ישראלית שנהרסה על ידי כך שהפכה בין לילה למחנה צבאי, שכל תושביה הפכו לחיילים (כמו בסרט זומבים קלאסי), והמספר-חולם נותר בה האזרח האחרון. |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מה עם "ויהי בוקר" של סייד קשוע? לא היית מתייחס אליו כאל ספרות-קטסטרופה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי אומרת שזו סוגת ''נבואות חורבן''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הספרות של סייד קשוע היא באמת סוג של קטסטרופה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון! האמת שחשבתי עליו, אבל שכחתי ממנו עוד לפני שהספקתי להוסיף אותו לרשימה שלי. לא קראתי אותו. אבל בניחוש, הייתי אומר שהחברה הערבית שונה לגמרי מהישראלית־יהודית. הוא אולי סיפור קטסטרופה אבל לא סיפור קטסטרופה "שלנו", אז הוא לא אומר הרבה על היחס שלנו לזה... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בספרות הישראלית המודרנית יש עוד דוגמאות שאני יכולה לחשוב עליהן: "מחפשים את גואלמן", אוסף הסיפורים של אמנון דנקנר מ1986. טוב, אלו אפוקליפסות מנקודת מבט יהודית חילונית מהצד השמאלי של המפה. גם בכל הספרים של אורלי קאסטל בלום יש ממד אפוקליפטי, וזה בלי קשר לנטיות פוליטיות. גם לאסי דיין כבמאי יש נטיות אפוקליפיות, גם אם הן לא תמיד גלויות לחלוטין, כמו לקרוא לגרוטסקה שלו "עם ישראל חי: שם זמני" או ב"סיפורי אגפא", לשים את השיר על יום הדין על רקע חיסול כללי של הדמויות. אני סבורה שאתה צודק אבל שהאפוקליפסה בתרבות היהודית בישראל מדברת לרוב בזמן עבר. אבל השואה היא באמת לא המייצג היחידי. קודם כל, התנ"ך נפתח עם שורה של סיפורים אפוקליפטיים כבר בחלק הראשון: הגירוש מגן עדן; המבול; הרס סדום ועמורה. ובהמשך, יש סיפורים רבים על הרס והשמדה בממדים מקומיים לצד התנבאויות למיניהן (אליהו? יחזקל? דניאל? איך-קראו-להוא-שנשא-פרוצה-לאישה?) אחר באים סיפורי חורבן המקדש במדרש (נדמה לי שביאליק פירסם אסופה שלהם). אחר כך באו סיפורי חורבן מאוד ראליסטיים מהתפוצות. בינהם שמשל "ייון מצולה" של נתן הנובר על הטבח באוקראינה. הייתי מוסיפה לכך את מסורת הקינה היהודית, ששולבה בתרבות ההנצחה הישראלית, משום שהיא מכילה תמיד ממד פלאסטי (בסגנון "לזכר שרופי קהילת אבג וגו"') זהו כנראה המאפיין השני בתרבות האפוקליפטית היהודית באלפיים השנים האחרונות, שהגורמים לה הם בני אנוש ושהיא מבוססת לרוב על אירועים אמיתיים. נוסיף לכך את הבדיחה הידועה על מהו התוכן המשותף לכל חגי ישראל: קמו עלינו להורגנו, שרדנו, עכשיו נאכל. (לא מדוייק, אבל חביב.) לסיכום אומר דבר כזה: יש לנו מסורת בריאה מאוד בעיני של התמודדות עם והכלה של אבל (על העבר) ופחד (מהעתיד). אני אצטט את דבריך מסוף המאמר "אבל כשיהיו לנו כל אלה, נוכל באמת לחזור ולצחוק קצת על עצמנו ועל פחדינו, בסוג ההומור שמאז ימי הגטו שכחנו שבכלל היה לנו. זה יהיה משחרר." וזו בדיוק הנקודה. ישראל ירשה מהתרבות היהודית מסורת מכובדת לא פחות של הומור וסאטירה, ולא בכדי עלה בדעתך שהתסריט האפוקליפטי הממוקם בישראל יעורר קודם כל גיחוך. כאלה אנחנו, וזה בסדר גמור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לגמרי מסכים איתך שביהדות באופן מסורתי יש המון עיסוק אפוקליפטי, ואולי האפוקליפסה התנ"כית היא אפילו התבנית להתייחסות לאפוקליפסה בתרבות המערבית בכלל (קטונתי). אבל אני חושב שאיבדנו את זה, לאחרונה, או לפחות הפסקנו לעסוק בזה בדור האחרון. ובעניין הסיכום היפה שלך, אני חושב שזה עניין של נקודת השקפה. לי ברור, בצורה עזה ואינטואיטיבית, שגם בעיסוק הישראלי בשואה וגם בעיסוק הישראלי בעתיד יש משהו מטורלל לגמרי. אבל זו השקפה סובייקטיבית בלבד, ואם את רואה זאת אחרת אין שום דבר שאני יכול להוסיף, חוץ מ"אשרייך" :) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ה"אפוקליפסה" המקורית היא "חזון יוחנן" שהצליח להכנס לברית החדשה. מסורת אחרית הימים היהודית התפתחה במידה רבה במקביל לזו הנוצרית. מלחמת גוג ומגוג מופיעה אצל שניהם, לדוגמה. השם "אפוקליפסה" עצמו לא קשור כלל לאחרית הימים (אם כבר מחפשים שם יווני מפוצץ: אסכטולוגיה [ויקיפדיה]). משמעותו היא פשוט "התגלות" או "חזון" (בד"כ בהקשר נבואי). לדוגמה, כאשר לארי וול רצה לתכנן את הגרסה השישית לשפת התכנות Perl [ויקיפדיה], הוא החל אמנם כמו כל איש מחשבים טוב עם סדרת מסמכי RFC (בקשת תגובות - Request For Comments), אבל משם זה התדרדר לסדרת מסמכים שהיוו את חזונו לשפה, ונקראו, כיאות Apocalypses. כמובן שרוב בני העם לא מבינים את הנביא, ולכן קם פרשן (דמיאן קונווי) וכתב שני סוגי מסמכים: בתחילה הוא כתב פרשנויות (Exegeses) לדברי הנביא. בהמשך הוא כתב סדרה של סיכומים (Synopses) שמהווים כיום את הפרשנות המוסמכת (בפועל: את המפרט של השפה). עכשיו אתם מבינים למה יש לפעמים מלחמות דת בין תכניתנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני עדיין מחכה לצלבן שיבוא, יכבוש את ממלכת פרל וישחרר את העולם מעולה של השפה המכוערת הזו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זיכרון עמום - ''אילו נוצחה ישראל'', ספר המתאר את נפילת ישראל בידי הערבים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, ב 67 ,ספר מפחיד, היה קרוב מדי בקריאה לפחדים האמיתיים שהיו לפני המלחמה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אסף שובל (אני חושב שכתב כאן בעבר) בטויסט על הספר הזה - הערבים מנחיתים מהלומה ניצחת, אבל ארה"ב מתערבת |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש ספר מהשנתיים-שלוש האחרונות שמתאר את החיים בישראל אחרי האפוקליפסה - ''הידרומניה'' של אסף גברון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש סיבה מאד מאד פשוטה וברורה מדוע סיפורי אסונות אינם נפוצים בארץ סיבה שאין לה שום קשר ל"מצב" או ל"שואה" או לכל שאר הקישקושים הסוציולוגיים האוכלוסיה בארץ היא פשוט קטנה מכדי שיתקיים קהל של חובבי אסונות בעברית שאפשר להתפרנס ממנו ובשביל הקטנוניות "פלישת חוטפי הגופות" הוא לא סרט זומבים אז יכול להיות שאדון סתיו לא ממש מכיר את הסוגה שהוא כותב עליה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבקש לחדד את הטיעון הכלכלי שלך. קהל דוברי העברית קטן מדי, לא משנה הסוגה. הסרט War of the Worlds עם טום קרוז עלה 132 מליון דולר, והסרט 2012 עלה 200. אפשר לממן תקציבים כאלה רק עם פונים לקהל עולמי, ולאנגלית יש קהל עולמי. אנחנו כמו אחרים התרגלנו לטוב ולאיכותי ביותר, ולסרט אפי דל תקציב אין סיכוי. אני גם לא בטוח שבחברה קטנה כל כך כמו שלנו יש מספיק כשרונות כדי להרים פרוייקט כזה. עוד שתי הערות באותה הזדמנות: מעניין אם מישהו בדק מחקרית את ההשערה שחובבי סרטי אסונות או אימה הם רדופי פחדים יותר מאחרים. האם לחברה יש פסיכולוגיה קולקטיבית? מוזר. השואה היא כמובן לא סרט אפוקליפטי, סרטי שואה אינם מדהימים, אלא מעוררי פלצות. החוויה שונה לחלוטין. עלה בדעתי הסרט The Grey Zone מ 2001. כל הנושא פשוט לא רלוונטי. הכחשת השואה שהוזכרה במאמר רלוונטית לדיון אולי רק בהקשר הפוליטי. לא יתכן שיצרו בישראל סרט כמו The Grey Zone, ולא יתכן שיצרו בישראל סרט שבו מחבלים ערבים מנסים לפוצץ בתל אביב בפצצת אטום, וגיבור ישראלי מציל את המצב - הסיבות ידועות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכל זאת נעשו סרטים בז'אנר, למשל ''זמזום'' של יגאל בורשטיין (אף שאם אינני טועה נוצר לטלוויזיה). חוץ מזה, הפקת סרט היא עניין יקר. עובדה שבמרבית הז'אנרים מצליחים להפיק פה סרטים מוצלחים שגם מגיעים לחו''ל. הטענה היא ספציפית לגבי תסריטים מז'אנר מסוים או עם אמירה מסוימת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מרבית הז'אנרים - דרמות, קומדיות קטנות, תעודה ותעודה-למחצה, אבל לא פעולה - הלא כך? כי כל הסרטים יקרים, אבל יש כאלה שיקרים יותר. אנימציה גם יכולה להיות יקרה, והצליחו כידוע לעשות סרט אחד כזה בישראל - אבל אי אפשר להסיק ממנו שאפשר: "ואלס עם באשיר", כל סיפור הפקתו הוא עלילת גבורה, מסירות, המצאה וחצאי-ניסים של איך הצלחנו להפיק סרט אנימציה מרשים למרות היעדר תקציב ותשתית. הוא הישג חד-פעמי. אז אפשר להעלות על הדעת שמישהם יצליחו להפיק סרט פעולה או אסונות או אפוקליפסה מוצלח בסיוע אותן מעלות, אבל על פניו נראה שמכשול התקציב והתשתית קיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, אבל אתה (וגם אני) חושבים על אפוקליפסה במונחים של ספקטקל הוליוודי. זה לא בהכרח דווקא כך. אני חושבת שאם רוצים (ואם התסריט טוב מספיק) אפשר להראות את סוף העולם בקולנוע גם בלי להציג בניינים קורסים וכוכבים נופלים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שנאמר לעיל, ההשוואה בין הקולנוע הישראלי לקולנוע דובר האנגלית היא חסרת בסיס, ובלתי מספקת. קבוצת הייחוס (הוליווד) שונה כל כך מכל דבר אחר, עד שקשה ללמוד מן ההשוואה עלינו. אולי את תוכלי לעזור בהשוואה לתעשיית האסונות ההולנדית? מישהו מכיר סרטי אפוקליפסה הודיים? ערביים? דניים? רק מהשוואה בינלאומית הולמת, מול תרבויות שדומות בגודלן לתרבות העברית, נוכל ללמוד משהו על הייחוד שלנו (ואם אכן אנו יוצאי דופן). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התרבות ההודית דומה בגודלה לתרבות העברית? סירייסלי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודאי שלא. גם לא הערבית ואפילו לא ההולנדית. רק הדנית מתקרבת (למרות שהשבדים מבינים דנית די טוב). ובכל זאת, לפני שקופצים למסכנות דרמטיות על תפקיד השואה והציונות, כדאי לסקור לפחות את התרבויות האלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מכירה סרטים הולנדיים שעוסקים באפוקליפסה (אבל אני לא ממש מומחית לקורפוס הקולנוע ההולנדי ובטח לא לאזוטריה שלו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לא מעט סרטי אפוקליפסה בריטיים: 28 יום אחרי, ונדטה, הילדים של מחר, ברזיל ובטח יש עוד. חלקם לפחות גם לא עלו הרבה, לפחות ביחס לסרטי אסונות הוליוודיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא הייתי מגדיר את ''ונדטה'' ו''ברזיל'' כ''סרטי אפוקליפסה''. דיסטופיים הם כן, אבל הסדר-החברתי נשמר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואף אחד מהם הוא לא בריטי במובן של מוצר שמיועד לצריכה בבריטניה בלבד | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הם פוסט-אפוקליפטיים לפחות באותה מידה ש''הדרך לעין חרוד'' הוא כזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקולנוע, וההבדל העצום בין הקולנוע דובר האנגלית לקולנוע הישראלי, פרנס חלק ניכר מן ההשערות שבמאמר. אבל אני אשמח להשוואה בינלאומית רצינית גם בתחומים אחרים. אבל הפואנטה של דבריי היא שהשוואה לתרבות דוברת האנגלית בלבד לא יכולה לשמש כבסיס למסקנות של המאמר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התיאור של ''פלישת חוטפי הגופות'' תוקן, תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משום מה התגובה הבוטה שלך לא מניחה של"חוטפי הגופות" יכולה להיות יותר מפרשנות אחת. הנה הפרשנות שלי (שהיא לא סוציולוגית אלא פסיכולוגיסטית): הטיעון על "אין קהל בארץ" שחוק ולא רלוונטי, כי אפשר להחיל אותו על כל ז'אנר שאינו מיינסטרימי, ועובדה שיש ז'אנרים לא מיינסטרימיים שפורחים פה. גם קהל חובבי השירה למשל, הוא קטן, ובכל זאת מופקים ספרים, כתבי עת וערבי הקראה למכביר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על המאמר היפה. אני רוצה לציין שלדעתי בימינו השואה כבר אינה נתפשת כצדו האחר של הקיום, גילום של ממד אחר של חורבן, אלא כקטסטרופה העומדת ברצף לשורה של קטסטרופות שהעולם מצפה להן בלי הרף. בעידן שבו העולם נעשה צפוף יותר, חמוש יותר, טכנולוגי ותחרותי יותר, המרחק בין הקיום הנורמלי לבין הקטסטרופלי מתקצר. די בעונה שחונה אחת באזורי התבואה של העולם, כדי שבמקומות אחרים אנשים יגוועו ברעב. כבר לא דרושה מלחמת עולם כדי שיתחולל אסון גרעיני, די ברעידת אדמה. די בפנאט יחיד שהצליח לשים יד על חומרים רעילים כאלה ואחרים כדי לגרום לפיגוע השמדה המוני. המאבק לחיים נראה שברירי מאי פעם, ודי לכאורה במעידה קלה כדי לשנות גורל של אוכלוסיות שלמות. וכפי שאנו רואים בסרטי האסונות, ההצלה נתלית בתושיה קלושה של גיבור יחיד שמצליח למנוע את הדבר בשניה האחרונה. זה אכן פלא כפי שאתה אומר שתחת מצב פרנואידי כזה, לא משתחררת הפנטזיה של החורבן בספרות וביצירה, ואולי היא משתחררת במידה מסויימת בכל מה שהכרנו עד כה, בהרס עצמי הקשור בציפיות דתיות, בלאומנות, או באנרכיזם של השמאל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''מלאכים באים'' של יצחק בן נר אם זכרוני אינו מטעני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על המאמר המעניין. נראה לי שיש הבדל בין סרטי קטסטרופה לשם בידור כמו "חוטפי הגופות", לבין נבואות חורבן. כדי ליהנות מסיפורי קטסטרופות צריך להיות צעיר ואופטימי, כי כשהקטסטרופה ממשית ורובצת לפתח היא מאבדת את חינה. אני מתארת לעצמי שליפנים ולשאר העולם יצא החשק לסיפורי מבול1 לדי הרבה זמן. ולמה צריך להיות צעיר? כי כשאתה צעיר אתה מאמין שהעולם יישאר בדיוק כפי שאתה מכיר אותו. אני זוכרת את החרדה של אבי במלחמת יום כיפור, לא הבנתי מה הפחד, כאילו מה, יכבשו אותנו? עם הבגרות באה הפסימיות. להפחדה יש טעם רק כשאתה יודע ששום דבר רע לא יקרה, אחרת לא היינו נהנים מרכבת הרים, ואחרת גם לא היינו צוחקים כשמישהו מתחלק על בננה - אנחנו צוחקים (בעלי ההומור המפותח שבינינו) כי לרגע היה מסוכן אבל לא קרה כלום, הבחור קם בפנים אדומות וניער את הבננה המרוחה על הז'קט שלו. יש תיאוריה שזו גם הסיבה שדגדוג מצחיק אותנו, ומאותה סיבה איננו יכולים לדגדג את עצמנו. נראה לי שסרטי קטסטרופה אינם שסתום לשחרור פחדים אלא להיפך, הם נועדו להזריק פחד מסונטז ולהעלות את האדרנלין כשהכל מסביב בסדר ויישאר ככה תמיד. נבואות חורבן, לעומת זה, שמורות לזקנים ולפסימיים. הן הביטוי לפחדים האמיתיים שלובשים צורה מול עינינו המנוסות, או כמו שדביר תיאר אותם, חזיונות ההרס העצמי שבא לידי ביטוי בחלומות האימפריה של הימין וכמיהות האנכריזם של השמאל. זה יש בתרבותנו, אבל לא הרבה כמו שהייתי מצפה. _____________ 1 מי שמכיר את השיר "<קישור http://www.youtube.com/watch?v=H8afP |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הניטפוק המתבקש: כשמישהו *מתחלק* על בננה זה דווקא מסוכן. וחוץ מזה, ביוטיוב טוענים שהקישור לסרטון פגום. אני מבקש פתק החזרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
:-)אני מקבלת את התיקון בקול מחאה רפה. (כל עוד לא תתקן לי את "התחלקנו בג'ולות") (זה היה קישור לשיר באיטלקית על תיבת נח וגם טרחתי ותרגמתי אותו, אבל נשמט לי הלינק ואבד התרגום אז נניח לזה בינתיים) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
:-) נכון. הופתעתי לגלות שמאחורי מנגינת ההפלגות הרומנטית מסתתרות מילים על חורבן אקולוגי, ובגלל שנזכרתי במבול נזכרתי בשיר. לפי תאריך הפוסט של אלי אשד נראה לי שהוא גילה את זה בערך באותו זמן כמוני. התרגום שלי קצת יותר טוב: שחפים עפים בשלט רחוק, חוף זרוע קונכיות מתות בלילה כוכב פלדה מטעה את המלחים פסים לבנים בשמיים מקסימים את הילדים בחלומם הירח מלא דגלים נעים ללא רוח כמה קשה להיות אדם מפליגה הימה הספינה מהו יעדה? זאת איש לא יידע שטה כמו תיבת נוח הכלב, החתול, אני ואתה שור מוטל על החול, לבו שותת בנזין שחור בכל עיקול דרך סוס פח מחסל את אבירו יבשה וים, אבק לבן, עיר אבודה בלב מדבר הבית ריק ואינו מחכה לאיש כמה קשה להיות אדם מפליגה הספינה מפליגה... _____________ הקליפ ממחיש יפה את המטפורות, לא חשבתי עליהן. מהו כוכב הפלדה המטעה את המלחים, האם זה לוויין GPS? ב-1970? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מנסיון אישי, נווטתי פעם סירה קטנה בלילה, בין שארם א שייך לראס מוחמד, רק לאחר שאופי הגלים השתנה באופן קיצוני, בדקתי והבנתי שאני ממוקד על האורות של ספינת ענק שנעה מצפון לדרום ולא על כוכב שוקע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
געגועים לחיבוקים חמייים... סירה לילית בין שארם לראס מוחמד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגמרי מסכים איתך בעניין הגיל. נקודה יפה. אבל לגבי זה שקטסטרופה זה רק בידור... אני זוכר שגם חשבתי כך פעם. אבל נראה לי שזו אשליה, שנוצרת כשאנחנו מסתכלים על יצירה אפוקליפטית של מישהו אחר. מה אכפת לי מניו־יורק חרבה? או מסיוט שקורה בעיירה אמריקנית קטנה? זה הכל רק תמונות יפות ומרדף מרגש, זה בידור. אבל למי שחי בניו־יורק, או בעיירה שנראית בדיוק כמו בסרט ועם אנשים שנראים ומתנהגים אותו הדבר, זה משנה מאוד. אנחנו לא באמת לגמרי יכולים לחוות את הבידור של תרבות זרה כמו שהילידים חווים אותה, ולא משנה כמה אנחנו חושבים שאנחנו מבינים את התרבות הזו. לכן אני חושב שהאמריקאים חווים את סרטי הקטסטרופות "הבידוריים" שלנו בצורה שונה מאוד מאיתנו. אז מה כבר ההבדל בין סיפור קטסטרופה לבין מה שאת קוראת נבואת חורבן. אם ההבדל הוא שנבואת החורבן עוסקת בתסריט מציאותי, אז איפה תשימי את "הדרך לעין חרוד", למשל, (ספוילר! ספוילר! ספוילר!) שיש בו אלמנטים ופתרון פנטסטיים? ומה לגבי קומיקס וסרט כמו "ונדטה"? זה רצף, בין האפשרי לפנטסטי. ובכלל, לא היינו נהנים מרכבת הרים אם היינו חושבים שזה אמיתי, אבל מצד שני, גם לא היינו נהנים אם זה לא היה מזכיר לנו פחד אמיתי שיש לנו באמת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מה אכפת לי מניו-יורק חרבה?"? עוד דיון שבו עיר נחרבת כל פעם מחדש. הקצנה של הקטסטרופה כבידור. אגב, כמה עולה להפיק משהו כזה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מבלבל את התפאורה והסיפור הנושא של סיפורים פוסט אפוקליפטיים הוא לא "תראו מה יכול לקרות לנו כחברה" אלא "איך אנשים (כיחידים) מתנהגים כאשר אין חברה שתכפה עליהם נורמות" עד שנות ה60' התפאורה המקובלת לסיפור כזה הייתה המיתולוגיה של המערב הפרוע אבל כשזה התיישן ויצא מהאופנה הפוסט אפוקליפטיה החליפה אותו כרקע המקובל לאותו סוג של סיפורים התפאורה אולי השתנתה אבל הסיפורים הם אותם סיפורים (ראה מקס הזועם) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין מחלוקת, כשהקטסטרופה לא רובצת לפתח היא מפחידה פחד נעים. אני בטוחה שאמריקאים לא קוראים את בדרך לעין חרוד כמו שאנחנו קוראים אותו. למעשה אני בטוחה שגם קונשטוק (כמושג) לא קורא אותו כפי שאני קוראת אותו. אז אני מסכימה איתך, נבואת חורבן לאחד היא לפעמים בידור מעולה לשני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חולקת על התזה שלך: המלחמה הקרה למשל, שהיתה גורם משמעותי ומעיק בארה"ב, נתנה השראה לעשרות ומאות יצירות, באופן ישיר או עקיף. דווקא עיסוק במה שמטריד חברה שלמה באותו רגע יכול ליפול על אוזניים קשובות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוזניים קשובות כן, אבל הנאה בידורית אני לא בטוחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם סרט מתח מעיק נופל בקטגוריית ''הנאה בידורית''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה על האנגרית :-) רציתי לומר "שייך ל" ולא "נופל ב". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, נכון. העקרון הוא שככל שהאסון/קטסטרופה/חורבן/אפוקליפסה נתפס בעיני הצופה כיותר ממשי ועשוי לקרות בקרוב או שקרה לא מכבר, כך זה מתרחק מהנאה בידורית. מצאתי טעם רע בהעלאת הסדרה "חטופים" בעוד גלעד שליט לא משוחרר, ממש התהפכה לי הבטן, ועכשיו אני יכולה לנסח למה: כי פירוש הדבר שאנחנו עד כדי כך שאננים לגבי החטוף שלנו ועד כדי כך גלעד לא נחשב בתודעתנו, שאנו מרגישים צורך, ומרגישים נוח, לתסרט סדרות דרמטיות על חטופים בדיוניים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין. אני ראיתי זאת בדיוק הפוך: עד כדי כך אנחנו רגישים לגבי גלעד שליט, ועד כדי כך כל דיבור עליו ועל חטופים מפורסמים אחרים נוגע בעצבינו החשופים, שאנחנו צריכים להמציא דמויות בדיוניות רק כדי שנוכל לבטא, בצורה לא ישירה, חלק מהפחדים והכעסים שלנו1. לכן גם לי התהפכה הבטן, אבל מסיבה אחרת... 1 כמו גבולות נאמנות המשפחה/אישה, או האינטרסנטיות הדורסנית של המדינה, אם להזכיר שתיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה באמת מעניין, ואני מבקשת שתברר עם עצמך עד כמה זה נכון. לשם המחשה: נניח שאתה יפני. האם נראה לך שערוץ 2 היפני יפיק סדרת קטסטרופה על גל צונמי בגובה 20 מטר שמציף את ערי החוף, עם סצינות חורבן באנימציה ממוחשבת ודרמות אישיות מומצאות סוחטות דמע? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת, לגבי היפנים נראה לי סביר מאוד לא יהיו דרמות אישיות מומצאות סוחטות דמע, אבל סדרת סרטי גודזילה שבה מחריבים את טוקיו השכם והערב ידועה היטב, ויש סוגה יפנית שלמה של סרטי אסונות שבהן יפן מוחרבת בצורה זו או אחרת, החל מפיצוץ גרעיני ועד לטאות ענק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין קשר בין שני חלקי הפסקה, גודזילה לא עומדת על הפרק, אבל אם הבנת מדוע היפנים לא יפיקו ברגע זה סדרה דרמטית מומצאת על אסון צונמי, אתה מבין מדוע הטלויזיה הישראלית לא תפיק ברגע זה סדרה דרמטית מומצאת על חטופים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברגע זה, כן - רק מה, שהטלוויזיה הישראלית *בדיוק* הפיקה סדרה דרמטית מומצאת על חטופים (השבים הביתה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מרגישה כמו סוקרטוס נדמה לי, או ברנש אחר ששכחתי את שמו, חזור ברקורסיה תגובה 569476. ועם זאת, אני מופתעת לשמוע את זה דווקא ממך כחבר בנציגות מקהלת פקידי הממשל של בוש באייל, ובד בבד סוגשל שמחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למען השם, את יותר מקטלגת מחוברת של איקיאה. נסי פעם אחת לכתוב שלושה משפטים בלי להשליך כל מיני דמיונות וקטלוגים פרועים לצד השני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא לא, חלילה, אתה שר רק באגפים, בחזית עומדים הבסים הסולנים קונשטוק ואנשלביץ, ידידיה הוא בתפקיד הטנור הרומנטי, יש סופרן ומצו סופרן, יש גם סופרן ילדים - שם שר אפו, ויש אחד בתפקיד הזייפן שטוען שהוא רק משקיף ועושה תנועות שפתיים. הצטיירה בדמיוני תמונה משעשעת וחביבה באופן כללי, נא לקחת אותה ברוח טובה! (ולא להעתיק!) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה חומרים את לוקחת כדי להגיע לתמונת העולם שלך, אתמהה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מריחואנה, כמובן. תגובה 553287 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תירוץ ה"תמונה שבדמיון" הוא צולע - אין שום דבר חביב ומשעשע בעקיצות אישיות. חבל שאת משרה כאן אוירה לא נעימה וגוררת אליה עוד משתתפים. (הבהרה: אני לא טווידלדי) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר כתבתי מה אני חושב על השוואתי לטווידלדי, ואני מוחמא גם מהכללתי בחבורה אחת עם אפו ודב. באמת, לא היית צריכה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גודזילה לא עומד על הפרק? עומד גם עומד: "...שר הביטחון לא מזמן שהסביר כיצד הצבא היפני מתכונן לאפשרות שגודזילה תעלה מן הים ותנסה להחריב את טוקיו." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדוק שוב. בכרום ובאקספלורר הוא תקין אצלי. הנה הוא שוב: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי אם הבלוגר צוחק וכותב הפוך על הפוך, או שזה ברצינות והוא על אמת הבין את המטפורה של שר הבטחון בצורה מילולית וחושב ששר הבטחון היפני מכין את הצבא לפלישת הגודזילות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא "בלוגר", זה האייל היפני! אני חושב שעצם איזוכר גודזילה כמטאפורה נראה בעיניו טפשי. הנה הציטוט פלוס הקשר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוי נו, ומזכיר הממשלה אמר שהוא מאמין בחייזרים, ושיצורים שהוא מכנה "אנשים מרצדים" יצרו איתו קשר והוא סייע בתוכנית ההיבריד אדם/חייזר על ידי כך שתרם להם דנ"א. ה-IQ שלו בכלל ברצפה. קישור. זה בטח האייל הישראלי היפני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אסף שפריר, ישראלי בהחלט, פעם שוטר, אחר כך שליחנו הוולונטרי ביפאן, נשוי ליפנית, וכדי שאף אחד לא יתבלבל מוכרת הנ"ל כ"היפנית". לדוגמה: תגובה 388302 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רק אייל פעיל - גם חבר מערכת לשעבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אויה. נראה שנדרש כאן קורטוב התרפסות. אסף, אני לא מפקפקת לרגע בקביעה שראש הממשלה היפני הוא טיפש גמור. למעשה בחודשים האחרונים צפיתי רצוף בערוץ NHK היפני והגעתי למסקנה שאנשי הציבור היפנים לא יותר חכמים מאנשי הציבור שלנו, רק הרבה יותר ישרים. בכל מקרה, הדוגמה שהבאת בעצמה היא לא כל כך חכמה, ומכוח ההשראה גם הדוגמאות האחרות על האונס הקבוצתי ועל עונש המוות ועל מכונות הסיגריות. עמך הסליחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(חוזר לעניינים, אחרי נסיעה לחו״ל) סרט יפני על צונמי כעת אולי יהיה די מיותר. הנושא גם כך נמצא בכותרות, ואפשר1 לדבר עליו בצורה ישירה, מכיוון שהוא נושא לאומי שנוגע לכולם וכי החלקים המעניינים בדיון בו נוגעים, נגיד, למוכנות ויכולת השלטון. לא צריך סרט עלילתי כדי לומר ״הממשלה לא עשתה מספיק״ או ״קשה להתמודד עם אבל״. זה לא אותו דבר לגבי חטופים. אף עיתונאי לא יפרסם כתבה שבה הוא חושף שלאשתו או חברתו של חטוף חי כלשהו יש רומן. זו חדירה בוטה לפרטיות, ולכן טאבו, אפילו אם היו לנו מקורות מידע טובים. ובכל זאת זה נושא שמעסיק הרבה מאיתנו. או, למשל, אף אחד בתקשורת לא מתאר את הקונפליקט שבין הרצון שלנו כחברה לשמור על כבודם ופרטיותם של שבויים שחזרו לבין הרצון שלנו לשמור על הביטחון וביטחון השדה – פשוט בגלל שאין לנו מקורות מידע טובים., בדיוק בגלל ביטחון שדה. אז ממציאים סיפור, שמחקה אספקטים שונים במציאות, ובו חוקרים את ההתנהגויות השונות של דמויות בסיפור הזה ואת ההשלכות של ההתנהגויות האלה. זה הכי טוב שיש לנו, וגם זה קשה. כמו שאמרתי, יש נושאים שצריך לעסוק בהם, אבל הם פשוט רגישים מכדי לעסוק בהם ישירות. הצונמי ביפן הוא לא נושא רגיש כזה. 1 אני מניח, לא באמת מכיר את התרבות היפנית. כך לגבי שאר ההתייחסויות שלי לצונמי פה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איכשהו, אף שכפי שאתה טוען ''אף עיתונאי לא יפרסם כתבה שבה הוא חושף שלאשתו או חברתו של חטוף חי כלשהו יש רומן'', בזמנו ''ידעה'' כל המדינה על מקרה כזה בדיוק, כולל זהותו של הגבר שהיה מעורב, כביכול, בסיפור ואף שלשניים נולד ילד - למיטב ידיעתי הכל לא היה ולא נברא. זה לא פורסם כאייטם חדשותי, אבל אני מוכן להמר שנרמז. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוה. לא היכרתי את הסיפור, אבל בדיוק למשהו כזה התכוונתי – יש משהו ש״כל המדינה״ יודעת, ושמעורר אולי רגשות עזים, אבל לא היתה דרך לדבר עליו, לבקר אותו, או להצדיק אותו. עכשיו יש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה סדרה דרמטית אם אפשר ריאליטי? צלצלי עכשיו! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד שני נכסי צאןברזל ישראליים שעוסקים בdoomsday: השיר אחד אלוהים/ איפה הילד הספר הכול מהתחלה/רון אדם |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש מקרים בהם ברור שסרטי האימה נועדו לשרת עיבוד של טראומה, למשל גל סרטי המפלצות היפניים בשנות הששים (כולל גודזילה המקורית, שהיתה בדרך כלל, אאז"נ, בצד של הטובים) ברור שנובע מעיבוד זוועות הפצצה והקרינה, באשר רוב המפלצות שם נוצרו מרדיואקטיביות. אולי תוכל להסביר לי מה נועדו לשרת כל סרטי פלישת החייזרים בשני העשורים שלאחר נפילת החומה, כולל ממש לאחרונה סדרת הטלויזיה "הארוע"? חשש משינוי דמוגרפי בארה"ב בעקבות הגירה בלתי חוקית? מוזר. שהרי בחלק לא מבוטל מהמקרים בסרטי מד"ב הנשיא ממילא שחור ובסדרת "הארוע" הוא גם שחור וגם שם משפחתו לטיני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נזרק לי ככה סתם: "האחר". הוא לא בהכרח מהגר. היה עיסוק גדול בפוליטיקה של האחר בעשורים האלה. מעבר לזה, יש גם חרדות קיומיות סתם, לא הכל פוליטי-מדיני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי ספק לגבי רמת החרדות של האמריקאים, ולמי שיש מומלץ שיצפה בסרט התעודי "באולינג לקולומביין". אבל מה הקשר לפלישה חייזרית? ערעור הסדר הקיים, האמריקן ווי אוף לייף? הרי הסדר הקיים הוא זה שבו האמריקאים הם חרדתיים :) ומדוע סרטי החייזרים האופטימיים (אי.טי., מפגשים מהסוג השלישי), כה נדירים ולא זוכים לסיקוולים לעומת סרטי האימה החייזריים כמו "הנוסע השמיני"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סרטים אופטימיים הם סרטים שבסופם כל הבעיות שעמדו בפני הגיבורים נפתרות באופן הטוב ביותר ,כולם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה ואין יותר מה לספר סרטי אימה לעומת זאת אף פעם לא נגמרים ממש מבחינה כספית סדרת "סיוט ברחוב אלם" שווה הרבה יותר מ"כשהארי פגש את סאלי" כך כשאולפנים צריכים לבחור אם להפיק סרט חד פעמי או להפיק סרט שיש לו פוטנציאל סדרתי הם יעדיפו את הסידרתי ולקרוא לסרט של מור "תעודי" זה הגזמה פרועה הוא דומה יותר לשערוריה הזכורה לטוב |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמנם לא סרט ישראלי, אבל על-פי ynet, יהורם גאון יגלם את ראש המוסד בסרט זומבים הוליוודי, לצד בראד פיט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניתוח מעניין. ספציפית, הספק-האנשה התפלצתית של השואה נעשתה בצורה מרתקת ומדירת שלווה. אלא שלי דווקא נראה שאנחנו לא עושים עבודה מאוד טובה בקפסוליזציה של טראומות השואה שלנו ליום היחיד ההוא בשנה. להיפך: זכר הטראומה מלווה אותנו בכל אשר נפנה ומנחה את החלטותינו, בפרט הפוליטיות-בטחוניות. החרדה שבה חיה מדינה שלמה, שמא כל רגע יצעדו הגרמנים אל תוך שער הגטו ויתחילו להעמיסנו על משאיות, מכתיבה את התוקפנות הדפנסיבית כלפי הפלסטינים ואת הפראנויה התמידית שגורמת לרבים לשמוע אנטישמיות בכל אמירה אנטי-ישראלית. אינסידנטלי (כלומר, בכלל לא אינסידנטלי, בהתחשב במועד) - רחביה ברמן פרסם אמש רשומה מצויינת בדיוק על האופן בו אנו מתעקשים to invoke (מצטערת, אין גרסא עברית מוצלחת דיה למושג הזה) את זכר השואה כדי להמשיך לחיות במצב של היכון והתגוננות בלתי פוסקים מפני סביבתנו. רוצה לומר, שלהתרשמותי, רוב הישראלים פוטמו עד קבס בתרחישי בלהות שעוסקים באפוקליפסה שכבר קרתה, לכאורה להם. נראה לי שחוסר העניין שלהם ביצירות אפוקליפטיות נובע דווקא מרוויה מהנושא, מהולה ברתיעה מהמחזה או תסרוּט של מה שמרחף בפאתי תודעתם/נו כל חיינו גם ככה. מאוד הייתי רוצה להביא כאן גם סטטיסטיקות על צפייה בארץ ובחו"ל לסוגיו בסדרות כמו The Walking Dead וסרטים כמו The Day After Tomorrow, The Road או 28 Days Later - כדי לבסס את דבריי, אבל אין בידי, אז לא. בנוגע לעיסוק בחורבן כפעולה מונעת - אני חולקת עליך גם כאן. אישית, יצירות אפוקליפטיות מדכאות אותי עד ייאוש, משום שברובן, הניצולים נאלצים לסגת לאינסטינקטים קמאיים ושיטות התנהלות חייתיות והשרדותיות, מוותרים על האלמנטים האנושיים באופיים. יש משהו כ"כ מייאש במחשבה על זה שהאנושיות שלנו כה שברירית ושהדבר היחיד שעומד בינינו ובין סרט על להקת זאבים וצבי בערוץ 8 הוא חיי הבורגנות וכמאמר האינטרנט, opposable thumbs. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כול, תודה! אני חושב שהעובדה שאין לנו בכלל יצירה אפוקליפטית אומרת דרשני. לו היינו לנו רוויה מיצירה כזו, הייתי מצפה לראות די הרבה ממנה, או לכל הפחות קצת. מה שלא סביר שיהיה זה שום דבר בכלל, במיוחד כשדווקא יש כל כך הרבה יצירת שואה (וכמו שאמרת, במשך כל השנה). זה לב העניין, באמת, וזו הסיבה שאני חושב שמה שפרופ' אלקנה אמר בעניין הזה לא נכון, כולל הפיתוחים שלך ושל רחביה ברמן. ובעניין היצירה האפוקליפטית עצמה, כמובן שיש כאן גם הרבה עניין של טעם. אני רק אוסיף שיש לא מעט סוגים של יצירות מדכאות מאוד שאנשים בכל זאת נהנים לצרוך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסתבר שהאימה גם משחררת קלוריות מיותרות, לפי המחקר הבא: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיות שהסיבה למיעוט יצירות אפוקליפטיות היא שהמציאות כאן גם ככה לא כל כך רחוקה מהאסון. מה שמזכיר לי את הסיפור (האמיתי!) על שלושה חברים שהגיעו לשערי גן עדן. המלאך בכניסה עוצר אותם ואומר להם שמעשיהם הטובים והרעים שקולים, ושיש להם הזדמנות לשכנע אותו להיכנס לגן עדן. הראשון אומר לו 'אני הייתי נשוי לפולניה'. 'כנס, סבלת מספיק.' אומר לו המלאך. אותו דבר עם השני. השלישי אומר למלאך 'לא רק שהיתי נשוי לפולניה, אמא שלה גם גרה איתנו 30 שנה'. 'לך לגהינום', אומר לו המלאך. החבר מזועזע שואל את המלאך לפשר ההחלטה חסרת הרחמים. המלאך עונה לו 'אחרי נישואים כאלו הגיהנום יראה לך גן עדן'. ואידך זיל גמור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(בדיחה מצוינת). כנראה שזה המקום לכתוב שספרי הראשון, היוצא לאור בעוד שבועיים-שלושה, מגולל עלילה אפוקליפטית - מלחמת אזרחים בין חילונים לדתיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומי מנצח? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה ברור שאנחנו, כבר בוב דילן שר על זה, כי איתנו האל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צפון קוריאה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לא מצפה לדעת את זה בסוף הכרך הראשון בטרילוגיה, נכון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דעתי החיובית על ספוילרים ידועה. אבל אפילו אני מסרבת לתת ספוילר לספר שעדיין לא יצא לאור :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובנוסף לכך, אין לך איזה הסדר ראיונות עם ההוצאה, אשר מבקש שלא תחבלי בסיכויי המכירות? בהצלחה! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשעה טובה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבטיח לקרוא אותו מיד לאחר שאסיים את הקודם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמת לב שבין התגובה שלך כאן לבין התגובה הראשונה שלך בדיון ההוא מפרידות עשר שנים ושלושים ושלוש דקות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמתי לב. למעשה, היו לי תגובות מוקדמות יותר בדיון ההוא (למשל), אבל לתגובה 146105 כבר צרפתי כינוי שנבחר אד הוק לשימוש חד פעמי. אילו הייתי יודע שהוא ישרוד עשור, הייתי משקיע קצת יותר. ו...תודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה לכל המברכים! לדאבוני, ק"מ יקר, החידודים האגביים שלי מלפני עשור הם כחידה לי היום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברקת צנועה, אז אני אקשר לראיון איתה ב-ynet, לרגל פרסום הספר. שאפו! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מחכה כבר לקרוא! (ובאמת אמרת "גיווון" ככה, עם שלושה וו'ים? כאילו, אני מבין את ההגיון אבל זה נקרא קצת יוצא-דופן :) ) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
:-) לדעתי אמרתי גילוון אבל דבריי הוצאו מהקשרם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספונטנית: היום, רביעי 12.6 (במקום מחר שתוכנן במקור) אעמוד עם "הזקן השתגע" בשבוע הספר, בכיכר רבין בתל אביב. אני כבר לא מוצאת את הפתיל שבו אני דנה עם ידידיה בנושא הזה, אז מעדכנת כאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כיכר רבין רחוקה לי, אבל שתדעי לך שכבר קניתי את הספר שלך והוא מונח ליד מיטתי. רק אגמור את "המערה" של סאראמאגו, ושלך הבא בתור1. על חתימה אישית שלך נתקמבן בהמשך. ______________ 1. תראו צירוף מקרים - אני קורא את סאראמאגו, ואת מתבטאת בראיון: "לא אכחיש שחשבתי על סראמאגו מדי פעם כהשראה" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה יופי! שומרת לך חתימה בפריזר, לפגישתנו הבאה אי"ה. ונכון, לפני תחילת הכתיבה יצא שקראתי 3-4 ספרים של הנ"ל ברצף (לא את "המערה" דווקא). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לצערי, דווקא מחר אהיה בתל אביב ולא הערב. אז תשמרי גם (שימי ניילון או נייר פרגמנט שלא תידבק לשל יובל). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם תהיה במרכז צור קשר ואחתום לך בשמחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה יופי הספר שלך! גמרתי אותו אתמול בערב. ולא רק אני חושב ככה - הציטוט בכותרת התגובה שלי לקוח מהביקורת עליו שהתפרסמה היום במוסף הספרים של "הארץ" (בוז לאנשי העיתון שעדיין לא העלו אותה לאתר). אכן הרגשתי הדים של סגנון הכתיבה של סאראמאגו, בייחוד בטון המרוחק/אירוני/משועשע של המספר הכל-יודע. ספציפית, לגבי "המערה" - לטעמי זהו אחד הספרים החלשים שלו, אז לא הפסדת הרבה (ובוז למנחם פרי, שבדבריו על הכריכה האחורית גילה פרט עלילה משמעותי שנחשף רק לקראת סוף הספר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה רבה! מאוד משמח. גם הביקורת ב"הארץ" שימחה אותי מאוד (אבל ביקורת איילית זה ליגה אחרת :-) ). מבטיחה להעלות את הקישור כאן לכשיתפרסם. אפשר גם להתעדכן בכל הקישורים הנוספים למה שפורסם/שודר בנוגע לספר בבלוג שלי: (סוף פרסומת עצמית). את "המערה" לא קראתי מעולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(כן, כבר כתבתי שלא קראתי את ''המערה''.... דברים שקורים כשמתעצלים לפתוח את תחילת השרשור). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשמתעצלים לפתוח שרשורים עלולים לקרות דברים חמורים יותר מחזרה עצמית, כגון סתירה עצמית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והנה הוא, הקישור לביקורת של חנה הרציג על "הזקן השתגע": |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מזל טוב על הספר! איזה יופי, בהצלחה! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוב תודות :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרבית השמחה, פגישתנו הבאה תתקיים באירוע ההשקה הרב-איילי של הספר: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה יופי, ההקראה, הסיפורים שמאחור הספר, המוסיקה והמפגש. דרך אגב, קראת את "על דעת עצמו" של נורית גרץ על בעלה עמוס קינן? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן היה יופי, ואפילו התגשם לו מפגש איילים קטן: פרט לברקת נכחו אפופידס, יהונתן אורן, ליסה, אנטילופה, שמעון גלבץ, ואנוכי. ל.ב.פ. שהיתה אמורה להנחות את הערב היתה לצערנו חולה. נו, ברקת - מתי הספר השני? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא סתם יופי - היה נהדר, והמוזיקה שלך ושל ברק (אלנקווה) תרמה מאוד. קיבלתם תגובות חמות גם הבוקר, בפרט על הביצוע ל"סיפור אינטימי". ושכחת להזכיר פוסט-איילת אחת, הלא היא א. בועזסון. (אינשאללה במהרה בימינו :-) ). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אופס, בכלל לא ידעתי שאיילת היתה שם. אתה הסליחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה! ותודה שבאתם :-) היה ממש נחמד להכיר. לא קראתי את הספר, וצריכה להגיע אליו מתישהו (אבל כן קראתי בזמן הכתיבה והתחקיר על פרשת הרימון שזרק קינן). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איילים ירושלמים יזכו לקבל שניים במחיר אחד, ולחזות גם בי וגם ברד-פיש (מנחה האירוע): http://www.bac.org.il/event/mpgsh-hmyshy-sprvt-%E2%8... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באופן אירוני נסעתי הביתה והקשבתי ברדיו לדרמה הדלוחה של בחירת הרבנים הראשיים, כשהספר שלך מונח על הכסא לידי. ברכות לספר ביכורים מוצלח. אני ממש נהניתי מהיכולת ומסגנון הכתיבה, יותר אפילו מתוכן הדברים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה רבה, רון! שמחתי מאוד לשמוע שנהנית :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מזל טוב לברקת, לרגל הוצאת הרומן השני שלה, "הפינה של טריסטאן"! קצת פרטים באתר "סימניה". | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |