זה שיר בכי, וגם זה 3339
דמיון מפתיע מתגלה בין המילים של שני שירים שונים לחלוטין מכל בחינה אחרת, האחד של יעקב אורלנד והשני של ניק קייב. השוואה ביניהם מדגימה הבדל מעניין בין האסתטיקה של הרוק לזו של הזמר העברי.

על פניו, הביצוע החדש־יחסית של רונה קינן ל"מיהו המיילל ברוח" מוצלח בהרבה מהביצוע הקלאסי של "החמציצים" משנות השישים. אצלה, ביצוע נקי וקול נוגה ומרגש, שמחמיא לעצב שעליו מדבר השיר; אצלם, שילוב קולות מוזר מוזיקלית, ושירה תיאטרלית־מלאכותית שמתקשה לגעת בלב.

אבל במבט אחר, דווקא הביצוע של החמציצים קולע וזה של קינן מחטיא. ניטיב לראות מדוע אם ניזכר ב"שיר הבכי", The Weeping Song, של ניק קֵייב ו"הזרעים הרעים", להיט גדול מ-‏1990 (למי שלא מכיר את השיר או לא זוכר אותו היטב אני ממליץ להאזין לו תחילה מבלי לצפות בסרטון, ומייד אסביר מדוע). שני השירים שונים בתכלית השינוי מבחינה מוזיקלית – תקופה אחרת, מקום אחר, וסוגה אחרת; אבל הדמיון בין מילותיהם מפתיע. בזה העברי הכלבים עצובים, הגבר עצוב, האישה עצובה, הילד עצוב, העולם עצוב. באנגלי הנשים בוכות, הגברים בוכים, הילדים בוכים, העולם בוכה. שני השירים מגדירים את עצמם במפורש, וההגדרה זהה: "זה שיר בכי", This is a weeping song. אפשר כמעט לחשוב שניק קייב העתיק מיעקב אורלנד.

מי ומי הבוכים?

בעיון נוסף, מתחדדים הבדלים. ב-The Weeping Song יש מהלך. הילד שואל מדוע הנשים בוכות, מדוע הגברים בוכים, ומדוע הילדים בוכים, אבל האבא עונה תשובות ריקות מתוכן. לא נאמר שום דבר משמעותי, ולכן לא באמת נבנה עצב. להיפך, הרושם כמעט קומי, במיוחד בסוף הבית השני כשהאבא אומר שהילדים בינתיים רק צורחים, והבכי עוד עתיד לבוא. אם עוד היינו יכולים להתאמץ ולהתעצב, השירה התיאטרלית, הגובלת בקומי (של קייב בתפקיד הילד, ועוד יותר של בליקסָה בָּרגֶלט בתפקיד האבא), ממש מתאמצת שלא נתעצב. אבל פתאום בא הבית האחרון ותופס אותנו לא מוכנים. הליווי הגותי העשיר פוסק. קולו של קייב נסדק. אבא, האם אתה בוכה? (ברגלט שותק.) אני כל כך מצטער, אבא, לא העליתי בדעתי שאפגע בך כל כך. בום. כל מה שלא היה עצוב בבתים הקודמים, בכוונה לא היה עצוב. זו היתה הסחת דעת, הכנה לפואנטה – או בעצם אי־הכנה.

(המלצתי נגד צפייה בסרטון תחילה היא בגלל שקייב וברגלט מוצלחים יותר כמוזיקאים וכזמרים מאשר כשחקנים וכבמאים; הסרטון מציית למהלך, הם משחקים מצחיק ואז עצוב, אבל באופן מוגזם וחובבני, שמחליש את המהלך.)

עטיפת הסינגל The Weeping Song

ניק קייב (משמאל) ובליקסה ברגלט



זה לא טקסט מאוד מתוחכם או עשיר, וגם לא נטול פגמים. לא ברור לנו בסופו על מה קייב מצטער, מהו החשבון הלא־סגור שלו עם אביו; זה בסדר, זה מסתורין שלגיטימי להשאיר. אבל גם לא ברור למה "לא אבכה עוד זמן רב" בסוף הפזמון, וזה פחות מוצלח. גם גיוון הפזמון בסוף עם While we rock ourselves to sleep הוא מין ג'סטת רוק מעורפלת. אבל בסך הכל השיר עובד כמו ששיר רוק צריך לעבוד.

מהותו של הרוק, בהשוואה לסוגות אחרות של מוזיקה קלה, היא החצנה ישירה של רגש. השירה מכוונת לכך, כמו גם הנגינה: מאפיין מובהק של הרוק הוא סולו גיטרה חשמלית, כלי שמתאפיין בדמיון ליללה אנושית. גם הקצב המודגש מתאים להחדרת המסר הרגשי באופן ישיר ואף בוטה. לכן פזמוני רוק כתובים לרוב בגוף ראשון יחיד, ובמקרה הנפוץ וה"אידיאלי", מחבר המילים הוא גם הזמר. אנחנו צריכים להאמין שהוא מתכוון מילולית למה שהוא שר. לכן גם מילים מתוחכמות מדי לא יתאימו.

גם שיר הבכי של קייב הוא בגוף ראשון יחיד, אמנם במסווה דק. בבתים הראשונים כל העולם ואשתו בוכים, ולא במקרה אלו בתי הסחה: ברוק (ואולי לא רק בו) אין ערך רב ל"כולם". בבתים אלו הבן והאבא הם דמויות בדיוניות בדיאלוג מופשט; בבית האחרון, זה עם הפואנטה, אלו עדיין הבן והאבא, אבל אין מקום לספק – אלו בן ואבא קונקרטיים לחלוטין, כמעט בלי ספק קייב עצמו ואביו. אולי רק במקרה בבית האחרון הילד אומר בפעם הראשונה "אני", אבל במהות הדברים, הדובר בבית הזה אכן מזוהה לחלוטין עם מי ששר את השיר. המעבר מכולם לאני (או אני ואבא שלי) הוא הפואנטה. טון המילים, השירה, המוזיקה – כולם מגויסים להעביר את המסר הרגשי הישר לקרביו של המאזין.

ואילו בתל אביב, 1942...

"מיהו המיילל ברוח" הוא טקסט מעודן הרבה יותר, והיד שחיברה אותו מיומנת בהרבה. אבל כפי שנראה, יש בו מהלך הפוך מזה שאצל קייב, ודבר זה עומד לו לרועץ. השיר מתחיל במטאפורה סוריאליסטית יפהפייה – מישהו מיילל ברוח והרוח מייללת בו – שהיתה משעשעת אלמלא היתה כל כך ספוגה עצב, ואף אימה. הצירוף "השאיר פתוח את חדרי ליבו" מחזק את אותה מטאפורה (בשילוב משחק מילים), והוא כל כך יפה עד שנסלח השיבוש הדקדוקי. השיר שואל "מיהו זה", ואינו מספק שום רמז למישהו קונקרטי. אנו שכבר מורגלים במשוררי זמננו, שכמו פזמונאי הרוק רק על עצמם לספר יודעים, מתפתים אולי לחשוב שהמשורר כותב על עצמו.

יעקב אורלנד

יעקב אורלנד (באדיבות ארכיון יעקב אורלנד, אוניברסיטת בר־אילן)



אבל המשך השיר רק הולך ומתרחק מהתשובה הזו, ובעצם מכל תשובה אחרת. כלב משוטט, אוהב ואהובה שנפרדו, ילד אומלל ואימו האומללה; כולם אומללים, כולם קלישאות של אומללות. האומללות עצמה הופכת לקלישאה לנגד עינינו. כמו בבתים הראשונים של קייב, האפקט גובל בקומי. לקראת הסוף מסתמנת חזרה לרוחה של הפתיחה: "מיהו המיילל ברוח ובקולו השכול, מי המתפלל לנוח ואינו יכול" – זהו שוב מופשט שיכול להיות קונקרטי, כל־אחד שאנו מתפתים לחשוב שהוא המשורר עצמו, ולרגע אולי מקווים שאכן תבוא פואנטה שבה זה מה שיתגלה – אבל לא. בשורות האחרונות אנחנו נשארים עם "זה שיר בכי ששרים כולם".

כששיר מצהיר על עצמו במפורש "זה שיר בכי", הוא חותר תחת העצב שמתבטא בו, אם יש כזה. הרי אם השיר מביע היטב עצב, טפשי שהוא יאמר במפורש שמטרתו היא להביע עצב. הצהרה כזו בהכרח מתפרשת כשמץ של אירוניה. אצל קייב היא נאמרת עדיין בשלב ההסחה; אצל אורלנד זו השורה התחתונה, ואת אותו שיר בכי עוד שרים "כולם". בזה הלך אורלנד הפוך מקייב: אצל האחרון עובר השיר בסופו מהכללי לפרטי, ובכך מחדיר את המטען הרגשי־אישי. אצל הראשון סוף השיר מתחמק מלהתחייב למשהו אישי (ולו מרומז), בורח לכללי, והעוקץ הרגשי נגוז. אני לא בטוח לאן אורלנד חתר, אבל כשהוא חותם ב"כך זולג לו על הלחי צער העולם", אני מרגיש שמה שיצא לו גובל בפרודיה על שיר עצב.

מעניין, אגב, לבחון במושגים האלו את השיר שכתבה אנה אחמטובה לאותו לחן, שני עשורים לפני אורלנד. השיר מובא (ברוסית ובתרגום מילולי לעברית) בזמרשת. אצלה נראה שמדובר בשתי דמויות בדיוניות־מופשטות – אם המדברת לילדהּ – המציגות תמונה מרומזת וכמעט מופשטת של אימה, שקל להשליך ממנה לאימה קונקרטית מאוד של המשוררת עצמה.

הזמר כשחקן

אבל נחזור לאורלנד. הוא דווקא לא נרתע מלכתוב שירים עזי־רגש בגוף ראשון. כמה משיריו המולחנים הידועים ביותר הם כאלה: "אני נושא עמי", "שלכת", "השיר אלייך". בעצם הם כמעט היו יכולים להיות שירי רוק. אולי היה צריך להנמיך מילה פה או שם, וכמובן להלחין מחדש. אלא שזה רק שעשוע אינטלקטואלי. אסתטיקת הזמר העברי, שבמסגרתה הם נכתבו, שונה – היא לא מנסה להחצין ישירות את הרגש. הלחנים של דוד זהבי ומרדכי זעירא לא מכָוונים לכך, והשירה של אריק לביא ויהורם גאון היא אחרת (שלמה ארצי הוא מקרה שונה ומעניין מבחינה זו, בשיר הראשון מהשלושה ובקריירה שלו בכלל, אבל זה נושא למאמר נפרד). אולי אפילו המילים עצמן מעט מתוחכמות מכדי להעביר את הרגש בישירות רוקית.

גוף ראשון יחיד הוא אפשרות בזמר העברי, אבל בהחלט לא האפשרות המובילה, אפילו לא ב"שירי רגש". "אנחנו" מקובל לא פחות, כמו גם הרחקת עדות לגוף שני או שלישי, פנטזיות על מקומות וזמנים אחרים, ושירת־משוררים שמביעה את הרגש במידה גבוהה של עקיפין. לא ששירים כאלו לא יכולים להעביר מטען רגשי, אבל הם נדרשים לעשות זאת אחרת. על פי רוב בזמר העברי המלחין הוא לא מחבר המילים, והמבצע הוא בכלל מישהו שלישי (או להקה שלמה). המוזיקה יכולה לשתף פעולה עם המילים, לפתוח עבורן את בלוטות הרגש; גם הזמר או הזמרת אפשר ורצוי שישרתו את הרגש במילים, על־ידי הדגשה ואיור של מילים ומהלכים, הסבת תשומת לב להם. גם כשזמר שר "אני", הוא לא אמור ולא מנסה להישמע כמתכוון לכך מילולית. השירה היא עם קורטוב של משחק, של תיאטרון. הזמרים שמים עצמם במרחק רגשי מסוים מהמילים – ולו של מילימטרים ספורים.

"שלכת" ו"השיר אלייך" הם דוגמאות מופתיות. זעירא הלחין דרמות מאופקות שמשרתות נפלא את התוגה והתסכול ואף הזעם הכבוש שבטקסטים. בעקבותיו, גם לביא וגאון מביעים בשירתם את התוגה והתסכול והזעם הכבוש – משחקים אותם, לא שרים אותם ישירות. הם עוזרים למאזין לפענח את המילים ולהגיע לרגש שבהן, אבל בסופו של דבר כאילו אומרים למאזין "הנה, זה מה שאורלנד הרגיש", ולא "זה מה שאני מרגיש". את המחיצה הזו רק הרוק שבר.

ב"מיהו המיילל ברוח" הטקסט התפספס קצת, אבל בסופו של דבר, כפזמון זמר עברי הוא לא רע. המילים בכל זאת אסתטיות, והמנגינה הרוסית יפה. השירה התיאטרלית של "החמציצים" ועיבודי הקולות של נעמי פולני מתאימים לַסוגה. אם רוצים להתייחס לשיר כפרודיה על שיר עצב, או לפחות כמי שמשקיף על העצב בשמץ אירוניה, אז הם מתאימים במיוחד.

ורונה קינן? היא לא בדיוק רוקרית, אבל אופן שירתה הוא של מי שגדל על רוק. למעשה היא מחצינה רגש אפילו יותר מרוקרים "טיפוסיים": אצלם יש מניירות של שירת רוק, חספוס שהוא לכאורה טבעי אבל בעצם מהווה סגנוּן מסוים. ואילו קינן, נדמה שהיא השאירה פתוח את חדרי ליבה: היא שרה בצורה חשופה לחלוטין, ללא כל קישוט או הגנה. כאילו המאזין הוא ידיד אינטימי והיא בשיחת נפש איתו. זה מקסים, זה לא יסולא בפז. אבל "מיהו המיילל ברוח" – ובהכללה, פזמוני הזמר העברי – הם טקסטים שלא בנויים לשאת את נטל האינטימיות הזה.
קישורים
מיהו המיילל ברוח - בביצוע רונה קינן
מיהו המיילל ברוח - בביצוע "החמציצים"
The Weeping Song - ניק קייב
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  יותר טוב שתיקח סכין • ג'וד • 10 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • נועה ו • 26 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • פתאומית
  יפה • שחרור יונים
  ללא כותרת • אילה • 3 תגובות בפתיל
  ניתוח יפיפה • ניר להב
  מיהו החופר בטקסט • יובל נוב
  מיהו החופר בטקסט • אורי גוראל גורביץ'
  מיהו החופר בטקסט • ג'וד
  מיהו החופר בטקסט • רון בן-יעקב • 12 תגובות בפתיל
  מיהו החופר בטקסט • ידידיה
  מיהו החופר בטקסט • ברקת
  מיהו החופר בטקסט • ג'וד
  מיהו החופר בטקסט • ברקת
  מיהו החופר בטקסט • ירדן ניר-בוכבינדר
  מיהו החופר בטקסט • ברקת
  מיהו החופר בטקסט • ג'וד • 22 תגובות בפתיל
  מיהו החופר בטקסט • תשע נשמות
  מיהו החופר בטקסט • העלמה עפרונית
  מיהו החופר בטקסט • נועה ו
  מיהו החופר בטקסט • אילה • 12 תגובות בפתיל
  מיהו החופר בטקסט • ברקת • 6 תגובות בפתיל
  מיהו החופר בטקסט • תשע נשמות
  ברור כמו שטיין ושטיין • ירדן ניר-בוכבינדר
  ברור כמו שטיין ושטיין • תשע נשמות
  ברור כמו שטיין ושטיין • אלמונים
  ברור כמו שטיין ושטיין • ירדן ניר-בוכבינדר
  ברור כמו שטיין ושטיין • יובל נוב
  נה נה נאי נאי הו הו • רון בן-יעקב • 2 תגובות בפתיל
  ברור כמו שטיין ושטיין • אריק
ברור כמו שטיין ושטיין 587759
זה הוו הכי פחות לא מתאים שמצאתי לתלות את השאלה: בביצוע של כוורת ל"הורה היאחזות", מי שר את הבית "כאן שיבולים עומדות במתח"? ואולי אתם אפילו יודעים האם מושא הפרודיה הוא קיבוצניק גנרי, או מישהו או משהו יותר ספציפי?
  ברור כמו שטיין ושטיין • ארז לנדוור
  ברור כמו שטיין ושטיין • יובל נוב
  ברור כמו שטיין ושטיין • אנטילופה • 4 תגובות בפתיל
  ברור כמו שטיין ושטיין • אילה
  ברור כמו שטיין ושטיין • יובל נוב
  ברור כמו שטיין ושטיין • אילה
ברור כמו שטיין ושטיין 587857
על לא דבר, גם אני גיליתי את פירוש המילה רק היום (מזכיר לך את תגובה 573011).

בראש רשימת ההופעות המוחמצות שלי יש את מיילס דייוויס בקיסריה ובירושלים, מיד אחרי זה את צ'יק קוריאה וה"אלקטריק בנד" בבריכת הסולטן, ולאחרונה התמקם במקום השלישי פול מקרטני בפארק הירקון. על כל ההופעות האלה ידעתי מראש, ובדיעה צלולה (?) לא קניתי כרטיס. אני גם די אוכל את עצמי על זה שפספסתי את מיקי שביב (מוזיקאי מדהים בעיניי, שלא זוכה להכרה הראויה) מופיע במרחק הליכה מהבית שלי, כי ראיתי את המודעה על ההופעה יומיים אחרי שנערכה. לא נורא, איתו בטח יהיו לי עוד הזדמנויות. אם כבר בהופעות עסקינן - מישהו בא לפט מת'יני ביום ראשון?

ובתשובה להודעה קודמת שלך: יוני רכטר דווקא השתטה לא פעם ולא פעמיים, למשל בקליפ של "ים אדוני" מ"כבלים", או בקליפ של "הילדה הכי יפה בגן" מ"עוד להיט". לא הרבה יודעים שהוא זה שמנגן גיטרה (!) ב"שיר מחאה (אנטיביוטיקה)" השטותניקי - שמעתי אותו מספר את זה פעם בריאיון ברדיו. התקליט שלו (ושל עלי מוהר) "מחשבות ואפשרויות" נגמר בשני שירי שטות: סשה בפסאז', ו"מיכל ברנט כהן".

בכתבה שהתפרסמה עליו לפני כמה ימים סיפר עליו סנדרסון: "מצד אחד הוא היה שקט, מוכשר כמו שד, אבל מה שאנשים לא יודעים, זה שהוא מאוד מצחיק. היו לו כמה טיפוסים קבועים, שמאוחר יותר נתנו להם ביטוי במופע צפוף באוזן. הוא אהב לחקות שדרני ספורט ועשה שידורי משחקים פיקטיביים ממקומות שלא קיימים".
  ברור כמו שטיין ושטיין • דורון הגלילי
  ברור כמו שטיין ושטיין • תשע נשמות • 3 תגובות בפתיל
  ברור כמו שטיין ושטיין • אילה
  ברור כמו שטיין ושטיין • אילה
  ברור כמו שטיין ושטיין • יובל נוב
  ברור כמו שטיין ושטיין • אילה
ברור כמו שטיין ושטיין 588535
הבעיה (שלי) עם סנדרסון היא שעל כל "יו יה" או "למרות הכל" יש לו כמה וכמה "אצל הדודה והדוד" או "הלא נודע" - הראשון הוא שיר דחקות עם כמעט אפס משקל מוזיקלי, והשני סתם שיר אמצע-הדרך חסר ייחוד ומבאס. העניין הוא שאני יודע שהוא מסוגל לנגן ולשיר לגמרי בסגנון של ג'וני וינטר, למשל. ברור שעם כזו מוזיקה, בארץ, הוא לא יצליח להתפרנס - ובוודאי שלא לפרנס את הלהקה הנאמנה שלצידו כבר כמה שנים - אבל עדיין, הייתי שמח לראות אותו מפגין יותר מהיכולות האלה גם בתוך השירים ה"רגילים" שלו (וזה אפשרי), וכשאני הולך לראות אותו בהופעה, כפי שעשיתי לא מזמן, לקבל יותר מוזיקה ופחות סטנד-אפ.
  ברור כמו שטיין ושטיין • אילה • 3 תגובות בפתיל
  ברור כמו שטיין ושטיין • אריק • 12 תגובות בפתיל
ברור כמו שטיין ושטיין 699628
לפי העדות הזאת, סנדרסון הודה שהוא באמת היה רוצה להתחרא על הגיטרה, אבל איכשהו מצא את עצמו במשבצת הבדרן.
ברור כמו שטיין ושטיין 699775
הוא ניסה, אבל לא היה לזה קהל.
ל''דודה'' היה הרבה פחות קהל מאשר ל''גזוז''.
  ברור כמו שטיין ושטיין • רון בן-יעקב
  ברור כמו שטיין ושטיין • יובל נוב • 2 תגובות בפתיל
ברור כמו שטיין ושטיין 699627
הנה יוני רכטר מדבר על הומור והשתטות במוזיקה שלו, ויש גם כאן.
  ברור כמו שטיין ושטיין • אנטילופה • 4 תגובות בפתיל
  ברור כמו שטיין ושטיין • תשע נשמות
  ברור כמו שטיין ושטיין • טווידלדי • 6 תגובות בפתיל
  ברור כמו שטיין ושטיין • ירדן ניר-בוכבינדר
ברור כמו שטיין ושטיין 588134
זה תמיד היה סנדרסון, גם בתקליט וגם בהופעות.
האם החיקוי הוא מושבניק גנרי או אריק שרון? אני מאמין שזה התחיל כמושבניק והפך עם הזמן לאריק שרון, הזיכרון שלי אפילו מלביש לאחת ההופעות בסוף השורה של החיקוי את הצחוק הה הה שטוביה צפיר הלביש לדמות, אבל בהחלט יכול להיות שהזכרון מתעתע בי.
ברור כמו שטיין ושטיין 707088
באיחור קל
הנה הגרסה הראשונה בטקס ותיקי להקת הנח"ל 1973. גרסת התקליט יצאה רק ב 74'
ברור כמו שטיין ושטיין 707091
למיטב זכרוני זו בדיוק ההופעה שקישרתי אליה בתגובה 587785, אבל הקליפ ההוא כבר התפוגג מיוטיוב.
ברור כמו שטיין ושטיין 698344
לפי חברנו י. הנקין מדובר באריק שרון. בכל מקרה, פוסט מעניין על השיר (מ-‏2014).
ברור כמו שטיין ושטיין 707096
אני חייב לומר שמאז שהפתיל כאן הוכיח שזה סנדרסון, נשמע לי נורא ברור שזה הוא...
ברור כמו שטיין ושטיין 707097
ההוכחות האייליות הן לא רק בפתיל הזה - מזכיר לך את השורה האחרונה בתגובה 617070.
ברור כמו שטיין ושטיין 754139
תעלומה חדשה שמגרה אותי ב"הורה היאחזות": מהלך הקוורטות בגיטרות מהשנייה ה-‏10 ל-‏25, שלא קשור באופן הכרחי לשאר השיר? לאחרונה גיליתי אותו בהורה, אופוס 206 של מארק לברי מ-‏1950 (קטע מרתק בפני עצמו, אבל החפירה עליו תחכה להזדמנות אחרת). האנושות כבר ידעה את העובדה הזו, היא מופיעה בערך ויקיפדיה על "הורה היאחזות". אבל איך הגיעו לזה הכוורתים? דני סנדרסון גדל על מוזיקה אמריקאית, רחוק ככל האפשר מלברי. דובי זלצר, כשהלחין את ה"ה ב-‏1953, או מי שעיבד את זה ללהקהל הנח"ל אז, בהחלט היה עשוי לשלב מחווה כזו; אבל לפחות בהקלטות של להקהת הנח"ל זה לא נמצא. שתי תיאוריות יש לי. אחת, הנושא של לברי כן היה איפשהו ברפרטואר של להקהל הנח"ל לאורך השני העשורים שבין זלצר לשירותו של סנדרסון; השנייה, מישהו אחר מ"כוורת" הביא את הרעיון (יכול להיות רק יוני רכטר, נכון?)
ברור כמו שטיין ושטיין 754153
בכלל לא הכרתי את ''הורה נרקוד'' של לברי, תודה על הרחבת האופקים. אין לי מושג איך התיבות האלה התגלגלו לה''ה של כוורת. שתי התיאוריות שלך נראות לי אפשריות, אבל לא הייתי פוסל לגמרי את האופציה שסנדרסון עצמו דווקא כן אחראי לשידוך.
ברור כמו שטיין ושטיין 754154
(אנחת רווחה שלא כתבת לי שאלו לא קוורטות.)
ברור כמו שטיין ושטיין 754173
לגמרי קוורטות, תנוח דעתך.

חפרתי עוד קצת בנושא, וגיליתי שהשיר הנ"ל של לברי נקרא (גם?) "הורה נרקודה", שהוא היה להיט בזמנו, ושלכן יש לו הרבה ביצועים משנות החמישים, השישים והשבעים. למשל הביצוע הזה מ-‏1965, שבו הדובר שמציג את הזמרת הוא אורי זוהר, בשר מבשרה של להקת הנח"ל. כלומר לא מדובר באיזו יצירה איזוטרית שהיה צריך מישהו עם רקע קלאסי כדי להביא אותה לידיעת כוורת, אלא שיר שכפי הנראה כל המוזיקאים של התקופה הכירו, כולל זלצר, סנדרסון וכו'.

ודרך ערך הוויקיפדיה של "הורה היאחזות" למדתי שהחלק הראשון של הפתיחה האינסטרומנטלית (לפני הקוורטות) הוא ציטוט מהמנון הנח"ל. נייס!
ברור כמו שטיין ושטיין 754176
בשנות החמישים והשישים השיר היה ב- playing list של השירים עבור כל פעילות שכרוכה בריקודי עם, מימי עצמאות ועד קומזיצים. (סטודנט לשעבר, ידע אישי).
ברור כמו שטיין ושטיין 754337
יפה, תודה.
  ברור כמו שטיין ושטיין • אלון
  ברור כמו שטיין ושטיין • ג'וד • 4 תגובות בפתיל
  ברור כמו שטיין ושטיין • אייל עם פתיל קצר
  ברור כמו שטיין ושטיין • יובל נוב • 9 תגובות בפתיל
  ברור כמו שטיין ושטיין • א. דה בוטון • 2 תגובות בפתיל
  מיהו החופר בטקסט • ירדן ניר-בוכבינדר • 8 תגובות בפתיל
  מיהו החופר בטקסט • האייל הקטן • 6 תגובות בפתיל
  טעם וריח, שוב • יובל נוב • 2 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • ירדן ניר-בוכבינדר • 3 תגובות בפתיל
  פן מול דילן • הוגג • 3 תגובות בפתיל
  מיהו המילל בסופרן סקסופון? • יובל נוב
  אנה אחמטובה • שוקי שמאל • 7 תגובות בפתיל
693185
מתברר ש"שיר בכי" הוא לא הההשראה היחידה שניק קייב קיבל משיר עברי שהוא מעולם לא שמע. קראו את השורה הראשונה ב-We Know Who U R.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים