מלחמת המצלמות 335
במלחמת המצלמות המוזרה, ההרוג הוא המנצח וההורג הוא המפסיד, והילד בה חזק מהחייל המאומן. כיצד תנצח ישראל במלחמה זו? מבט על התקשורת הפלסטינית, הישראלית והעולמית בשבועיים האחרונים.

אחת התיאוריות הראשונות שלומד כל תלמיד מתחיל לקולנוע היא זו של הקולנוען הצרפתי ז'אן לוק גודאר, שדימה את המצלמה לרובה - נישקו של האומן.

כיום, שלושים ומשהו שנה לאחר שגולגלה לראשונה התיאוריה הפופולרית עד כדי קלישאה על לשונותיהם של אינטלקטואלי הקולנוע הצרפתי של שנות ה-‏60, היא הופכת לנכונה יותר ויותר. מלחמתו של העם הפלסטיני במדינת ישראל הפכה להיות המלחמה התקשורתית ביותר אי פעם. מעולם לא התחשב צבא כלשהו בתקשורת וכבל את עצמו בצורה מסיבית כל־כך, עד כדי גיחוך, כמו צה"ל (הודעה 3 שעות לפני מתקפה, וחיגה מעל ליעדים על מנת להניח לאנשי האויב זמן להמלט), המנסה בכל כוחותיו להמנע מדימוי הגוליית הנכפה עליו ברחבי העולם.

כשנחמן שי אומר שהיום חלק נרחב מהמלחמה מתנהל בזירה התקשורתית, הוא מתכוון שרוב רובה המכריע של המלחמה מתנהל בזירה התקשורתית.

מלחמת המצלמות היא מלחמה מוזרה. במלחמת המצלמות ההרוג מנצח וההורג הוא המפסיד; ככל שיש לך יותר טנקים, מטוסים ומסוקים אתה חלש יותר; והילד בה חזק מהחייל המאומן. במלחמה זו, צה"ל נושא את הצלמים הזרים כגיבנת על גבו, והפלסטינים מנסים למנוע את שידורן בתקשורת של תמונות הלינץ' ברמאללה (שידור תמונות הלינץ' משול להפסד של אוגדת שריון פלסטינית בקרב).

אפריים קישון כתב לאחר מלחמת קדש את סיפורו הידוע 'אם היינו מפסידים במלחמה'. לאחר מלחמת קדש, כשישראל סבלה מירידה בקרנה הבינלאומית ונאלצה לסגת מסיני, תיאר קישון, איש ימין ידוע, כיצד היינו אהובים על ידי העולם כולו לו רק היינו מפסידים במלחמה ונטבחים על ידי הערבים. ישראל הייתה נהפכת אז לסמל לרוח הצדק, החלשים והתרבות, כתב.

כיום, 43 שנה לאחר מכן, אין מנוס מלהודות שאפריים צדק. אומות העולם אוהבות אותנו, כפי שציינו כמה, רזים ועם מספרים מקועקעים על היד. השאלה היא איך לצאת מהמלכוד הקישוני הזה. עם שאלה זו מתמודד בימים אלו אהוד ברק.

מצבה של ישראל במלחמת המצלמות הזאת אינו, אם כן, מבין המשופרים דווקא. בטור זה בכוונתי לבחון הבטים שונים (ולא מקיפים לחלוטין, כמובן) בתפקודן של התקשורת הישראלית, האמריקאית והפלסטינית במהלך שבועיים של מהומות.

התקשורת הפלסטינית

לאחר צפייה בתקשורת הפלסטינית, נמלטות המלים מלשונו של האדם. כאן אין טעם אפילו לדבר על תקשורת אובייקטיבית או חוקרת. תעמולה זולה וברוטאלית היא שם המשחק. התקשורת הפלסטינית מעמידה סימן שאלה גדול נוסף מעל לפרטנר הפלסטיני. האם אפשר לעשות שלום עם מדינה או עם שאלו הטלוויזיה והרדיו שלו?

התקשורת הישראלית

הדבר הבולט ביותר בתקשורת הישראלית של השבועיים האחרונים היא יממה שחורה אחת שהבדילה עצמה מיתר היממות בחוסר התפקוד החמור של התקשורת. לתופעה חמורה זו אני קורא 'אלם יום כיפור'.

ביום ראשון, בין השעות שתיים לארבע בצהריים, חדלו ערוצים 1 ו-‏2 משידוריהם והותירו את עם ישראל בדממה שחורה עד יום שני לאחר שעה 18:00. כלומר, לתקופה של מעבר ל- 26 שעות.

היכן נשמע כדבר הזה שבמדינה מודרנית דמוקרטית, במהלך אחד מפרצי המאורעות הקשים בתולדות המדינה, כשהמדינה כולה בוערת על סף מלחמת אזרחים וברחבי הארץ מתרחשות פרעות מפרעות שונות, מחליטה התקשורת להפסיק פתאום את שידוריה ולפרוש מעיסוקיה למשך 26 שעות? אלו, הרי, היו כשנה תמימה של מאורעות בקצב האירועים של ימי הכיפורים השנה.

כפיה דתית חמורה זו, היא סממן נוסף של התעלמות השלטון הישראלי מנתיניו, ומצרכיהם, ושל הפליה לטובת האמידים והמשכילים. האזרחים האמידים והמשכילים יותר של המדינה יכלו להרשות לעצמם לפתוח את ערוץ CNN האמריקני או להיכנס באינטרנט לאתרי החדשות הישראלים והאמריקנים שהמשיכו להתעדכן. באותו הזמן, האזרחים הפחות משכילים, או חסרי האמצעים (עמם נמנה עבדכם הנאמן, לצורך העניין, במשך אותה יממה) נאלצו לכסוס ציפורניים בעצבנות, ולחכות שאולי יקרה משהו חמור מספיק, שיצדיק, לטעמם של קברניטי הטלוויזיה והרדיו, את המשך השידורים.

אמנם, יש לציין, הוכרז בראש חוצות, ערב יום כיפור, על קיומו של הגל השקט, שיופעל 'במקרה הצורך', אבל גל זה היה גל שיועד לתושבים הדתיים של המדינה. למה לא להפעיל גל שקט, מיוחד לדתיים, בנוסף לתחנה אחת לפחות שתפעל כרגיל?
בטלוויזיה הכריזו כי יחזרו לשידורים בהתאם למאורעות (ואיך בדיוק אנחנו אמורים לדעת מתי לפתוח את הטלוויזיה?) וברדיו הודיעו כי ישדרו בגל השקט 'במקרה הצורך'.

ומהו 'מקרה הצורך'? זה כמובן נתון למחלוקת. מדוע אסור לאזרח חילוני ומשלם אגרה במדינת ישראל לדעת במשך יותר מ-‏20 שעות על מהומות נצרת שהתרחשו בין אלפי יהודים לערבים ובהן נהרגו שני ערבים מירי המשטרה? מדוע אסור לו לדעת שגופתו של הרב הלל ליברמן נמצאה מנוקבת כדורים, ונושאת סימנים חמורים של התעללות. האם המקרים הללו אינם מקרי צורך? אתם יכולים לשער לעצמכם עד כמה אזרח זה רגוע במהלך יום הכיפורים, כשהוא יודע שישדרו לו 'במקרה הצורך', ויודע שמלבד מלחמה אטומית או השמדה מיידית של ישראל, שום דבר כמעט אינו נכנס לקטגוריה זו?

על תפקודה של התקשורת הישראלית מעבר לכך, אין לי מה להעיר, מלבד נקודה אחת: אנחנו מודעים לכך ששידורי התעמולה הפלסטיניים כוללים שקרים על גבי שקרים. השאלה היא: האם גם שידורי התקשורת של מדינת ישראל מלאים בשקרים?

השאלה עולה לאחר צפיה ברשתות הזרות. תמונה שונה כל כך מתקבלת מהרשתות הזרות ומרשתות הטלוויזיה הישראליות, עד שנותרות שתי אפשרויות בלבד: או שמשקרים לציבור בישראל, או שתחנות הטלוויזיה הזרות לא נוגעות בחומרים החשובים ביותר. אני נוטה להאמין שהאמת נמצאת באמצע, כאשר האשמה נופלת לרוב על הרשתות הזרות, שמחפשות סקופים וכל דבר מלבד לאמת.

התקשורת הזרה

כשמהרהרים במצבה הקשה של ישראל בתקשורת, יש להרהר בחוסר הרצון לאימות ידיעות שקיים בתקשורת הזרה. בשום מקום בשידוריה לא נוקטת רשת CNN בעמדה כלשהי. ראש הממשלה ברק התראיין ביום חמישי 12/10 ל-CNN. לאורך השיחה נמצאות מתחת לדמותו של ברק כותרות מטופשות האופייניות כל כך לדרך המחשבה האמריקני והשטחי של CNN. מטרתן של כותרות אלו לבאר לאמריקני חסר ההבנה וההשכלה את הדברים שנאמרים לו, ולהופכן למסרים קליטים וחד שורתיים. וכך בעת שברק מדבר מתחלפות למטה כותרות כגון: 'Barak says Palestinians are the initiators of violence in the West bank & Gaza' או 'Barak opposes an international inquiry by the UN'.

לרוע המזל, מסרים אלו ש-CNN שולחת מסביב לעולם אינם אלא התעלמות מהעובדות, ומהווים גורם נוסף לחוסר האפשרות להרגעת המצב. ב-CNN אין עמדה לעיתונות, ואין שום עובדה או אמת. רק גרסאות. כשברק מתראיין, הוא אומר שהפלסטינים הם יוזמי ההתנגשויות, וכשסעיב עריקאת מתראיין, הוא אומר שהישראלים הם שמתקיפים את העם הפלסטיני. אף אחד לא עושה סדר בדברים, והפוליטיקה נהפכת לעניין שכונתי של כבוד, מילה והלבן של העיניים. המילה של סעיב מול המילה של אהוד.

מה קרה למשקיפי ה-CIA שהיו בארץ וראו מי יוזם את התוקפנות? מה קרה לכל המדינאים שביקרו בארץ מאז תחילת המשבר וחזו בעיניהם במצב? האם כל כתבי השטח המהוללים של CNN לא הצליחו עדיין לגלות מי התוקפן ומיהו המותקף? כיצד יכול להיות שבארץ עובדה זו ברורה מהיום הראשון של האירועים, ואילו ברשתות הטלוויזיה השולטות בעולם נותרת עובדה מרכזית זו לא ברורה? שוב, או שמשקרים לנו, או שבחוץ לא רוצים לדעת את האמת. כנראה שבחוץ לא רוצים לדעת את האמת.

ביום רביעי 11/10 שודרה בערב תוכנית Nightline עם טד קופל בערוץ 2. התוכנית, ששודרה יום לפני כן בארה"ב, כללה בפאנל המשתתפים שלה את ד"ר חנן עשרוואי, סעיב עריקאת ועזמי בשארה מהצד הפלסטיני, ולעומתם אהוד אולמרט, אפריים סנה ונעמי חזן מהצד הישראלי. נדהמתי לגלות נטיה פלסטינית חריפה כל כך לכל אורך התוכנית. לתוכנית שצולמה במזרח ירושלים היה קהל ערבי ברובו המוחלט, מכיוון שהיהודים חששו להגיע למקום הצילומים - עמדה שאפילו זכתה לגינויו של קופל בתחילת התוכנית.

במהלך התוכנית פנו שתי נערות מ"זרעי שלום", אחת ישראלית ואחת פלסטינית בשאלות לישראלים. שתי הנערות היו פרו־פלסטיניות והנערה הישראלית מראשל"צ פנתה לאפריים סנה בשאלה על הנער הפלסטיני שנהרג בנצרים. כמובן שאף אחת מהנערות ההומניות הצעירות לא שקלה לשאול את הפאנליסטים הפלסטינים מדוע שלטונותיהם הרצחניים שמו לעצמם למטרה לרצוח כל ישראלי שנקלע לידיהם (כפי שהוכח למחרת), מדוע שידורי הטלוויזיה שלהם מסיתים בפה מלא להרג האויב הציוני, או מדוע שוחררו הטרוריסטים של החמאס.

בלכל אורך הדיון מלאו הנציגים הפלסטינים את חלל האוויר בשקרים מבישים. שקרים על נער פלסטיני שנורה על־ידי חיילי צה"ל לאחר שנתפס, כביכול, השקרים הרגילים על כך שישראל היא התוקפן וכו'.

לבושתי ופליאתי, לא טרחו אולמרט וסנה, שהיו על תקן הישראלים היחידים באולם (לנעמי חזן לא היה נאה להגיד מילה כלשהי לזכותה של ישראל בדיון כולו) לתקן את שקרי הפלסטינים. במקום זאת, הסתבכו בהתנצלויות ארוכות על הרג הנער הפלסטיני. כמובן שאף אחד מעמיתיהם הפלסטינים לא שקל להתנצל על תוקפנות העם הפלסטיני ועל הזוועות שחולל וניסה לחולל בשבועות האחרונים.

הצבא הישראלי החדש

לאחר הלינץ' החייתי ברמאללה (גם עליו סיפרו באמצעי התקשורת הזרה בהשמטת הפרטים המזעזעים עוד יותר על גרירת גופות החיילים ברחובות רמאללה), טען נחמן שי שהלינץ' הזה הוא הדבר הטוב ביותר מבחינה תקשורתית שקרה לישראל מאז פרוץ המהומות. הדברים, שעוררו הרמת גבות בחוגים מסוימים, היו מוצדקים לחלוטין. למרות ששמעתי מספר ישראלים מגיבים בזעם על הדרך בה פורסמו התמונות ב-CNN, אני חייב לחזור על כותרת מאמרו של דב אנשלוביץ - 'במלחמה כמו במלחמה'. כותרת זו צריכה, עם זאת, להאמר בזמן המודרני בהקשר למלחמה התקשורתית, שהיא המלחמה האמיתית כרגע.

לאחר פרסום התמונות בארץ, מחה חבר הכנסת בניזרי מש"ס על פרסומן בישראל. 'בהחלט' אמר בנעיזרי 'אני מעוניין שהתמונות יתפרסמו בתקשורת הזרה וישקמו את מעמדה התקשורתי של ישראל. אבל הכאב למשפחות בפרסום לתקשורת הישראלית הוא רב מדי'.

הפעם, לשם שינוי, אסכים עם בניזרי בפה מלא. אי אפשר היה לוותר על פרסום התמונות המזוויעות הללו בעיתונות הזרה. עם זאת, עם ישראל לא זקוק לתמונות זוועה נוספות שיחממו את הדם הרותח בין כה וכה, יפחידו את הנפשות החוששות גם כך, ויזעזעו את הנפשות העדינות, ובהן גם נפשות בני משפחות המתים.

אולם היום בבוקר, התגלה לי בעיתון כי צה"ל מחזיק בתמונות מזעזעות עוד הרבה יותר של גופותיהם של ההרוגים, אותן אינו מפרסם משיקולי התחשבות במשפחות.
אדרבה, אני אומר, פרסמו את התמונות הללו! אנא מכם! אל תחשפו אותן בפנינו, אבל שלחו אותן לכל סוכנויות הידיעות הזרות. שידע כל העולם על המעשים שנעשים בנו ועל הברוטאליות והחייתיות עמה ישראל מתמודדת (ועלי להודות שמעולם לא ראיתי מראות מזוויעים, מכמירים ומכעיסים כמראות וסיפורי הלינץ' ברמאללה. מראות שהביאו, לפי הכתוב ב'הארץ' ביום שישי ה-‏13/10, רופא צבאי לידי בכי).

תמונות אלו עוד יחסכו את חייהם של מאות חיילים ישראלים. אני מקווה ומאמין שגם משפחות החיילים יבינו בסופו של דבר שפרסום זה הוא התרומה הגדולה ביותר שהן יכולות לתרום למדינת ישראל. תרומה העולה בהרבה על התרומה שיכולים לתרום כיום כל החיילים והציוד המשוכלל של צה"ל יחדיו.

ידיד אמר לי אתמול בחצי חיוך כי הצעד הנכון ביותר מבחינתה של ישראל הוא לאסוף את ילדי הפרסומות היפים ביותר שלנו ואת הנשים ההרות, ולשלוח אותם לידי הפלסטינים מלווים בעדר צלמים תאב תמונות.

ישראל אינה זקוקה כיום לעוד אוגדת שריון. מה שאנו זקוקים לו כיום הוא חיזוק צבא ההסברה והתקשורת שלנו. ראש הממשלה ברק צריך לכנס יחידה שלמה של מסבירים לאומיים שיתודרכו באופן שוטף על כל השקרים והעוולות הפלסטיניים, ויציפו את בימת התקשורת העולמית בהדגישם את הנקודות המרכזיות לטובתנו, ובלוקחם בחשבון את מגבלות ורדידות התקשורת העולמית. יותר מכך, מה שאנחנו צריכים הוא המוני צלמים צבאיים, או אפילו צלמים מסתערבים או מצתרפתים שיציפו את ערי פלסטין ויחשפו את שלל העוולות הפלסטיניות.

אגב, צעד ראשון בכיוון כבר נעשה - ביום שישי הודיע צה"ל כי הוא מתכוון לחלק מצלמות ללוחמים על מנת לתעד את הדברים מהצד הישראלי.

הערה לסיום

אחרי שבועיים של מהומות הצטרפו סוף סוף רבים מתושבי המדינה הצעירים לחוגי הציונות והפטריוטיות. אם צעירים רבים גדלו בשנים האחרונות באווירת שאננות תוך לקיחה מאליה של עובדת קיומה של מדינת ישראל, ותוך כעס גדול כלפיה, הרי הימים האחרונים שינו מצב זה.

בשבועיים האחרונים חשו צעירים רבים לראשונה את הפחד הקיומי שמלווה את המדינה הזאת מאז היוולדה. אנשים רבים, שבימים רגילים מדברים בחוסר כבוד ושנאה על המדינה הישראלית, גילו לפתע כמה היא חשובה להם, כמה היא מגינה עליהם ומה יהיה מצבם בלעדיה.

ישראלים רבים גילו בימים האחרונים שלא כל כך אוהבים אותנו בעולם, ומדינת ישראל חזרה למקומה הראשוני שהוא קיבוץ מתגונן של מיעוט הנרדף ברחבי העולם. מאז מלחמת 73' לא היה מאורע ישראלי מגבש כל כך. דור חדש הצטרף למיתוס היהודי־ישראלי.
קישורים
במלחמה כמו במלחמה - מאמרו של דב אנשלוביץ
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "תקשורת"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  מה שנחוץ • TheObserver
  על אובייקטיביות • גיל לדרמן
  ללא כותרת • מיץ פטל • 3 תגובות בפתיל
  חבל • ניתאי ארטנשטיין • 5 תגובות בפתיל
  לצערי... • דותן גולדווסר
  ללא כותרת • מיכל • 2 תגובות בפתיל
  התקשורת כבלון • יובל רבינוביץ • 3 תגובות בפתיל
  לצערי הרב מאוד.. • פ.ט.א.י
  תמונה באמת שווה אלף מילים • אסף דרעי • 15 תגובות בפתיל
  תקשורת מגויסת • דרוזינסקי • 3 תגובות בפתיל
  מלחמת התקשורת • עמית מנדלסון • 4 תגובות בפתיל
  כמו מזג האוויר, • Xslf
  צנזורה פלסטינית בכפייה • רון
  ההוכחה • מאור גרינברג • 6 תגובות בפתיל
  כפיה דתית? • יעל • 100 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים