 |
די לכיבוש, הלאה הריגוש | 3363 |  |
||||||
 |
|
 |
|||||||
 |
|
פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
הרהור בעקבות קריאה מחודשת של הספר, שניתן לקרא אותו כאזהרה נגד תפיסת היופי כאמנות מושלמת המצייתת רק לחוקי האסתטיקה שלה. אמנות ויופי שהוא "צורה" בלבד, שאיננה מתקשרת עם הצופה, שלא יכולה ומעונינת לתקשר ולהתחבר אלינו ושאנחנו לא מסוגלים לתקשר איתה משום שהיא נמצאת מעבר לחוקי הקיום היומיומיים של האדם. אך אין דו-שיח עם ההרגשה הסוביקטיבית של הקהל בהופעה, וההרגשה הסובייקטיבית לא רלוונטית, קרי האנושיות לא רלוונטית. היופי, הביצוע על הבמה, קיים רק כאובייקט מופשט ומנותק "אוטיסטי". תפיסה כזו מובילה להרס ושקיעה, ולמעשה היא תפיסה שחותרת ומקעקעת את המוסר, את הטבע "המוסרי". מצד שני, תפיסה כזו היא עיוות של המציאות משום שלא יכולים להיות חוקי אסתטיקה אובייקטיביים (אפלטונים?) ללא האדם שקובע אותם, או לפחות מתייחס אליהם ומפנים אותם כחלק מחייו. | |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זאת קריאה מעניינת. ובכל זאת, לטעמי החוויה האסתטית מאופיינת דווקא בריחוק מהמושא. ''התפעמות'' לא יכולה להתקיים בו-זמנית עם דו-שיח. אנחנו מתפעמים ממשהו בגלל שהוא מעבר לעצמנו, ודו-שיח מחייב את ההנחה ההפוכה, דהיינו, שיש לנו מהמשותף עם הצד השני לדיאלוג. בכיוון אחר, קאנט כבר טען שהחוויה האסתטית מאופיינת ב''העדר חפץ-עניין'', ודו-שיח מערב כבר אינטרסים. הופעות רוק אכן בנויות בד''כ על להיות ''גדולות מהחיים''. זה חלק ממה שמאפיין רוק, ודיאלוג עם הקהל מסכן מאוד את האשליה הזאת. פול סיימון אולי יכול להרשות לעצמו את זה, כי הוא כבר אגדה. אבל רוקיסט רגיל שיהיה נחמד לקהל וינהל איתו דיאלוג מסתכן בכך שהקהל ירגיש כמו החבר'ה בקומזיץ והבחורצ'יק עם גיטרה, שזה בערך ההיפך מכל מה שרוק אמור להיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בחורצ'יק וגיטרה - קומזיץ לאללה, ועדיין הופעה גדולה מהחיים 1 הרגע הבנתי שבעצם הוא סבל מעקמת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלוהים, אלוויס. אני מתעלפת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מורטל, לא מתאים לך הדיבור הזה. אומרים "יו אלוויס" ולא "אלוהים, אלוויס". מורטל ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהופעות רוק עם פוטנציאל גדוּלה מהחיים הן מלכתחילה רק אלו שבהן הזמרת או הלהקה הן כבר אגדה, לפחות עבור הקהל. הופעות של מישהו אלמוני או חדש יכולות להיות מפתיעות ומלהיבות (שלא לומר כובשות ומרגשות), אבל לא גדולות מהחיים. נדמה לי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך תקטלג את ההופעה של הביטלס באיצטדיון שיי, למשל? הם היו אז סנסציה יחסית חדשה בארה"ב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק. היו לי בראש אגדות רוק ולא מבצעים רגילים במועדונים. ובכל זאת, נראה לי שחלק מתרבות הרוק היא להיות גדול מהחיים, ולא במקרה. רוק הוא חלק מתרבות ההמונים. קל להסביר את זה לגבי הופעות: בהופעת רוק אתה נהנה לא רק מהמוזיקה עצמה, אלא מהחוויה הקולקטיבית של מסה של אנשים. בגלל זה רוק של איצטדיונים הוא כל כך מוצלח. אם הטענה הזאת לא נראית לך, אציע אחרת. רוק הוא תרבות-נגד בעידן של תרבות ההמונים. הדימוי הוא חלק אינטגרלי מהרוק, כי רוק הוא תרבות ולא מוזיקה גרידא. גם אם אפשר לתת לו מאפיינים צורניים (כמו האפיון שנתת לו ב-דיון 3339), המאפיינים הללו מקיפים רק חלק קטן מתרבות הרוק. רוקיסט אמור להיות מורד, מיוסר, מרוחק ומפורסם. או לפחות בדרך לשם. קשה לי לראות הרבה מעריצות לחבורה מקסירר ושות' רואי-חשבון שעושה רוק (מעולה) אחרי העבודה. אנשים נחמדים שמנהלים דיאלוג עם הקהל לא עושים רוק, אלא מנגנים שירים של ארבעה אקורדים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
" "התפעמות" לא יכולה להתקיים בו-זמנית עם דו-שיח. אנחנו מתפעמים ממשהו בגלל שהוא מעבר לעצמנו, ודו-שיח מחייב את ההנחה ההפוכה..." אתה לא יכול להתפעם מבת זוגך היפהפיה (אם זה מצבה:))? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכוערת כמו הלילה. אני יכול. אבל אני לא מנהל דו-שיח עם היופי הזה. תנאי הכרחי להתפעמות, לדעתי, הוא הסתכלות מבחוץ, ממרחק. אמנם יצא לי להיתקל באנשים שמתפעמים מעצמם, אבל גם אז, המנגנון הוא שהם מסתכלים על עצמם ''מבחוץ'' ותופסים עמדה דמיונית של מתבונן. לחלופין, אני יכול לנהל שיחה עם בת-זוג כאדם ולא כאובייקט להתבוננות אסתטית, אם כי לפי פרקי אבות לא מומלץ להרבות בעניין הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק עכשיו השתכנעתי סופית ש"יהונתן אורן" איננו שמך האמתי... (או שאין לך בת זוג, כמובן):) ואינני מבינה מנין הגיע הרעיון שהלילה הוא מכוער. יש לילות יפים להפליא, לדעתי. לי נראה שאפשר בהחלט להתפעם מדברים שאתה בדו שיח איתם, אם כי זה דורש אולי בטחון עצמי רב - בעיקר בטחון שזה מגיע לך. ואם אינך מדקדק בהלכות פרקי אבות אתה יכל לנהל שיחה עם בת זוג כאדם בו בזמן שאתה מתפעם מיופיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא לא יודעת לקרוא. אני בהחלט יכול, תוך כדי שיחה, להתפעם מהדרך שבה שיערה צונח על מצחה ויוצר תמונה נערית אה-לה ציור של התנועה הרומנטית של המאה ה-19. אני יכול אפילו לספר לה על ההתפעמות שלי, אם בא לי. אבל כיצד אני יכול לנהל דיאלוג עם היופי? אני יכול לשוחח איתה, אבל הבחורה לא זהה למראה החיצוני שלה. ועם המראה החיצוני לבדו אני לא יכול לשוחח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ד.ה לורנס כבר ניסח את זה ב"מר נון" - הגיבור מתרעם על שהוא לא יכול להביט באהובתו באופן פשוט, בלי להתרגש מיופייה. אבל המספר אומר עליו (ציטוט חופשי): שוטה שבעולם, הוא בכלל צריך להודות על זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מתחבר לטהרנות כזאת. ההתפעמות לדעתי כוללת שני אספקטים, המוכר והחידוש. בלשונך, "הריחוק מהמושא...שהוא מעבר לעצמנו" איננו תיאור מציאותי. המושא משקף ומנעיד דבר מה בעצמנו. ניתן להתפעם ממשהו שכל כולו כבר ידוע ומוכר - הפעם המליון שהקשבת ליצירה מוזיקלית, ומצדה השני של הסקלה יש התפעמות ממשהו שאספקט הניכור/החידוש/המעבר שלו ניכר אם כי לא מוחלט. לא ברור כיצד ניתן להתפעם ממשהו שאין לך בו "חפץ עניין", והאם יש חיים נטולי אינטרסים? השאלה היא מה התפקיד שהאינטרסים משחקים ברגע המפגש הראשוני או בזמן התפעמות (בכלל, אני גם לא מבין מדוע "אינטרסים" זה משהו שלילי שכביכול פוגם בהתייחסות שלנו ליצירת אמנות). בקשר להופעות רוק, כאן נראה לי שהתאור שלך הוא כוללני מדי. אני זוכר הופעות רוק מהפנטות במקומות אינטימיים, כמו הופעת יחיד של פיטר האמיל, או להקת רוק כמו סגול כהה באולם תיאטרון. ברור גם הלא מדובר על "נחמדות" הרוקיסט המשוחח תרתי משמע עם הקהל. בן שלו יצא נגד שיפוט סובייקטיבי, של החוויה האישית, וטען שההופעה צריכה להימדד בפרמטרים של אופן הביצוע, כביכול פרמטרים אובייקטיביים. אך גם הפרמטרים הללו תלויים בחוויה הסובייקטיבית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההיטרפות של אשנבך על הנער היא התפעלות אמנותית? חשבתי שזה עניין זקסואלי ;-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברובד המיידי, יש שמץ מיניות. כמובן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי סיפור על גבר מזדקן רדוף תשוקה אירוטית אסורה בלתי מושגת משפילה מאכלת וממיתה לנער מתעתע בעל יופי אלוהי, ואתה קראת סיפור עם שמץ מיניות ברובד המיידי. תראה מה זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסיפור הוא סיפור, המטא סיפור קיים גם הוא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי אפשר יהיה להציג פיתרון לדברים בדמות פרשנות סימבולית ולפיה דמויות הזקן והנער מזדהות, קרי אדם אחד המה, אשר הסופר מפגיש ביניהן באחדות אחת של זמן, אובייקט וסובייקט אשר נתפרדו מתוך מחזור החיים של נעורים ושל זיקנה, של פריחה ושל קמילה, ושוב אין הם מסוגלים לגשת זה אל זה אלא רק מתוך ריחוק ומתוך הפרחה אידיאית אסתטית, מן הזיקנה אל הנעורים ומתוך סקרנות אמפתית שאין לה עדיין כשרים של תפישה אבל היא מייצגת את האסתטיקה כביכול אובייקטיבית, בממשותה, מן הנעורים אל הזיקנה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |
|
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |