 |
שר התחבורה יוזם פירוק חלקי של רכבת ישראל | 3434 |  |
||||||
 |
|
 |
|||||||
 |
|
פרסומים אחרונים במדור "חדשות"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
גם בידיעה כזו המערכת לא מסוגלת לשמור על איזון? פשוט שקוף. |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
איפה חוסר האיזון? זה רק סיקור האירוע ותגובות... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בפסקה השנייה טוענים שההצעה באה "בעיצומו של משא ומתן" למרות שבפסקה הראשונה נאמר שההצעה באה רק לאחר שהסתיימו השבועיים שנתן בית הדין לעבודה למשא ומתן זה נסיון להציג "אמת לשעתה" כאילו משרד התחבורה לא מנהל משא ומתן בתום לב וכמובן מתן זכות המילה האחרונה לאבירמה גולן מומחית אוביקטיבית בעלת שם עולמי למיקור חוץ ו/או רכבות |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נראה יותר כמו טעות תמימה של קופי-פייסט מעיתונאים שונים, שאחד מהם בעל עמדה לא אובייקטיבית או סתם רשלן. בקשר למילה האחרונה - אם היו מחליפים את שתי הפסקאות האחרונות והמילה האחרונה הייתה ניתנת לחוקר התאונות מטעם הרכבת, אז גם היית אומר שזה לא אובייקטיבי? אי אפשר ששניהם יהיו אחרונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם היו מחליפים בין שתי הפסקאות האחרונות גם אז זה היה לא אובייקטיבי, אבל, לאותו הכיוון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוסר האיזון מופיע כבר בכותרת שר התחבורה לא יוזם "פירוק חלקי" של הרכבת אלא פיצול שלה לשלוש חברות בנות שיעסקו בנושאים שונים. השביתה הנוכחית לא באה בתגובה להחלטה לקיים את ההסכם מול בומברדייה, אלא בתגובה למינוי מנהל לתחנת יבנה (במכרז!) שלא על דעת הגב' אדרעי שיכורת הכח. וההחלטה של כץ הגיעה לאחר שכלו כל הקצין, ואחרי "שביתה אחת יותר מדי", לאחר שהגב' אדרעי שיכורת הכח הורשעה בבזיון בית הדין לעבודה, פתחה בשביתות פראיות ואפילו לא קיבלה סיכומים שהושגו בין יו"ר ההסתדרות לשר התחבורה כץ ועיני סיכמו על מתווה שימנע השבתת הרכבת; אדרעי רותחת: "שביתה מיד!" http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=100072... הרכבות חזרו לפעול חלקית; ראשי הוועד נקנסו ב-10,000 שקל כל אחד http://www.themarker.com/dynamo/1.1640752 (ואירונית במיוחד כותרת המשנה: יו"ר הוועד אדרעי איחרה בשעתיים וחצי לביה"ד: לוקח זמן להגיע לת"א בלי רכבת) המשבר ברכבת: העובדים דחו הצעה להעלאת שכר ב-25% http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=100073... התנהלותה הבריונית של הגב' אדרעי שיכורת הכח מוכיחה שעניינה לא בשמירה (או אפילו שיפור) בתנאי העבודה והשכר של העובדים, אלא בשמירה על כוחה שלה. אבל כל אלה לא מפריעים לכמה תל אביבים מנותקים (כמו דפלי NIF הנלוזה או - מסתבר - עורכי האתר הלז) שלא נזקקים לשירותיה (הרעים) של רכבת ישראל כמו תושבי הפריפריה להביע תמיכה בבריונית שיכורת הכח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם היו רושמים את הידיעה ברוח ההודעה שלך אז זה היה מוטה לצד השני... אני חושב שאתה סתם מחפש בכוח ניסוחים שיתאמו את דעתך על עורכי האתר. זו בסה''כ ידיעה קצרצרה עם מספר מצוצמם של דיווחים מעיתונים שונים, אין מה לעשות מהומה על הניסוח. הייתי מסכים איתך אם זו הייתה ידיעה פוליטית והיו מופיעים בה ניסוחים כמו ''השטחים הכבושים'' או משהו בסגנון שיכול באמת להעיד על הטייה פוליטית כזו או אחרת, אבל זה פשוט לא המקרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמשתמש קבוע ברכבת, מוזרה בעיני הטענה שלך כאילו היחידים שתומכים בועד הם מי שאינם נזקקים לשירותיה של הרכבת. דווקא בגלל שאני נדרש באופן יומיומי לשירות הזה, חשוב לי שהוא לא יופרט, ושהעובדים לא יהיו עובדי קבלן. זה לא אומר שכל מעשה של הועד מקובל עלי, אבל המאבק הנוכחי שלהם מוצדק לחלוטין, ואני שמח שנכשל הניסיון (בנוהל הסטנדרטי) של עיני למכור את העובדים בנזיד עדשים. המתקפות כנגד אדרעי והאשמתה בשכרון כוח רק משום שלא הסכימה להכנע לתכתיבים שפוגעים בעובדים וברכבת כשירות ציבורי אינן מהוות הוכחה לאי צדקתה, אלא את המסגור התקשורתי השלילי הקבוע של כל התארגנות עובדים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמי שמתנגדת להפרטת הרכבת, עלי לציין שהועד מתנהג כאילו הם ממש רוצים שיפריטו אותם, ומשחקים ישר לידיים של כץ את שטייניץ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה נופל לטיעונים הדמגוגיים של אדרעי ועיני. אף אחד לא דיבר על העסקת עובדי קבלן ברכבת, דובר על כך שאחזקת הקרונות החדשים (שנעשית כיום באופן מזעזע ע''י רכבת ישראל) תתבצע על ידי עובדים מן המניין בחברה לא-ממשלתית. העובדים הללו יכולים להיות חברי הסתדרות והם נהנים מכל הזכויות הסוציאליות והסכמי השכר במשק. כמו שמדינת ישראל לא בונה רכבות, כך היא גם לא צריכה לתחזק אותן. בשביל זה יש חברות פרטיות, יעילות בהרבה. כל זה לא נוגע בשום צורה לזכויות העובדים, אלא לחשש מאיבוד הכוח והנפוטיזם ברקבת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צריך לעצור מיד את ההפרטה הפרועה של נכסי הציבור! יש להלאים את הרכבת מידי הפרחה הזאת שהשתלטה על הכפתור של הסטארטר, ולהחזיר את הנכס לידי בעליו - הציבור. אם הרכבת היא של הציבור - אז נציגי הציבור צריכים לנהל אותו, ולא קבוצה קטנה ותאוות כח ובצע. לא מדובר בפגיעה ב"עבודה המאורגנת" - מה שמאורגן פה זה פשע של פגיעה מתמשכת בציבור. ובפשע המאורגן יש להילחם. בהזדמנות זו יש לבחון חקיקה להגבלת כוחם של ועדי עובדים כך שיותר להם לפעול רק בנושאים של תנאי שכר ועבודה. הפרטת נכס ציבורי לידי ועד עובדים (בפרט כו זה של הרכבת) גרועה יותר מהפרטה לידי טייקונים: ועד עובדי הרכבת יותר חמדן ומושחת מהטייקונים ובד"כ פחות מוכשר ופחות אחראי מהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדובר בדיוק על נושאים של שכר ותנאי עבודה. העברת העבודה לבומברדיה פירושה בפועל הוא הכנסת עובדים לא מאוגדים בדלת האחורית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שקר וכזב. מי מונע מעובדי בומברדייה להקים ועד? ההחלטה איזו פעילות נמצאת בליבת העסק היא פררוגטיבה של ההנהלה. מה שמפריע לגב' אדרעי הוא שעובדים אלו לא יהיו נתונים למרותה, כלומר יש כאן (שוב) שכרון כח שלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה רע ב"הכנסת עובדים לא מאוגדים" (או מאוגדים באיגוד אחר), כל עוד אין פגיעה ישירה בשכר ובתנאים של העובדים המאוגדים הקימים? הנסיון לשלוט במי יעבוד ברכבת, מי יצורף לגדודי הועד כדי לחזק את כוחו, ומי יתן שירותים של קפה, נקיון או תחזוקה, הוא בדיוק ניסיון להשתלט בכוחנכסים ציבוריים. את השליטה הזאת יש להפקיד בידי הציבור כולו - או בידי הנציגים שהוא (כולו!) שלח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכן, אם היום כל העובדים מאוגדים, ושביתה שלהם משביתה את הרכבת, ומחר הרכבת יכולה לעבוד גם אם העובדים המאורגנים שובתים (כי נכנסו עובדים לא מאורגנים, ו\או הפסיקו לגייס עובדים מאורגנים חדשים), פגעת בכוחם של העובדים המאורגנים, ובסופו של דבר בתנאי השכר שלהם. אז ברור מדוע האינטרס של העובדים הוא שכל עובד חדש שמצטרף יגדיל את כוחם ולא יקטין אותו. בנוסף, אם היום העובדים המאורגנים עובדים נניח שעות נוספות, או מקבלים שעות כוננות המתווספות למשכורת שלהם, כניסתם של עובדים חדשים, וזולים יותר שעושים עבודה זהה, עלולה לפגוע בהם גם. את המשפט: "את השליטה הזאת יש להפקיד בידי הציבור כולו - או בידי הנציגים שהוא (כולו!) שלח. " לא הבנתי, לא במובן האידיאולוגי ולא במובן הפרקטי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש פה בעיה מאוד רצינית. ===> ...פגעת בכוחם של העובדים המאורגנים, ובסופו של דבר בתנאי השכר שלהם. עלי לא מקובל שתנאי השכר של העובדים הם פונקציה של כוחם - בד"כ, אנשים ישרים מקבלים שכר ביחס לתפוקתם. אם הנחת היסוד היא שעובדי הרכבת מקבלים שכר בגלל כוחם, אז צריך לסגור את הרכבת ולפתוח במקום זה ארגון פרוטקשן שיפעיל כוח על בעלי נכסים ויסחט מהם מה "שכר" לפי הכוח שבידי הסוחטים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה פתאום שכר ביחס לתפוקה? איזה רעיון מיושן, מקבלים שכר ביחס לביקוש, ביחס לחיוניות שלך לעסק בהתאם ליכולת שלך לעזוב בקלות\להתמקח ובגלל דברים נוספים. מתכנתים לא מקבלים שכר יותר גבוה ממהנדסי מכונות כי הם למדו יותר, או כי הם יעילים יותר, הם מקבלים שכר גבוה כי יש פחות מהם ביחס לביקוש. ושני עובדים באותו צוות, באותה חברה יכולים לקבל שכר שונה באחוזים מהותיים סתם כי אחד יודע להתמקח יותר טוב, ארגון עובדים מאפשר לעובדים כושר התמקחות גדול יותר עם סכנת פיטורים מועטה יותר, והוא אמור לתת למעביד חופש מדיוני שכר פרטניים, ובמקרה של עסק בקשיים סיוע מצד העובדים בעניין (הקפאת שכר, שעות נוספות, וכיו"ב). הבעיה היא בארגוני עובדים בחברה שהיא גם מונופול, ויותר מכך בחברה שהיא מונופול ממשלתי, ואז לעובדים יש כח סחיטה, בחברה שיש לה תחרות, העובדים ישתפו פעולה עם ההנהלה, משום שאם החברה תיפול, הם יהיו הראשונים לסבול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי, התפוקה (הכלכלית) כוללת את עלות החלופות ואת הביקושים והחיוניות שלך. כלומר, מה שמיושן זה לחשב תפוקה ביחס למספר המסמרים שאתה מפיק. אפשר לחשב אותה ביחס לתועלות (ובכללן הכנסות) שאתה מפיק. אבל זה עדיין תפוקה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהן תועלות שאינן הכנסות ואיך אתה מודד אותן? כי לי נראה שעבור רוב האנשים ברוב המשרות קשה למצוא קשר ישיר בין העבודה להכנסה לחברה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב עכשיו תתבקש השאלה "איך מודדים עבודה?". במקומות שמוגנים על ידי ועד - זה בד"כ נמדד בשעות נוכחות. אז אתה רואה שם המון אנשים נוכחים שאינם מפיקים (אולי אלו רוב האנשים שאתה מכיר) ואז מתקשה לראות את הקשר לתפוקה. במקומות אחרים מציבים יעדים או מכסות ומודדים תפוקה ביחס אליהם. תפוקה יכולה להיות למשל השגת חוזה שמן (פרי עבודה של איש מכירות) או יצירת תדמית חיובית בעיני הציבור (מעבודת אנשי השיווק) או שיפור מחויבות העובדים לחברה (על ידי עבודת אנשי משאבי אנוש), וכו'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסורתית, "כוחם" של העובדים הוא איזשהו מעצור מוסכם שימנע מהשכר שלהם להיות קרוב לאפס, או לתנאים שלהם להיות בלתי אנושיים. בימים שבהם לא היו התארגנויות עובדים ולא התגבשו תנאים סוציאליים לעובדים, התפתחה בקלות נטייה להלנת שכר1, שעות עבודה בלתי אפשריות, העסקת ילדים, וכל זה תחת המטרייה של "אם לא תעבוד יבוא אחר" (בימי רעב וחוסר ברירה) ותוך שימוש בשוברי שביתה ובשכירי חרב אלימים מטעם המעבידים. אז אנחנו כבר לא בימים האלה, והוויכוח עכשיו הוא על גובה המשכורת באלפי שקלים, אבל עקרונית, המושג הבסיסי של "כוחם" ראוי להישמר, *לפחות כדי למנוע זליגה לרמות של ניצול*. 1 לא שעכשיו אין. ולמי? לפרילאנסרים, שלא מאורגנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
===>""כוחם" של העובדים הוא איזשהו מעצור מוסכם שימנע מהשכר ..." לי קשה ליישב יחד את המילים "כוח" ו"מוסכם". אם העובדים מפעילים כוח אז זה בניגוד להסכמתם של אלו שעליהם הכוח מופעל. עובדי הרכבת מפעילים כוח בניגוד להסכמתינו. אילו היינו מסכימים עם דרישותיהם, היינו ממנים לעצמינו נציגים שיתנו להם מה שהם מבקשים בלי להפעיל כוח. כדי למנוע העסקת ילדים, להבטיח שכר מינימום, לחייב שעות עבודה ומנוחה, אנחנו (באמצעות נציגינו) חוקקנו חוקים מתאימים. אם צריך לשפר אותם אז עלינו לבחור נציגים שיעשו זאת. אבל מה הטעם בכל החוקים, אם בסופו של דבר נותנים לקבוצה אינטרסנטית אקדח (או מסילת רכבת) שבאמצעותו היא יכולה לסחוט מה שהיא רוצה? המסורת של כוח לעובדים הייתה אולי מוצדקת כאשר לא היו חוקי הגנה כאלו. אבל עכשיו, כשיש חוקים - את כל הכוח (גם מאקדחים וגם משליטה במשאבים) צריך להפקיד בידי נציגי הציבור ולא להפריט אותו לקבוצות סחטניות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעובדי כפיים ועובדים זוטרים אחרים (מזכירות נניח), יש בעיה, קל מאוד להחליף אותם, ולכן אין להם כח באופן אינדיווידואלי, ואין למעסיק, במקרה זה הרכבת, אינטרס לשפר את תנאי העסקתם. לשם כך קמות התארגנויות עובדים, כדי שיוכלו, לנהל משא ומתן (שים לב לקונוטציה החיובית, בניגוד ל''לסחוט'') על שיפור שכר העובדים, תנאיהם ומעמדם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה שאני מצביע עליה כאן איננה שהם מתאגדים לנהל משא ומתן, אלא שניתנת להםרשות להשתמש במשאבי הציבור (כמו הסטרטר של הרכבת) כדי לכפות את עמדם (כלומר "לסחוט") כשהם מנהלים משא ומתן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כדאי לחדד: זכות השביתה משמעה זכות להפר חוזה והזכות להגנה מפני תביעות נזיקין בגין נזק שנגרם למעסיק או לצד שלישי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהזדמנות הזאת יש גם לבחון חקיקה שתיתן לכל אזרח בישראל משכורת שבועית של מליון דולר! וניתוח להגדלת שדיים/אבר המין חינם ורינגטון אישי בהלחנת הזמר/ת האהובים עליו לדעתי צריך חקיקה שתעניש את כל מי שחושב שבחקיקה אפשר להשיג הכל והיפוכו וחינם ובעת ובעונה אחת . . . הרכבת כבר מולאמת |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרכבת לא באמת מולאמת: היא לא נשלטת בידי הציבור או נציגיו אלא בידי חבורת פיראטים חמדנית שמנצלת את נכסי הציבור לקידום ענייניה הפרטיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט, נציגי הציבור צריכים לנהל אותו. אלא שאני לא זוכרת שאני, או מישהו אחר מהציבור, הצביע לבומברדייה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה לגבי אדרעי המתפרעת - זכור לך שאת או מישהו מהציבור (שלא פחד לאבד את מקומו ברכבת) הצביעו בשבילה?! הציבור (בניגוד לדעתי, אגב) הצביע לממשלה הנבחרת, שמינתה שר, שמינה הנהלה ודירקטורים, שמבקשים להחליט איך ומי יתחזק מה - כלומר ביקשו לנהל. אז באה המאפיה של אדרעי וגזלה את נכסי הציבור. הלאה ההפרטה החזירית! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא התעמקתי במיוחד בפרטי המו"מ וסכסוך הרכבת, אבל: כל הלקסיקון הזה של "מתפרעת", "שיכורת כוח" וכדומה, מרמז על מקומם הנאות של ועדי עובדים בעיני תומכי השו"ח: שקטים, חסרי כוח וצייתנים. המונח "מאפיה" כבר קושר את התאגדות העובדים לשחיתות ולפשע. אני רואה לא פחות שחיתות בהתעקשות להפקיד את הרכבת בידי חברה פרטית שלא עשתה עבודה טובה במיוחד. אותו היגיון שגורם לממשלה להפקיד את הדואר הציבורי בידי זכיינית פרטית, שכושלת בעבודתה (גם תפעולית וגם פיננסית), ואז עוד מוחקים לה חובות. טובת הציבור היא בערך השיקול האחרון כאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. ההנחה שלך מופרכת, אני נשוי ליושבת ראש ועד עובדים במשרד ממשלתי גדול, ונמצאת חדשות לבקרים במאבקים מול ההנהלה על נושאים "קלאסיים" ביחסי עבודה (פיטורי נשים בהריון או ייצוג עובדים בשימוע, כדוגמאות עדכניות). 2. במקרה של גילה אדרעי מדובר בעבריינית מורשעת (בבזיון בית המשפט), בשיכורת כח שלא מהססת להשבית שירות חיוני בגלל מאבקי כח (מינוי מנהל תחנת יבנה שלא על דעתה), בבריונית שלא מהססת להשתלח בעובדים שלא נשמעים למרותה ואף לשלוח אנשים לפגוע פיזית (!) בחברי הנהלה, ומנוולת שלא היססה לסכן את חייהם של נוסעים ההתנהלות שלה כל כך בזיונית שהיא "הוזחה" הצידה מהמו"מ ע"י עופר עיני - לא בדיוק קפיטליסט. 3. עצה כללית: לפני שאת תופסת צד בויכוח או בסכסוך, כדאי דווקא כן להתעמק בפרטיו, ולא לקפוץ פבלובית ככלב מזיל ריר ולנעוץ לסתות ב"שר המושחת" (שאני לא נמנה על תומכיו, אבל במקרה הפרטי הוא לא רק צודק, אלא אף נוהג במתינות יתר, הפתרון הנכון לרכבת ישראל הוא סגירה מלאה שלה, ופתיחה מחדש במתכונת אחרת). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגע, אם מתחילים לחלק תארים אוטומטיים, מהו בדיוק ישראל כץ? ישראל כץ הרמאי? מה נאמר על משרד האוצר שמייבש בשיטתיות את הרכבת ומתחיל לשחרר תקציבים רק לאחר ההפרטה? משרד היובש? תארים אוטומטיים הם דבר נחמד אך לא תורמים לאווירה טובה בדיון שכאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התואר לא אוטומטי. גב' אדרעי שיכורת הכח הרויחה אותו ביושר. אם ישראל כץ יוכיח בהתנהלותו שהוא רמאי, אתה רשאי מבחינתי לקרוא לו כך, כמו למר קצב האנס, מר רמון עבריין המין, הירשזון הגנב או עמרי שרון הרמאי. כדי שתהיה אוירה טובה בדיון, כדאי שהוא יתחיל באופן מאוזן, ולא כפי שהמערכת עשתה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נתחיל בקטן: רשת המסילות שהוא מתכנן לכאורה בכל תחומי יו"ש כאשר ברור שאין לתכנון שום רגליים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. אתה קובע כי "אין לתכנון שום רגליים" מתוך היותך מהנדס תעבורה מוסמך, או סתם מתוך שמאלנות הזויה, שטופת שנאה ל"אוסט יודן"? 2. מה הקשר לסכסוך הנוכחי? 3. כבר כתבתי שהנ"ל מעולם לא היה כוס התה שלי אך בסכסוך הנוכחי מול ועד הרכבת הוא רך מדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שקלתי לענות. אבל הניסוח של (1) שלך גרם לי להבין שאין עם מי לדבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תמיד נחמד להביס שמאלנים במגרש הביתי שלהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם יורשה לי לענות, השר מתכנן רשת רכבות של 450 ק"מ, כאשר רשת הרכבות הנוכחית (שנבנתה בעשרות שנים) היא באורך של פחות מ-1000 ק"מ, וכאשר אם הרכבת שמה פסים באורך של 20 ק"מ בשנה1, זה פלא טכנולוגי, וכאשר עסקי הליבה של הרכבת (הפסים הקיימים) סובלים מבעיות קשות, אז אתה באמת חושב שלתכנון יש רגליים? שבאמת, שווה להשקיע בו משאבים, בזמן שאין בארץ רכבת שאפילו מתקרבת לסבירה מזרחית מכביש 4 ודרומית מאשקלון? וכאשר ידוע שאם וכאשר הוא ייצא לפועל בעוד כמה עשרות שנים, הוא יהיה שווה לקליפת השום? וזה בלי מילה על בעיות מדיניות. 1 אני לא באמת יודע כמה פסים מניחה הרכבת בשנה, אבל פרוייקט הכפלת המסילה לבאר שבע מתנהל כבר לפחות 10 שנים, ופרוייקט הרכבת לירושלים (60 ק"מ) צפוי להימשך אם לא יהיו עיכובים נוספים 16 שנה (פחות מ-4 ק"מ בשנה)... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו בדיוק הנקודה. הרכבת - כיום - היא בלתי יעילה ומסואבת. ממשלת ישראל הנבחרת (הנוכחית) קבעה יעד לאומי של חיבור הפריפריה למרכז (תכנית "נתיבי ישראל") והקצתה לשם כך 27.5 מיליארד (!) ש"ח. מכיוון שבמבנה הרכבת הנוכחי (לפי דבריך) הרכבת "מצליחה" לסלול רק 20 ק"מ לשנה, ברור שצריך לבצע בה רפורמה מבנית כדי לעמוד ביעד הלאומי הנ"ל. בזמן סביר. ורק כדי לסבר את האוזן, בשלוש שנות מהל"ע I עד לכיבוש הבריטי הצליחה האימפריה העותמנית "הנחשלת" לסלול 750 ק"מ של מסילה מתוך אותם 1000- כך שאין בעיה של יכולת אלא של רצון (מכשולים בירוקרטיים בעיקר) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיות גם שממשלת ישראל איבדה קשר עם המציאות וזורקת את כספי הציבור על שטויות בלתי אפשריות ועל טכנולוגיות ומודלים עיסקיים מהמאה ה19 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו הגדרה מדוייקת של הסוציאליזם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נחמד לראות שאתם נהנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה רע ברכבת יעילה? אם היית פעם בברלין, או בלונדון (או באחת מאינספור ערים אחרות), ונהנית מהרכבת התחתית מהמאה ה-19 וה-20 בוודאי תהית למה אין אחת כזאת בישראל, אם אי פעם נהנית מרכבת רגילה שמגיעה במהירות ובזמן (ויותר מהר מרכב פרטי מקביל) באירופה, בוודאי שאלת את עצמך למה הרכבת לבאר שבע לוקחת שעה וחצי או למה אתה תקוע בסיבוב מוצא... אז למה שהציבור לא ייהנה מהטכנולוגיה המופלאה שאיפשרה לנו המאה ה-19? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאותה סיבה שאין לנו מכוניות מעופפות | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאנחנו לא חיים בסרט | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה טוען שרכבת יעילה בישראל זה מדע בדיוני? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשמדובר על נוסעים ולערכים סבירים של ''יעילה'' אז כן זו באמת פנטזיה ואני מנחש שאפשר להשמיט את ''ישראל'' וזה עדיין יהיה נכון |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה טוען שהרכבת התחתית בברלין1 או העילית בכלל בגרמניה אינה יעילה? באיזה מובן? 1 פשוט הייתי שם לא מזמן, אבל אתה מוזמן לדון גם על ערים אחרות בעולם, שבהן רכבת היא פתרון תחבורתי מרכזי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי שכתבתי זה ניחוש אבל על סמך התקדימים שאני כן מכיר כמו אמטרק בארה''ב או הרכבת המהירה בצרפת או אפילו רכבת ישראל אז סביר להניח שרכבות הנוסעים בגרמניה מסובסדות כבד ומסיעות חלק קטן מאד מהנוסעים |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בגרמניה, ספציפית, יש להבדיל בין רכבות אזוריות (שמסובסדות ע''י המדינות השונות בגרמניה) לבין רכבות לטווח ארוך (שלא מסובסדות ועולות בהתאם, אבל גם משרתות המוני נוסעים מדי יום). יש לציין שמערכת התעריפים בגרמניה מורכבת ויש המון סוגים של חופשי-שנתי וכו'. אין לי את המספרים המדוייקים (אחפש, אם יהיה ביקוש) אבל אחוז ניכר מהנסיעות היומיומיות בגרמניה מבוצעות ברכבת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, לא יודע לגבי ברלין אבל התחבורה הציבורית בהמבורג מעולה לטעמי (וקצת יקרה למי שאין לו כרטיס מקיף כלשהו, אבל לרוב מי שנוסע באופן יומיומי יש). וזה כולל אוטובוסים כל הלילה ובסופי שבוע גם S-Bahn ו U-Bahn כל הלילה (לא עד התחנות האחרונות, אבל האוטובוסים משלימים את התמונה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע לגביי המקרים הספיצפים שאתה מדבר עליהם, אבל כל מי שנוסע ברכבת ישראל בבוקר ובערב יודע שהיא מלאה למרות השירות הגרוע והמחירים הגבוהים, גם הרכבות התחתיות בניו יורק, לונדון וברלין לא סובלות מהעדר נוסעים, ומנסיוני (המועט) גם רכבות ארוכות בגרמניה ובאנגליה לא סובלות ממחסור בנוסעים. ונשאלת השאלה למה אתה קורה "סבסוד כבד", אם נזכור שרכבת שיש בה 150 נוסעים חוסכת פקק של שלושה מסלולים לאורך 100 מטר לפחות1, אתה מבין כמה גדולה התועלת למשק ברכבת היחידה הזאת. 1 לפי 3 מטר למכונית, ואדם וחצי למכונית חישוב שמרני מאוד לדעתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתוך רשת המסילות הנוכחית של רכבת ישראל סללו הטורקים כ-100 ק"מ בלבד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתוך רשת המסילות הנוכחית, הטורקים לא סללו כלום, וזאת מכיוון שהטורקים סללו מסילה צרה, ואילו רשת המסילות הנוכחית הינה במידה סטנדרטית, שהאנגלים סללו על בסיס המסילות העותמניות (והרחיבו). זה לא משנה את העובדה שהמסילה הצבאית העותומנית שנסללה בין 1915 ל 1917 כללה 750 ק"מ של מסילה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהתוואי של המסילה הצבאית העותמנית נשאר רק קטע של כ-25 ק"מ בין לוד לכפר סבא. התוואים של מסילת השומרון ושל המסילה מנחל שורק לבאר שבע וממנה הלאה דרומה כבר לא בשימוש כ-80 שנים. המסילה מכפר סבא לחדרה כבר לא בשימוש יותר מ-40 שנים. רכבת העמק לא בשימוש יותר מ-60 שנים. אז לכתוב שמתוך 1,000 הק"מ של רכבת ישראל, 750 סללו הטורקים זה פשוט לא נכון. כ-100 סללו הטורקים, כ-200 הבריטים וכל השאר מדינת ישראל בכוחותיה היא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנת (שוב) את הכתוב. תחזור לתחילת השרשור. מהנדס הרכבות המדופלם צפריר כהן (תגובה 592167), טוען שלתכנית של השר כץ אין רגליים. אייל סתם (תגובה 592213) מרחיב וטוען כי התכניח של השר כוללת מסילות באורך 450 ק"מ, בעוד כלל המסילות בא"י כוללות פחות מ 1000 ק"מ, ורכבת ישראל לא מצליחה לסלול יותר מ20 ק"מ. אני הגבתי לכך (תגובה 592216) באמרי שזו הבדיוק סיבה שצריך לבצע רפורמה מבנית ברכבת ישראל, ובהערת אגב שהטורקים הצליחו לסלול באותו תואי שטח 750 ק"מ בתוך 3 שנים. עכשיו על מה אתה מקשקש?! מה הקשר אם הרשת שבנו הטורקים כן בשימוש או לא בשימוש? העובדה היא שהם הצליחו לסלול 750 ק"מ תוך 3 שנים, בטכנולוגיה של תחילת המאה ה20, כך שתכניתו של השר כץ לא רק שיש לה רגליים, אלא היא אפשרית בהחלט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מילא אתה לא מסוגל לקרוא את מה שאחרים כותבים, אתה אפילו לא מצליח לקרוא את מה שאתה כותב: ״750 ק״מ של מסילה מתוך אותם 1000״. אותם 1000 זה אותם 1000 ק״מ שרכבת ישראל מפעילה כיום, אבל כ-700 ק״מ מתוכם דווקא כן נסללו על ידי רכבת ישראל, אותה חברה ממשלתית כושלת, ורק כ-100 מאותם 1000 נסללו על ידי הטורקים. דווקא בשורה התחתונה אני מסכים איתך, התכנית של השר כץ אפשרית, אבל היא לא תקרה בעתיד הקרוב מסיבות פוליטיות-מדיניות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ליתר דיוק: לכך גם אני התכוונתי. אני אמנם לא מהנדס מסילות, אבל די ברור שהתוכנית תוכננה במופגן ללא שיתוף פעולה עם הפלסטינאים (עוקפת רבות מעריהם ולא מנסה להתחבר אליהן), אך תוך חיתוך של השטח הפלסטינאי: כל גב ההר. במילים אחרות: סיפוח (או קנטונים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה צריך שיתוף פעולה עם האוייב? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכיוון שהתעלמת מהמשפט האחרון שלי, אתעלם מהמשפט האחרון שלך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני שמח שהגענו להסכמה בשורה התחתונה | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
3. אתה בעצמך מזיל ריר. למה אתה מדבר ככה לאנשים? כדאי שתיישם את העצות של עצמך ותקרא לפני שאתה מתנפל - לא התייחסתי ל"שר מושחת" זה או אחר. דיברתי על הממשלה באופן כללי. זו המדיניות שלה כבר המון זמן (וגם של קודמתה, באופן מפתיע). שלום גם לך ובהצלחה במונולוג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד דוגמה לכך שכדאי להתעמק בעובדות לפני שקובעים עמדה (או נעלבים שלא לצורך) כלבים מזילי ריר |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלקסיקון - זה עניין של טעם ודגשים.אבל אני לא יודע איזה שמות תואר להצמיד לראש ועד שפותח ב- שמונה סכסוכי עבודה במקביל, ולא מהסס לפגוע במאות אלפי אנשים בהשבתת כלי תחבורה מרכזי חדשות לבקרים. התארים "מתפרעת" ו"שיכורת כוח" הם מהמתונים שעלו על דעתי בקשר לאישה הזאת. אשר למסר שמעבר למילים...כתומך שוק חופשי אני חושב שיש לאסור התארגנות של עובדים - מי שהעבודה לא מוצאת חן בעינין שיתפטר. אבל דווקא לשיטתם של תומכי משק ריכוזי, אני חושב שבכל הנוגע לניהול הרכבת (או כל ארגון) - להבדיל ממה שנוגע לתנאי העבודה והשכר - על העובדים להיות בדיוק "שקטים, חסרי כוח וצייתנים". ככלות הכול, צריך לזכור שהם ה-עובדים ולא ההנהלה שנגדה הם שובתים. דווקא לשיטתם של תומכי שוק ריכוזי, הממשלה ושליחיה מחזיקים בסמכות להחליט מי יתחזק הקרונות. אפשר כמובן שהחלטה מסוימת של הממשלה/השר תהיה שגויה ו/או מושחתת. אנחנו - הציבור (ולא העובדים!) - זכאים לבקר את הממשלה/השר על החלטותיה, אבל מה ההיגיון להפקיד את המפתחות בידי כנופיה אינטרסנטית שיכולה להשבית את הרכבת כשהחלטות ההנהלה (שנושאת באחריות כלפי הציבור) לא מוצאות חן בעיניה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על ההבהרה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בחברות שאינן ממשלתיות, למה שתומך בשוק החופשי יתנגד לעבודה מאורגנת? בשוק חופשי אידיאלי, זכותם של העובדים להתארגן כדי להשיג תנאי שכר טובים יותר, וזכותו של בעל הבית לא להיכנס איתם למשא ומתן ולפטר את השובתים (אם יש כאלה). יחד עם זאת, גם בשוק חופשי, הייתי אומר, שלפטר אדם כי הוא ניסה לארגן עובדים אחרים, צריכה להיות פעולה אסורה (כי זאת פגיעה בחופש הביטוי, וההתארגנות עצמה אינה פוגעת בעסק), לפטר עובדים שובתים או נוקטים בעיצומים, זה כבר צריך להיות מותר כי הם פוגעים בחברה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זכות ההתאגדות לכל מטרה עומדת כמובן לכל האנשים. ממילא גם זכותם של אנשים להתאגד כדי לא לעבוד עובר מעביד מסוים או כדי לשאת ולתת מולו במאוגד. אבל אחרי שהם חותמים על חוזים אישיים ונעשים ל''עובדים לא מאוגדים'', הניסיון להתאגד כנגד המעביד הוא בגדר הפרת חוזה. ולכן זה אסור. אם עובד - בחוזה אישי - מנסה לאגד עובדים אחרים, בעצם הפעילות הזו הוא מפר את החוזה, או לפחות את רוחו - שמבוססת על עבודה ושכר בהסכמה הדדית ואישית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה התאגדות מהווה הפרת חוזה? אם אין בחוזה סעיף אי-התאגדות (שכמדומני אינו חוקי), איך התאגדות מהווה הפרת חוזה? ______ אגב, החוזים שאני מכירה, אי אפשר להגיד שהם מבוססים על הסכמה הדדית ואישית. אם זה "ככה זה אצלנו, כולם חותמים על זה, קח או לך", זה לא אישי וזה לא הדדי. בעולם שאני מכירה, משלמים לך את המינימום האפשרי כדי שלא תעזוב, ובהתאם להשפרצת האגו שלך בראיון. שום קשר לתפוקה או לתועלת לארגון בפועל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוזה של חברה מנוסח על ידי עורך דין, במשך זמן מה. וזה עולה כסף. נראה לך הגיוני שכל קפריזיונר שסעיף כלשהו מעלה לו את הסעיף יגרור שינוי של החוזה, ותשלום שכר לעורך דין? ומה אם רוצים לבדוק אם פעולה כלשהי חוקית (לדוגמא, מכירת החברה הקטנה לחברה גדולה יותר), צריך עכשיו לעבור לא על חוזה אחד, אלא על אלף חוזים. אף פעם לא נתקלתי בחברה, אפילו קטנה שהסכימה לשנות משהו מהותי בהסכם מעבר לשכר ולימי החופש. מה גם שעובד כזה מסמן את עצמו כבעייתי, ועלול להעלות עוד דרישות קטנוניות במהלך ההעסקה. אז מה אישי בחוזה? אין משכורת אחידה לכל תפקיד, אלא כל לכל אחד משלמים לפי התועלת שהוא מביא לארגון. התועלת שהוא מביא לארגון = יותר ממה ששאר המקומות משלמים (בשקלול כל התנאים) = המינימום האפשרי כדי שלא תעזוב. הגיוני. השפרצת האגו שלך בריאיון היא הדרך של המעסיק להעריך את התפוקה שלך. יש לך רעיון יותר טוב? תקימי את נועה מילוא, ותמדדי עובדים לפני העבודה. אם תוכחי שאת יודעת יותר טוב - תרוויחי בגדול. דרך אגב, גם ממוצע סיום גבוה לא תמיד קשור לתפוקה בעבודה, או לתועלת לארגון. יכול להיות אחד שלקח קורסים קלים, או שתמיד עשה מועדי ב', אבל די הגיוני להשתמש בו, לא? כי אין לך דרך יותר טובה. וזה גם די הוגן, כי יש מקומות שילמדו אותך להשפריץ את האגו בצורה טובה, ואחרי שתמצאי עבודה, ותצברי מוניטין, השפרצת האגו ממילא פחות תשנה. אז אני אומר - הידד להשפרצת האגו! כמה טוב שמודדים אותנו לפי השפרצת האגו, ולא למשל מתחילים ממשכורת נמוכה ומעלים בהתאם לתפוקה לפי ההערכת המעסיק. (בכל אופן, אני מיצר על זה שאת עובדת ממורמרת, ומציע לך להחליף מקום עבודה, או אולי מקצוע. חבל להמשיך בצורה כזו כל החיים. עדיף "לזרוק" כמה שנות לימוד, ולא את כל שנות העבודה שעוד לפנייך) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בחברה קטנה יש אלף חוזי עבודה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במהלך השנים. אם יש 200 עובדים, אחרי 20 שנה יכולים להיות 1000 חוזים. (וכן, כולם יכולים להיות רלוונטיים גם אחרי 20 שנה, למשל אם עובד שפורש לפנסיה חוזר להתלונן על הפרשות לא מספיקות). חוזה עבודה שסעיפיו אחידים הוא דבר כל כך מקובל, כל כך הוגן, כל כך הגיוני, וכל כך לא פוגע בעובד, שאני באמת לא מבין על מה המרירות. (אבל אני מניח שהבנת שלא התכוונתי למספר מדוייק, אלא "הרבה". אני אישית לא רואה בדקדוקי עניות כאלו תוספת מעניינת לדיון, אבל אם אתה נהנה - אני אשתדל לענות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וחוץ מזה לא דברתי רק על חברה קטנה, אלא אפילו על חברה קטנה, קל וחומר חברה גדולה יותר. אגב, עוד טעויות: * "לפי ההערכת" צ"ל "לפי הערכת". * "מועדי ב'," הפסיק צ"ל נקודה. * "אלא כל לכל אחד" צ"ל "אלא לכל אחד". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה הוכחת את מה שרציתי להוכיח. החוזים אינם הדדיים, ואינם נקבעים במשא ומתן הוגן. אם חברה לא תטריח את העו"ד (שלעיתים קרובות ממילא משלמים לו משכורת) בשביל קפריזה של עובד, ואם עובד מסמן את עצמו מראש כבעייתי אם הוא מתעקש על סעיפים, ואם מלכתחילה מועמד לעבודה נמצא בנקודת מוצא חלשה כשהוא חותם על חוזה העבודה, איזו תועלת צומחת לו לעובד מחוזה אישי, ומדוע שלא יתאגדו העובדים בחוזים קיבוציים? השפרצת האגו היא דרך גרועה מאוד, גם לעובד וגם למעסיק. לעובד - משום שאגו לעיתים קרובות אינו קשור כלל לעבודה עצמה ולא לתפוקה, ולמעסיק - משום שהוא משלם על מה שהוא לא נזקק לו כלל. _______________ אני עצמאית, ובשל כך נתקלת בחוזים-לא-הוגנים לעיתים קרובות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור שהחוזים אינם נקבעים במשא ומתן הוגן. המעסיק יכול לקבל איזה קריזיונר שלא יודע לעבוד, הקריזיונר ימרח את הזמן במשך חודש, והוא יהיה מחוייב לשלם לו משכורת טבין ותקילין. כשההפסדים שלו הם גם עקיפים, איבוד אמון של לקוחות שקיבלו שירות לקוי מהקריזיונר, מרמור של עובדים אחרים. אין שום רע בכך שבעל המאה יהיה בעמדת ייתרון. זו לא בושה להיות עשיר. במיוחד שהוא זה שלוקח את הסיכון. לא התייחסת לסדרי הגודל של המאמץ שנדרשים בשינוי של החוזה, מכירת החברה, וכו'. ולמה שתתייחסי? זו לא החברה של אבא שלך כמו שאומרים, רק באת להעביר כרטיס. למה שתתחשבי בו? איזו תועלת צומחת לעובד מחוזה אישי, שסעיפיו אחידים? במילים אחרות, איזו תועלת צומחת לעובד משכר דיפרנציאלי? התשובה היא, שלעובדים הגרועים אין באמת תועלת, אבל העובדים הטובים יקבלו תנאים טובים יותר, כי שיפור תנאיהם של המצטיינים לא בהכרח גורר שיפור תנאים כללי בחברה. במקומות שהרבה מנסים להצטיין - הרבה לא מעוניינים בחוזים אחידים, כי הם מקווים להיות אלו שיקבלו את התנאים היותר טובים. כמובן, יש גם מקומות פרטיים עם משכורות אחידות, כמו למשל חברות שמירה, שם באמת התפוקה של כל אחד בערך שווה, ועדיף לכולם שהמשכורות והתנאים יהיו אחידים. ראשית ברשותך, במקום המושג המעורפל מה "השפרצת אגו", נסביר שהמעסיק לא באמת לוקח צינור, מחבר אותו לבלוטת האגו של המועמד, ומודד את מספר המיליליטר שהבלוטה הפיקה. אלא, מדובר בשקלול של הרושם שהמרואיין עושה על המראיין, הידע שהוא הפגין בריאון, חוות הדעת של מעסיקים קודמים, תיק עבודות כשרלוונטי, אולי מבחן פסיוטכני של מכון אדם מילוא וכו'. את מעירה, ובצדק, כי לאנשים כריזמטיים יש יתרון מסויים במבחן המבוסס על ריאיון אישי, והם מקבלים ייתרון על אף שההישיגים בעבודה שלהם גרועים. זו הטיה של שיטת המדידה. כמו שתחרות אגרוף לא בהכרח מודדת מי ינצח בהאבקות אמיתית בין שני המועמדים. מועמד חלש יכול למשל להכיר היטב את הזירה ואת חוקי התחרות ולקבל ייתרון בתחרות שלא רלוונטי בהיאבקות אמיתית. אני מעיר, שראשית, יש הטיה מסויימת לאנשים כריזמטיים, אבל, כריזמה זו לא מתת-אל, אלא גם תכונה נרכשת. והיות שגם את מודעת לייתרון הכריזמה, את יכולה לרכוש תכונה זו. יש אפילו מכונים שעוזרים לך לעשות זאת. שנית, כפי שהזכרנו, יש משקל, במיוחד אחרי כמה שנות עבודה, למוניטין הנצבר, והמשקל של הכריזמה פוחת והולך. מה גם, שאין מבחן טוב יותר למעסיק בשביל למדוד את התפוקה של העובד. אם היה לך - כנראה שהיו משתמשים בשירותייך. למה הדבר דומה? מבחן אוניברסיטאי גם הוא חשוף להטיות. למשל, אדם שמכיר תלמידים משנים קודמות ויכול לדעת על מה המנחה נוהג לשאול, יצליח יותר, למרות שלא בהכרח יודע יותר טוב את החומר. אבל אין לנו משהו יותר טוב, אז בינתיים - הידד למבחן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
* למעסיק שלל כלים שאותם כבר ציינת, כמו חוו"ד מעסיקים קודמים, תיק עבודות וכד', על מנת להעריך אם המועמד יודע לעבוד או לא יודע לעבוד. * סדרי גודל של מאמץ? להטריח את עורך הדין, מן הסתם. חוזה זה דבר שצריך להיות נתון למשא ומתן. אם לא ניתן לשנות את החוזה, זה אינו משא ומתן, אלא משא בלבד, מצד המעסיק, ומתן בלבד, מצד העובד. מכירת החברה? מה עניין מכירת החברה לענייננו? * על סמך מה אתה מחליט שהעובדים הטובים יקבלו תנאים טובים יותר? ועל סמך מה אתה מניח שמי שמצטיין יתוגמל בכלל? או שיתוגמל מי שאכן מצטיין? _________________ ועל סמך מה אתה מניח שמי שממורמר הוא עובד גרוע? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבנתי. את מניחה שהמעסיקים מתעלמים מכל הקריטריונים, ומתרכזים אך ורק בכריזמה של המועמד. חשבתי שדיברת בגוזמה ובציניות. אני מפנה אותך לכל עובד של כח אדם שיסביר לך שהמצב הדמיוני הזה רחוק מהמציאות. למה הוא טורח לראות את תיק העבודות אם הוא יתעלם מהם וימדוד מיליליטר של אגו? בוודאי שכל מעסיק מנסה לפחות להעריך את תרומתו של העובד לחברה על פי שלל קריטריונים, ובוודאי שהמעסיק גם הוא אדם, וגם הוא מוטה, ולמשל ייטה יותר לקבל בחורה מצודדת ששבתה את לבו וכו'. אבל כמו שאמרתי (ומשום מה לא התייחסת), דווקא ההטיה של הכריזמה איננה נוראה, היות שכולם מכירים אותה, ויש דרכים לקבל את הכריזמה הזו. אם את כל כך משוכנעת שזה המצב, למה לא לקחת קורס הכנה לריאיונות עבודה? הרי זה הקריטריון היחיד, וקורס כזה יחזיר לך את הכסף כבר בעבודה הראשונה? הסברתי, ואסביר שוב. הטרחת עורך הדין (שאיננו עובד של החברה בחברה קטנה), הוא כבר עלות גבוהה עבור חוזה שלא בטוח ימומש. אבל מעבר לזה, חוזה בלתי אחיד מקשה על המעביד בהרבה מאד מקרים אחרים, הנהלת החשבונות צריכה להפריש פנסיה בצורה אחרת לכל עובד, שינוי תנאי העסקה צריך להבחן לכל עובד פרטנית. מה עניין מכירת החברה לעניינו? מסתבר שכשמוכרים חברה, הקונה בוחן את תנאי העובדים, ואת האפשרות החוקית למשל, להעביר אותם מקום, לשנות להם את תנאי העבודה לתנאים בחברה החדשה, וכו'. קל הרבה יותר לבדוק את זה כשהחוזה הבסיסי הוא זהה לכולם, ולא כשלשולה יש התחייבות שהחברה תשאר במרכז, שלומית ויתרה על תוספת לנסיעות תמורת זה שהעבודה תשכור לה חניה, ונויה בכלל מקבלת שכר שעתי. חוזרים למה שאמרתי, הסיכון שלך כשאת מועסקת מינימאלי, הרי זו לא החברה של אבא שלך, ולא אכפת לך מה יקרה. בעל החברה השקיע בה זמן ומאמץ, ולכן בדין שהוא יוטרד מהשאלות הללו יותר ממך, ובדין הוא שיעדיף לותר על עובד, ואפילו טוב, שגורם לו לקשיים כאלה. חוזה הוא דבר שצריך להיות נתון למשא ומתן? למה? המחיר צריך להיות נתון למשא ומתן, אז אולי בסופר תגידי לקופאית, "יאללה, תני לי עוד שתי גבינה, בתשע, קניתי כאן ב500 שקל, יאללה בואי נסגור, אני מפסידה עלייך". התשובה היא לא, ולמה לא? כי לסופר לא שווה לאפשר מיקוח לכל לקוח, זה ייצור אנדרלמוסיה. האסטרטגיה של הסופר היא אם כן "הכל או כלום" או שאתה קונה במחירים של הסופר בדיוק, או שלך לשוק הכרמל. אסטרטגיה הגיונית. גם אסטרטגיה של חברה היא, "לפי החוזה שלנו, או לך למקום אחר", אסטרטגיה הגיונית והוגנת. אין שום חוק שאומר שהכל צריך להיות נתון למשא ומתן. על סמך מה אני מחליט שהעובדים הגרועים יקבלו תנאים טובים יותר? היות שהתנאים קבועים, אז אי אפשר לתת שכר נמוך מהממוצע. כך גם עובד גרוע שאף אחד לא רוצה, יקבל שכר ממוצע. אם השכר דיפרנציאלי, ינמיכו את השכר לעובד שאין לו ביקוש, והוא כנראה יסכים. למה העובדים הטובים שיש להם ביקוש יקבלו שכר נמוך יותר - אותה סיבה. אדם ש-10 חברות רודפות אחריו יבקש שכר גבוה יותר, וכנראה יקבל. אדם ש-10 חברות רודפות אחריו ויש הסכם קיבוצי - יקבל את אותו שכר כמו חבריו שאינם כל כך מבוקשים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
___________ אה, והעובד הממורמר, כנראה לא הכי רוצה לעבוד, לא. היה מעדיף לעבוד במקום אחר בו מתייחסים אליו אחרת. כנראה שיש לו פחות מוטיבציה לעבוד, ממי שמרוצה ואוהב את המעסיק. הגיוני לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתברר שיש יותר גרוע: אם את/ה שולח/ת תיק עבודות לסוני, מבחינת סוני - מעצם שליחת תיק העבודות (והם לא מתחייבים לקבל אותך, כמובן), נמסרו להם זכויות היוצרים על כל העבודות שנשלחו. ולכן הם מבקשים לא לראות עבודות שאין לך את הזכויות עליהן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במהלך חייה של חברה או בית עסק היא מנהלת כמויות רבות של התכתבויות משפטיות, חוזים והסכמים שונים. דווקא על החוזה עם העובד אתה מתעקש לחסוך? ואם אני רוצה לנהל מו"מ על תנאי הסכם ההעסקה שלי ומוכנה לשאת בהוצאות עורך הדין שיכתוב את החוזה? אני מתקשה להאמין שיהיה מעסיק שיסכים שעו"ד שאיננו מטעמו ינסח את החוזה - מעטים האנשים1 שינסחו חוזה הגון באמת שאינו מוטה לטובתם. לכן המו"מ, לכן ההגיון בניסוח הדדי. 1 אם כי קיימים, וזכיתי להכיר אותם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החוזה עם העובד הוא אחד היחידים שהוא ארוך טווח, נחתם עם הרבה אנשים, ורלוונטי להרבה שנים. אילו עוד חוזים כאלו יש לדוגמא? חוץ מזה, נגיד ואת צודקת, אם אין ברירה - אין ברירה. אבל אם בעל הבית יכול לנהל מדיניות שתחסוך לו התעסקות בדברים מסויימים - למה שלא יעשה את זה? אבל גם בחוזים אחרים העניין קיים כשזה הגיוני. לדוגמא, אני די בטוח שתנובה לא חותמת על חוזה אספקה אחר לכל מכולת שהיא מספקת לה תצרוכת. ההגיון הוא אותו הגיון - הפחתת תקורה של התעסקות משפטית, הפחתת סיכוי לטעות בחוזה שתגרור הפסדים, וכו'. אני באמת לא מבין את ההתעקשות על העיקרון שכל חוזה אחיד הוא מפלה ולא הוגן בהכרח. חוזה לקניית דירה חדשה, גם הוא אחיד כשקונים מחברה גדולה (כלומר, ברור שהסכומים יכולים להשתנות, אבל על פי רוב לא יוסיפו שם סעיפים, בדיוק כמו בחוזה עבודה), והוא בדרך כלל די הוגן לטעמי. חוזה לקניית דירה מאדם בפשיטת רגל, לא יהיה אחיד, יהיה נתון למיקוח, וכמעט תמיד יפשוט לפושט הרגל גם את העור. אין קשר לדעתי בין אחידות החוזה למידת ההוגנות שלו. הצד החלש תמיד יקבל חוזה פחות לטובתו, וזה הוגן והגיוני. (אני מקווה שאת לפחות לא חושבת, כמו המגיבה הקודמת, שחבורת משפריצי האגו רקחה קנוניה בשביל להפטר מחסרי האגו הרשעים. כל משפריצי האגו הם מעסיקים, והם מתעקשים לא לקבל את מי שנוזל האגו שלו לא אדום מספיק. אולי הסיבה לחוסר ההצלחה שלה בעבודה, הוא פשוט, שהיא לא נותנת למעסיקים שלה את מה שהם צריכים. שנינו מסכימים שבאופן כללי בעל עסק מנסה להועיל לעסק שלו, מנסה לקבל עובדים שיועילו לעסק שלו, ולכן מנסה לתגמל עובדים מועילים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מכניס דברים לפי. או קורא דברים שלא כתבתי. ומסיק, משום מה, שאני לא מצליחה בעבודה, או שאני לא מספקת למעסיקי תמורה מספקת1. משום מה אתה גם מניח שבעלי עסק הם אנשים חכמים, ופועלים תמיד בתבונה. אם הצד החלש תמיד יקבל חוזה פחות לטובתו, וזה הוגן והגיוני, כדבריך, למה זה לא הוגן (והגיוני) שהצד החלש יתאגד? __ 1 ולא, למשל, שאני רואה איפה העסק נכשל ואיך הנטיה של מעסיקים לשלם סכומים שונים לעובדים באותה עבודה ללא כל קשר לתמורה בפועל, חוזרת אליהם כמו בומרנג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את כתבת קודם שהמעסיק לא משתמש בכלים האחרים שיש לו אלא קובע את השכר כמעט רק לפי השפרצת האגו המהוללה. אני לא מניח שכל בעלי העסק חכמים ופועלים תמיד בתבונה, אלא שרוב בעלי העסק באופן כללי, מנסים, באופן כללי, לפעול בתבונה. אני גם מניח שהסיכויים נמוכים שכל בעלי העסק שאי פעם פגשת היו טפשים ופעלו שלא בתבונה ובשרירותיות, ולא רק זה, לא היה לך שכל לא לחפש בעלי עסק אחרים, וגם לא היה לך שכל להבין מהו העקרון (המוטעה) שבעלי העסק שופטים את עבודתך לפיו ולשפר אותו (זו פעם שלישית אני חושב שאת לא נותנת מענה לשאלה הפשוטה, איך לא הלכת לקורסים השונים שנועדו לשפר את השפצת האגו שלך, אם זה מרכיב כל כך מרכזי לדעתך). קשה לי להניח שאין אחוז גדול של בעלי עסק שמתנהג באופן כללי בתבונה. האם מותר להתאגד? בוודאי שכן, לא זכור לי שאמרתי שלא. האם כדאי להתאגד. אני ברשותך אחזור על הראשונות. לעובד החלש כדאי להתאגד, כי ההתאגדות רק תשפר את מצבו. אבל אם אתה עובד מבוקש, שמשלמים לו הרבה, אזי לא כדאי לך להתאגד. כעת רודפות אחריך 5 חברות, ואתה יכול לדרוש משכורת מנופחת. אם כל בעלי המלאכה מסוגך יקבלו משכורת אחידה - הרי שגם אם כל העולם ישחר לפתחך תנאי העבודה שלך ישארו אותו דבר. פועל יוצא, לבעלי מלאכה שתפוקתם אחידה, (למשל פקידים), כדאי להתאגד, כי ממילא קל להחליפך, ולא תקבל הרבה כסף בגלל כישוריך. לבעלי מלאכה יותר יצירתית (נגיד ארכיטקטים) לא כדאי להתאחד (כלומר לצורך חוזה אחיד, אולי כן כדאי להקים מן קרטל ולקבוע שכר מינימום, כמו עורכי הדין), כי אז אם אתה אדריכל מאד מוכשר זה לא יוסיף לך הרבה. ______________ אני חושב שעיקר הבעיה שלך שאת מנסה לעשות את מה שאת חושבת שטוב למעביד, ולא את מה שהמעביד רוצה. אף מעביד שרואה שהעסק נכשל לא יזכור את זה שאמרת לו את זה ויפיק לקחים? כולם כולם כל כך חדלי אישים עד שהם לא מסוגלים לקבל ביקורת בונה שכמו שאמרת, הם רואים אותם בעיניהם? את היחידה בארץ שרואה את בגדי המלך החדשים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגיד איזה עובד עשה לך משהו רע ברגעים האחרונים של העסק שלך שאתה נשמע כזה ממורמר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את כתבת קודם שהמעסיק לא משתמש בכלים האחרים שיש לו אלא קובע את השכר כמעט רק לפי השפרצת האגו המהוללה. לא. כתבתי שיש כלים אחרים שאפשר להשתמש בהם. מועילים יותר. ולא רק זה, לא היה לך שכל לא לחפש בעלי עסק אחרים ואתה מניח שמרגע שעזבתי מקום עבודה מסויים, באותו הרגע הוא נמחק לי מהראש, כאילו לא עבדתי בו מעולם?1 קשה לי להניח שאין אחוז גדול של בעלי עסק שמתנהג באופן כללי בתבונה. חבל. למה לדעתך כל כך הרבה עסקים לא שורדים את השנה הראשונה? וכל כך הרבה עסקים קורסים גם אם שרדו את השנה הראשונה? האם מותר להתאגד - הדיון בנושא התחיל מכאן: תגובה 592277 המסביר לצרכן טען שמי שחתום על חוזה, לא הוגן מצידו להתאגד. פועל יוצא, לבעלי מלאכה שתפוקתם אחידה, (למשל פקידים), כדאי להתאגד, כי ממילא קל להחליפך, ולא תקבל הרבה כסף בגלל כישוריך. לבעלי מלאכה יותר יצירתית (נגיד ארכיטקטים) לא כדאי להתאחד (כלומר לצורך חוזה אחיד, אולי כן כדאי להקים מן קרטל ולקבוע שכר מינימום, כמו עורכי הדין), כי אז אם אתה אדריכל מאד מוכשר זה לא יוסיף לך הרבה. לא נכון. אני עוסקת במלאכה סופר-יצירתית, ואני יכולה להגיד לך שמאיירים נרמסים עקב חוסר התאגדות. וכשהייתי שכירה? מקום העבודה היחיד שהפריש לי לפנסיה (בטרם הדבר נחקק בחוק), היה מקום שבו כל העובדים (עובדות, למעשה) נכנסו אל המנכ"לית כאישה אחת, ביקשו העלאה והפרשה לפנסיה, וקיבלו. וגם את שוק הארכיטקטורה, ככל הנראה, אינך מכיר על בוריו. כל הנושא הזה כבר נדון, בעבר, כאן תגובה 565573 אם בא לך. ככלל, לא מאוד כיף להתדיין איתך, ולי נמאס לשמוע "אין לך שכל", "את כנראה לא מקצועית" וכיו"ב. כך שדי הספיק לי. באותה המידה אני יכולה להניח שאתה עובד גרוע אבל עתיר אגו, ולכן השיטה הנוכחית מתאימה לך פיקס: אתה עושה רושם, מקבל שכר גבוה ללא כל קשר לתפוקה או תועלת, אך עקב השיטה הלקויה - מעסיקיך אינם מבחינים בזה. 1 וכפי שכבר ציינתי, כיום אני עצמאית. ובשל כך נתקלת בחוזים-לא-הוגנים הרבה יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"כתבתי שיש כלים אחרים מועילים יותר" בוודאי שיש, אבל בוודאי גם שבעלי העסק משתמשים בהם, לא? מה הם מטומטמים? "כל כך הרבה עסקים קורסים", "אתה מניח שמקום העבודה נמחק לי מהראש"... בואי נעשה סדר. אם את אומרת שרב העסקים המצליחים, נוהגים בתבונה, לא הולכים לפי שיטת האגו (שיטה?! איזו שיטה, כל בעלי העסק התאגדו בקרטל והמציאו את שיטת מיץ האגו נגד נועה?), אז הכל בסדר, לא? כמו בכל מקום יש קצת מטומטמים, ועוברים הלאה למעסיק החכם. אם את אומרת שכמעט ואין מקומות עבודה שבעל הבית לא מטומטם, אני מתפלא, איך זה שיש הרבה עסקים שמחזיקים שנים? אי אפשר להחזיק את החבל משני הקצוות. "אני מאיירת..." אולי פשוט הלקוחות שזקוקים לאיור, לא צריכים דווקא איור טוב, ועדיף להם איור גרוע וזול? אני לא מכיר את שוק האיור. בנוגע לשוק הארכיטקטורה, אני מכיר ארכיטקטים מומחים, שבשביל לתכנן בנייני ענק מקבלים מאות אלפי שקלים. משכורות עתק שאדם פרטי פשוט לא יכול לקבל בחיים. "לא כיף להדיין אתך..." אה, אה, לא יפה. שימי לב שלא אמרתי "אין לך שכל", שאלתי, אם את מכירה את השיטה, איך זה שאין לך שכל לעבוד לפי השיטה ולקחת קורס שנועד לתת לך את הייתרון לבעלי האגו (שאלה שעדיין לא נתת עליה תשובה). גם לא אמרתי שאת לא מקצועית, אמרתי שאולי את לא נותנת את מה שהמעסיקים צריכים. אבל אם זה פוגע בך, אני לא אדבר עליך. גם לא קל להדיין עם מישהו שמניח שיש איזו קונספירציה של בעלי האגו. ברור שיש הטיה, אבל לא קנוניה. אם כבר הייתי מדבר על קונספירציה של נשים יפות שמתקבלות לתפקיד על סמך מראן המשובב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא טענתי שיש קונספירציה כזו. קשה להתדיין עם מי שקורא דברים שלא נכתבו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא טענת במפורש, אבל אמרת שכל המעסיקים מתנהגים באופן מסתורי באותה צורה בדיוק, למרות שאת נותנת להם תועלת גדולה יותר מהאחרים. עולה השאלה, איך אף אחד לא מנסה להרוויח מהתועלות שלך על ידי זה שהוא מציע לך תנאים יותר טובים ולוקח אותך. העלתי כמה אפשרויות במהלך ההתכתבות, אולי כולם מטומטמים ואין אף אחד שמצליח באמת, או כמו שרמזת כולם עושים יד אחת בשביל שלא תוכל למצוא מקום יותר טוב בתור עובד, ובלית ברירה תעבוד איתם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה ארוך טווח? במשרד האחרון שעבדתי בו עבדתי שנה וחצי, ומעטים העובדים האחרים שעובדים בו יותר מחמש שנים. למיטב ידיעתי העובדת השכירה הוותיקה ביותר עובדת שם עשר שנים. חלק לקוחות המשרד, לעומת זאת, עובדים איתו כבר עשרות שנים. אני מניחה גם שחלק מהספקים של המשרד עובדים איתו תקופה ארוכה מעשור, כך שאני לא צריכה להפעיל את דמיוני יותר מדי בשאלה אילו חוזים ארוכי טווח נוספים יש שאינם חוזי עבודה. בעל הבית יכול לעשות כל מיני דברים שיחסכו לו התעסקות בדברים מסוימים, השאלה היא למה אתה מפגין כזו אמפתיה והזדהות דווקא כשהוא רוצה לחסוך התעסקות על חשבון מי שבאופן כמעט אינהרנטי חלש ממנו. אף אחד (כמעט) לא מעסיק עובדים ולא מנהל עסק מטוב ליבו אלא כדי להרוויח. זה טוב ורצוי, ועדיין אנחנו דורשים מבעלי עסק לעמוד בתנאים מינימלים - הגיינים, בטיחותיים, מקצועיים וכיוצא בכך, מתוך נקודת מוצא שאדם (או עסק) איננו פועל בריק, ושעסק שאיננו מסוגל להיות רווחי תוך עמידה בתנאים כאלה ואחרים, אולי מוטב לו שלא יתקיים. לא טענתי שכל חוזה אחיד הוא מפלה ולא הוגן בהכרח, וגם לא זכור לי שמישהו אחר טען את זה במהלך הדיון כאן (אולי פספסתי). לחוזים אחידים כן יש נטייה להיות מוטים לטובת הצד החזק שניסח אותם. כשמדובר ברכישת כרטיס טיסה או ספה זה לא נורא, אבל ככל שמדובר בחוזה לטווח ארוך יותר, שמשפיע יותר על חיי הצדדים, כך יש לטעמי פחות מקום להקשיח את החוזה וראוי להשתמש בו כבסיס המאפשר שינויים והתאמות. (לעניין ההערה בנוגע לנועה, אני לא חושבת שאתה מציג בצורה הוגנת את העמדה שלה. לא בתגובה אלי, ולא בדיון איתה באופן כללי.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספקים? איזה חוזה בדיוק צריך לחתום עם ספק? בטח לא חוזה של חמישה עמודים עם השלכות פנסיוניות לשנים ארוכות. למה אני מפגין כזו אמפתיה: (1) כולם עושים חוזים אחידים, תנובה למכולות, משרד הבטחון ליועצים (שממש לא תלויים בו, ולא תמיד הצד החלש בסיפור), בעלי מטווח ללקוחות וכו' (2) זה הגיוני, (3) זה לא כל כך מפריע לעובד (לפחות לי זה לא הפריע). (4) אני מאד מסכים שחוזים דרקוניים יהיו לא חוקיים, אבל הגבלה מסוג "אתה חייב לאפשר לעובד להתווכח על סעיפי ההעסקה" נראת לי הגבלה דרקונית בעצמה. (5) אם כמו שאת אומרת, אין קשר בין חוזה אחיד לחוז מה שבעיקר מפריע לי, שהמדיינת הקודמת מציגה עולם אכזר, בו ה"טובים" והמוכשרים נרמסים על ידי בעלי האגו, כולם יודעים ושותקים, ולאדם מוכשר אין סיכוי לפעול במערכת האכזרית. כשבפועל, בהרבה תחומים יש שכירים מרוצים, שלא מתקטננים על כל סעיף בחוזה, יש חוזים סבירים והוגנים (שמוטים לצד המעסיק, נכון, מצד שני חוקי העבודה מוטים לצד המועסק בכדי לאזן), יש הרבה עסקים מצליחים, שמנסים לשפוט את העובד לפי התפוקה שלו. ויש הרבה אנשים בלי אגו, שבזכות כישוריהם מגיעים להישגים בהם חבריהם בעלי האגו מקנאים. אני אפילו מכיר כמה. ברור שכמו בכל מערכת יש יוצאים מן הכלל שעל אף שהם לא מצליחים תפסו ג'וב טוב, ומקודמים (ואת זה בעיקר אני מכיר ממערכות ממשלתיות בהם יש הסכם קיבוצי...) אבל זה ממש לא הכלל. אולי לטעמך יותר טוב חוזה לא קשיח, אבל תסכימי איתי שזה בסדר גמור לנהל מדיניות כזו. אם כבר תתקפי חוזים מפלים, על אף שהם לא אחידים או פיטורין של אוכלוסיות חלשות כל שנה. אבל דווקא זו הבעיה? החלטה לגיטימית, לדעת כל הצדדים לא? (אולי אני לא מייצג את עמדתה, אבל גם היא מציגה אותה באופן מוגזם בכייני ודמגוגי, לא? האם פרט לנועה, יש עוד מישהו בדיון שמאמין שרוב המעסיקים בארץ קובעים את דעתם עליך אך ורק לפי "השפרצת האגו"? קראי שוב את הודעותיה ותגידי לי אם זה לא משתמע משם. אולם בתחום האיור רב ההיצע על הביקוש ולכן שם יש בעיה, אבל בהרבה תחומים אחרים הבעיה לא קיימת, וחבל שהיא לא מוכנה להכיר בכך). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא כל כך מצליחה להבין את ההתנגדות שלך. הרי ם מדובר בחוזה ארוך טווח, עם השלכות ארוכות טווח, בנושא משמעותי לשני הצדדים - הגיוני להשקיע בו מאמץ קל, חד פעמי, כדי להגיע להסכמות לשביעות רצונם של שני הצדדים. מה גם שלא מדובר בכתיבת הסכם מאפס, אלא שימוש בחוזה/הסכם די בסיסי, פחות או יותר קבוע, שיש לעשות לו התאמות. לא משהו שאמור לדרוש יותר מדי זמן מצד כותב החוזה או היועץ המשפטי שמטפל בו. הרי אחד משניים - אם מדובר בהמון הסכמים מהסוג הזה, הרי שמנסח החוזה כבר מכיר את התחום, את הניסוחים, את ההשלכות האפשריות ואת טווח השינויים האפשרי לו. אם מדובר בהסכמים בודדים (למשל אם מדובר בבית עסק זעיר, עם תחלופת עובדים זעירה), הרי ממילא לא נדרשת השקעה ב"הרבה" חוזים. אני לא יודעת איפה עבדת, ובאיזה שלב בחיים התחלת לעבוד, ומה תנאי ההעסקה במקום בו את עובד. אם לך לא הפריע לקבל חוזה מהמעסיק שלך ולחתום עליו כמו שהוא - יופי. אני באופן עקרוני יוצאת מנקודת הנחה שהמעסיק שלי לא מציב את טובתי ואת האינטרסים שלי במקום הראשון אלא את שלו, ולכן, כדי שהחוזה יהיה הגון, אני רוצה לקרוא אותו, לעבור עליו, לבדוק מה אני יכולה לשנות בו כדי לשרת את האינטרסים שלי ואת הדרישות שלי. אני יודעת שהדברים שחשובים לי במקום עבודה הם לא הדברים שחשובים לחלק מהקולגות שלי, בגלל סגנון החיים שלי, ההעדפות שלי, הרקע שלי. זו לא שאלה שקשורה במידת ההגינות של הבוס שלי בהכרח, כי הוא בהכרח יודע אם אני מעדיפה משכורת יותר גבוהה מדי חודש, או משכורת יותר נמוכה לכאורה אבל עם הפרשות גבוהות יותר. קצת מציק לי שאתה מתייחס לכך שאדם מנסה להשפיע על תנאי ההעסקה שלו, שבמציאות של היום תופסים נפח מאד משמעותי בחייו של אדם (להבדיל מרכישת חלב, כרטיס לסרט, ספה או אפילו מכונית), כ"התקטננות". התקטננות היא השאלה האם הסלולרי שאני אקבל מהעבודה יהיה מסוג כזה או אחר, לא הנסיון (הלגיטימי) לשמור על זכויות ואינטרסים שלי ולנסות לקבל תמורה הולמת עבור הנכס הגדול ביותר שיש לי - השכלתי וכישוריי. (אחזור שוב - אני לא נועה, ונראה לי שנועה מציגה את עמדתה באופן ברור מספיק והיא לא צריכה אותי. היות ואין לי מושג מה הרקע שלך, אני יכולה להגיד שמנסיוני המצב לא מאד רחוק ממה שהיא מתארת, לפחות בשלבים ההתחלתיים. זה מתחדד ככל שמדובר במקום עם יותר עובדים ועם פחות תרבות ניהול מסודרת) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שאנחנו מדברים על אותו דבר. ברור שבכל חוזה יש דברים ניתנים לשינוי, בפרט אחוזי המשרה, המשכורת, ימי החופש והזכויות הסוציאליות. על הדברים האלה ניתן וכדאי להתמקח, ואכן עליהם אנשים מתמקחים. בדרך כלל, בעסקים בינוניים, ישנם עוד סעיפים לחוזה, שאותם מנסח עורך דין, שהם בסגנון של "מחלוקת בין הצדדים תיושב בבית המשפט השלום", "העובד מתחייב לשמור על סודיות רשימת הלקוחות" וכו'. על הסעיפים האלה אין ויכוח, אותם עורכים פעם אחת וזהו. מי שלא מתאים לו - שלא יבוא. גם אין סיבה מיוחדת להתמקח עליהם, אלא אם אתה עורך דין או אויבר חוכם שחושב שהוא עורך דין ומוצא בעיה משפטית נקודתית. לפעמים אפילו הזכויות הסוציאליות והמשכורת מופרדות לנספח, בדיוק בשביל שיהיה קל לשנות אותם. מאד יעיל לבעל הבית לשמור על חלק מהדברים בחוזה זהים. אני חושב ששנינו מסכימים על זה שזה נוח יותר, מכל מני סיבות. את אומרת שאפשר גם אחרת. בוודאי שאפשר, כמו שגם סופר יכול לאפשר לך מיקוח על כל מוצר, אבל אין בזה הרבה תועלת לעובד, ויש בזה כאב ראש למעסיק. אז אני רואה די עבודה למעסיק, ורווח מינימאלי אם בכלל לעובד, ואומר לעצמי שבתור בעל עסק, שווה לי להתקשח בנושא הזה. אני לא בדיוק מבין למה את מתכוונת ב"תנאי ההעסקה". מה כל כך קריטי לך שמחייב שינוי בהסכם. (אגב, לידיעתך, הסכם בעל פה מבחינה משפטית הוא הסכם לכל דבר, אז אם בעל הבית אמר לך "את יכולה לצאת מוקדם כל יום שלישי להוציא את הילדים" - הוא מחוייב לזה). עבדתי במגוון עבודות, ממשק בית ועד מכירות, ובכולם היה קשר ישיר בין התפוקה לבין ההצלחה בעבודה. אגב, אם הגברת הקודמת היתה פשוט אומרת "הרבה מעסיקים הם טפשים, מקבלים בחורה רק כי היא סובבה להם את הראש, ולא יודעים לבדוק אפילו איך בדיוק העובדת עזרה להם", לא הייתי מגיב, זה נכון. אבל היא ציירה מן מצב כזה בו העובד המוכשר אבוד בגלל מין קונספירציה מוזרה, וזה העלה לי את הסעיף. אולי התעצבנתי כי זה מציג את בעלי העסק כחבורה של בבונים רשעים שלא אכפת להם מהעובדת המסכנה והמוכשרת, ובאמת שהמצב הוא מאד רחוק מזה. מותר לי להיות אמיד, ומותר לי להיות קשוח במשא ומתן, זה לא אומר שאני מנצל אף אחד. לא ברור לי למה את מתכוונת ב"לא רחוק ממה שאת מתארת". בוודאי שיש ניצול של עובדים חלשים במיוחד "בהתחלה", כמו סטאז'רים של עורכי דין (זה קהל שבוי, ואת לא תאמיני מה הם עוברים במשרדים המבוקשים שנותנים לך ניסיון ששווה הרבה), או עולים חדשים. זה אגב נובע מ"חוכמה", מה לעשות ששווה לנצל ויש בעלי עסק שלא עומדים בפיתוי. אבל אין לזה קשר לאגו, זה פשוט ניצול. יש גם הרבה מקצועות מתגמלים שאפילו בהתחלה לא דורכים עליך. תתפלאי. גם את מאיירת? אולי זה מסביר את המצב הבעייתי שאתן רואות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סעיף שמירת סודיות הוא סעיף הגיוני וסביר (כל עוד הוא מנוסח בצורה הגיונית וסבירה, ולא באופן גורף מדי), ואני לא רואה סיבה שעובד יבקש לשנות אותו אלא אם יש סיבה טובה לכך בגלל מאפיינים קונקרטים של עבודתו. כנ''ל לגבי סעיף סמכות שיפוטית. אגב, אני לא חושבת שזה בלתי סביר, למשל, מצד עובד לבקש להכניס סעיף גישור מחוייב לפני פנייה לערכאות, ואני לא רואה סיבה שמעסיק הגון יתנגד לכך. יכולה להיות בכך הרבה תועלת לעובד (במידה ואכן העניינים התפוצצו כך שנדרשה פנייה לגורם חיצוני שיכריע), ולעניות דעתי - גם למעסיק. ''כאב הראש'' בהוספת הסעיף הזה הוא בטל בשישים. אפילו לא צריך ייעוץ משפטי בשביל זה. אמרתי ואני אחזור על זה שוב - ההשוואה בין רכישת מוצר בסופר (''הסכם'' אד הוקי, שהצדדים מבצעים בתדירות גבוהה, בסכומים נמוכים, ללא השלכות עתידיות) לבין חוזה עבודה (חוזה חד פעמי, לטווח ארוך, בעל השלכות עתידיות והשפעה רחבה על חיי הצדדים) היא השוואה מטעה. שים לב שלא דיברתי על ''ניצול בהתחלה'' אלא על הדרך בה מעסיק מודד את יכולותייך. תסכים איתי בוודאי שאחרי שלוש-ארבע שנות עבודה במקום למעביד יש דרך טובה יותר להעריך את ההישגים שלך והתועלת שלך עבורו מאשר כשהוא מקבל אותך לעבודה או בחצי השנה הראשונה. ולא שזה נראה לי רלוונטי לדיון אבל אני לא מאיירת. אני עורכת דין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל סעיף הוא הגיוני וסביר, ועל כל סעיף יש הרבה מה לדון. אבל ההחלטה העקרונית שלא לדון בפרטי הסעיפים עם העובד, היא החלטה לגיטימית והגיונית. אני לא רוצה להתחיל לחשוב לפני כל דיון משפטי עם העובד האם הוא רצה גישור, ואולי הוא העדיף את בית המשפט בחיפה במקום בתל אביב. יותר טוב לי שהחוזה עם העובדים אחיד, אני אפילו לא רוצה להתעסק עם זה. אני למשל לא עורך דין, ולא מבין מספיק בגישור בשביל לדעת האם ועד כמה זה יפגע בי. פעם אחת קיבלתי יעוץ והחלטתי איך אני רוצה לנהל את העניינים אם נגיע למחלוקת. אני לא רוצה לעשות זאת שוב עם כל עובד. הסופר הוא דוגמא קיצונית, אבל ספקים למכולת עובדים עם חוזים ארוכי טווח, והחוזים אינם גמישים. בעל מכולת יכול לקבל את ההסכם, או לוותר על קינלי. על הסכמים של מונופולים אכן יש פיקוח. יש המון המון דוגמאות כאלו. כשאתה הולך למכון כושר, (חוזה לשנה, עם השפעה דו-שבועית לפחות), אף אחד לא ישנה עבורך את ההסכם מטעמים דומים. גם בחוזה הזה יש הרבה דקויות שאפשר לעמוד עליהן. (דווקא חוזה העבודה אגב לא בעל השפעה כזו גרנדיוזית, כי עובד שלא טוב לו רשאי לעזוב). צריך עוד דוגמאות? יש לי אם נראה לך שזה ייתרום. בעניין הדרך שבה המעסיק מודד וכו'. אכן למדוד זו בעיה קשה, ויש הטיות שמקשות על המדידות. אבל ראשית, המעביד מנסה למדוד, ולא כפי שהגברת הראשונה אמרה, מודד רק לפי הכריזמה. אני שואל אותך, האם יכול להיות עורך דין, שנכשל משמעותית יותר בתיקים מעמיתיו, אבל יש לו כריזמה מטורפת ומיץ אגו מהמשובחים, והוא בכל זאת יקודם משמעותית יותר. כנראה שכן, אבל לדעתי הוא יהיה היוצא מהכלל. אז כמו שאמרתי, מיץ אגו עוזר, היותך אישה יפה יעזור, גם אסרטיביות תסייע בקידום. אבל איך שלא יהיה יש קשר חזק בין מידת הצורך שלך בשוק, ובין המשכורת. אני חושב שגם את תסכימי איתי כאן. בעניין "אחרי ארבע שנות עבודה". זה מוזר לי. לא נתקלת בעובדים שמבקשים העלאה במשכורת? הרי אפילו במסטיק בזוקה אומר אחד החברים שבעל העסק הגיב לבקשת ההעלאה במשכורת שלו כמו כבשה. מהההה. וברור שמתחשבים בתפוקה של העובד ותיק שמבקש העלאה במשכורת (ובשאר ההצעות שיכולות להיות לו בשוק). (זה רלוונטי לדיון כי אמרת שגם את נתקלת במעסיקים לא הגיוניים בתחום שלך). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין מה "לחשוב" לפני דיון משפטי עם עובד. כל מה שצריך זה לפתוח את ההסכם ולראות מה הוא קובע. מה גם שאני לא יודעת מה אתך, רוב האנשים שאני מכירה (עובדים ומעסיקים) לא מגיעים לערכאות משפטיות. לא על כל סעיף "יש מה לדון", אבל אני לא מבינה את הרתיעה הגדולה ממתן האפשרות לעובד - הצד השני לחוזה, לא אדם זר לו - לנסות ולהגיע לחוזה לתועלת שני הצדדים ולהפחית את הפערים האינהרנטים הטבועים בו. האמירה "מי שלא טוב לו - שיילך" נכונה אולי בתיאוריה. בפועל, מקום עבודה הוא לא סרט שאפשר לעזוב באמצע אם הוא מחורבן. מקום עבודה, ובאופן בולט בחברה המערבית המודרנית, משפיע על הדרך בה אדם נתפס בחברה (ראה למשל הדרך בה משפיעה תקופת אבטלה ארוכה על תדמיתם של אנשים בעיני עצמם ובעיני הסביבה, במנותק מהשאלה הכלכלית), בד"כ מדובר במקור הכנסה עיקרי או יחיד, היא משליכה על מקום מגורים, על ניהול חיי המשפחה והפנאי ובעלת השפעות ארוכות טווח שצריך להתחשב בהן. אתה באמת חושב שזה דומה לרכישת מנוי בחדר כושר? מפתיע. נתקלתי בעובדים שמבקשים העלאה בשכר, מה הקשר? כמו שאמרתי, אחרי חצי שנה או שנה לא תמיד המנהל מצליח להעריך נכונה את התרומה שלך למקום. אם אתה אדם שמייחצן את הישגיו, יוצר קשרים טובים עם המנהלים או שבמקרה התגלגלו לידייך מטלות שהסתיימו בהצלחה, סביר שהמנהל יניח שאתה עובד מוכשר יותר ממי שנחבא אל הכלים או עובד בצורה שקטה יותר. אני מניחה שככל שהזמן עובר, כך ההשפעה של ההטיות האלה מצטמצמת, כי יש מאגר גדול יותר של תוצאות והישגים שאפשר להעריך על בסיסן תפוקה ותועלת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ה''לפתוח את ההסכם'' מצריך משאבים משפטיים כח וזמן. כי את ההסכם חיברת בהתייעצות עם עורך דין שהסביר לך את המשמעות של כל סעיף. אם ממילא לא מגיעים לערכאות משפטיות, למה אתה חש צורך לדון בפרטים לא מהותיים שבהסכם (אני לא מדבר על הסכם בעייתי כמו שדורון הזכיר למטה, אלא על דוגמאות כמו שאמרת, גישור וכדו'). ברור שמקום עבודה הוא לא כמו חדר כושר, הבאתי דוגמא להסכם אחיד שהוא ארוך טווח, ועם קשר רציף בין המסכימים. אבל הוא קצת דומה להסכם של מכולת עם ספק, המכולת בקשר רציף עם הספק, והכנסתה תלויה בו במידה רבה. נתתי פשוט שפע של דוגמאות, אין צורך להתפס לדוגמא אחת ולהראות שהיא לא בדיוק מקבילה למקום עבודה. גם הסכמים של יועצים עם משרד הבטחון הם אחידים, למרות שמדובר בהתקשרות ארוכת טווח, ולמרות שליועץ בדרך כלל יש יתרון (כשכבר לוקחים יועץ, באמת צריך דווקא אותו). כלל המקרים די דומים לעבודה. גם ברור שלעזוב עבודה זה לא כמו להחליף גרביים, אבל מצד שני זה גם לא איזו עבדות לתקופה ארוכה, ובדרך כלל אם יש מקום רע מאד יש לך אלטרנטיבה. ההשפעות שאת מתארת הם על מקום עבודה בכלל, לא על החלפת מקום עבודה מסויים. (דווקא סרט בחיים לא עזבתי באמצע, כי כבר שילמתי והתלבשתי, אז כבר נשארים). אבל זו באמת לא הנקודה. אני פשוט לא מצליח להבין מה את אומרת. אם את אומרת שיש השפעות לכריזמה וכו' על העבודה, אבל בטווח הארוך לשקדן ולעובד שיש בו צורך יש סיכוי טוב להצליח אז אנחנו מסכימים. הדבר ההגיוני, כמו שאמרתי לנועה כמה פעמים, והיא בחרה להתעלם, זה להבין את ההטיות, ולפעול בשביל לצמצם אותם, אם זה להתאפר ולקנות בגדים מכובדים, או ללכת לקורס הכנה לריאיונות עבודה. אם אגב, אתה מודע להטיות ולא מוכן לעזור לעצמך כי ''זה לא אופיירי'', זה גם אומר משהו על האופי שלך. איך שלא יהיה, גם אם ההטיות עובדות לרעתך - יש סיכוי טוב שתצליח. אם כמו נועה, את אומרת שה''מערכת'' מושחתת, ושאין כמעט קשר בין הצורך וההשפעה שלך להצלחה שלך בשוק, כי את רוב בעלי העסק זה בכלל לא מעניין, אז אפשר להמשיך בויכוח ואשמח אם תבהירי איך הגעת למסקנה זו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את ההסכם חיברת באופן חד צדדי עם עו"ד שהסביר לך (או לא הסביר לך, והסתפק באמירה "זה חוזה סטנדרטי, אל תטרח"), אבל מה לעשות שאת ההסכם אתה צריך לסגור לא מול עוה"ד אלא מול הצד השני לחוזה - העובד הפוטנציאלי שלך. למה מה שברור בהסכם שכירות, רכישת דירה, אספקת שירותים - פתאום הופך להיות כל כך מפתיע בהסכם העסקה? לא מדובר בדבר מופרך וגם לא מדובר בדבר שלא מתקיים, לפעמים, כבר היום (ואגב, לא תמיד נדרשת מעורבות עו"ד או ייעוץ חיצוני. לפעמים מספיק ששני הצדדים ידברו ויסכימו בינם לבין עצמם). נתת שפע של דוגמאות שכולן לא משיקות לחוזה העסקה. נדמה לי שהעובדה שאתה לא רואה את ההבדל היא שמביאה לתפיסת העולם שלך כפי שהיא מתבטאת בדיון כאן. לעניין החלפת מקום עבודה - לא לכולם יש אלטרנטיבה (למשל כשמדובר בעבודה בנישה מיוחדת), לא לכולם יש אלטרנטיבה סבירה (למשל אם אתה גר בפריפריה ואין הרבה אופציות שעומדות בפנייך, או סתם אם אתה לא גבר-לבן-צעיר-ילידהארץ), לא בכל זמן יש אלטרנטיבה מתאימה (למשל אם אתה זקוק למשרת הורה שתאפשר לך לגדל את ילדיך הפעוטים). תוסיף לזה את העובדה שעזיבת מקום עבודה כרוכה בוויתור על תנאים סוציאלים, הפרשות שמצטברות, מעמד - דברים שמגיעים עם הזמן. השאלה היא גם למה פתרון של הכל או כלום נראה לך עדיף על פני מצב שמאפשר לתקן ולשנות מצב קיים כדי להמנע ממצב של התפטרות ועזיבה. והערה אחרונה - לא כל הטיה היא שחיתות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה לי מעסיק (אותו מעסיק מכאן) שכלל בסעיף שמירת הסודיות (למעשה, זה לא היה סעיף, אלא חוזה רב סעיפים בפני עצמו) את הסעיף שנאסר על העובד להיפגש או לדבר עם עובדי חברות מתחרות1, ואת הסעיף האוסר על העובד להיכנס למשרדי חברות מתחרות1. כששאל אותי מדוע מחקתי את הסעיף הראשון מטיוטת ההסכם שהגיש לי, עניתי שאחותי עובדת בחברה מתחרה, ואני לא מתכוון לנתק איתה את הקשרים. כששאל מדוע מחקתי את הסעיף השני, השבתי שאם אי פעם אחפש מקום עבודה אחר (מה שבסופו של דבר קרה מוקדם משציפיתי) אני אעשה את זה (גם) באחת החברות המתחרות. ____ 1 אני לא מתחייב לניסוח, אבל זאת היתה רוח הדברים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל למה לא חיפשת לעצמך מעשיק אחר. עם אחד כזה לא הייתי רוצה להתעסק בכלל, גם אם היה משנה את החוזה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי אמר שלא חיפשתי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב אתה מניח שאם אדם עוזב מקום עבודה, נמחקה מזכרונו כל התקופה בה עבד? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם היו מביאים לי הסכם לא הוגן, לא הייתי מתמקח. הייתי פשוט אומר לו, תודה ושלום, גם אם הוא היה מוחק את ההסכם וכותב אותו מחדש. אסטרטגיה שהוכיחה את עצמה מנצחת, כשדחיתי הסכם שכר דירה לא הוגן, אפילו שבעל הדירה הסכים לשנות אותו. חבר ששכר ממנו אחר כך עם הסכם שונה והוגן, שבע ממנו מרורים. עם אנשים כאלה לא הייתי מתעסק. לא הבנתי את הקשר לזכרון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן שעם ספק צריך לחתום חוזה, ומנסיוני חוזה סבוך אף יותר מאשר עם עובד. חמישה עמודים בכיף, ואפילו יותר. זה קשור, כמובן, לזה שעורך הדין של מזמין העבודה מנסה לענות על כל תרחיש אפשרי בחוזה אחד (שזה לגיטימי) וגם לאכול את כל העוגה ולא להשאיר אף פירור (שזה לגיטימי פחות). התוצאה היא חוזה שמתייחס לספק כאילו הוא עובד של מזמין העבודה, מחוייב לכל החובות ואף יותר, ומשולל כל זכות. לעיתים מזמיני עבודה, ממש כמוך, מתרעמים כשהספק מנסה להוסיף סעיפים ולמחוק סעיפים שאינם נראים לו, זה הרי חוזה אחיד! כו-לם חותמים עליו! ומופתעים למחשבה שחוזה זה דבר שנתון למשא ומתן. לפני כמה חודשים הייתי עמוסת עבודה, והנה נזדמן לי פרוייקט נוסף, מהיר, מהיום למחר-מחרתיים. זה היה פרוייקט שפרט לכסף, ופרט לאפשרות להוסיף 2 שמות1 לרשימת הלקוחות שלי, לא הציע לי דבר. כלומר, לא היה שם משהו מעניין או מאתגר במיוחד2. קיבלתי את החוזה. כרגיל - דראקוני. לפי החוזה אם יפסק שהייתי עובדת-חברה בפועל, מוסכם ששכרי הינו מינימום + 15%. מצד שני, אני מתחייבת לא לעסוק בשום עסק אחר שעשוי להתחרות במישרין או בעקיפין עם החברה3, למשך כל תקופת העבודה מולם, ולמשך חצי שנה אח"כ4. ועוד כמה. כמובן שביקשתי לקבל את החוזה בפורמט וורד, כדי שאוכל לשנותו. נאמר לי שאין אפשרות כזו. חוזה אחיד, ממש כפי שאתה מחבב. כו-לם חותמים עליו, גם כשהחוזה ממש לא הולם את המקרה. נימקתי את הבעייתיות בסעיפים. הרי אם הייתי מעוניינת להיות מועסקת אצלם, הייתי נוקבת בשכר גבוה בהרבה ממינימום +15%, ובוודאי שאין בכוונתי לשעבד את כל הכנסותי העתידיות למשך חצי שנה בשל דף נחיתה אומלל שעשוי להיות פרוייקט חד פעמי. "אבל אין אפשרות! לוקח 3 שבועות עד שעורכת הדין מסתכלת על מה שאנחנו שולחים לה! אנחנו צריכים את זה למחר!" הסוף היה, אגב, שהואיל ושני סעיפים היו חשובים להם מאוד - אי תכולת יחסי עובד-מעביד וויתור על זכויות יוצרים (הלא מאוד קיימות במקרה שלנו מלכתחילה) - לקחנו את החוזה שלי, הקצר וההוגן-מאוד, הוספנו בו את שני הסעיפים האלה, ובא לציון גואל. 1 החברה מזמינת העבודה, וחברת-האם, שהיא אתר ידוע וגדול. 2 יש מקצועות שבהם העניין הוא דבר חשוב. 3 כלומר, כל חברה שעוסקת בתוכן אינטראקטיבי לילדים, כל פורטל, כל אתר שיש בו מערכת פורומים... 4 תופתע עד כמה הסעיף הבעייתי הזה נפוץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשאמרתי ''ספק'', התכוונתי יותר לבחור עם המשאית שמביא לך סחורה, ולא לפרילאנסר. אגב, אי החלת יחסי עובד מעביד זה סעיף הגיוני וחשוב לפרילאנסר. סעיף אי התחרות לא הוגן לפרילאנסרים, ובאמת ההסכם המוגזם לא החזיק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרילנסר הוא ספק. אי החלת יחסי עובד-מעביד - אכן הגיוני. נקיבה בשכר העתידי למקרה שיוכרע בבית משפט שהיו יחסי עובד-מעביד, מבלי שנוהל משא ומתן על השכר ההיפותטי הזה - לא. לגבי סעיף התחרות - זה הדבר היפה: הסעיף הזה מופיע בהרבה מאוד חוזים שנתקלתי בהם. אין לי ספק שהוא נתקל בהתנגדות של פרילנסרים. אין לי ספק שהרבה פעמים מבטלים אותו. אין לי ספק שכל העניין לא מוסיף כלל לאוירה, עוד לפני שהתחילו לעבוד. למה הסעיף הזה עדיין שם? למה אחרי 20, 50, 100 פרילנסרים, עדיין הוא מופיע בחוזה? למי השיטת מצליח הזו מועילה? איזה עורך דין ישב איתם והסביר להם למה הוא חשוב. ________________ בד"ך זו פשוט המחלקה המשפטית של החברה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא התווכחתי על השאלה הסמנטית, הסברתי למה התכוונתי בחוזה האחיד לספקים. נקיבה בשכר העתידי היא גם סבירה בעיני, מן ביטוח שלא יהיה שווה לפרילאנסר להגיד שהוא היה שכיר ולבקש למשל, חופשת לידה. אם אתה לא חושש שבאמת תעבוד שם כשכיר, אני לא רואה מה יש לך לחשוש. באמת מוזר לי למה הסעיף נשאר. אני משער שהמאייר נמצא בתחתית שרשרת המזון בחברה, ולא אכפת להם אם האיור טוב או לא. לכן לא אכפת להם שהם מפסידים מאיירים. (אולי גם יש הצפת מאיירים בשוק, זה נשמע מתאים לתיאור). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אם אתה לא חושש שבאמת תעבוד שם כשכיר, אני לא רואה מה יש לך לחשוש." אתה יכול להגיד את זה על כל סעיף "מה אם". הסכמים וחוזים הופכים לארוכים ומסורבלים *בגלל* רצון הצדדים (ומנסיוני הדל, בדרך כלל הצד החזק יותר) להתייחס לתרחישים עתידיים שלאף אחד אין רצון להגיע אליהם. ושוב אתה מפגין כאן את אותה גישה - המעסיק (או המעסיק הפוטינציאלי) רשאי לבטח את עצמו בדרכים שונות, אבל הצד השני לחוזה - לא. למה ככה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(מסכים עם מה שאמרת, אם כי למעסיק של פרילאנסר יש הרבה יותר סיכון מלפרילאנסר עצמו) כי לחוזה יש צד חלש וצד חזק. והצד החזק הוא חזק בגלל שהוא גדול ועשיר יותר, והוא נוקט במדיניות הוגנת אך קשוחה. וזה בסדר. לצד החלש אגב יש זכות לבטח את עצמו - לך למקום אחר, השוק פתוח. אם אתה מספיק מבוקש תמצא מישהו שיקח אותך בתנאיך, ואם לא - תתגמש. זה בסדר, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשאר חלוקים אודות השאלה ''הוגנות'' מהי. ואם כל המעסיקים נוקטים באותה מדיניות, השוק לא באמת ''פתוח''. לא רק לטובים ביותר מותר לקבל תנאים הולמים. גם לאלו מאיתנו שהם סתם בסדר מגיע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה כמובן תלוי במשמעות של המילה ''הולמים''. לא לגמרי ברור לי גם מהו בדיוק מעסיק של פרילנסר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תלוי. יש מקרים (רבים) בהם הפרילנסר עובד אין-האוס, שכם אל שכם עם עובדים קבועים, מעביר כרטיס, וההבדל בינו לבינם הוא שהם מקבלים מימון ארוחות, תשלום בחופשים, ופיצויי פיטורין אם אין בם צורך יותר. בכזה מקרה - אכן יש מעסיק לפרילנסר. _______________ עבדתי בכזה מקום. והבה נאמר שלי היו עיסוקים במקביל, והתאימה לי העובדה שנכנס כסף כל חודש, לכן נשארתי שם. גם אם - לו היו מאפשרים לי - הייתי מעדיפה להיות מועסקת שם כעובדת קבועה, בחצי משרה. אבל היו גם פרילנסרים שעבדו שם במשרה מלאה, בלי לקוחות נוספים. והם לא השתכרו, מבחינת עלות מעסיק, יותר מהעובדים הקבועים. פשוט, אם התקבלת לעבודה קודם, קיבלת שכר X. חצי שנה אח"כ - מי שהתקבל קיבל 0.75X, וחצי שנה אח"כ - שכרו רק פרילנסרים, ובמקום עובדים שפוטרו או התפטרו הביאו פרילנסרים בלבד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל באמת נראה לך שכל המעסיקים חברים במן קרטל של שתיקה, שמחייב הצגת חוזה אחיד לכל העובדים (ולא אחיד בין החברות)? הרי אם כבר מתאגדים, היה עדיף להם להגביל משכורות. אולי יש תחומים שזה כך, אבל ברור לי שיש הרבה תחומים שלא. הנקודה היא, שלכאורה אם באמת הסכם אחיד מפריע מאד מאד להמון עובדים, מעסיק חכם יאפשר מיקוח על תנאי החוזה ויזכה בהמון פניות לעבודה, לא? אז למה זה לא קורה? קרטל? נראה לי שלא. ההסבר ההגיוני הוא, שרוב ההסכמים סבירים, את רוב העובדים לא כל כך מעניינים דקדוקים בהסכם סביר (בית משפט או מגשר, הודעה של 30 יום או של חודש), והם מוכנים לשאת בהסכם האחיד, ולכן זה עובר. לא נראה לך שהרבה אנשים היו מוכנים לשנות את ההסכם להסכם שהם פחות אוהבים (אני לא מדבר על סעיפים דרקוניים כמו שנועה הציגה, אלא ויכוחים בסגנון של מקום דיון בסכסוכים וכדו' כמו שהצגת את), תמורת 20% במשכורת? אני חושב שכן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהרבה מאד תחומים כבר היום מעסיקים זוכים בהמון פניות. לא הבנתי את ה"תוספת 20%". ברור שעבור שכר מסוים (או תנאים מסוימים) אני אסכים (או ארצה) להתגמש יותר בצדדים אחרים. אני תוהה אם אתה עובד בחברת סטארטאפ או בהייטק כלשהו. אני שואלת לא כי מעניין אותי לרדת לפסים אישיים, אלא כי אתה מתאר מצב שאופייני לשוק הזה, ולא אופייני להרבה מאד מישורי עבודה אחרים (ותסכים איתי ודאי שאיור ועריכת דין הם שני תחומים שונים מספיק זה מזה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, שנינו מסכימים שכשיש הרבה הצע, ידו של העובד על התחתונה. אבל לא שאלתי שכר מסויים, שאלתי על 20% תוספת למשכורת. ומה שאני אומר, שחוץ ממך, עניין החוזה האחיד או לא הוא בדרך כלל "נונ-אישיו", ולכן, אף אחד לא טורח לשנות אותו. אם הוא היה "אישיו", אז היו מעסיקים שהיו מנצלים את זה בשביל, נגיד, משכורת יותר נמוכה. למשל חברות גדולות פותחות מפעלים בדרום, בשביל לנצל את זה שאנשים מסכימים ליסוע פחות ולקבל פחות. ולכן אמרתי שתחשבי עם עצמך (את לא חייבת לכתוב את המסקנה), אם בשביל משהו לא גדול, למשל תוספת קטנה במשכורת, היית מוכנה לקבל חוזה אחיד סביר, בלי שום ויכוח, אפילו שיש דברים קטנים שהיית משפרת (שוב, חוזה סביר, לא כמו שדורון הציג). אני עובד כעת בהייטק כלשהו, אבל במעסיקים הוגנים נתקלתי גם במכירות של דברים לא הייטק כלשהם. גם אשתי לא חוותה את זה בשוק ההוראה הפרטית. אני חושב שאולי בגלל עודף ההצע המטורף שיש לפחות בשוק עריכת הדין, את חווה את מה שאת חווה. יש עוד שווקים שעבדת בהם תקופה משמעותי וחווית בהם חוויות כאלו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשתך בשוק ההוראה הפרטית עובדת מול אנשים פרטיים, לא מול חברות. באילו חוזים היא צריכה להתקל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מוכנה לקבל חוזה סביר (ושמחה לחתום על חוזה טוב) לא ממש אכפת לי אם הוא אחיד או לא. הבעיה בחוזים היא שהם נוטים להיות לטובת מי שניסח אותם, ולכן אני רוצה שתהיה לי האפשרות להשפיע עליהם. הבעיה הנוספת היא שלכל אדם יש את ההעדפות והבחירות שלו, וחוזה אחיד לרוב מתאים לאיזה ממוצע דמיוני (אגב, שים לב שכשמדובר בחוזים אחידים של חברות סלולר, למשל, יש מגוון תוכניות שמוצעות לך. כלומר אתה יכול לבחור הסכם מבין שלל הסכמים קיימים, זה לא מצב שבו יש לך חוזה נתון, קח או לך). אני לא מדברת על עצמי. הסכם העבודה היחיד שעבדתי בו שהיה אחיד ולא פתוח למו''מ היה כשעבדתי בשירות המדינה. מיותר לציין שהוא היה הוגן להפליא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להבדיל ממך, אלע"ד, אבל נדמה לי שבחוזה שיש בו מכשולים שוליים (ובעיקר מדובר בניסוח מעורפל) עדיף לחתום על החוזה as is, ולא לנסות להכניס בו שינויים. זאת מהטעם שאם החוזה יגיע אי פעם לפרשנותו של בית המשפט (ואם לא, אז החוזה בין כה וכה לא משנה) הפרשנות, אם היא סבירה לכאן או לכאן, היא לרעת הצד המנסח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נכון שביהמ''ש אמור לפרש חוזה לרעת המנסח אבל באופן כללי הייתי מעדיפה מראש שחוזה ינוסח בדרך הוגנת ולא אצטרך לסמוך על השופט. מעבר לזה, אני מאמינה בתמימותי שלחוזה יש משמעות גם לפני שהוא מתגלגל לערכאות. לא לכל סעיף, כמובן, אבל חוזה שמתבססים עליו משליך על התנהגות הצדדים גם מבלי שהופר (וכל זה, כמובן, כאמירות כלליות ולא ייעוץ קונקרטי להסכם כזה או אחר או לשיקולים כאלה ואחרים של מי שחותם על הסכם עבודה. אני לא עוסקת בדיני עבודה, והדיון כאן נוגע בעיני לשאלות של יחסי כוחות ופערים יותר מאשר לשאלות משפטיות של דיני עבודה או חוזים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי חושב שבמקצוע שלך המעסיקים דווקא יעדיפו מועמדים שמתמקחים בקשיחות על חוזה ההעסקה - זו אינדיקציה טובה לכישורים הנדרשים בהמשך (-: (וריאציה על פרדוקס גראוצ'ו מרקס והמועדון) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(ההפתעה הגדולה ביותר שלי, כשעברתי לשוק הפרטי, הייתה שבהרבה משרדים אין בכלל חוזי העסקה כתובים.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההסבר הסביר הוא שההצע בשוק העבודה (בחלק גדול מאד מהמקצועות) גדול בהרבה מהביקוש, ולכן גם בלי קרטל המעסיק חזק בהרבה מהמועסק ויכול לקבוע את התנאים בלי קשר לכשורים של המועסק ובטח בלי קשר לתפוקה שלו (לראיה, הבדל המשכורות בין מעצבים למתכנתים, בין עובדי יצור למפתחים או בין שחקני קולנוע לתסריטאים). אין קשר ישיר בין המחיר של המוצר לעלות שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה אותו הסבר שאני נתתי. אני לא בטוח שזה ''בחלק גדול מאד מהמקצועות'', אבל בעריכת דין זה בהחלט כך, וכנראה גם באיור. הכישורים כשלעצמם שווים בדיוק כמה שהמעסיקים מוכנים לשלם עבורם, אז ברור שיש קשר. כמו שאמרתי, אמן מפורסם שהרבה רוצים את תפוקתו, יקבל הרבה. אבל מה שאני אומר, זה שאם היה להרבה אנשים מאד חשוב חוזה לא אחיד, אז כנראה שהיו מעסיקים שהיו מתגמשים בקטע הזה בשביל, למשל, לתת שכר יותר נמוך. כפי הנראה לרב האנשים העניין של החוזה האחיד לא משמעותי מספיק בשביל שמישהו יטרח. באמת לא ראיתי אנשים שסעיפים כלשהם שינו להם. אם מישהו התווכח זה על משכורת או תנאים, וכדו'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשביל לבדוק באיזה מקצועות יש יותר ביקוש מהצע מספיק לבדוק באיזה מקצועות יש מחפשי עבודה אקטיבים כסטנדרט ובאיזה מקצועות יש ציידי כשרונות אקטיבים כסטנדרט. יש לך ספק קל מה תהיה התשובה? הקשר היחיד בין התפוקה למשכורת הוא שהתפוקה (הפוטנציאלית!) נותנת למעסיק רף תחתון למשכורת, כל דבר מעבר לזה הוא תוצר של הצע וביקוש בלי קשר לתפוקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(זה בדיוק מה שאמרתי, לא?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להיפך. התפוקה (הפוטנציאלית!) נותנת למעסיק רף עליון למשכורת. אף מעסיק לא ישלם לעובד יותר ממה שהוא מרויח מעבודתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זהו. שעושה רושם שאתה לא רואה מעבר לקוביה שלך. הבחור עם המשאית אינו הספק. הוא העובד של הספק. ועם הספק עצמו חתמו חוזה סבוך עד מאוד ועתיר סעיפים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשתי הפעמים האחרונות שהחלפתי עבודה, קיבלתי בדואל את טיוטת החוזה כמסמך word לעיוני ולהשגותי. מובן שגם התיחסו ברצינות להערותי וחלקן אף זכו להכנס לחוזה הסופי. מצד שני, חלק מהסעיפים (למשל NDA) היו קשיחים ולא נתונים למשא ומתן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשריך וטוב לך. ככה צריך. _______ מנסיוני, ה-NDA הוא תמיד מסמך נפרד, ואין לי איתו בעיות פרט לאחת: מדוע, כמעט תמיד, ה-NDA הוא באנגלית, באותיות בגודל 8-9, ובריווח מינימלי בין השורות? אתם רוצים להחתים עובד על מסמך, יהא אשר יהא תוכנו? או רוצים שהעובד ידע ממה הוא צריך להמנע, על מנת שלא יסב לחברה נזק? ה-NDA הוא באמת מסמך אחיד שאין מקובל להרהר בו ולערער עליו, ומחתימים עליו עובדים, פרילנסרים, יועצים - בכמויות. לא כדאי להשקיע פעם אחת ולתרגם אותו לעברית? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ה-NDA?! לא התעסקתי עם זה אף פעם, אבל נראה לי שלכל מקום יש NDA משלו. (ומה שאת צריכה בשביל לקבל יחס כזה, זה למצוא שוק לא רווי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו? ובכל מקום, מחתימים על המסמך הזה עשרות אם לא מאות אנשים (ובמקומות גדולים - מן הסתם אלפי). יצא לי לחתום על NDAים גם בפגישות עבודה סתם, בטרם בכלל היה ברור אם נעבוד יחדיו אם לאו. לא שווה להשקיע ולתרגם? (זה הקטע המעניין: כשמדובר בעבודות איור פרופר שהן משאת נפשי, בפרוייקטים מעניינים וכו', אני נאלצת להתפשר - ודווקא שם מדובר בהתמחות ייחודית שלי, נניח. כי אם מישהו מחפש את הקו שלי - הוא צריך לשכור אותי. או נניח - עוד כמה שיש להם קו דומה. אבל באותו הפרוייקט של דף הנחיתה והחוזה הדראקוני, היה מדובר בעבודת גרפיקה פשוטה ומעט קוד. משהו שכל אחד יכול לעשות. או לחילופין - כל אחד שיש לו רקע בעיצוב ויודע קצת קוד, או שיש לו ידע בתכנות פלאש וטביעת עין עיצובית. כלומר - לא כל אחד, אבל הרבה אנשים יכולים. ויכולתי לעשות שרירים, ולנצח, פשוט משום שהעבודה לא עניינה אותי במיוחד, והיו לי מספיק פרוייקטים גם בלעדיהם. מכאן, שבאופן פרדוקסלי, דווקא כשהתועלת ממך נמוכה למעסיק, אתה מנצח. אגב, קח בחשבון שיום אחד גם שוק ההייטק עלול להיות רווי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה הגיוני. באמת מפתיע שהחברה נותנת מסמך אחד גם בעברית ואחד רק באנגלית. לא הבנתי מה כתבת על התועלת למעסיק, העניין כאן הוא לא התועלת, אלא זה שיש לך ביקוש גדול. בגלל זה יכולת לסרב. האם המעסיק היה מנסה לרצות אותך? אם התועלת נמוכה, אולי היה מוותר על הפרוייקט, אם יש לך מחליפים היה מנסה אחרים. (זה כבר קרה, אבל האסטרטגיה שלי לעניין היא לא לבכות כמה המעסיקים רעים, אלא להבין שאין בי כל כך צורך, וכבר מעכשיו לצבור נסיון בשווקים שאינם הייטק, בגלל זה לא עבדתי רק בהייטק). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואגב, אני טוענת שגם בשוק רווי, לטובת המעסיק הוא ללכת לקראת העובד, במיוחד כשמדובר בדברים שלא עולים לו כסף. מה מפריע לחברה שהחוזה פתוח למשא ומתן? הרי כך העובד יותר מרוצה. יחס של "לא טוב לך - לך, יש הרבה כמוך!" חוזר אל המעסיק כמו בומרנג, בסופו של דבר. עובדים ממורמרים לא עובדים היטב, ותפוקתם נמוכה משהיתה יכולה להיות. הם לא מעלים רעיונות והצעות יעול, שהיו עשויים להצעיד את העסק קדימה. הם נוטים לעזוב מהר, כך שיש תחלופה גבוהה של עובדים. ואז צריך לחפש חדשים, ולראיין ולמיין ולחפוף ולהכשיר. זה בעייתי למעסיק גם אם יש שפע של עובדים אחרים במקומם. מעסיקים היו צריכים להבין את זה, והרבה מאוד לא מבינים. ________________ והדבר נכון גם לפרילנסרים. עם השנים הפכתי למומחית בקריאת חוזים. ולמדתי לעמוד על שלי. אבל קצת מעייף לעשות את זה כל פעם. למי בדיוק מועיל, הסעיף הזה בדבר הגבלת התעסוקה במשך או לאחר תום העבודה (מעבר לזה שזו חוצפה, הרי לא מבטיחים לי הכנסה בזמן הזה)? לכמה סודות בדיוק אני נחשפת, כשאני מבצעת דף נחיתה, שאני עלולה לגלות אותם למתחרים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שהסברתי, החוזה הלא-אחיד כן עולה לו כסף, ואני חושב שהוא מעדיף אפילו לשלם קצת יותר ולקבל חוזה אחיד. גם לרב האנשים זה לא מפריע. השאלה היא, האם בעל העסק צריך מאיירים לא ממורמרים, או צריך איורים איכותיים. יכול להיות שלא, ואז משתלם לו להחליף עובדים באופן תדירי. האם באמת גם מקום שעיקר הרווח שלו מגיע מציורים, מתייחס לעובדים בצורה לא הולמת? זה באמת מפליא. באופן כללי, גם אם היחס במקומות שאינם הייטק, הוא איך אומרים, לא הייטק, הוא הוגן וסביר, ובוודאי שמנסים להשאיר את העובד שמח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקומות רבים יש מחלקה משפטית. ואז עורך הדין מקבל משכורת ממילא. ושינוי סעיפים יכול להתבצע היטב גם בלא עורך דין. במיוחד כשמדובר על מחיקת סעיפים לא רלוונטיים, או אדפטציה של סעיפים למקרה ספציפי. עם לקוחות שלי אני עושה את זה בלי לערב עורך דין כלל. במפתיע, מאיירים צריך בכל מיני עסקים, כולל לומדות וכולל אתרים. תראה, אני את הבעייתיות רואה בשורה ארוכה של מקצועות, לא רק מאיירים ולא רק עורכי דין. _________________ עסק שעיקר הרווח שלו מגיע מציורים, על אחת כמה וכמה שיתייחס לעובדיו בצורה לא הולמת. רווחים בקושי יש, הבעלים הם אנשי מקצוע שפתחו עסק ולא אנשי עסקים מדופלמים, ולכן מישהו צריך לשלם את המחיר (אני עושה כאן אדפטציה מחברות האנימציה בארץ). אבל מאיירים, כאמור, יש גם בכל מיני מקומות, וגם במקומות שדורשים מהעובדים גם יכולת איור, בנוסף לעוד כמה דרישות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה שיש ממילא מחלקה משפטית, לא חוסך את הטרחה של המנהל להבין את השינויים והשלכותיהם, ושל המנהל שלו לדאוג, שלמשל יהיה אפשר להזיז את המשרדים לעיר אחרת עוד שנתיים בלי הרבה בעיות. את עושה את זה בלי עורך דין, כי אין לך הרבה מה להפסיד. מקסימום את מפוטרת, ותפסידי עד חודש עבודה. מי שיש לו עסק שהוא השקיע בו רבות, חושש הרבה יותר לעסק שלו. במיוחד בעסק גדול שקשה לנהל, גם ככה הבעלים איננו עורך דין וקשה לו להבין את ההשלכות. באיזה עוד מקצוע לדוגמא יש יחס עד כדי כך קיצוני? במכירות (בכלל, לא רק בהייטק, גם באוסם), זה ממש לא המצב. _________ נראה לי אם ככה, שאת במקצוע הלא נכון. אנשים בארץ לא מעוניינים באיורים, וגם אם בכל זאת ממש חייבים, לא אכפת להם אם הם טובים או לא. אז למה לטרוח? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה אין לי מה להפסיד? אם אני שכירה - הרי יכולתי לעבוד במקום אחר. במיוחד אם אני אני לא מובטלת אלא עוברת ממקום עבודה אחד לאחר. ואם אני עצמאית - ובכן, גם לי יש עסק לנהל, ובמקום לעבוד איתם יכולתי לעבוד אם אנשים אחרים... אגב, מה על הטרחה שלי להבין חוזים, בלי עורך דין לצידי? אני הרי לא לוקחת עו"ד שייעץ לי על כל חוזה וחוזה. כשזה אני עם יכולות הבנת הנקרא שלי מול עו"ד של החברה זה בסדר, וכשאני מבקשת לשנות סעיפים, כבר לא? _ לא מדוייק. כל הסמארטפונים והטאבלטים למיניהם פותחים ים אפשרויות. וחוץ מזה, עשיתי חצי-הסבה לעיצוב. אתרים וGUI וכו'. בשביל זה יכולתי להרשות לעצמי לעשות שרירים. אבל מה, אתה חושב שבתחומים האלה אין חוזים דראקוניים כשאתה עובד מול גורמים יותר גדולים ממך? יש ויש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אמרתי אין לך מה להפסיד, אמרתי יש לך עד חודש של עבודה להפסיד, שזה לא כל כך הרבה. הטרחה שלך להבין את החוזה זהה, גם אם את משנה את החוזה. הרי את לא מצפה שתבואי למקום עבודה ואת(!) תנסחי את החוזה, לא? (למה לא בעצם, אולי תתחילי לטעון כך). _____ בעיצוב אתרים ההסכם של החברות שעבדתי איתם והיו צריכות אתר מפרילאנסר היה עמוד שאמר בערך: "אני מאשר שאני לא עובד חברה". אז אני לא יודע למה יש לך נסיון כל כך מר. רוצה לעשות הסבה למכירות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ולא. הרי אם עזבתי מקום עבודה, ויש בעיות במקום החדש, לא הפסדתי חודש עבודה בלבד: הפסדתי מקום עבודה! הפסדתי את כל חודשי העבודה הבאים, ואת האפשרות למצוא מקום עבודה בעודי עובדת! והמעסיק? הוא הפסיד תשלום על חודש עבודה, שמן הסתם לא היה לשוא כי בכ"ז הועלתי לו במשהו... לא, אבל אני מצפה שאוכל לדון על החוזה. השיטה שלך מוזרה למדי. כשיש חוזה קיבוצי הוא אחיד ואין מה להרהר בו - משא ומתן כבר נוהל בשם העובדים. כשיש חוזה אישי, הוא (אמור להיות) נתון למשא ומתן. ולשיטתך - יש חוזה אישי, אבא'לה הבוס, יודע נפש עובדיו וכבר דאג לרווחתם, אין מה להרהר בו, אין מה לערער עליו, ובוודאי שאין מה לשאת ולתת לגביו. _________________ חלילה וחס. מכירות?! שמע, הדיון בינינו ריק. אני טוענת, מנסיוני, שהמצב בעייתי. אתה טוען, מנסיונך, שמעולם לא היה מצבנו טוב יותר, כי לך ולזוגתך שתחיה מעולם לא היו בעיות. אשריך וטוב לך. מי יתן ולעולם לא תתקל בסעיף "מוסכם כי העובד לא יעסוק בכל עסק מתחרה במשך חצי שנה מתום עבודתו, אך אנו מצידנו איננו מתחייבים לספק לו עבודה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המעסיק מחוייב לעובד הרבה, ולכן הוא מסכן את עצמו בתשלומי פיצויים, אבדן מוניטין ללקוחות, אבדן הכנסות וכו'. ההבדל בינך לבינו זה שלו יש עסק שהוא אולי השקיע בו את חסכונותיו, ולך לא, אז לו יש הרבה מה להפסיד עם העסק מתקלקל. זו הנקודה הבסיסית שנראה לי שאת לא מבינה. לשיטתי, אם אתה בעל עסק ויש לך הרבה עובדים - נסח חוזה אחיד והוגן, ואל תתעסק עם עובד שרוצה שינויים. זו אסטרטגיה טובה והוגנת. כמו שכבר הזכרתי (נראה לי שגם את לא בדיוק מצטט אותי באופן הוגן...), אכן כדאי לך לבדוק את החוזה, אם הוא סביר, קבל אותו כמות שהוא, כי יכול היה להיות טוב יותר. אם הוא נצלני - לא כדאי לך להתעסק עם בעל הבית שכנראה ינסה לחפש אותך בסיבוב אם תשנה או אם לא תשנה את החוזה. _____ שאלתי איפה עוד חוץ מאיור (מקצוע בעייתי בגלל חוסר ביקוש) נתקלת במקרים האלה, ואנחנו עוד מצפים לתשובה. אם את משנה את עמדתך ואומרת, "בתחום האיור, יש הרבה מעסיקים נצלנים, למעשה לא נתקלתי במעסיק, הוגן" אני מקבל את דברייך. ממה שכתבת נשמע שעובד הגון בארץ לא יכול להסתדר, כי כל המעסיקים מנסים לחפש אותו בסיבוב. כשבפועל הרבה מעסיקים דואגים היטב לעובדים שלהם, והדיאלוג הוא בכלל לא ברמה שאת מתארת "לעשות שרירים" וכדו', אלא עובדים ביחד. כנראה שזה נשמע לך מוזר בגלל שנים של ניצול. אני אומר, שבהרבה מקרים (ולא, לא רק בהיטק), המצב טוב יותר, ואין ניצול ברמה שאת מתארת. (דווקא בהייטק מקובל סעיף האי-תחרות, למרות שאני לא מבין למה הוא בכלל חוקי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חישוב המשתנה ''כמה יש לך להפסיד'' במספרים מוחלטים הוא קצת לא רציונלי. אדם מהמעמד הבינוני נמוך ומטה, שמפסיד את עבודתו בשוק של מחסור במקומות עבודה, מסתכן בלמצוא את עצמו לא מסוגל לפרנס את עצמו ואת משפחתו. המשמעות עלולה להיות שלא יהיה לו ולמשפחתו מה לאכול. לי זה נשמע קצת יותר מסוכן מאשר להפסיד את המליון השלישי שלך. אדם שמפסיד את חסכונותיו בשל עסק כושל, לא הפסיד את היכולת שלו לקנות למחרת לחם במכולת (אלא אם הוא באמת איש עסקים לא רציונלי והוא השקיע בעסק את כל מה שהיה לו). סביר להניח שהוא ימצא את המשאבים שיעזרו לו לעמוד על הרגלים ולמצוא עיסוק אחר. את הטענה ''תמיד תוכלי למצוא עבודה אחרת'' אפשר לטעון גם לגבי בעל העסק. אם העסק שלו יכשל, הרי גם הוא תמיד יכול למצוא עבודה כשכיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאן אני לא מסכימה. הרבה מאוד עצמאים, גם עצמאים שמעסיקים עובדים, אינם עשירים גדולים, בלשון המעטה. חלק מהם בקושי גומרים את החודש, ומוסר התשלומים הרעוע בארץ לא מוסיף לזה. מעסיק צריך גם בחודש חלש לשלם משכורות לעובדים. ואם הוא סוגר את העסק הוא לא זכאי לדמי אבטלה, אף על פי שכעצמאי הוא משלם לביטוח לאומי אחוזים גבוהים יותר משכיר1. ועדיין, הסכנה שמסתכן מעסיק שמסכים, אבוי, לדון על החוזה מינימלית אם בכלל קיימת: הרי את העובד הוא הסכים לקבל לעבודה, לפני שעלה נושא החוזה. ______________ 1 וזה באמת עיוות, ומתנהל מאבק בנושא, והפתרון הגאוני שהממשלה מצאה, זה ליסד קרן אליה עצמאים יפקידו מדי חודש אחוזים משכרם על מנת שישמשו להם כדמי אבטלה אם יסגרו את העסק, בנוסף לתשלום הביטוח הלאומי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם העבודה הזו היא מטה לחמו היחיד של העובד, ובלעדיו לא יהיה מסוגל לפרנס את משפחתו, אז איזה הגיון יש לו להתווכח באיזה בית משפט ידונו בויכוחים ביניהם. אם החוזה סביר שיקבל אותו ודי. המעסיק יוכל לפתוח עסק אחר, אבל את הכסף שכבר השקיע בעסק הנוכחי (וזה הרבה פעמים קרנות ההשתלמות והחסכונות של המשפחה, אם תקח למשל קרוב שלי שפוטר ופתח עסק בגיל מבוגר) הוא יפסיד, והרבה פעמים כבר לא יהיו לו משאבים לפתוח עסק אחר. גם אדם שפוטר ממשרתו לא הפסיד את היכולת לקנות לחם במכולת, אלא אם הוא ממש לא יודע איך להתנהל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש קו דק בין הצורך לפרנס את עצמך וילדיך (שלפעמים באמת דוחק) לבין הצורך לשמור על כבודך האישי כאדם וכבעל מקצוע. אצל כל אדם הקו הזה עובר במקום שונה מעט. אבל נועה מדברת בדיוק על המקרים שבהם לא תופס העיקרון "אם הוא צריך כסף והחוזה סביר, שיקבל אותו ודי", מפני שהחוזה ה"סביר" פוגע בכבוד המועסק בצורה זו או אחרת. לא פגיעה בכבוד הסיציליאני שלו או באיזה אגו מנופח, אלא בתחושת הערך הבסיסית שלו. שמירה על התחושה הזו היא אגב אחת מהסיבות לעבודה כפרילאנס (שבשבילה המציאו אנשים כמוני את הסיסמא "עדיף לאכול חסכונות מאשר לאכול #$@%#$%"). ולגבי "אדם שפוטר ממשרתו לא הפסיד את היכולת לקנות לחם במכולת, אלא אם הוא ממש לא יודע איך להתנהל" - אני מאחלת לך המשך חיים שלווים ונוחים. בשנות העשרים המוקדמות שלי היה לי ולחברותיי שעשוע, לצבור סיפורי התפטרות מוזרים. כל אחת היתה מתחילה באיזה ג'וב אזוטרי בחור כלשהו, ומתפטרת אחרי חצי שעה, ואז מספרת על זה וכולן היו צוחקות נורא. כולנו גרנו בשכר דירה ופרנסנו את עצמנו, ובכל זאת איכשהו יכולנו להרשות לעצמנו את השעשוע הזה. היום, עשרים שנה, שני ילדים, כמה וכמה ג'ובים שנואים, מאה גזירות כלכליות ו-700 הוראות קבע אחרי, זה ממש ממש לא מצחיק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי, אם החוזה סביר, למה הוא פוגע בכבוד המקצועי? כמו שאמרתי, סעיפים הזויים כמו "אסור לדבר עם עובדים בחברה מתחרה" אכן לא צריך לקבל (בעיקר כי זה רומז שבעל הבית הוא לא נופת צופים, ואתה תסבול ממנו גם אם תשנה את החוזה), אבל אם החוזה אכן סביר, רק שבמקום דיון בביהמ"ש בתל-אביב, אתה רוצה דיון בביהמ"ש בחיפה, למה לוותר על זה פוגע בכבוד המקצועי שלך. אני לא נכנס לך לכיס, ויכול להיות לך שאת בכל אופן במצוקה כלכלית אמיתית הרבה זמן, אבל אדם שמתנהל נכון ומרוויח סביר, אמור לחסוך קצת בצד כל חודש, ואחרי 20 שנה, הוא צריך לצבור שומן של לפחות שנתיים של משכורות (וההוצאות גדלות, אבל כשהן היו קטנות יותר חסכת יותר). שוב, זה נכון באופן כללי, ויש אנשים שבאמת במעגל עוני, בו קשה לחסוך ולכן קשה למצוא עבודה טובה יותר, ולכן אי אפשר לחסוך וכו'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבתי שההתייחסות היא בדיוק למקרים שבהם לא תופסת הטענה ''החוזה סביר''. אני לא במצוקה כלכלית וגם לא שוחה בשמנת. משהו באמצע. אני חוסכת כל חודש בהוראת קבע מאז שנכנסתי לשוק העבודה. אבל מאז שנולדו הילדים (ההוצאות גדלו וכושר העבודה נפגם), השימוש בחסכונות הללו היה כדי לסגור מינוסים. ואני ממש מקווה שאתה לא הולך להגיד עכשיו משהו על דרכים לגדל ילדים בצורה חסכונית, כי בנושא הזה אני מבינה מעט יותר ממך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להכנס למינוסים זו התנהלות חסכונית חכמה? אבא שלי הגיע לארץ כשרק בגדיו לעורו, גידל את כולנו כשעבד בחקלאות, (לא היה אז את ההייטק הקסום שרק הוא בסדר, ושאר המקצועות נאחס לטענת חלק מהאנשים), ונחשי מה? בחיים לא היה במינוס. כששאלתי אותו איך התשובה פשוטה, "כשלא היה - אז לא קונים". לא מבין למה את בטוח מבינה יותר טוב ממני, אבל, אפילו אם לא הגעתי לרמה של אבי שלא היה באוברדרפט, גם כשהייתי במצוקה כלכלית יחסית (5000 ש"ח, בת זוג מובטלת, 2 ילדים), לא אכלתי חסכונות ברמה כזו ששניים עד ארבע חודשי אבטלה יכניסו אותי לברוך. (אגב, אם את יודעת שזה המצב בתחום הקופירייטינג והעיתונות, לא חשבת לעבוד למקצוע אחר? אני מכיר בכך שכל תחום העיתונות בעייתי, כי המון ילדי גל"צ וכדו' רוצים להכנס, ומוכנים לעבוד בתת-שכר רק בשביל להכנס ל"בראנז'ה"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז מאיירים צריכים לעבור לתחום שיש בו יותר ביקוש, ואנשים שכתיבתם אומנותם צריכים לעבור לתחום שיש בו פחות היצע, ועל הדרך כדאי שגם עורכי דין יעשו את זה כי יש הצפה. אם בכל כך הרבה תחומים אי אפשר להתפרנס כמו שצריך, אולי הבעיה יותר רחבה מאשר מקצוע כזה או אחר? סתם, הרהור משונה שכזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, אם השוק מוצף (כי אין ביקוש או כי יש היצע), כנראה שלא כדאי לך להשאר. זו עובדה די בסיסית, לא? אבל למה נראה לך שהתחומים האלה הם הרוב? בוא ואתן לך רשימה קטנה של מקצועות שאינם בעייתיים מבחינת היצע וביקוש. אני לא אומר שאין קשיים, אבל הם בכלל לא ברמה של איור ושל עיתונות. תחומים שמאז ומעולם היו בעייתיים בארץ. בכל המקצועות האלו אפשר למצוא עבודה לטווח ארוך. באף אחד מהם אין חוזים דרקוניים (אסור לדבר עם החברה המתחרה). לא כולם דורשים השכלה אקדמאית. אורך הרשימה מוגבל לכמות החברים שלי. 1. רואה חשבון. 2. גנן. 3. מורה (משרד החינוך). 4. עובד רכבת. 5. רופא. 6. חשמלאי. 7. מלגזאי. 8. בנקאי (יש צורך בתואר ראשון בכלכלה, ואז יש מגוון עבודות). 9. עובד סוציאלי. 10. עובד מעבדה (תואר שני לפחות בביולוגיה\כימיה). 11. מכונאי רכב (נגיד, במוסך מורשה). 12. פקיד במשרד ממשלתי (דרוש תואר ראשון במשהו בדרך כלל). 13. מהנדס מכונות במפעל\תעשיות בטחוניות (תואר מהנדס). 14. מהנדס אזרחי בבניה (תואר מהנדס, יש ים עבודה, מזמין אותך להצטרף). 15. כלכלן במשרד ממשלתי. 16. נהג משאית. 17. נהג אוטובוס. 18. טכנאי מחשבים (אין צורך בתואר, יש צורך בקורס. לא, זה לא הייטק, צריך אחד כזה בכל ארגון גדול). 19. גננת\מטפלת במעון. (וסליחה על השוביניזם) 20. טבח (יש צורך בקורס, אם אתה לא רוצה דווקא מסעדה, אלא מוכן לבשל גם בקייטרינג וכדו', יש עבודה). 21. אבטחה. 22. מהנדס מזון (כן, יש חיה כזו, אין לי מושג מה עושים שם בדיוק, אבל כל מי שסיים את התואר מצא עבודה במשהו כמו אוסם). צריך עוד? יש מקצועות שמשלמים בהם מעט, יש מקצועות שלא נעים לעבוד בהם, אבל אף חבר שעבד במקצועות האלו לא נתקל בחוזים דרקוניים (יוצא מהכלל הוא אבטחת גני ילדים, שם החוזה איננו דרקוני, אבל החברות מפטרות אותך כל שנה. אם אתה מאבטח במודיעין אזרחי - זה כבר לא קורה, ויש לי חבר שעובד שם יותר מ-10 שנים). ההבעיה היא, שאת השניים שמתלוננים שומעים הרבה יותר מכל אלו שאין להם בעיות מוזרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו רק אני, או שהתעלמת לחלוטין מכל מקצוע שקשור ברוח ובתרבות? כמו כן, אחותי בוגרת התואר בעבודה סוציאלית תשמח לשמוע שמדובר בתחום שאפשר להתפרנס ממנו בכבוד, כי כרגע היא עושה הסבה למקצוע משיק. כמו כן, כמה מחבריי הטובים ישמחו לגלות שכל כך קל להתקבל לתפקיד במגזר הציבורי. הנסיון שלי (ושלהם) מדבר על תהליכי קבלה ארוכים ומפרכים, אליהם ניגשים מועמדים רבים. כמו כן, המאבטחים שאני מכירה (למעט אלו שעובדים במקומות כמו משרד ראש הממשלה ואבטחת אישים) ישמחו לשמוע שמדובר בעבודה בעלת יציבות תעסוקתית שאפשר להסתמך עליה לטווח ארוך. כנ"ל שלל מורי הקבלן שמפגינים מדי שבוע מול ביתו של שר החינוך (והרי לא תגיד לי שמורי הקבלן הם מיעוט, לא לאור העובדה שמגמת ההעסקה הנוכחית נוטה להעביר כמה שיותר מורים לאופק תעסוקה כזה. בדיוק כמו, מפתיע!, העובדות הסוציאליות). אני שמחה לשמוע (באמת) שחברייך לא נתקלים בבעיות תעסוקה ופרנסה. הנסיון לגזור מכך מסקנות רחבות יותר הוא מעט, איך לומר, בעייתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיות שאין לי הרבה חברים שעוסקים ברוח ובתרבות. אבל גם אין כל כך הרבה עבודה ברוח או בתרבות לא? מורה זה אופציה אחת, וכמה שחקני תיאטרון כבר יש? (את עניין המאבטחים סייגתי. יש חברות כמו מודיעין אזרחי שמאפשרות פרנסה לשנים ארוכות). עניין המורי קבלן פשוט לא נכון. אי אפשר להעסיק מורה, אפילו אם מפטרים אותה כל שנה, יותר מכמה שנים בלי לתת לה קביעות. ועם קביעות במשרד החינוך לא אמרתי שקל להתקבל, לא אמרתי שהשכר הולם, לא אמרתי שהעבודה קלה. אפילו לא אמרתי שקל להתפרנס בארץ הזו. מה שכן אמרתי, שבאף אחת מהמקצועות הנ"ל אין חוזים דרקוניים וחוסר הוגנות ביחס המעסיק מהסוג שתואר בדיון. השכר של מורים נמוך, נכון, אבל אף בית ספר לא יבקש ממך לחתום שזכויות היוצרים של מערכי השיעור שהעברת יהיו שייכים לאורט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושבת שמישהו טען שבכל תחומי העבודה נתקלים באותן הבעיות. אבל מה עוזר לי שיש לי חוזה עם תנאים הוגנים, אם אני לא מצליחה להתפרנס מעבודתי בכבוד? למה חוזה הוגן צריך לעמוד בניגוד לשכר הוגן, או לתנאי העסקה/עבודה הגונים? מציעה לך לקרוא חומר על מורי היל"ה וקרב. יכול להיות שאין לך חברים שעוסקים בתחומי הרוח והתרבות, אני מקווה להאמין שאתה כן צורך את שירותיהם ותוצריהם של אנשי רוח ותרבות. החיים הם יותר מהנדסה וממספרים. רוח ותרבות זה לא רק הוראה ותאטרון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוצה תחומי תרבות - בבקשה, נגנים בחתונות או דיג'יים. הם אפילו מרוויחים לא רע. אני חושב שגם סטנדאפיסטים יכולים להסתדר (להופיע בבתי אבות, בתי ספר וכדו' לא כולם יהיו נאור ציון כמובן), אבל את זה אני פחות מכיר. קראתי. לא מדובר במורים של משרד החינוך. אני מבטיח לך שאף מורה של משרד החינוך לא מסתמך רק על קרן קרב. מי שעבד שם עשה זאת כהשלמת הכנסה, אז קשה להציג בעיה עם מורי היל"ה וקרב כ"יש בעיה להיות מורה". היו מורים לפני שהקרנות היו קיימות ואפשר להתפרנס. הבעיה בתחומי התרבות, שצריך מעט מאד אנשים בשביל לספק את הצרכים התרבותיים של הרבה אחרים, אז נתח השוק שם קטן. כי נניח, אני מתפטם מתרבות הרבה דרך ספרים וקולנוע ומוסיקה בדיסקים. מספיקים במאי אחד בשביל לפטם מאות אלפי אנשים כמוני. אבל אם מלכתחילה הייתם אומרים "יש בעיה קשה בתחום התרבות בארץ", לא הייתי נזעק. אני לא מכיר אנשים שמתפרנסים מזה, אז אולי זה נכון. ממילא השוק בעייתי בגלל חוסר בביקוש ועודף היצע. אבל הבעיה הוצגה כבעיה בשוק העבודה הישראלי בכלל. אבל למה להתעקש שתרבותך אומנותך? אוהב לכתוב? עבוד בהוראה, תרוויח פחות, וכתוב בחופש הגדול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק. היו מורים גם לפני שהיו קרנות, ואז הם היו עובדים של משרד החינוך. אבל היום יש קרנות, בדיוק בשביל שהמורים לא יהיו עובדים של משרד החינוך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעשות רוח זה לא מקצוע, זה תחביב לשעות הפנאי. אף אחד לא הבטיח לך שלעסוק בתחביב האהוב עליך יביא לך פרנסה. רק המוכשרים ביותר יכולים להתפרנס ממה שהם באמת אוהבים לעשות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, לגזור מסקנות רחבות יותר מהחברים שלך, זה לא בעייתי? אפשר לפחות להסכים ש"יש בארץ אנשים מרוצים מהעסקתם, ויש שלא. קשה לדעת מה המצב של רוב האנשים בשוק העבודה"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה אתה חושב שאני גוזרת מסקנות לפי מצבם של החברים שלי? אני מודעת היטב לכך שהחברים שלי לא משקפים את מצב השוק - יש נוכחות גבוהה למדי של אנשי תקשורת, מחשבים ועורכי דין, הרבה מעבר לאחוזם באוכלוסיה. מבין חברי אין גננות (או גננים), אין רופאות (אם כי יש, בהיקף נמוך, נציגות למקצועות הפרה-רפואיים), אין פועלי בניין, אין כלכלנים ואין נהגים. גם אין לי חברים בעלי משפחה גדולה (כלומר, שיש להם יותר משני ילדים); אין לי חברים שאינם משכילים (אלו מהם שלא מחזיקים בתואר ראשון (לכל הפחות) או המקבילה לו, הם בעלי השכלה אוטודידקטית ועובדים בד"כ עם מחשבים או בעבודה יצירתית אחרת שלא דורשת השכלה פורמלית, ולא בעבודות דחק); רוב רובם של חבריי גרים כרגע בערים גדולות ואינם נעזרים בקצבאות או תמיכה פיננסית דומה מטעם המדינה. רוב מכריע מבין החברים שלי אינם בני מיעוטים, רובם הגדול יליד הארץ. אין לי שום יסוד להניח שהחברים שלי משקפים יותר מאשר את קבוצת האוכלוסיה שאני שייכת לה. אז לא, לשאלתך - אני לא מניחה הנחות ומסיקה מסקנות על בסיס היכולות (הגבוהות) של האנשים הקרובים לי. אני לא מסכימה עם הטענה ש"קשה לדעת מה המצב של רוב האנשים בשוק העבודה". יש מספיק מחקרים, נתונים וסטטיסטיקות בנושא, כך שאולי אי אפשר לקבל תמונה מדויקת ומהימנה במאה אחוז, אבל אפשר לקבל תמונה ברורה על מגמות והיקפים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אז בואי ותביאי את המחקרים שאומרים שהמצב של רוב האוכלוסיה, בארץ הוא בכי רע. באמת, אני לא טוען שאין, פשוט במקום להביא מחקרים שמענו בדיון "חברים שלי רואי חשבון ועובדים חצי שנה 12 שעות ביום (שזה כמובן שטויות, בשום משרד רואי חשבון אין מצב כזה, יש מקצועות שאין את התופעה בכלל, יש שמדובר ביומיים בשנה, ויש שזה אפילו שבועיים. נורמה פסולה, אבל קצת איזון). כי דווקא במדדים אבסולוטים של תל"ג, ימי חופשה, מחירי מזון, וכו', המצב שלנו לא רע, אולי בהרבה מדינות המצב הרבה יותר טוב (ואני עדיין לא משוכנע), אבל באופן כללי המצב לא רע. בטוח טוב בהרבה מבשנים עברו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יודעת שזה עלול להפתיע אותך, אבל אני לא מחזיקה באמתחתי מאמרים בעניין כלכלת ישראל. אני קוראת אותם, מקטלגת בראשי הקטן יחד עם מידע קודם שאני מכירה, בודקת אם הם תואמים את הדעה שלי או לא (ואם צריך, משנה אותה בהתאם), וממשיכה הלאה בחיי. למרבה השמחה, בשנה האחרונה הנושאים הללו דווקא הפכו ליותר פופולרים בעיתונות בכלל ובעיתונות הכלכלית בפרט. גם אם נתייחס לדברים שכתובים שם בספקנות בריאה, קשה לי לראות איך אפשר לטעון שכולם כולם מציגים תמונה שגויה, שאינה משקפת ולו כמגמה את הקיים. אגב, ימי עבודה של 11 שעות ביום מאד מקובלים במשרדי עו"ד ובמשרדי רו"ח גדולים כעניין שבשגרה, כך ש-12 שעות לא נראים לי כמו עניין חריג (אם כי אין ספק שראוי שהם יהיו). לגבי מחירי המזון בישראל, אולי אתה שמחזיק בנתונים תוכל להראות לי איך הם ביחס למחירי המזון בעולם. מהמדינות המערביות שאני מכירה, באופן אנקדוטלי, המצב לא מזהיר (וכמובן שתלוי באיזה מזון מדובר ובאיזה עונה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה לי לקבל את הקטלוג בראשך הקטן כ"מחקרים מוכיחים". אולי בכל זאת נתפשר על "הדיעות חלוקות עד כמה קל לחיות בארץ הזאת"? תלוי אילו מזונות. ירקות פירות פירות ולחם באופן כללי יותר זולים מהרבה מקומות בארה"ב ואנגליה. כוונתי היא, שאם אתה מתעקש על רמה בסיסית של מחיה (לחם ירקות וגבינות), אתה יכול להתקיים בארץ בקלות לפחות כמו במקומות אחרים. אבל נכון, קלוגס יותר מבאנגליה. אני לא מתרגש מזה. עבר זמן מאז ביקורי האחרון שם, אבל אני יכול לשאול למחירים המדוייקים מחברים לעבודה תושבי אנגליה. התמונה שנראת בעיתונות תלויה בכותב, גם אני קראתי בעיני הקטנות מאמרים, יש שהציגו את המגמה באופן שאת הצגת, ויש (לא רק עובדי הייטק!) שהציגו את המגמה בצורה הפוכה. ברור שיש בעיות בארץ, אבל ברור לכולם (גם למתלוננים), שבאופן השוואתי לשנים הקודמות המצב טוב. http://www.israelhayom.com/site/newsletter_article.p...
The only silver lining can be found in two product categories: Israelis pay less for fruit and vegetables (13%) and for communications products (4%). But both OECD and Bank of Israel statistics show food prices spiked by as much 20% in 2010 compared with the European and U.S. average, with an additional 10% price hike in 2011. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה שאדם עובד יצטרך לחיות לאורך זמן על רמה בסיסית של מחיה? רמה בסיסית של מחייה צריכה להיות נחלתם של העניים (ומבחינתי, "רמה בסיסית" היא מה שמעבר להשרדות), ואיזשהו רף תחתון. לא הממוצע שצריך לשאוף לו. אני לא מתרגשת ממחיר גבוה של עגבניות או תותים מחוץ לעונה, אבל מנת בשר אחת לשבוע לא צריכה להחשב כפריבילגיה.1 יכול להיות שנקודת ההנחה שלנו פשוט שונה מדי. אני לא חושבת שחברה צריכה לשאוף לכך שחבריה "יתקיימו" בלבד (כלומר, היא צריכה לשאוף לכך ולפעול למען קיום בכבוד כרף מינימום, לא כחציון ובטח שלא כממוצע). 1 אני לא מדברת כרגע על מי שנמנע מבשר מטעמים אחרים. גם אני לא אוכלת בשר בכל שבוע, אבל לא מטעמים כלכליים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אמרתי שצריך לשאוף לכך שכולם יחיו ברמה בסיסית. אמרתי שיש יתרונות למגורים בארץ יחסית למקומות אחרים. למשל, אתה יודע שגם מי שמאד מאד עני בחברה יכולים לקנות ירקות ופירות. מה שלא נכון למקומות אחרים. גם אם תסתכלי אפילו על זוג עם משכורות מינימום, הוא יכול לחיות ברמה יותר מבסיסית מבחינת אוכל. ברור שעדיף שכולם יהיו עשירים. אבל בינתיים זה לא המצב, והמצב האובייקטיבי הוא בסדר. אני לא מבין למה קשה להודות בזה, המדינה היא יחסית סוציאליסטית, יש סעדים לעניים, המשכורות סבירות, אקדמאי יכול להתקיים בכבוד, וגם לא אקדמאים יכולים למצוא הרבה משרות יפות. באופן כללי היחס של המעסיקים הגון, ולא עובדים יותר מדי קשה. עם משכורת ממוצעת ושני בני זוג עובדים אפשר להתקיים בכבוד, ועם משכורת מינימום אפשר להתקיים איכשהו עם ויתורים. זה מצב יפה ונחמד, וזה לא היה טון הדברים, לפחות של נועה. כמו בכל מקום, יש מקצועות זוועה, ויש מקצועות עם יחס גרוע, ויש כאלה מאד מאד נוחים, שבקושי עובדים מקבלים משכורת יפה וקביעות. אולי יותר טוב בחו"ל? מבחינות מסויימות כן, אני לא בטוח שבאופן כללי בכל מדינה אירופאית יותר טוב מבארץ, אבל גם אם כן, מצויין. כאן טוב, שם אולי קצת יותר. (אגב, קראי את הספר "המורה" בו הוא מספר על חייו כמהגר עובד נמל בארה"ב. תאמיני לי שעדיף היה לו בארץ). אחרי שמקבלים את העובדות הנ"ל, אני מוכן לקבל ולדון בביקורת על התנהלות הממשלה, על סדרי עדיפויות, ועל זה שהיה צריך להשקיע יותר במאיירים\\לוודא שתהיה דירה בגוש דן גם לזוג צעיר\\לשלם לכל פועל ניקיון 7000 ש"ח לחודש. חלק מהטענות מוצדקות לדעתי, אבל מה שמפריע לי הוא לא עצם הטענות, אלא הטון שלהן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא כל מי שעני בארץ יכול לקנות פירות וירקות. אבל אני לא מדברת על העניים בארץ כרגע, וגם לא על מהגרים שיש להם מאפיינים משלהם. זוג עם משכורות מינימום, שניהם במשרה מלאה, נניח - עם שני ילדים, יכול לחיות ברמה יותר בסיסית מבחינת אוכל? אולי, אבל אני לא מדברת על אוכל בלבד. מה עם בריאות, ניידות, חינוך? שכר מינימום חודשי, במשרה מלאה, נכון להחודש, הוא 4,100 שקלים. נניח ששניהם עובדים במשרה מלאה, זה נותן לנו 8,200 ש"ח למשפחה בת ארבע נפשות. אני לא מצפה ש"כולם יהיו עשירים". אני כן מצפה שבמשק בית "רגיל" ועובד, יהיה בטחון ויציבות כלכלית. אני לא יודעת מי הם האנשים ש"לא עובדים יותר מדי קשה" ומקבלים משכורת יפה. או שההגדרה שלנו ל"יותר מדי קשה" או "יפה" שונה בתכלית, או שאחד מאיתנו לא מכיר את המציאות כמו שהיא. הייתי שמחה מאד לגלות שזו אני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
8,200 ש"ח לחודש, אם אתה לא גר בגוש דן, ומוותר על הרבה מותרות, יכולים להספיק לחיות עם בריאות ניידות וחינוך ברמה נמוכה. בהנחה למשל שאתה חוסך יותר לפני הילדים. כן, החיים לא יהיו לונה-פארק, אבל כנראה שיותר טובים מזוג עם משכורת מינימום במקומות מסויימים בארה"ב. אבל למה שכר המינימום הוא משק בית "רגיל", הוא מינימום בגלל שמי שמרוויח אותו יחיה בעניות. לעומת זאת שני בני זוג שמרוויחים את השכר הממוצע (7,500 בערך), יכולים לחיות די בסדר, לא? נגיד, מזכירות באוניברסיטה? הן מקבלות משכורת פחות מהממוצעת (אבל ממש לא מינימום), אבל לא נדרשות לתואר מתקדם, המשכורת עולה עם הותק. נגיד מצילים, שיש להם הרבה חופש ועבודה פיסית לא קשה מאד. נגיד מנהל מחסן שמקבל משכורת סבירה, ועובד מספר קבוע של שעות. נגיד עובדי העיריה שאחראים על שיפוצים, שיש להם משכורת סבירה, בטחון תעסוקתי גבוה, שעות עבודה קבועות, וגמישות (כי הם נוסעים תוך כדי עבודתם, אז יכולים לעשות סידורים על הדרך). נגיד פיסיותרפסטית שמקבלת משכורת סבירה, עובדת מספר קבוע של שעות, ויכולה לעבוד אחר כך בפרטי. נגיד טכנאי מחשבים, שלא צריך תואר אקדמאי, עובד מספר קבוע של שעות (טכנאי, לא הייטק), ומקבל משכורת סבירה. יש עוד המון דוגמאות, צריך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה "יותר" צריך לחסוך לפני שמגיעים הילדים? בהנחה שסיימת את שירותך הצבאי בגיל 21, עבדת כדי ללמוד (והצלחת להתקבל לאוניברסיטה), התחלת ללמוד בגיל 22 ובגיל 25 אתה עם תואר ראשון (שהוא לא רפואה, ראיית חשבון, משפטים, אדריכלות או תואר אחר שדורש התמחות או לימודים ארוכים יותר) ובת זוג. ילד ראשון בגיל 28 זה לא פינוק שאין כדוגמתו, נכון? אז בשלוש השנים האלה אתה אמור לחסוך מספיק כדי לבנות את רשת הבטחון הכלכלית שלך? כלומר, בדיוק בשנים בהן אתה בתחילת דרכך ולכן מרוויח מעט יחסית? אגב, אם שני בני הזוג מרוויחים שכר חציוני, ושניהם עובדים במשרה מלאה, מישהו צריך לטפל בינתיים בשני הילדים. תוסיף גם את זה להוצאות של משק הבית. לא לכולם יש סבתא פנויה שרוצה (או יכולה) לפתוח בקריירה שנייה כמטפלת במשרה מלאה. זוג שמרוויח (שניהם!) את השכר הממוצע במשק נשחב כמי שנמצא במצב טוב מאד. השכר החציוני, שיותר רלוונטי לדיונים מהסוג הזה, קרוב יותר לשכר המינימום מאשר לממוצע (אם אני זוכרת נכון את הנתונים, השכר החציוני הוא חמש ומשהו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני איתך, השכר החציוני הוא 5,800 ב2010. שני בני הזוג ירוויחו נטו כ10,000 ש"ח. ניקח את הזמן הלחוץ ביותר - שני הילדים במעון. אם גרים במקום לא יקר, הוצאות מגורים 4,000, גנים 4,000, מחיה 2,000, ואתה סוגר את החודש. אם תפחית לפחות בחצי את ההוצאות על הגנים לשאר הזמנים בהם רק ילד אחד במעון, תקבל שומן של 20% מהמשכורת. זה אומר, שתוך 5 שנים בני הזוג יכולים לחסוך שנה של משכורת. אם ניקח את שלושת השנים שאתה אמור לחסוך בהם, ועוד נניח ארבע שנים בהם אחד מהילדים כבר בגן עיריה, כבר סגרנו שנה של משכורת בצד. אפילו אם בשלוש השנים בהם הילדים במעון ביחד אתה בהפסד של 1,000 ש"ח בחודש, אם חסכת רק 12,000 ש"ח בשלושת השנים לפני הילדים - אתה עדיין לא תכנס למינוס. אגב, ההורים לא תמיד יכולים לשמור על הילד, אבל בהרבה מקומות (במיוחד אצל יוצאי ברית המועצות) מקובל להשאר אצל ההורים בשנים הראשונות אחרי שמתחתנים, חסכון ענק בהוצאות (וכן, גם אחת מהמהנדסות בהייטק הזה עושה בדיוק את זה). הגברת שספרה שהיא חייבת לגור בתל-אביב, כי אמא שלה גרה שם וזה בכלל חוסך לה כסף לא חשבה על האפשרות הזו... נכון, זה לא אופנתי, לא מגניב, ובכלל, יותר נוח להתלונן, אבל מה לעשות שאם רוצים - אפשר להתנהל כלכלית נכון, גם אם מרוויחים לא המון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אגלה לך משהו שלא ידעת: במקרה ברקת כותבת טור על חסכנות. כך שאתה מטיף לבדואי שהוא יכול לחסוך במים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דברים שלא נמצאים ברשימה שלך: טיפול שיניים פתאומי, טסט לרכב1, חתונה של בת דודה קרובה, חשבון סלולרי, ביקור עם הילדות פעם אחת בספארי, פעם אחת בקולנוע (רק עם הגדולה), פעמיים בג'ימבורי, שלוש פעמים בייביסיטר לערב שלם, הוצאות אשפוז לקטנה שחלתה באופן פתאומי (הכל בסדר, שוחררה אחרי כמה ימים), וטיפול דחוף של שרברב אחרי שהצינור התפוצץ, הוצאות חימום כי החשמל עלה והיה חורף קשה השנה (הוצאות מחיה 2,000 שקל לארבעה אנשים, באמת?). מה אין פה? מחלה רצינית, טיפולים מתמשכים, כלב, הלוואה שצריך להחזיר, הורים שצריך לתמוך בהם, חופשה, ילד שלישי, מספרה פעם בארבעה חודשים, מנוי לתאטרון, קפה בחוץ אחת לחודש, מסעדה אחת לשלוש. 1 מה זאת אומרת "לא חייבים אוטו"? הרי סיכמנו שלא חייבים לגור בלב העיר,ואוטובוסים אין בסוף השבוע ובלילות (שלא לדבר על כך שככל שמרחקים בירושלים/תל אביב התחב"צ נעשית יותר ויותר מחורבנת), ואי אפשר להתקין כסא ישיבה לפעוט במונית. אז מכונית. אחת. ישנה. שעם קצת מזל לא צורכת הרבה דלק ולא דורשת טיפולים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המותרות ברשימה שלך לא מוסיפים הרבה לעלות החודשית (מספרה פעם בארבעה חודשים=50 ש"ח לחודש, לא?). אם לא בוחרים לעשות את כל הדברים שמנית, אפשר עדיין להסתדר ולחסוך אולי 500 ש"ח פחות. עדיין המצב הכלכלי סביר. את מרגישה שאת צריכה את כל הדברים ביחד? אין בעיה, קחי דירה מאד קטנה בשכונה עניה יותר, וזה יפנה לך 1,000 ש"ח בחודש לדברים האלה. הכל עניין של איזון וסדרי עדיפויות. ההוצאות הבלת"ם - בשביל זה אתה חוסך, ואז אתה יכול להוציא כל שנה 2,000-4,000 ש"ח על בלת"ם. אבל כל העניין בבלת"ם שהוא לא קורה כל שנה, ויש הרבה שנים בהם תצליח לחסוך. ראי מה שכתבתי לנועה על הוצאות מחיה (לשני הורים ושני פעוטות). אני נסעתי עם שני ילדים באוטובוסים יופי. מסתדרים ונוסעים פחות. אין אוטובוסים בסוף שבוע ובלילות, אז לא חייבים לנסוע בסוף שבוע ובלילות (ואת באמת רוצה להסחב עם שני קטנים אחרי 11 בלילה? אני מהמר שאין לך ילדים... סוף השבוע זה יותר בעייתי, אבל מסתדרים, אם נוסעים להורים - לוקחים ומחזירים להם את הרכב, או שנוסעים עד מוצאי שבת, או שנוסעים בתדרירות מאד נמוכה ולוקחים מונית ספיישל). אני לא ממציא את הדברים האלה, עשיתי אותם בעצמי, וחברים אחרים עשו אותם גם. זה לא לכל החיים, אתה מתקדם במשכורת, וחוסך, והילדים גודלים אז ההוצאות עליהם נהיות פחות גדולת, ואז אתה יכול להרשות לעצמך רכב וכו'. אה, ואפשר להתקין כסא תינוק במונית יופי. אם את רוצה אני אראה לך איך עושים את זה, זה לוקח גג חמש דקות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מספרה לא עולה 50 ש"ח לביקור, אני לא יודעת מתי בפעם האחרונה ביקרת במספרה1. שנה בלי אף הוצאה בלתי צפויה? באמת? נכון שלא בכל שנה צריך טיפול שינים כולל (עניין שיכול לנוע בקלות בין כמה אלפים לעשרות אלפים2) או תיקון גדול לרכב, אבל בכל שנה קורה *משהו*. שכונה מאד ענייה בד"כ (לא תמיד, אבל בד"כ) היא לא המקום הכי נעים ובטוח לאשה צעירה, ולמרבה הצער גם המסגרות החינוכיות נוטות להיות ברמה יותר נמוכה (כי מי סופר את העניים?). אז זו הבחירה שמשק בית שמרוויח שכר חציוני צריך לקבל? יציבות כלכלית או בטחון? *אני* לא רוצה "להסחב" עם ילדים באמצע הלילה, אני רוצה לדעת שאם יש מקרה חירום אני יכולה לקחת אותם למיון בלי לספור את השקל למונית, אני רוצה לדעת שאני יכולה לנסוע להורים שלי לארוחת ערב או לבקר את אחותי בסוף השבוע. שלא להגיד - לנסוע לעבודה שברוב רובם של המקרים לא נמצאת בשכונה הענייה שאני גרה בה בדירת חדר וחצי. לכל אחד מדברים שאני מציינת יש פתרון3, אבל כשבוחנים את התמונה הכללית רואים שבסופו של דבר, הפתרון שלך הוא שזוג מבוגרים שעובדים במשרה מלאה, מרוויחים את השכר החציוני במשק, מגדלים שני ילדים וזכו שלא צריכים לשלם חובות עבר ושאין להם הוצאות הכרחיות גדולות (מזון מיוחד בגלל אלרגיות, כדורים למחלה כרונית, נסיעה שבועית להורה בודד) יחיו ברמת חיים נמוכה. נדמה לי שמיציתי את הדיון הזה. 1אגב, אני דווקא יודעת היטב מתי בפעם האחרונה ביקרתי במספרה. זה היה בפברואר 2010. 2 גם ביטוח מושלם עולה כסף, וכשצריך לחשב כל הוצאה, נוטים לוותר על כאלה בשם התקווה ש"יהיה בסדר". 3 למרות שברוב המקרים הפתרון הוא "אז תוותרי על זה, זה לא כל כך חשוב". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
50 שקל זה בערך-בדיוק מה שלוקחים על "סיבוב" במכונת תספורת, במספרת גברים שקיימת מאז הפיפטיז. כנראה שהמגיב שמעלייך חובב של הז'אנר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבר כן, אבל את דיברת על מספרה על ארבע חודשים, חלקי 200 בארבע וקבלי חמישים. אני אישית מסתפר לבד עם מכונת תספורת שעולה 100 ש"ח, פחות מתספורת לאשה. וכמו שאמרתי, אם קורה משהו עד 500 ש"ח לשנה, החישוב עדיין תקף. וגם לפעמים קורים דברים טובים. אני לא אמרתי שצריך לגור בשכונה עניה, אפשר לגור בשכונה סבירה, ולוותר על חלק מהדברים, ואפשר לגור בשכונה עניה ולא לוותר על כלום. סקופ, אפשר לגור בשכונה העניה ולשלוח את הילד לגן בשכונה הסבירה. המרחק ביניהם הוא הרבה פעמים מטרים בודדים. זה מכל הדברים? שלא לקחת מונית למקרה חירום? כמו שאמרתי, אפשר לבקר את אחותך בסוף שבוע גם אם אין אוטו, זה קצת יותר מסובך אבל אפשרי. הפתרון הוא בהחלט לא לוותר על הכל, פשוט גם לא לקחת את הכל. יש הרבה מותרות שאפשר להכניס ב-2000 ש"ח הנותרים. ההצגה שלך מגמתית "זוג מבוגרים שעובדים במשרה מלאה" יחיו ברמת חיים נמוכה יותר רק כל עוד הילדים בפעוטונים, כשהם לא מתפנים להם עוד 4000 ש"ח בחודש. רוב החיים הם יוכלו להרשות לעצמם הרבה מותרות. כן, בהתחלה הם יחיו בצורה יותר חסכונית. יש כאלה בתרבות ה"מגיע לי", שלא מוכנים לקבל את זה. הם רוצים גם ילדים, גם לגור בתל אביב, גם אוטו כי אין תחבורה במוצ"ש, גם הצגה פעם בשבועיים, גם קולנוע פעם בחודש, גם קפה פעם בשבוע. ושאת כל זה יוכלו לממן בלי עזרה מההורים, בלי לחסוך לפני, ובלי לוותר על שום דבר. מצטער, זה אף פעם לא היה, וזה אף פעם לא יהיה. למי שהוריו אמידים יהיו חיים נוחים יותר בתקופות כלכליות לחוצות (כמו למשל כשהילדים קטנים), מי שהוריו עניים, או שלא חסכו עבורו, יהיה לו יותר קשה והוא יצטרך, תחזיקי את הנשימה, לוותר, כן רבותיי, לוותר, על חלק מרמת החיים שלו בשביל להחזיק את הילדים, לחיות בדירה במקום שחשוב לו. זה חלק מהחיים, אני מאד מצטער שקשה לך לשמוע ולקבל את זה. בשביל שזה לא יקרה לך תחסכי מעכשיו עבורך ועבור ילדייך, ואז יהיה להם קל יותר, גם אם תוותרי על ביקור שבועי בבית הקפה. (הוצאות של מזון בגלל אלרגיה גוררות הרבה פעמים הטבות מהביטוח לאומי, בוודאי שמחלות נותנות סיוע). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שאמרתי, הדיון הזה מיצה את עצמו עבורי. לכל בעיה קונקרטית אפשר למצוא פתרון כשלעצמה, לפעמים הפתרונות אפילו הגיוניים וסבירים. הבעיה היא לא בשאלה קונקרטית (נורא קל להגחיך ולומר "אז אל תשבי בבית קפה" וכך למצב את הבעיה כבעייתם של אנשים מפונקים) אלא בסך הכל הכללי. אולי "יש כאלה בתרבות ה"מגיע לי", שלא מוכנים לקבל את זה. הם רוצים גם ילדים, גם לגור בתל אביב, גם אוטו כי אין תחבורה במוצ"ש, גם הצגה פעם בשבועיים, גם קולנוע פעם בחודש, גם קפה פעם בשבוע. ושאת כל זה יוכלו לממן בלי עזרה מההורים, בלי לחסוך לפני, ובלי לוותר על שום דבר" - אני (באמת) לא מכירה אותם. זו לא בעיה תל אביבית, ולא בעיה של מפונקים שורצי בתי קפה (קפה! לא וויסקי בן ארבעים!). ואגב1, כשילדים עוברים את גיל 3 כבר לא צריך להוציא כסף על פעוטונים, אבל צריך להוציא כסף על דברים אחרים - צהרון אחרי שהלימודים מסתיימים (כי ההורים עובדים במשרה מלאה, או במשרה מלאה פלוס), שיעורים פרטיים, אורטודנט, חוג פעם בשבוע, טיול בתנועה - לא מותרות של ילדי שמנת עשירים. 1 אני באמת חייבת ללמוד להתאפק |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו הנקודה. לא הבנתי מה הבעיה בסך הכל הכללי. הסכמנו שנינו שאפשר להתקיים בארץ בלי עזרה מאף אחד, עם וויתורים, ברמת חיים פחות מהממוצעת, גם עם משכורת חציונית, נכון? יש בעיה עם העובדים בשולי החברה שמרוויחים מינימום ומתקשים להתקיים בכבוד, יש בעיה עם זקנים שלא יכולים להתפרנס והביטוח לאומי לא מספיק להם (בעיות שבהרבה מדינות אחרות קיימות בצורה הרבה יותר חריפה). אבל איזו בעיה יש לזוג נורמאלי באופן כללי בארץ? בארץ אפשר לחיות בכבוד, אם יש לך הורים שעוזרים אפשר לחיות טוב, וגם אם לא, אפשר לחיות טוב אחרי תקופה מסויימת של חסכנות. על כל זה אני חושב שהסכמנו. עכשיו איפה הבעיה? מה נראה לך בעייתי? 1 (ברור, אבל זה הרבה הרבה פחות מ-4,000 ש"ח מדי חודש בחודשו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מסכימה עם ההנחה לפיה ''אפשר להתקיים בארץ בלי עזרה מאף אחד, עם וויתורים, ברמת חיים פחות מהממוצעת, גם עם משכורת חציונית''. כלומר, אפשר, אבל רק בנסיבות מאד ספיציפיות ועם הרבה מזל. ובעיקר, ואולי בניגוד אלייך, אני לא חושבת שמצב בו מחצית האוכלוסיה חיה בעוני (או בקירבה לכך) הוא מצב בריא שמעיד על כך ש''הכל בסדר'' ו''אין תלונות''. אתה מוזמן לקבל את זכות התגובה האחרונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מחצית מהאוכלוסיה חיה בעוני זה פשוט לא נכון. למחצית מהאוכלוסיה יש עזרה מההורים, כספית בשמירה על הילדים ברכב וכו'. אלה שאין להם עזרה מההורים הם הרבה פחות מחצי. וגם הם, חשוב להדגיש, מחצית מהאוכלוסיה חיה בעוני לשנים ספורות! מדובר בעיקר בתקופה שהילדים במעונות, לאחר מכן ההוצאות קטנות והרבה יותר קל לחיות. אז כן, אני מוכן לקבל שאלה שמתחילים את הקמת המשפחה בגיל מוקדם, לא חוסכים לפני, ואין להם מעטפת תומכת, יחיו ברמת חיים יותר נמוכה. איכשהו זה נראה לי הגיוני, ואפילו לא עוול. נכון, אם היה אפשר הייתי נותן להם לחיות יותר טוב, אבל כמו שאת יודעת, תמיד על משהו צריך לוותר. את לא תרצי לשלם עוד 10% מס בשביל ששפרה מדימונה תוכל לשכור דירה במרכז ולא תהיה תקועה בדימונה. קשה לי להגיד מה יותר מוצדק. יש גבול מסויים בו עודף סוציאליזם מזיק לחברה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמרתי שזו תהיה התגובה האחרונה שלי, אבל קשה לי לראות איפה מצאת בדברים שלי את ההנחה לפיה אני מאמינה שמגורים במרכז הם זכות יסוד כלשהי, או שאני חושבת שדימונה היא ''שכונת עוני''. למגורים בפריפיה יש יתרונות (שכ''ד זול, לדוגמא) וחסרונות (ניידות בעייתית, מיעוט מקומות חניה, לעתים מרחק מהמשפחה) ויש מחיר שגם אותו צריך לקחת בחשבון (לעתים מחיר פיננסי שמתאזן עם המחיר הנמוך יותר של מטפלת ודירה ולעתים מחירים אחרים כמו פיתוח מוגבל של קריירה). יש עוד כמה דברים בתגובות שלך שמייחסים לי (ולאחרות שהתדיינו איתך בנושא) דברים שלא אמרתי, אבל אאלץ להסתפק בתבונת העדר שמצליחים לקרוא בתגובות שלי את מה שאני מתכוונת לכתוב בהן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איפה כתבתי שאת מאמינה שמגורים במרכז היא זכות יסוד? הדוגמא נועדה להעביר שהרמת איכות החיים של האוכלוסיה במעמד הנמוך תפגע באיכות החיים שלך, הדירה במרכז היה סתם דוגמא ללוקסוס. לא הכנסתי דבר לפיך. אני מסכים בגדול עם הניתוח שלך, אלא שיש הרבה מקומות בהם המחיר סביר והקרבה למרכז זהה לערים אחרות בגוש דן, (למשל, אור יהודה) ואנשים, גם במצב כלכלי בעייתי, נמנעים מלשכור שם דירה. פיתוח קריירה זו לא בעיה, המונים נוסעים למרכז מהרבה פריפריות, אולי הבעיה היא איכות חיים פחותה, בגלל נסיעות ארוכות לעבודה. גם את וגם המדיינת האחרת כל הזמן מקצינות את עמדתי, כאילו אני אומר שחצי מהאוכלוסיה צריכה כל החיים לחיות בזבל, ולא היא. אמרתי כמה פעמים, אפשר לחית בכבוד, צריך להצטמצם לתקופה מוגבלת. ותמיד תמיד צריך לוותר, חייבים להפנים את העובדה, שלא כל מה שחשוב לי יהיה, גם אם אני מאמינה שזה ממש קריטי, ושמגיע לי לקבל את זה, ולכל השאר יש. זו נראת לי נקודת המפתח במחלוקת ביננו. אני לא מבין אז על מה אנחנו לא מסכימים. שנינו מסכימים שאפשר בוויתורים מסויימים לחיות בכבוד. מה בדיוק את טוענת שמאד בעייתי, איפה עובר הקו שמתחתיו יש בעיה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשמדובר בגן עירוני, יש מה שנקרא אזורי רישום. אתה לא יכול לשלוח את הילד לגן שנמצא 2 רחובות ממך, אם יש לך גן אחר קרוב יותר שאליו אתה אמור לשלוח אליו את הילד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני 10 שנים חשבתי כמוך. באותה התקופה סברתי שאדם בודד יכול לחיות יופי מ-2,500 ש"ח בחודש: 1,000-1,100 ש"ח שכ"ד בדירת שותפים (במרכז העיר!) 500 ש"ח חשבונות 500 ש"ח אוכל 500 ש"ח שונות: נסיעות, ביגוד מדי פעם, בידור, בילויים. יוצא מזה, שגם מי שמשתכר מינימום יכול לחסוך לא מעט. מאז, מדד יוקר המחיה עלה משהו. 2,000 ש"ח ל-4 נפשות לא ממש מספיק למחיה, ואין בחישוב שלך חשבונות בכלל, שזה לא מעט כסף, נסיעות (גם באוטובוס זה יוצא לא מעט), ביגוד לילדים, בלת"מים... הזוג החביב מהדוגמא שלך, נכנס כל חודש לאוברדראפט רק על הארנונה, המים והחשמל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון שהזוג החביב נכנס כל חודש לאוברדראפט רק על הארנונה, המים והחשמל, אבל למה הגישה השלילית: אף אחד לא בא לקצור לו כליה כדי לכסות את החוב. או כמו שאמרו הבילויים: נפלא פה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מספיק למחיה? לי זה הספיק בהחלט. תעשי ככה, תחלקי את הכסף לקניות שבועיות, קחי את הכסף במזומן לסופר, ואם קנית יותר מדי - פשוט תצטרכי להוריד מהעגלה. תנסי, זה עבד לי כשאשתי לא עבדה, ועובד לעוד המון אנשים שבוחרים לא להשאר במינוס. אתה לא קונה מה שבא לך, אבל אתה בפירוש לא ניזון משמן ואטריות בלבד, אכלנו די טוב אז, גם אם לא קנינו קורנפלקס ויוגורטים לצריכה יומית. הילד השלישי יכול להגיע כששני הגדולים כבר בגני עיריה. וכל העניין של השומן הוא שתהיה עמיד בפני בלת"מים. אבל אין בלת"מים כל שנה, אז בגדול אתה יכול לחסוך. שימי לב שבחישוב שלי, הנחתי שאתה לא חוסך את כל ה-2,000 העודפים. נתתי יותר מ-5 שנים בשביל להגיע לחסכון של משכורת לשנה. גם 4,000 על הוצאות דירה זה קצת הרבה. אם אתה לא בגוש דן, אפשר לשכור דירת חדר ב-2000 ש"ח, מה שמעמיד את ההוצאה הממוצעת על הדירה ב3,000 ש"ח לחודש, אם לא פחות. אגב, אתם גם לא מחשבים בלת"מים "טובים", כמו מתנות לחג, הורים שעוזרים, מענק לידה, ביטוח לאומי לילדים, וכו'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דירת חדר לשני הורים ושני ילדים? (אגב, תודה על ההצעה לעבור לגור אצל הוריי. 6 נפשות בדירת 2.5 חדרים. ועוד בלי בוידעם, כך שלא יהיה חדר ילדים. אולי נפלוש ללובי של חדר המדרגות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. גרתי באחת, והעולים לארץ בקיבוצים הסתפקו בפחות מזה. אתה נלחץ כמה שנים, ואז יש לך כסף לקנות דירה. (שניים משש הנפשות הן תינוקות או ילדים קטנים. זה לא לכל החיים, רק כמה שנים בשביל לחסוך. אנשים עושים את זה, אני לא ממציא). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לגיטימי וקביל לגמרי, ותמיכה משפחתית זה בכלל נהדר. אבל אם זה הפתרון שלך לרוב המעמד הבינוני בישראל, סימן שמשהו לא עובד בשיטה הזו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה הפתרון שלי למי שחייב לגור בתל-אביב ליד ההורים כמוך. מי שלא חייב לגור בתל-אביב, חוסך לעצמו לפחות 2,000 ש"ח לחודש בשכר הדירה ובילדים. תראי את החישוב שעשיתי לעפרונית, אפשר לחיות כך יפה, ואחרי שהילדים גודלים קצת אפשר אפילו לחסוך. אבל כן, אני בהחלט מצפה שמי שאין לו עזרה בכלל מההורים יהיה לו יותר קשה. מצטער. אם אתה יכול לחיות בכבוד בלי עזרה מההורים, אבל עם עזרה מההורים אתה יכול לחיות הרבה יותר טוב זה מצב סביר בעיני. אחרי הכל לרוב האנשים יש איזושהי תמיכה מהמשפחה, ואפשר בהחלט להסתמך על זה, כל עוד אתה דואג לכך שגם בלי עזרה מההורים אפשר להתקיים, אך יותר קשה. גם בצבא ד"א בונים על זה שהחייל גר אצל ההורים. למה? למה לא לתת לכל חייל אפשרות להתקיים בעצמו בלי לחייב את ההורים שלו להחזיק אותו בבית? למה בשביל לקבל עזרה בתור חייל אני צריך הצהרה מהאבא שהוא לא מוכן לעזור לי? אגב, את לא בעד שמשפחות חרדיות שרוצות 10 ילדים ישאו בתוצאות, ולכל הילדים יהיה יותר קשה להתפרנס? נשמע לך הגיוני להשוות את התנאים שלהם לתנאים של משפחה בה ההורים חסכו (כן, חיו בתנאים שהם לא אוהבים בשביל לחסוך לעתיד. סקופ) עבור הילדים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה כותב "אפשר לחיות כך יפה" אבל מהתיאור שלך בכלל לא עולים חיים יפים. טוב, בסדר, בהחלט אפשר לשרוד, אפשר להתקיים, אפשר להצטמצם, כפי שאתה מתאר. אבל אנשים רוצים גם איכות חיים מסוימת. ו"איכות חיים" זה לא בהכרח דשא רחב ליד הבית הדו-קומתי, ג'יפ בחניה או מסעדה כל יום. זה מושג מאוד סובייקטיבי, אבל הוא בא לתאר את ההרגשה של אדם עובד, שהוא לא רק שורד אלא מצליח פה ושם טיפה ליהנות מחייו. כאשר "ליהנות" לא נמדד בכסף, אבל אין להכחיש שכסף עוזר. אני (וכנראה גם העפרונית) באות לומר שהאדם הסביר מהמעמד הבינוני בישראל שואף לתחושה הזו, לא רק של קיום בכבוד אלא של חיים בכבוד. והוא שואף אליה לאורך שנים, *בפרט* בשנים שהוא צעיר ומגדל ילדים, ולא רק אחרי 10 או 20 שנה של חסכונות והצטמצמות. ויותר מזה, שהמדינה אמורה להבטיח לו לפחות רמה מינימלית של השגת התחושה הזו, ולא רק של התקיימות, אחרת אין לה זכות מוסרית לצפות שיגדל בה ילדים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא שיש לי משהו נגד העמדה שאת מייצגת - נהפוך הוא, אבל אם וכאשר המדינה תיקח על עצמה את הבטחת התחושה של חיים בכבוד לכל אדם ואדם במדינה1 אזי תהיה למדינה זכות מוסרית לצפות מהאדם שיגדל בה ילדים? מה אנחנו, יצרני ילדים למען המדינה? _____ 1 זה אוטוטו קורה. רק מוצאים חניה לחמור ומיד מטפלים בזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודאי, אנחנו יצרני בשר תותחים בתגובת שרשרת. מאכילים אותם בבשר ששחטנו, כדי שיהיו גדולים וחזקים ויישלחו בבוא היום לשחוט ולהישחט. ולשאלתך: צודק. באמת ניסחתי באופן שקצת מנכס את הילדים לחברה. אבל אני ממש ממהרת כרגע אז לא יכולה לחשוב כעת על ניסוח מדויק יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל את המותרות האלה אפשר לקבל, גם בלי עזרה של הורים. אז אתה לא יכול ללדת עשר ילדים, זה נכון, ובתקופות לחוצות כלכלית לא יהיו לך מותרות כאלו, אבל בהחלט יהיו זמנים שתוכל להרשות לעצמך הרבה דברים. כשהילדים גדולים יותר - אתה יותר גמיש כלכלית, ויכול להרשות לעצמך יותר. כשהילדים יצאו מהבית - אתה מאד גמיש, גם המשכורת עלתה, וגם חסכת, ואני מקווה כבר יש לך 50% מדירה שלך. אתה לא תגור כל החיים אצל ההורים, אבל אם תבלע את הצפרדע, ותגור בצפיפות חמש שנים - אחר כך יהיה לך קל יותר. אני מבהיר שוב, סגנון החיים החסכני הזה הוא לא עד הקבר (שגם ממומן דרך אגב מכספי הביטוח הלאומי), הוא לשנים לחוצות כלכלית בהם הילדים קטנים וההוצאות מרובות. האם שבע (נגיד) שנים לחוצות כלכלית הם עוול כל כך נורא? אני לא בטוח. במיוחד שאם אתה מתחיל מאוחר כשאתה כבר מבוסס, אז אפילו אפשר לא להיות לחוצים בשנים האלה. שימי לב שאנחנו לא מדברים על "מעמד הביניים", אלא על פלח נדיר של האוכלוסיה שלא מקבל כמעט שום(!) עזרה מההורים. רוב מוחלט מקבל עזרה, כספית או פיסית או שניה. זה מוסרי והגיוני לדאוג לכך שיהיה לך כסף לעזור לילדים - למה שתלד ילדים ותזרוק את המעמסה על הציבור. אם אתה מוליד ילד - תחסוך כסף שיהיה לו קל לקנות דירה. לא חסכת - החיים שלו יהיו קשים יותר לעומת האחרים שהוריהם כן חסכו להם. השקפת עולם "לכולם צריך להיות נוח, לא צריך לחייב הורים לחסוך לילדיהם", מזכירה לי את השקפת העולם החרדים "תלדי הרבה ילדים מותק, הברוך-הוא יעזור". אני אומר - תלדי כמה שאת רוצה, נדאג להם לקיום מינימאלי באופן סביר, אבל לא נדאג אם יהיה להם יותר קשה מלאחרים. (אגב, בכלל לא דיברנו על המלגות והפרוייקטים שיש למשפחות בעלות הכנסה כלכלית נמוכה. מפר"ח, ועד מימון לימודים פלוס מחיה באוניברסיטה. אבל אפילו אם לא לוקחים את זה בחשבון - המצב סביר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ברור איך הגעת מכל הדיון העקרוני הזה לנושא של חיסכון לילדים. אפשר ורצוי לחסוך לילדים. אני כותבת על צנון ואתה עונה בחמור ואתון. לא נורא, שיהיה בהצלחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את כותבת "לא הגיוני שלמשפחה בלי עזרה מההורים יהיה קשה להסתדר". אני אומר "למה לא? לרוב המשפחות יש עזרה, והעובדה שאם אין לך עזרה מההורים יהיה לך קשה מעודדת אותם לחסוך לך". ברור יותר עכשיו? (כמו על בקשות לשולם, אפשר לוותר על איחולים להצלחה אם לא באמת מתכוונים אליהם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איפה כתבתי "בלי עזרה מההורים"? דיברנו על מגורים בבית ההורים. האם לא עולים על דעתך אופני עזרה אחרים מההורים לבד מזה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מזכיר שוב. אמרת "יש מצבים בהם שווה לגור במקום יקר בשביל להיות ליד ההורים. איך נחסוך אז?" עניתי "יש הרבה שגרים עם ההורים כמה שנים, כמו ההייטקיסטית שעבדה איתי, רצתה דירה גדולה, אז גרה כמה שנים עם ההורים והילד הראשון עד שהיה לה כסף לדירה שרצת". כמו שהראתי קודם, אם אפשר לגור במקום קצת פחות פופולרי - גם אז אפשר לחסוך ולגמור את החודש, עם משכורת חציונית, למרות שצריך להצטמצם. אחרי זה העלת טענה "רגע, אז אתה אומר שכל מעמד הביניים יצטמצם ויחיה בחסכנות?", ועניתי "לא, אם יש עזרה מההורים, אפשר אפילו לחיות ברווח כל החיים. אם אין בכלל, אפשר לחיות בכבוד, אבל בחסכנות למספר שנים מוגבל". שאלת "אז זה אומר שהמדינה בונה על זה שההורים יממנו לך רמת חיים גבוהה?!" ואני אמרתי "כן, הגיוני, לא?". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה בודה דיאלוג מדמיונך. אין לי מושג איפה קראת את זה. אתה הצעת מעבר דירה להורים למספר שנים, ואני העליתי טענות נגד הדרך הספציפית הזו של היעזרות בהורים/הצטמצמות. אמרתי שהיא (יחד עם צורות נוספות של הצטמצמות, למשל לא לצאת לבלות בכלל, נניח) לא עולה בקנה אחד עם איכות חיים סבירה כפי שמשפחה ישראלית של ימינו שואפת (וזכאית) לקיים לאורך שנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא אתווכח על מה בדיוק היה, כי זה לא משנה ולא מקדם את הדיון. בפעם הלא יודע כמה, ההצטמצמות\\העזרות בהורים לא נדרשת לכל החיים, היא לתקופה של כמה שנים לחוצות כלכלית, ולא נדרשת בכלל אם חוסכים קודם. יש אחרי שהילדים קטנים תקופות ארוכות בהן אין לחץ כלכלי, ואפשר לבלות חופשי. כן, אני לא חושב שנגיד, 8 שנים בהם או שאתה נעזר בהורים או שאתה מצטמצם או שאתה במקצוע רווחי יותר הן גזרה כל כך נוראה. יכול אפילו להיות שזה מעודד אותנו כחברה לחסוך לילדים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בפינה הזו כבר היינו. אז נראה לי שהגענו למבוי סתום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם תפסיקי לומר שאני טוען שכל מעמד הביניים צריך כל החיים לחיות בדוחק - אפשר לסגור את הדיון. כל פעם שאמרתי משהו, החזרת לי תשובה כאילו כולם חייבים לחיות בדוחק כל החיים, וכמו שכבר כתבתי, זו לא המציאות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, הבנתי שדיברת על כמה שנים, כשיש כבר ילדים ומשפחה. הבנתי ולא הסכמתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקיבוצים השיטה היתה חדר לזוג! לא כולל הילדים. הילדים היו בבית הילדים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקריאה של הדיון הזה, אני מתקשה להחליט אם אתה אופטימי חסר תקנה, או פשוט לא חי באותה הארץ כמו יתר המתדיינים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה זוכר שב"המורה" הוא היה כולה בן 17 ונטול השכלה תיכונית? תשווה אותו, בבקשה, לצעירים אחרי צבא שעובדים בארץ בתדלוק. לא לאנשים שעובדים בעבודה מקצועית. אגב, כך או כך, מצבו היה טוב בהרבה מבאירלנד, גם כפועל נמל. _ כמי שקורא משפטים שלא היו ולא נבראו, לא ברור לי איך אתה יכול לקרוא טון בתגובות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, זו הנקודה שלי. מצבו היה פחות טוב מצעירים בארץ שעובדים בתדלוק למשל. היתה לו עבודה פיסית קשה מאד, בשכר נמוך, עם יחס גרוע מההנהלה ומחבריו הפרולטריונים, ולא היתה לו ברירה אחרת. ____ אוהו בוודאי שיש טון לטקסט. הטון נובע, מהכללה (לא טרחת להביא דוגמאות של משרות טובות, את ביקורתך על מצב המאיירים כתבת כביקורת כללית על מצב העבודה בשוק), ביקורת לא עניינית בעטיפה צינית קנטרנית ("לעשות שרירים", במקום לדון בחוזה, "בהתאם להשפרצת האגו שלך בראיון" כשברור גם לך שזה לא הקרטריון היחיד...). אני לא מתייחס להאשמון האישיות, כי נראה לי שזה לא יקדם את הדיון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הצעירים בארץ שעובדים בתדלוק מקבלים שכר מינימום, והורסים את בריאותם כי אדי דלק זה ממש לא בריא. למרבה המזל, רוב האנשים לא עושים את זה הרבה זמן. להגיד שלהיות פועל נמל בארה"ב זה יותר גרוע? הוא לא ציין שהוא קיבל פחות ממינימום. אגב, תן דעתך, שלהיות מתדלק בארץ לא בא בילד-אין עם יחס טוב מההנהלה ועם יחסי חברות טובים עם המתדלקים האחרים, מה גם שאיש אחר במקום מק'קורט אולי היה מקבל יחס יותר טוב מההנהלה והחבר'ה היו אוהבים אותו יותר. ______________ הבעיה שאתה קורא משפטים שלא נכתבו, ועל סמך זה מדמיין טון. אגב, לעשות שרירים = לא להכנע לתכתיב, ולהתעקש. אם לא הבנת, במקרה שהבאתי לא היה ניתן לדון כלל. הם לא דנים בחוזה. החוזה אחיד. ממש כמו שאתה אוהב. אבל אולי באמת נפסיק. עליך שפר גורלך, אתה תמיד נורא מרוצה ומעריץ את מעסיקיך, חבריך גם הם אף פעם לא מתלוננים1. אני מאחלת לך שלעולם לא תצטרך לגייס את כישורי עריכת הדין שלך לפני כל פרוייקט, ושתמיד תתקל במעסיקים הוגנים. אשריך וטוב לך. 1 אולי כי הם גברים? אני לא יודעת כמה מקובל אצלכם לקטר על מקום העבודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין, דווקא אין לי חברים בתחנות דלק, אבל לא ידעתי שיש שם קטטות בשגרה... כדאי אולי שתקראי את הספר שוב... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, פשוט זה הגיע אחרי האשמה שאני קורא דברים שלא נכתבו. אני לא אמרתי שהם לא מתלוננים. לא אמתרי שהכל טוב, ובטח לא אמרתי שאני מעריץ את מעסיקי. אפילו לא שאני נורא מרוצה. גם לא אמרתי שהמעסיקים הוגנים. אמרתי דבר אחד. באופן כללי, מצב העובדים בארץ הוא די טוב. יש בעיות, אבל בגדול, טוב לחיות כאן. עובדה פשוטה שלא טרחת להזכיר, בניגוד למקרי קצה פחות מייצגים שאותם טרחת להציג כמקרה מייצג (קרן קרב והיל"ה, בתור מורים בארץ למשל, רואי חשבון, ועוד היד נטויה). ___ "לעשות שרירים" זה אותו דבר כמו "להתמקח", או "אני הצד החזק בחוזה", רק בטון שמתבכיין על המצב שהגעת אליו, ושרומז שהמעסיק רוצה את רעתך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
_______________ סליחה, מי שמבקש לשעבד אותי לשירותיו בלבד, מבלי להבטיח לי פרנסה, ומבקש למנוע ממני הכנסות חצי שנה לאחר שאסיים את התקשרותי איתו - רוצה בטובתי? ואגב, כשזה אני עם כישורי הבנת הנקרא שלי, מול עו"ד שכיר של חברה גדולה, אני בעליל לא "הצד החזק". לו הייתי "הצד החזק" היו עובדים עם החוזה שלי, הקצר וההוגן מאוד לשני הצדדים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיכמנו כבר שלחוזים דרקוניים אסור להכנס, לא? למה את ממשיכה להביא את הדוגמא. אני שוב חוזר, מי שנותן לך חוזה לא הוגן - המנע מלעשות איתו עסקים, בסוף רק תפסיד מזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקרה נתקלתי הבוקר במסמך עדכני1 של מרכז המידע של הכנסת, שמתייחס למחירי הפירות והירקות בישראל (ביחס לשנים קודמות וביחס למדינות מערביות אחרות). לא התעמקתי בו אבל אני מצרפת לטובת מי שיש לו זמן ורצון להתעמק. הוא לא ארוך וכתוב בשפה ברורה. מהמעט שראיתי שלושה דברים בולטים: ככל שמשק בית מרוויח פחות כך הוא מוציא יותר על פירות וירקות; מחירי הפירות והירקות, בדומה לעלייה הכללית במדד המחירים, עולים עם השנים2; בישראל מדד מחירי הפירות והירקות עלה בצורה משמעותית לעומת הרבה ממדינות אירופה. אשמח אם מי שיכול לקרוא את החומר יתקן אותי אם טעיתי. כאמור - העפתי בו מבט ולא הרבה מעבר. 1 ינואר 2012. http://www.knesset.gov.il/mmm/doc.asp?doc=m02990&... 2 המסמך סוקר את המחירים משנת 2006. יכול להיות שמי שגידל משפחה בשכר נמוך לפני עשר וחמש עשרה שנים פחות מודע לקשיים היום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המסמך מנסה לעמוד על הסיבה לגידול החריף במחיר הפירות והירקות בארץ לעומת חו''ל, כמו כן התלות של מדד הפירות במדד המחירים לצרכן בארץ חלשה לעומת חו''ל, והמאמר מנסה להסביר את ההבדלים האלו בכל מיני צורות (פיקוח על חקלאים, מיסוי וכו'). מעבר לזה לא ראיתי שם השוואה עדכנית למחיר בין הארץ לחו''ל, אז אני לא יודע אם פועל יוצא של המאמר הוא שהיום כבר יותר זול בחו''ל או לא. אגב, אני רואה בעייתיות במסמך אם משתמשים בו בשביל לקבוע מחיר ריאלי לצרכן, כי המחיר המעניין יותר הוא מחיר המינימום של הפירות והירקות, לא הממוצע. ההפרש במחירי הירקות בין המכולת, או סופר ''רגיל'', לבין רמי לוי וכדו' הוא מאות אחוזים. קניתי לא מזמן שם עבניות בשקל לקילו. אני לא חושב שהיה יותר זול מזה לפני חמש או שמונה שנים. אפילו נומינלית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מחיר העגבניות (או העוף) ברמי לוי הוא מלאכותי: רמי לוי מסבסד לך את העגבניות, על מנת שתקנה גם שימורי תירס ולחם ושניצל עוף טוב. ממש כפי שב"עדן" מסבסדים (בחוכמה רבה) ביצים אורגניות. המחיר הממוצע הוא המעניין, כי אם לגברת שמעוני מקריית שמונה אין רמי לוי בקרבתה והיא תלויה ב"מגה בעיר" או ב"סופרסל שלי", לא יועיל לה שברמי לוי בראש העין (או אפילו סניף טבריה) מוכרים עגבניות בשקל. _________________ אגב, כשהייתי בגרמניה לפני כשנה וחצי, נוכחתי שמחירי הפירות והירקות שם כמו שלנו, וכל היתר - זול בהרבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדרך כלל גם בקריית שמונה יש איזשהו סופר יותר זול (אם זה סופר-סל דיל, או ויקטורי, או משהו כזה). אבל אני חוזר בי, יש משמעות גם לממוצע, המינימום הוא לאו דווקא טוב. אולי כדאי גם להראות איפה רוב המחירים (חציון?), מה שמוריד את ההטיה מחנויות שמוכרות במאד יקר. אני לא בטוח שרמי לוי מסבסד את מחיר העגבניות. אולי הוא מרוויח עליהן מאד מעט יחסית. במיוחד אם מסתכלים על ההפרשים המטורפים שיש בין מחירים של הקמעונאי למחירים של הלקוח. את יודעת את זה, או שאת רק מנחשת? זו אגב, באמת בעיה שאני (וגם הממשלה), מכירים בה. הממשלה בארץ לפי המסמך, עושה יותר מממשלות אחרות בשביל להוזיל את מחירי הפירות והירקות, ע"י מע"מ של 0%, שאין במדינות אחרות. אבל כנראה שצריך גישה אחרת. מקווה שהמגמה המדאיגה הזו תפתר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני כמה חודשים פורסם שאין להם בקריית שמונה פורמט זול, כמו גם במקומות אחרים בפריפריה. קמה על זה צעקה לא קטנה. זה מה שמצאתי כרגע: לגבי העגבניות - תחשוב בהגיון: האם נראה לך שכשקילו עגבניות עולה שקל, הקמעונאי מרוויח משהו? הרי יש את רווח החקלאי, רווח הסיטונאי, ורווח הקמעונאי בעסק. גם אם רמי לוי ירוויח 0 על העגבניות, עדיין מחיר העגבניות צריך להיות יותר גבוה. כמובן - כשבעגבניות טובות עסקינן (וזה המצב) ולא בעגבניות-בישול שירקן מציע למכירה בשקל, רק שיקחו אותן ממנו (וגם אז הוא מפסיד, כי הוא לא קנה אותן עגבניות-בישול). רמי לוי מסבסד, בחשיבה חכמה שאנשים יגיעו לקנות עגבניות, ויקנו גם מוצרים אחרים. הרי לא תיסע עד רמי לוי (לרוב האנשים אין אחד מול הבית) רק בשביל עגבניות. אותו דבר הוא עושה עם עוף. יש לך ספק שכשעוף נמכר בשקל, רמי לוי מסבסד אותו ולא "מרוויח עליו מאד מעט יחסית"? ________________ בוקר טוב, שייגץ. במדינות אחרות אין מע"מ על מוצרי מזון כלל, וגם לא על ספרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעניין קרית שמונה, לא ידעתי את המצב, רק הסקתי מיישובים דומים בדרום (שגם אנים נגישים) שהמצב בקרית שמונה יהיה דומה. זו אכן בעיה. יכול להיות, מצד שני סופר רגיל מוכר את העגבניות בשני שקל, אז ההפרש הוא של 100%. לא כל כך הרבה למוצר מתכלה. לפעמים אם יש עודף עגבניות שווה למכור אותם בזול, כי גם ככה אין מה לעשות איתם. ________ במסמך הראשון שהעפרונית קישרה אליו היה כתוב שזה המצב. כדאי לא למהר עם זריקת עובדות לחלל האוויר. עמ' 7 פסקה ראשונה (...כי בישראל המע"מ על פירות וירקות טריים הוא 0%, ואילו במדינות אירופה... מוטל מע"מ כלשהו... אם כי שיעורו מופחת...) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסתמן שהנוהג הנ"ל (עגבניות בשקל) עלול להפוך ללא חוקי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוף, אולי די כבר עם רגולציות שאף אחד לא יודע מי צריך אותן! נמאס לי מהפטרנליזם הזה שמשרד החקלאות/תמ"ת/בטטה יודע יותר טוב ממני מה טוב בשבילי (לא נרשה למכור לך עגבניות בשקל כי א. בשבוע הבא תשלם הרבה יותר ביוקר ב. ידחפו לך אורז מיובא ואבקות כביסה ביוקר!) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מוזמן לקרוא במקביל גם את זה - http://www.knesset.gov.il/mmm/doc.asp?doc=m02879&... מעבר לכך - מה שנועה ו. אמרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ככל שמשק בית מרוויח פחות כך הוא מוציא אחוז יותר גבוה מתקציבו על פירות וירקות. לא יותר כסף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. ניסוח מוטעה (ומטעה) שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני שמתקנים אותי, אני יודע שרוח הכתבה שקישרתי אליה אומרת כמה יקר לחיות כאן. גם אם נקבל את כל העובדות שם כנכונות, עדיין המצב טוב, אולי לאחרים עוד יותר טוב, אבל המצב טוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואתה, כהרגלך, קורא דברים שלא נכתבו. המקום היחיד בדיון שבו מופיע הצירוף ''חברים שלי רואי חשבון'' הוא אצלך, בתגובה הזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא כתבת את הצירוף המדויק הזה, אבל כתבת את רואי החשבון בתור דוגמאות, ואמרת שאת רואה שהמצב לא טוב לפי חבריך. הנחתי שגם דוגמת רואי החשבון היא מחברייך. אבל אולי טעיתי בעניין הזה. לא משמעותי לדיון, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
די משמעותי. איתך אני נזהרת. הרי כל הדיון התחיל מהתגובה הזו תגובה 592282 בה טענתי "החוזים שאני מכירה" ו"בעולם שאני מכירה". ואתה משום מה טענת שמדובר בהכללות כלפי כל המעסיקים, וקונספירציה, ועוד כהנה וכהנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעולם שאני מכירה זה לא נשמע כמו ''בתחום תעסוקתי בלבד, בשאר התחומים בסדר'', אלא זה נשמע כמו ''לפי ההכרות שלי עם שוק העבודה בארץ, המצב בשוק העבודה בקרשים''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז יש במקצועות האלה בעיות אחרות. אם אין חוזים דראקוניים, פסו הבעיות? 1. רואי חשבון עלולים להיות מועסקים 16 שעות ביום במשך חצי שנה. אאל"ט - ללא תשלום על שעות נוספות1. 3. מורה. זה מורה שבמשרד החינוך. אבל מה נעשה שמשרד החינוך אוהב להעסיק מורים לא-דרך-משרד-החינוך אלא דרך קבלן? ואז זה כבר סיפור אחר. 5. רופא. כמדומני לאור שביתת הרופאים לאחרונה יש להם לא מעט טענות, מוצדקות למדי. 9. בת דודתי עובדת סוציאלית. היא משתכרת שכר זעום, מועסקת ע"י קבלן, ועכשיו, אחרי מאבק ארוך, באמת לא יפטרו אותם יותר בחופש הגדול, וימצאו להם עבודות יזומות בתשלום בזמן הזה. היא משלימה הכנסה בשמרטפות. 16-17. נהגי משאיות, וכמדומני גם נהגי אוטובוסים, מועסקים שעות ארוכות (15 ו-16 ו-19), תוך התעלמות מבטיחותם ומבטיחות הנוסעים האחרים בכבישים. אאל"ט - גם כאן, ללא תשלום על שעות נוספות2. 19. מטפלות במעון משתכרות שכר מינימום, על עבודה פיזית קשה. חמותי סייעת. 20. טבחים עובדים שעות ארוכות (12 בכיף) של עבודה פיזית קשה על הרגליים, ומשתכרים שכר זעום - מינימום או מעט יותר מזה. אתה יודע מה? שעות עבודה אינסופיות עם שכר מינימום, תוך סכנה פיזית - נראה לי בעייתי אף יותר מחוזים דראקוניים. וזה במקצועות שלדבריך, איך בהם בעיית היצע. ___________________ 4. עובד רכבת - אאל"ט לא כל כך פשוט להתקבל לעבודה ברכבת. כמדומני זה אותו עניין מלוכלך כמו בחברת החשמל ובנמלים. ואם הרכבת תופרט - כבר לא יהיה כל כך נחמד לעבוד ברכבת. 6. יש לי חבר חשמלאי, שמאוד מרוצה מתנאי ההעסקה שלו. דא עקא - הוא עובד במקום עבודה מאורגן. עם ועד, וחוזה קיבוצי וכיו"ב. כל מה שאתה לא אוהב. __________________ |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש כמה טעויות ואי דיוקים בדברים שלך, אבל העיקרון שלהם נכון. העקרון אומר, החיים הם לא לונה פארק. יש עבודות קשות, ולא תמיד נעים לעבוד בהם. ככל שהשכלתך נמוכה יותר, ואתה פחות מבוקש, סביר שהעבודה שלך תהיה פחות נעימה. 1. רואי חשבון אכן מועסקים שעות ארוכות לקראת סוף שנה. אבל לא חצי שנה, שבועיים שלוש לכל היותר. ובמקומות קטנים, אפילו פחות. אגב, זה לא כתוב בחוזה, פשוט נורמות לקויות, אז דקדוקי עניות בחוזה האחיד שלך לא יעזרו לך במקרים האלה. האם זו נורמה טובה - ממש לא. האם זה אסון? חברי רואי החשבון מרוצים בגדול, למרות החסרון הזה. 3. הרושם שלך מוטעה לחלוטין. רוב מחלט של המורים מועסקים דרך משרד החינוך. עבודה של שלוש שנים כמדומני בבית ספר, מחייבת את משרד החינוך לתת לך קביעות. רוב מחלט של המורים מוצאים את עיקר פרנסתם ממשרד החינוך, ומשתמשים בקרנות למיניהן בתור השלמת הכנסה. 5. ברור, כמו שאמרתי, החיים זה לא לונה-פארק, ובטח עושים להם דברים לא הוגנים. אבל בגדול, התנאים סבירים, המשכורת סבירה+ (ביחס לשוק, אולי לרופא ראוי לשלם יותר, אבל בהחלט זה יותר מהמשכורת הממוצעת). (אגב הרופאים מאוגדים על הכיפק כמו שאת אוהבת, ובכל זאת יש להם בעיות. איך זה?) 9. יש ניצול, אבל יש גם הרבה עובדים סוציאלים שלא מפוטרים כל שנה. מה שכן, המשכורת ברצפה. 16-17. את מדברת על חברות האוטובוסים הקטנות (קווים וכדו'). משלמים לנהג האוטובוס על כל שעה, אבל עובדים שעות ארוכות (לא 19 שעות, אבל אולי 12). נהגי הסעות וטיולים חיים יותר טוב יחסית. 19. משלמים מעט, כ-20 ש"ח לשעה, אבל לא מינימום. שוב, החיים הם לא לונה-פארק, אי אפשר לצפות למשכורת של מהנדס, חופשות של מורה, תנאים סוציאלים של פרופסור, ובלי ללמוד. בכוונה הבאתי דוגמאות של מקצועות פחות נחשקים, בשביל להראות שאיך שלא יהיה אפשר להתפרנס. באופן כללי, מי שלמד מקצוע נדרש (שהוא בדרך כלל קשה יותר), ימצא עבודה בתנאים יותר טובים, ומי שלא למד, ימצא בתנאים פחות טובים. יש כאלה שלא ימצאו בכלל, ויש מקצועות חשובים שלא שפר עליהם המזל (כמו עובדים סוציאלים), והחברה לא משקיעה בהם כמו שהיה ראוי. אז יש. באופן כללי השוק עובד, מעסיקים מרושעים כמו אלו שהצגת לא קיימים ברוב מכריע של המשרות (אין חוזים דרקוניים כמו שתיארת בכל המקצועות הנ"ל), ואפילו לא הזכרתי הרבה משפע המשרות הנוחות והנחמדות שאפשר לחיות איתם חיים מאד נוחים עם כסף סביר. הצגת שוק העבודה דרך הפריזמה של שוק המאיירים הרווי, היא לא מוצדקת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
3. סליחה על השאלה, אבל למורים שעובדים במשרד החינוך אין חוזה אחיד וועד שיודע לשבות כשצריך? המסקנה מדבריך היא שצריך עבודה מאורגנת? הכלל שעליו אתה מדבר הושג במאבקים רבים, שכללו, לפי הצורך, שביתות, הפגנות וכיפופי ידיים מאחורי הקלעים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אמרתי שוועד זה רע. אמרתי שלהכריח וועד זה רע, ושיש מקומות שמסתדרים יפה בלי וועד. בעיקר הפריעה לי הטענה המובלעת ששוק המעסיקים בארץ הוא שוק של חדלי אישים צמאי כסף, שמחפשים רק לנצל את העובד, אפילו אם זה יהרוס להם את העסק. חברים, החיים בארץ לא רעים, באמת. לא רק לעובדי ההייטק המוערצים. די נחמד כאן, מצטער לקלקל את התלונות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
20 ש"ח לשעה זה זה אכן לא מינימום, זה פחות משכר המינימום החוקי. זה עצוב שאתה חושב ששכר שהוא פחות משכר המינימום הוא סביר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. מדובר על 2 מועדים בשנה, כל אחד מהם כ-3 חודשים. נכון, סביר להניח שהלחץ הגדול הוא לקראת הסוף, אבל אם לשכת רואי החשבון אישרה את זה, זה מן הסתם על מנת שיעשה בזה שימוש, לא1? 3. צא ובדוק מה אחוז המועסקים דרך משרד החינוך בקרב המורים החדשים. וסתם אנקדוטה. שלא מוכיחה כלום, כמובן. תגובה 586644 עבודה של 3 שנים בבית ספר מחייבת לתת קביעות? כנראה שהחבר'ה האלה לא שמעו על זה. מה גם, שהואיל והעבודה דרך הקרנות מתבצעת בשעות הלימודים, לא ברור לי איך מורה יכול להשלים הכנסה דרך הקרן (אלה אם הוא במקרה לא מלמד באותו היום). 5. (המעסיק של הרופאים הוא המדינה. ויש הרבה רופאים. גם התאגדות של רופאים לא תסייע להם לקבל משכורת כפי שהיו רוצים, ממש כפי שזה אצל המורים. הרי כל שקל מתרגם למליונים. והואיל ובתקציב המדינה מדובר, הדבר מסובך יותר מאשר עסק שמעסיק 20-30 עובדים. או 100. או 500). 9. אכן יש. אבל הבעיה היא לא אלה שלא מפוטרים כל שנה, אלא אלה שכן מפוטרים כל שנה. 16-17. לא. אם לא שמת לב, דיברתי על נהגי משאיות, וקישרתי לכתבה על נהגי משאיות. לפני נהגי האוטובוס הופיעה המילה "כמדומני". 19. כבר ענו לך לגבי זה. ועכשיו, מה ההבדל בין "מוסכם שהעובד יעבוד 12 (או 16. או 19. הבאתי קישורים, ככלות הכל) שעות תוך סיכון חייו" לבין מצב בו העובד כך בפועל? מדובר על תנאים דראקוניים בלא חוזה דראקוני! איך מפה אתה מביא הוכחות שהכל מצויין, בעל הבית חשב מראש על כל דרישותיך, אין לך שום סיבה לטענות או מענות - נבצר ממני להבין. אגב, מצבי, עם החוזים הדראקוניים, טוב בהרבה מזה של סייעת לגננת או של נהג משאית, או של טבח. אני עובדת עבודה לא פיזית, בישיבה, עם מאוורר לצידי בקיץ, ולא מסכנת את חיי וחיי אחרים גם אם אני עובדת שעות ארוכות. מה אני רוצה, ברוב חוצפתי? שבטרם אני מתחילה לעבוד, לא אצטרך להתנצח עם הקליינטים על החוזה הדראקוני שחיבר להם עורך הדין מהמחלקה המשפטית. אם זה היה חוזה הוגן, לא היתה בעיה כלל. מקצוע נדרש אינו בהכרח קשה יותר. גם לימודים קשים אינם ערובה למשכורת גבוהה. זה אולי יבוא לך בהפתעה, אבל הלימודים שלי היו קשים ותובעניים לא פחות משלך. אולי אפילו יותר משלך. הרי אתה, אם נכשלת בקורס, יכולת לחזור עליו שוב. אני הייתי עולה לועדת הדחה בכזה מקרה. ואתה בוודאי יכולת לעבוד במשרת סטודנט באיזו חברת הייטק. הלימודים שלי לא אפשרו את זה. ואם הבעיות היו רק עם שוק המאיירים הרווי, לא היתה בעיה2. _____________ 1 שאלת תם: עברת על חוזי העבודה משרד-משרד, על מנת שתוכל להצהיר "זה לא כתוב בחוזה, פשוט נורמות לקויות?" 2 ואגב, בחוזים דראקוניים אני נתקלת גם כשהעבודה אינה איור כלל וכלל, ודורשת עיצוב ויכולת תכנות. למה זה? כי אם לא הבנת, החוזה הדראקוני אינו אנטי-מאיירים. הוא אחיד. והוא מופנה כלפי כל ספק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. שאלתי חמישה רואי חשבון חברים, וזה מה שהם אמרו לי. לא יודע מן הסתם או לא מן הסתם, בפועל אף אחד מהם לא מכיר אפילו רואה חשבון אחד שעובד כמו שתיארת, אני לא אומר שאין אף אחד כזה בעולם, אבל נראה לי הגיוני שזו תופעה די נדירה, ומה שבטוח לא נכון להחיל את התופעה הזו על מקצוע ראיית החשבון באופן כללי כמו שעשית. 3. יצאתי ולמדתי שלא הרבה. רב המורים בארץ מועסקים על ידי משרד החינוך. אולי היל"ה זה בזמן הלימודים, אבל קרב זה בצהריים. 9. שוב, יש הכל, ולא אמרתי שאין בעיות. אבל אין את הבעיה הזו באופן כללי עם העובדים הסוציאלים או עם המקצוע בכלל. וודאי לא בעיות של חוזה, כמו שתיארת. 16-17. קיבלתי. יש עבודות שמצריכות נהיגה והתנאים שם סבירים. 19. הנקודה היתה שאין שם חוזים בעייתיים. המצב שם לא מזהיר מבחינת המשכורת. יש דיון אחר, והוא מצבם של העובדים הזוטרים במשק. אני מסכים שיש הרבה פערים, וצריך לחשוב מה כדאי לעשות. שוב את חושבת שאני עובד בהייטק. הייטק זה לא רק תכנות, יש גם מכירות בהייטק, יש גם ראיית חשבון בהייטק, אפילו יש מאיירים שהם שכירים של חברת הייטק. והמצב של המכירות בכלל הוא לא רע. העניין הוא לא קושי הלימודים, זו נקודה שאת מפספסת. אין "הוגן" או לא "הוגן". אם היו לך לימודים קשים, ולא צריך את העבודה שלך (כי החלטת לעלות לארץ בשנות ההקמה של המדינה, ולא צריך מהנדסים), אז את צריכה לשאת בתוצאות. זה המצב, מצטער. שימי לב, הדוגמאות שנתת הן, או תפקידים שמצריכים מעט מיומנות, או תפקידים להם ביקוש נמוך. יש המון תפקידים שהזכרתי בכמה תגובות, שדורשים תואר ראשון ונותנים משכורת סבירה ותנאים מעולים. הם מהווים אחוז נכבד מהעובדים בארץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברקת: אז הוא אמר. אם אני מבין נכון המסקנה היא שגידול ילדים בעיר זה בגינה או בעציץ, וגידול ילדים חסכוני זה בונזאי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי המסקנה היא שגידול ילדים חסכוני אפשר לעשות ברמלה או באור יהודה, ולא חייבים לגור בגבעתיים ולשקוע במינוס אם אין כסף? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגמרי. אני חושבת שאתחיל להוריד את הקשה מהכריך של הגדול ולתת לקטן. זה ישפר את מצב המינוס ויפצה על חשבון חשמל של 900 שקל (אני יודעת, אני יודעת, אסור לחמם להם, זה לא כלכלי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להפך, תקני לשניהם לחמניה, אבל את תעברי לאור יהודה. בסוף עדיין תחסכי כסף (זה לא רק השכר דירה, זה גם הגנים שיותר זולים במקומות האלה, הארנונה יותר נמוכה, בעלי הדירה יותר נחמדים וכו'). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נמאס מהטיעון הזה לגבי עיר המגורים. אני תל אביבית אבל אין לי שום בעיה בסעיף הדיור. למעשה המגורים בקרבה להוריי חוסכת לי כסף בגלל עזרה מרובה מהסבתא שתחיה. במגורים באור יהודה הייתי צריכה לשלם למטפלת אלפי שקלים בשנים הראשונות של הילדים, ובנוסף להוציא עוד מאות שקלים על נסיעות לפגישות עבודה באזור המרכז. (אגב, גנים זולים זה אולי נראה חכם כלכלית בטווח הקצר, אבל חינוך מעולה לילדים הוא השקעה לטווח הארוך, לעתיד שלהם ובעקיפין גם לשלי. בפריפריה הרבה יותר קשה למצוא מגוון של מוסדות חינוך מעולים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איפה כתבתי שאני בתחום הקופירייטינג? (איכס). ואני כבר מזמן לא עיתונאית אלא עובדת בתחומי תוכן משיקים ומקבילים, ובכלל נמצאת איפה שיש פרנסה, תודה על העצה שלך להתמקד בזה. אבל מה לעשות, כתיבה ועריכה הם כישורים בולטים שלי וכנראה הדבר העיקרי שאנשים מוכנים לשלם לי עליו. אמנם גם זבנות, פקידות או מלצרות למשל אני יכולה לעשות, אם כי באופן עצי ורשלני כפי שהוכח בעבר, אבל שם ודאי אשתכר פחות על יותר שעות עבודה, ולא אוכל לעבוד מהבית, מה שיחייב אותי לשלם יותר למסגרות חינוך של הילדים, כלומר יגדיל את ההוצאות עוד יותר (וגם יעמוד בניגוד לאמונותיי בנושא חינוך ומשפחה). ומה לעשות, איזה עקיצות שלא תפריח פה, לא תשכנע אותי שאני בזבזנית כרונית או מתנהלת כלכלית באופן שגוי. אני לא אמשיך בפתיל הזה כי הוא מתחיל להזכיר את התשובות למחאת האוהלים - מחאה לא אישית שמתנגדיה ניסו להפוך אותה לאישית. אם שמוליק מתלונן שקשה לו לגמור את החודש, שב איתו ותעבור סעיף סעיף, אולי תמצא משהו לחסוך בו. אם עשרות ומאות אלפי אנשים מתלוננים שקשה להם לגמור את החודש בעודם עובדים במשרה מלאה במקצוע שלמדו, אז המפתח הוא לא בשינוי חשיבה אישי אלא כנראה בבעיה מבנית כלשהי במשק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם זה מה שאת רוצה לעשות, זו כמובן החלטה שלך. אבל לא נראה לי מוצדק להתלונן. מה לעשות, אם יש הרבה שמוכנים לעבוד בכל מחיר - אפשר להאשים את בעל העסק שהוא בוחר אותם? אני עקצתי? אמרתי מראש שאני לא מדבר אישית עלייך. לא התכוונתי לפגוע. על עשרות אלפי המתלוננים, יש מאות אלפי אנשים שלא מתלוננים, ובאורח פלא גומרים את החודש. פשוט אין את מחאת "האנשים שחיים בצמצום" או "אנשים שעובדים במקצוע שהם לא בדיוק אוהבים, כי אין מה לעשות ובזה יש פרנסה". וגם מליונים ביוון שכן הצליחו לגמור את החודש, ואז גילו שכשהממשלה לא מצליחה לגמור את החודש, המצב יותר עגום. אז המחאה היא לא באמת הוכחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה זה שמאמין בשוק חופשי, נכון? המשרות פנויות, יש כסף, יש תגמולים נלווים אחרים מבחינת הסטטוס וכולי, ומישהו צריך לעבוד במקצועות האלה. הייתי מתאגדת כדי ללחום על זכויותיי אבל אין איגוד פרילאנסרים, ומעסיקים השכירים בתחום לא מרשים להתאגד ופועלים נגד המתאגדים. ותן לי להבין - אתה בעצם טוען שאם משהו מפריע לי, אני צריכה לשתוק או לעבור למקצוע אחר? קודם טענת שאסור להעלות בעיות אישיות מול המעסיק, הכל נפתר בחוזה המותאם קולקטיבית. אבל כשהבעיות בעבודה הופכות לבעיות בבנק הן תמיד בעיות אישיות של העובד, ונוצרו באשמתו? קשה להאמין שהלה-לה לנד שלך גדול כל כך, עד שאינך יכול לתפוס סיטואציה שבה אנשים עושים (ולו זמנית) משהו שפחות מאופטימלי עבורם (=עובדים בעבודה פחות מתגמלת, או מתסכלת), אבל מודעים לצד השלילי שלו, ומכריזים שאם היו יכולים לשנות אותו היו משנים. לעתים הם גם מצליחים לשנות, או לעבור. זה לא משנה את העובדה שלפחות למשך זמן נתון, עבדו בעבודה מסריחה מסיבות אלה ואחרות. אפילו קפיטליסטים הארד קור מצאו שם יפה למצב שבו השוק הוא "לפני תיקון", או "באמצע ויסות" (?) או מונח מכובס אחר שנועד לומר שהוא לא מאוזן לצד זה או אחר וכולם מבינים את זה ומחכים שיעבור. כאמור, על מעמד הביניים (הבינוני-נמוך) הישראלי לא אתחיל לדבר עכשיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שייגץ מבין ומצדיק מעסיקים שמעוניינים בחוזה אחיד בתוספת פרמטריזציה מסויימת, ואת, עפרונית ונועה מבינות ומצדיקות עובדים שדורשים גמישות רבה יותר, או אולי אפילו חוזה אישי. מוזר לי שיש בשיחה שלכם אווירה של ויכוח, אבל אני לא ממש מצליח לזהות את גרעין המחלוקת. כל עוד אתן מסכימות לא לכפות דבר על המעסיקים ושייגץ לא מציע לכפות דבר על העובדים, ההסברים וניסיונות השידול משני הצדדים אינם סותרים זה את זה, אלא מתארים את האינטרסים של עובדים ומעסיקים כפי שאתם מבינים אותם. כשהעובד אינו מרוצה ממצבו, הוא רשאי כמובן לנסות לשנות את מצבו. אבל מה גבולות האוטונומיה שלו? יכולה להיות מחלוקת אם אתן תומכות בכך שתהיה לעובד או למחפש העבודה זכות לכפות את עצמו ואת דרישותיו על המעסיק. את זה לא מצאתי במפורש אצלכן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, בשיחה על חוזה העבודה מדובר בסך הכל במפגש (או אי-מפגש) של אינטרסים, וכל צד רשאי "למשוך לצד שלו" אם הוא מצליח, עד גבול הגינות מסוים. השאלה היא גם מה קורה כשכבר יש יחסי עובד-מעביד ואז מתגלעות אי הסכמות. מה זאת אומרת "לכפות על המעסיק"? מי שמתנגד להתארגנות של עובדים יראה בכל דרישה שהיא מצדם "כפייה על המעסיק". אם המעסיק נותן הפסקת צהריים בין 12-13, האם הוא "כופה על העובד"? אלה תנאי העבודה. אם הוא מוריד לכולם 5% במשכורת בגלל בעיות פיננסיות של החברה? האם זו כפייה? (אני מניחה שאין אף עובד שמתנגד לכל הורדה שהיא במשכורת בכל תנאי ובכל זמן. אם ההורדה הספציפית לא מקובלת על העובדים, הם ינסו לפעול בדרכים שונות לצמצם או לבטל אותה, או לקבוע לה קריטריונים שונים, או לרכך אותה מצד אחר, כמו למשל הפרשה לקרן כלשהי. קוראים לזה מו"מ). מה קורה אם ועד העובדים מתאגד בדרישה לא לפטר עובדים שעברו את גיל 50? (דוגמא לדרישה שהיא "סבירה" אבל לא מעוגנת בחוק. בעבר, לפני שחוקקו החוקים הרלוונטיים, היו דרישות כמו לא להעסיק ילדים או לא להלין שכר מעבר ל-X חודשים. האם זו היתה "כפייה על המעסיק"? תלוי בדרישה הספציפית ובהקשר שלה, בזמן ובמקום). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מרתק אותי שהתיחסת למושג "כפייה" התיחסות יחסית. תלוי מי לוקח ממי. אם מאפשרים לחלש, לעובד, לקחת בכוח מהחזק, המעסיק, אז זאת לא כפייה. אפשר אולי להכליל את הגישה הזו ולדבר על "השקפת עולם סוציולוגית". הרעיון הכללי הוא שאנשים מחולקים לקטגוריות, והיחסים ביניהם הם תוצאה של יחסים כוחניים בין הקטגוריות. כאשר מצבו של אדם זה או אחר לא טוב, סימן שהוא שייך לקטגוריה מודרת או מופלה או מוחלשת. מאחר שהמודל הוא יחסים כוחניים בין קבוצות, הפתרון למצב האפליה חייב להיות כוחני וקבוצתי. המוחלשים צריכים להתארגן, כלומר להתחזק כקבוצה, ולצאת למאבק קבוצתי על זכויותיהם. הכוחנות הזו היא כמובן מוצדקת מפני שהיא מתקנת עוול שנגרם כביכול ע"י כוחן של הקבוצות השולטות. הכלכלה מספקת השקפת עולם קוטבית הפוכה להשקפת העולם הסוציולוגית. לפי המודל הכלכלי השחקנים הם לא קבוצות אלא פרטים חופשיים בהחלטותיהם, וכמובן שכפייה בכוח היא לא חלק מהמודל ואסורה לחלוטין. גורלו של כל פרט בחברה נקבע לפי כישוריו ומזלו האישיים ולא כתוצאה מאפליות או זכויות יתר חברתיות. על פי נסיוני הדל ההתדיינות בין שתי ההשקפות האלה היא דו שיח של חרשים. הסיבה לכך היא שכל צד טוען טענות שהן מחוץ לשפת המושגים שבה משתמש הצד השני. בטענות של שני הצדדים יש מידה של אמת, ושני המודלים הקוטביים האלה של המציאות מציעים הצעות הפוכות לפתרון אותן בעיות. מצב מביך ביותר. לי לפחות ברור שהשקפת העולם הסוציולוגית מתאימה יותר לשמש מודל של הקיום האנושי בימי הביניים מאשר במאה ה-21. כנראה שהתהליך ההיסטורי ימשיך ויקטין את הרלווניות שלה. אני מקווה שהעתיד יהיה לכיוון של חברה חופשית ולא לחברה דספוטית עם מלחמת מעמדות. --- אני חייב להעיר שנתקלתי יותר מפעם אחת בהתיחסות משעשעת לכלכלה. "הסוציולוגים" מסבירים את הכלכלה במסגרת מודל המציאות שלהם. זה הולך ככה: הקבוצות השולטות מיצרות בדרך כלל אידאולוגיה או דת שמצדיקה את השליטה שלהן. אצל ההודים הקסטות הגבוהות נוצרו מחלקי הגוף הגבוהים של אל מסויים, והנמוכות מהרגליים. לכן גם חברי כת הטמאים חייבים לקבל בהבנה את מצבם. אין מה לעשות, הם נוצרו מהרגליים, והרגליים תמיד למטה. "הסוציולוגים" מעניקים לכלכלה את התפקיד הזה של "אופיום להמונים". כאילו שכלכלה היא סוג של מיטולוגיה הודית שתפקידה לתת לגיטימציה לזכויות היתר של בעלי ההון, העשירים, המעסיקים וכדומה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מה שניסיתי להראות - ''כפייה'' זה מושג יחסי ותלוי הקשר. ואני מסכימה שהגענו לקיר הרגשי שמעבר לו הדיון מתחיל להיות מיותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה שלי היא הצליל של הדברים, מהם השתמעה ביקורת על שוק העבודה בישראל, בו המעסיקים מנצלים את העובדים המסכנים בעשותם יד אחת והצעת חוזים דרקוניים לכל העובדים. כשהפרולטריון זועק לאבא סטאלין "הצילנו מהקפיטליזם", כשהוא נרמס בידי המעסיקים הרצחניים. אם נועה היתה אומרת, "איזה כיף פה בארץ! אמא שלי לא חלמה להתפרנס מציור, סבא שלי היה דוקטור בגרמניה, וכאן ייבש ביצות כי לא היתה עבודה, וזה מה שהיה צריך לעשות, ואני מסתדרת כאן על הכיפק. בניו-יורק כ"כ יקר שהייתי חייבת לגור בפרוורים - כאן אני יכולה לגור בתל-אביב! אבל, חברים, יש תופעה לא יפה, בגלל עודף היצע וחוסר ביקוש בתחום האיור, ובתחומי התרבות בכלל, מעסיקים נוטים לנצל את העובדים. אם אנחנו רוצים בארץ תרבות ישראלית ברמה - צריך לפתור את העניין" לא הייתי נזעק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא נעשה עסק. אתה לא תקרא למה שאני עושה ''ציור'', ואני לא אקרא למה שאתה עושה ''לתקתק על המקלדת''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במכירות לא מתקתקים על המקלדת. ולא התכוונתי לפגוע, אני לא מכיר את התחום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו ראיתי שאתה במכירות. סבבה. אני מתקנת את זה ל''לדבר בטלפון''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חברתי זורחת משימחה בתקופה האחרונה, ''סוף סוף משהו שאני אוהבת ויודעת'' (עבודה חדשה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רוצה לחזור לנקודה הזו בדיון, שממנה הוא הידרדר לשיחות על המינוס המזדמן שלי (אני לא בכזו מצוקה, אפשר להירגע, ולפני שבוע אכלתי סושי). השאלה היא לא אם אני או מישהו אחר גומרים את החודש. יותר מעניין לחזור למשפט שלך "אדם שמתנהל נכון ומרוויח סביר, אמור לחסוך קצת בצד כל חודש, ואחרי 20 שנה, הוא צריך לצבור שומן של לפחות שנתיים של משכורות". נכון שבתקופות של אבטלה החסכונות עוזרים מאוד. אבל הנחת היסוד שלך היא, שאותו אדם סביר אמור להשתמש בחסכונותיו אלה עבור כל הפעמים שבהם הוא מקבל חוזה אישי לא מוצלח בעבודה, מחליט לא לעבוד שם, ולכן צובר לפחות חודש אבטלה עד הג'וב הבא שימצא, בתקווה שיהיה מוצלח יותר. שיטה זו עדיפה בעיניך על הדרך של ניהול מו"מ אישי מול המעסיק על סעיפים לא קבילים בחוזה, בניסיון לקבל את העבודה בכל זאת. ובכן, זו הנחה תמוהה מעט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, הנחת היסוד שלי הוא, שהאדם הסביר צריך להתכונן גם לבעיות שיהיו לו בחיים, ולחסוך עבור מקרים של מצוקה כלכלית. מקרים שכוללים בין השאר פיטורין, הוצאות דיור חריגות, מחלת ילד ממושכת וכדו'. אדם שעשה זאת, יכול להחליט שהוא מעוניין למצוא עבודה שהוא מאד אוהב, ולכן צריך לברור היטב את ההצעות שלו, מקרים בהם הוא לא אוהב את עבודתו, ומחליט להתפטר לפני שמצא עבודה אחרת וכו', או אפילו למקרה שהוא מצא דירה שנמכרת במחיר זול, ושווה לו לקנות אותה עכשיו. להתנהל בחיים בלי עתודה רצינית של כסף, זו התנהלות בלתי אחראית כלכלית. העובדה הזו עומדת בלי קשר לשאלה האישית, האם כדאי לי להתווכח על כל סעיף בחוזה, גם אם יש בו סעיפים שלא הכי מוצאים חן בעיני. אם אתה בעל עקרונות, וחשוב לך שלא יהיה כתוב בחוזה ''העובד ימלא את תפקידו במסירות, ויקדיש את כל מרצו בזמן העבודה להצלחת העסק'', כי זה מוטה לטובת המעסיק, ברור לך מקצוע שייתן לך ייתרון על המעסיק (אם תעבוד בבניין, תקבל משכורת סבירה, ולא יהיה לך אפילו חוזה. אם את רוצה אני אתן לך טלפון. יש מצב שאת יכולה להביא את הילדים לעבודה לפעמים). אם אתה מעדיך לעבוד בתחום שאתה מוכשר בו, בלע את הצפרדע, וקבל את המצב העגום של השוק. אם אתה רוצה גם וגם וגם, לך לאמא שתספר לך על צוצון שנשאר ברצון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"השוק" נבנה מהיצע וביקוש. להיצע אמור להיות בו say לא פחות מאשר ביקוש. כאן אני באמת מפסיקה, כי אני רואה שאתה כותב (כפי שהודית) מנקודת מבט רגשית - אתה מתקומם על כל ביקורת על המעסיקים. לי ממש לא איכפת אם יחטפו קצת ביקורת. לכן נראה לי שכל המשך יהיה טחינת מים. (ואגב, אישית אני פרילאנס ואין לי מעסיקים כלל. רשמית אני "ספקית" העובדת מול "לקוחות". מי רשאי/לא רשאי להתמקח עם מי?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם יש הרבה ביקוש ומעט היצע - יש לספק say, אם יש הרבה היצע ומעט ביקוש, יש למעביד say. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלת באיזה עוד מקצועות יש מקרים כאלה של ניצול המעוגן בחוזה. ובכן: כתיבה/עריכה בעיתונות. עיצוב גרפי. עיצוב תעשייתי. תרגום. קופירייטינג1. וזה רק מה שאני מכירה מניסיוני ומניסיון חבריי הברנז'אים. 1 נוסף לגניבת זכויות יוצרים של קופירייטרים מתחילים, שמגלים את הסלוגן שהפריחו באיזו סדנת גיבוש, מתנוסס על שלט חוצות או בתשדיר טלוויזיה, ולך תוכיח שזה היה שלך. אין על זה סעיף בחוזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
<קישור http://hatov.info/index.php?option=com_content&v... ציירים דוקא רגילים לעבודה בסדנאות יזע> | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא זוכר את הפעם הממש מזמן, אבל בפעם האחרונה ה-NDA היה נספח (B) לחוזה ונשלח כקובץ, כך שגודל האותיות לא היה חשוב. לגבי השפה, בשני המקומות האחרונים גם החוזה עצמו היה באנגלית. בעבודה הנוכחית שלי יש לא מעט פרילאנסרים. חלקם באו למשימה ספציפית וקצובה בזמן שלא מצדיקה גיוס עובד חדש, חלקם עובדים במשרה מאוד חלקית (יום או יומיים בשבוע, בעיקר כיועצים או פרוייקטורים) ומן הסתם יש להם עוד עיסוקים וחלקם עובדים רגילים לגמרי במשרה מלאה, אפילו ראשי צוותים, שפשוט מסרבים להיות שכירים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא עו"ד ולא בדקתי את החוזים. לדעתי, אם אין בהם סעיף שאוסר התאגדות עובדים (כעובדים) אז צריך להוסיף כזה. ואם זה לא חוקי אז, לדעתי, צריך לשנות את החוק. חתימה על חוזה אישי, שמאפשר התאגדות עובדים נראית לי אוקסי מורן. אם אמרו לך "ככה זה אצלנו, כולם חותמים על זה, קח או לך" ולא הלכת, אז נשארת בהסכמה אישית והדדית. ואם "משלמים לך את המינימום האפשרי כדי שלא תעזוב" זה בדיוק אחלה דיל. למרות שאנחנו תמיד רוצים יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים איתך שארגון גרוע או מושחת צריך להעיף כארגון, ולא רק להחליף את ההנהלה באותה ההנהלה. התשובה הנכונה לשאלה: מה צריך להחליף את הארגון, היא כרגיל, להסכים על מערכת במקום אחר שעובדת לדעתנו ולהעתיק אותה, בלי כל מיני התחכמויות והתאמות מרחיקות לכת. תשובה יפה בדיאבד אגב, גם לשאלות בדבר איך דברים מסויימים היו אמורים להעשות, כמו שילוט בכבישים. אבל, אתה באמת לא רואה סכנה בקיום מגבלה משפטית אמיתית על התארגנות עובדים, בעולם בו מתעצמת כנראה המגמה של חברות ענק- המחזיקות בנתחים רוחביים נאים מחתך השוק בכל שלבי היצור של מוצריהן? כלומר עולם בו מיליוני עובדים עשויים להיות כפופים לאותו חוזה-אישי-סטנדרטי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבקש להגביל את התארגנות העובדים. לכל שני אנשים מותר להתאגד ולהתארגן. אני מבקש להגביל את המשאבים שנותנים להתאגדות הזו (או אחרת): בין שאלו משאבי הציבור, כאשר מדובר בחברה ציבורית, ובין שמדובר במשאבים של אנשים פרטיים, כאשר מדובר בחברה פרטית. נכון שלהתארגנות העובדים יש פחות כוח כאשר לא מפקירים לידיהם את משאבי הציבור (או הבעלים). אבל זו טענתי: לא שהם מתאגדים אלא שנותנים בידיהם כוח לא הוגן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכיוון שנכון לפעם האחרונה שבדקתי הרכבת על עובדייה היו מונופול ממשלתי אז מה הקשר בין זה לבין השו''ח ואין דרך להמנע משחיתות במונופולים ממשלתיים השאלה היא למה את חושבת ששחיתות בנוסח ''חברת החשמל'' עדיפה על שחיתות בסגנון ''נשר מפעלי מלט'' |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מעלה כאן טענה מאוד טובה. המנדט לניהול הוא של ממשלה נבחרת, לא של ועדי העובדים. הבעיה שלי עם הטענה שלך היא שהטענה נסמכת על מטאפיסיקה אינדיבידואליסטית לחלוטין. "אין חברה, יש אינדיבידואלים". אני חושב שהממשלה קיבלה מנדט לנהל את "החברה", והחברה כוללת גם קבוצות שונות: עובדי הרכבת, עובדי המגזר הציבורי, חברי ישובים קהילתיים, חברות בע"מ, עמותות וארגונים וכולי. תפקיד הממשלה הוא לנהל את המערך החברתי, ולא להתייחס לחברה כאילו היא אוסף אינדיבידואלים. קיום המערך החברתי מציע גם סוג של בלמים ואיזונים כך שנבחרי ציבור לא יכולים לכפות את מה שהם רוצים ולשחק בחייהם של אנשים בגלל מצב פוליטי רגעי. לקבוצות חברתיות יש כוח שיכול להתנגד לשינויים. זה לא אומר שאי אפשר לבצע שינויים, אבל זה אומר שצריך להיאבק על השינויים הללו ולנסות להגיע להסכמות עם הקבוצות השונות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האשמה מהסוג "אין חברה, יש רק אידיבידואלים" מוכרת לי, אבל לא חשבתי שהיא תצוץ כאן. אני יכול לקבל את ההנחה שיש "חברה" ושהיא כוללת קבוצות שונות. 'עובדי הרכבת' הם קבוצה כזאת, 'הטייקונים' גם. וגם 'אוהדי מכבי יפו', 'החרדים' 'העליזים' ועוד כיוצא באלה. אני מבין שלכל קבוצה כזו יש אינטרסים וכולן רוצות כוח כדי לקדם את האינטרסים שלהן (בד"כ על חשבון אלו של האחרים). מה שאני לא מבין זה מדוע את נכסי הרכבת (ששיכים לכל הפרטים מכל הקבוצות) צריך להפקיר דווקא לידי הקבוצה 'עובדי הרכבת'. מדוע לא יתנו אותם לקבוצת 'הטיקונים', או 'אוהדי מכבי', או 'החרדים' או 'ידידי האייל הקורא' ...? לדעתי יש להפריד: הממשלה איננה מנהלת את "החברה" אלא את < מודגש נכסי> החברה (ובכללא גם את כוחה ומשאביה) המשותפים. לעומת זאת, הקבוצות השונות, במידה שחבריהן מעוניינים, מנהלות כל אחת את עצמה. אז תשאל: ומי מנהל את החברה כולה? ותענה: חברה חופשית, של קבוצות שונות, לא צריכה מנהל (או במטפורה: היא מנוהלת ע"י יד נעלמה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת לא איזו זכות מיוחדת של עובדי הרכבת. אני מניח שקבוצת ''ידידי האייל הקורא'' יכולה לפתוח בשביתה פראית ולהכריז שהיא לא תתפעל יותר את הרכבת. אני רק לא בטוח למי יהיה אכפת מהכרזה כזאת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא הנותנת. העובדה שיש להם - כמו לכולנו - זכות להתאגד ולקבל החלטות ביחד (קרי: לנהל את ענייניהם), איננה מיוחדת וגם לא בעיתית. הזכות המיוחדת שניתנת להם - ולא לכולנו - היא הזכות להשתמש במשאבי הציבור כדי להעצים את כוחם. כלומר, אם הם מתאגדים להתפטר ביחד, זה בסדר (אחרי הודעה ובכפוף לחוזה וכו'). אבל אם הם מתאגדים כדי להשתלט על נכסינו ולהשתמש בהם נגדינו, זה פסול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הם לא השתלטו על נכסי ציבור. הם התאגדו וקיבלו ביחד החלטה לא לעבוד. לפי החוק - אותו זה שהנציגים של הציבור חוקקו - זאת זכותם לעשות זאת. אני לא מצליח לראות היכן הבעיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאמור, ההחלטה - ביחד או לחוד - לא לעבוד היא החלטה לגיטימית (בכפוף לחוזה וכו'). מה שלא בסדר זה שאנחנו, המחוקקים, לא מאפשרים להנהלה להפעיל את הרכבת באמצעות עובדים אחרים שהחליטו - ביחד או לחוד - כן לעבוד. אני מבין שזה החוק שהציבור חוקק. אני מנסה להבהיר לו - לציבור - שבחקיקה הזאת הוא למעשה הפריט את הרכבת שלו והפקיר אותה לידיה של קבוצה חזירית שהאינטרסים שלה אינם תואמים את אלו של הציבור - ממש כמו הפרטת נכסים אחרים לידיה של קבוצת טייקונים. לכן אני קורא לציבור - הלאה ההפרטה החזירית! -שיחזור בו ויתקן את החוק כדי לשמור על נכסיו לעצמו. אני לא מצליח לראות פה בעיה שאותה אתה עלול לא לראות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח כיצד לקרוא את הטענה שלך. זאת יכולה להיות טענה מוסרית. דהיינו, שאין זה צודק שהכוח מועבר מנציגי האזרחים אל נציגי קבוצת עובדי הרכבת. ואז אני יכול רק לחזור על השקפתי שהממשלה מנהלת גם יחסים בין קבוצות ולא רק בין אינדיבידואלים. זאת יכולה להיות טענה מעשית, שאומרת שלא כדאי לנו להתחשב בכוח שיש לקבוצות. ועל טענה כזאת אני רוצה להעיר שמערכת יחסי העבודה - שכוללת גם חקיקה ובית-דין - היא ניסיון למתן את הקונפליקטים ביחסי העבודה, לטובת המעסיקים לא פחות מאשר לטובת העובדים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני לא בטוח בעניין הסיווג שיתאים לך. אולי יהיה לך נוח לסווג את טענתי באותה קטגוריה שאתה מסווג טענות נגד הפרטה של משאבי הציבור לידי טייקונים. גם ההפרטות ההן מעוגנות בחוק וגם להצדקתן אפשר לטעון שביזור המשאבים לידיים פרטיות יוצרת איזונים ובלמים ומאלצת אותנה "להתחשב בכוח" שיש לקבוצה הזו. ובכל זאת, אני מתגד להפרטת משאבי הטבע והנכסים של הציבור לידי אנשים פרטיים (אבל לא מתנגד להעניק להם זיכיון לתקופה מסוימת במגבלות ותנאים מסוימים ומוסכמים מראש). ההפרטה של הרכבת לידי הועד גרועה יותר מהזיכיונות שנותנים לטייקונים, משום שלעובדים יש קביעות ואין אחריות. לכן, השתלטותם על המשאב הציבורי היא טיראנית ממש: נצחית (לא מוגבלת בזמן) וללא תנאי (לא נבחרים ולא מדווחים לאיש). במקרה של הרכבת והועדים הגדולים , הידועים בנפוטיזם, זו עריצות שעוברת מדור לדור משום שהם מחליטים גם את מי לקבל לעבודה ולמי להוריש את הנכס והכוח. הגיע הזמן לאביב שישחרר את הציבור מעולם של אלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא עוזר לי לסווג את טענתך באותה קטגוריה שאני מסווג טענות נגד הפרטה. יש טענות שונות נגד הפרטה. עם חלקן אני מסכים ועם חלקן אינני מסכים. הטענה ש"לעובדים יש קביעות ואין אחריות" היא בעיני טענה לא נכונה. לדעתי, היא נובעת, שוב, מהשקפה אינדיבידואליסטית שרואה את הקשר בין האינדיבידואל לחברה כמכאניסטי, קשר שמונע על-ידי הרצון בתגמול והפחד מעונש. השקפה כזאת מצמצמת את הקשר בין עובד למקום העבודה לקשר של תגמול-תפוקה. אבל האמת היא שאם לעובדים שכירים לא הייתה תחושת אחריות, כל ארגון היה מתמוטט בערך תוך יומיים. מספיק שכל עובד היה באמת מבצע את תפקידו כפי שהוא מוגדר בנהלים, בלי להסתכל ימינה או שמאלה, כדי לגרום לארגון לא לתפקד. עובדים מזדהים (ברמה כזאת או אחרת) עם מטרות הארגון, ושואבים תחושות של משמעות מכך שהם חלק מארגון וחלק מקבוצה. תחושות אלו גורמות לפיתוח אחריות מצד העובד כלפי עבודתו וכלפי הארגון שבו הוא עובד. ובל נשכח שגם המנהלים בארגונים אינם בעלי אמצעי הייצור, אלא עובדים שכירים. "אחריות" היא אלמנט שקיים בכל ארגון, הן אצל העובדים הפשוטים והן אצל המנהלים. אני חושב, כמוך, שפעמים רבות האחריות שמגלים העובדים (או הטייקונים, או כולם) היא לא מספיקה. אבל מאחר שנראה לי שאחריות היא אלמנט שקיים בקשר בין אדם לעבודתו, השאלה, לדעתי, צריכה להיות "כיצד אנחנו מגבירים את תחושת האחריות של העובדים?". התשובה של האוחזים בהשקפה אינדיבידואליסטית תהיה: נפרק את הקבוצה, נציע יותר תגמולים בעבור עבודה טובה וננופף בשוט כלפי מי שעבודתו לא מספיק טובה. לדעתי, זאת תשובה מוטעית כי היא מבלבלת בין תחושת האחריות לבין הרצון בתגמול. תחושת האחריות לא נובעת מתגמולים אישיים, אלא ההיפך – מסולידריות קבוצתית, מהזדהות עם מטרות הארגון ומתחושה של אוטונומיה של העובד מול עבודתו. אני לא יודע כיצד לפתור את כל בעיות הניהול של ארגונים. חבל, כי דווקא היה מתאים לי להיות גורו ניהול. אבל גם בלי שיש לי פתרונות מלאים, הכיוון נראה לי דווקא יותר שיתוף של העובדים בניהול. אם רק נצליח לצאת מתפיסה אינדיבידואליסטית מוטעית, נראה שלעובדים יש כבר היום תחושת אחריות, ולכן שהבעיה של אחריות היא שאלה כמותית. נוכל אז לחפש דרכים להעצמת העובדים כך שהם ירגישו יותר אחריות לעבודתם ולמטרות הארגון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מודה שקשה לי להבין את עניין התפיסה אינדי/קןלקטי-ביסטית שנראה לך קריטי ולי נראה כמעט לא רלוונטי. גם לא ברור לי על מה מבוססות הקביעות שלך, ומה בדיוק משמעותן של אמירות כמו: ===>"עובדים מזדהים (ברמה כזאת או אחרת) עם מטרות הארגון, ושואבים תחושות של משמעות מכך שהם חלק מארגון וחלק מקבוצה" על איזו קבוצה מדובר? במקרה הטוב אני חושב שגילה אדרעי ותומכיה (וזה לא כולל אפילו את כל העובדים ברכבת) מזדהים עם הארגון של "עובדי הרכבת", שמטרתו לקדם את האינטרסים של קבוצת "עובדי הרכבת" על חשבון האינטרסים של קבוצת "משתמשי הרכבת" וקבוצת "משלמי המיסים בישראל". אם אתה טוען שקבוצת "עובדי הרכבת" (בראשות אדרעי) מזדהה עם המטרה של "ארגון הרכבת" - שהיא לספק שירותי הסעה ציבוריים - נראה לי שללא ביסוס נוסף זו יותר משאלת לב מאשר טענה. אם נוח לך, אפשר לדבר בלשון של קבוצות במקום של פרטים: לטענתי אפוא, לקבוצת "עובדי הרכבת" (כקולקטיב!) יש קביעות ואין אחריות כלפי קבוצת "בעלי הרכבת", הלא היא הציבור. שים לב: זה לא אומר שאין להם סולידאריות ותחושת אחריות בתוכם - תחושה כזו מתפתחת בכל אירגון נפוטיסטי - קח לדוגמה את הקוזה-נוסטרה של המאפיה. אז יש להם (במקרה הטוב) אחריות זה לזה, אבל לא כלפי הציבור שהוא בעל הנכס. משמעו של דבר, שאם הם ינהגו בנכס בצורה בזבזנית, ו/או אינטרסנטית (כפי שהם אכן עושים!), אי אפשר להיפרע מהם, לא כקולקטיב ולא כפרטים. זאת בניגוד לקבוצת "הנהלת הרכבת" או קבוצת "נבחרי הציבור", שכאשר הם (כקולקטיב!) לא מבצעים את תפקידם נאמנה, אפשר להחליף אותם (אפילו כקולקטיב!), או לתבוע מהם נזיקין. לי אין בעיה עקרונית אם שיתוף העובדים בניהול - אם ורק אם משתפים אותם גם באחריות. כלומר, שאם הארגון המנוהל לא מתפקד לשביעות רצונם של הבעלים - שבמקרה זה הם הציבור - אז מחליפים את ההנהלה (ובמקרה האמור, זה כולל העובדים). אבל מה שנדמה לי שאתה מציע (באופן פחות מפורש) הוא שישתפו את העובדים בהחלטות הניהול, בלי לשתף אותם באחריות להחלטות הללו. זה מה שאדרעי עושה: היא מחליטה מתי הרכבת תנוע ועלידי מי היא תתוחזק, אבל לא נושאת באחראית על התוצאות ועל ההוצאות. באלו אנחנו - משלמי המיסים - נושאים. לסיכום: אידיבידואליסטי או קולקטיביסטי - אין סמכות בלי אחריות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רואה המון אנשים שלוקחים אחריות בלי סמכות. בין אם אלו עובדים שלוקחים אחריות בתוך ארגונים, ובין אם אלו אזרחים שלוקחים אחריות על כלל החברה ומנסים להביא לשינוי חברתי. מבחינתי, השאלות המעניינות הן: (1) בהינתן שלקיחת אחריות קיימת בדרגה מסוימת, כיצד נוכל להעלות את הדרגה הזאת, כך שיותר אנשים ייקחו אחריות. (2) כיצד אנחנו יכולים לאפשר ליותר אנשים מעורבים להשפיע על הקבוצה (הארגון, המדינה), כך שלא נצמצם את יכולת הלמידה שלנו רק לתבונתם של בעלי הסמכות. השאלה המסורתית, "כיצד נוכל לבנות מערכות חברתיות כך שמול כל סמכות מוגדרת תהיה אחריות מוגדרת" נראית לי כמבוי סתום וקצת לא מעניינת. אבל אני מבין שהשאלות שלי הן לא השאלות שלך, ושאולי התגובה שלי לא הייתה שייכת ישירות לדיון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, לקחת אחריות בלי סמכות זה "לפנים משורת הדין" וזה מבורך. אני דיברתי על המקרים המצערים - כמו זה של ועדי עובדים - של אנשים שמנסים לקחת סמכות בלי לקחת אחריות. וזה, טענתי, פסול. אני מסכים שהשאלות שאתה מעלה מעניינות וחשובות. לא הספקתי לעיין בהן כדי לתרום משהו לעניין, לבד מזה שנתינת סמכות (כמו שליטה במשאבים) בלי הטלת אחריות, לא מקדמת את נטילת האחריות אלא דווקא להפך. לגבי השאלה שסימנת כ"המסורתית", אני לא בטוח שהיא עמדה/עומדת על הפרק. השאלה הקרובה שאני ביקשתי לעסוק בה היא "כיצד נוכל להבטיח שאנשים לא יקבלו סמכות בלי אחריות". אם הם לוקחים יותר אחריות מסמכות יש לברך אותם ולעודד עוד אנשים לעשות זאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשביל להיות גורו ניהול אתה צריך לקנות חולצת גולף שחורה וז'קט ספורטיבי. זה כבר 70% מהכישורים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהמ, שכחתי להגיב לעניין: תאגידים גדולים דווקא מאוד מודעים לצורך להעניק לעובדים תחושת שייכות. אבל יש כנראה הבדל גדול בין תחושת שייכות לתחושת אחריות כפי שתיארת אותה. תחושת שייכות1 הם מנסים להעניק בכל מיני פעילויות גיבוש חברתי, בילויים וצ'ופרים (סדנאות שיורים בהן חיצים טבולים בצבע?) שמעלים על הדעת ילדים בגנון. זה בעצם לא מעצים את העובדים (כפי שאחריות היתה עושה) אלא אפילו מקטין ומיילד אותם, ומקסימום נותן תחושה של "קרבה לצלחת" מבחינת נגישות הבילויים ו-happy hour בהפסקת הצהריים בפאב הסמוך. 1 דרך שכיחה אחרת היא לומר לעובדים כל הזמן שהתאגיד הוא "ביתם" ולקוות שזה יעבוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתאגידים גדולים זה כמו בארגונים ממשלתיים - העובדים מאוגדים ו"מוגנים" על ידי ועדים חזקים ולכן תמיד מתנערים מכל אחריות כלפי הארגון ומטרותיו. גם כשנותנים להם צ'ופרים ומנסים להקנות תחושת שייכות, הם מתייחסים לזה כהישגים של הועד שהצליח לסחוט משהו מההנהלה. הועד - שהופך לגוף בעל אינטרסים משל עצמו - מטפח את תחושות הניכור האלו, בין העובדים למעסיק, כדי לשמור תמיד על קונפליקט בעצימות נמוכה - פשוט כי עובדים מרוצים ונאמנים לארגון לא צריכים ועד. אני למשל עובד לפעמים בבנקים ונתקל בהתיחסות מבחילה של העובדים לארגון "שלהם". בתחילת השנה עשו לאגף מסוים כנס - מחוץ למתחם הקבוע, עם ארוחת צהריים - שבו הציגו את השגי האגף בשנה שעברה ואת היעדים והתוכניות לשנה הבאה. אני לא השתתפתי כי אני לא עובד בנק אבל למוחורת שאלתי את אחד העובדים (שעובד שם 25 שנה) "נו, איך היה, מה למדת?" והוא אמר "דיברו איתנו על השגים ויעדים - אני לא מבין את מי הם חושבים שזה מעניין. וגם האוכל היה חרא". לאיש יש קביעות והוא ימשיך לעבוד שם עד הפנסיה, מוגן על ידי הועד ונאמן רק לו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, נא לא לדבר ככה על עובדי בנק כשאני בסביבה. יש לי סנטימנט: אמי עבדה 45 שנה (מאז התיכון) באותו בנק והיתה כל השנים נאמנה למקום, לתפקיד ולהנהלה1. אבל לדעתי אפילו היא פיהקה בימי עיון שבהם דיברו על "הישגים" ו"יעדים". זו שפה תאגידית ניהולית, "פדגוגית" ופטרונית מאוד, והיא נכפית הר כגיגית על העובדים הביצועיים. אגב, בבנק יש תמריצים שונים לעבודה השוטפת, שלא קשורים לוועד: מי שמצליח "למכור" הלוואה או תוכנית חיסכון חדשה ל-X לקוחות מקבל תגמול כלשהו. יש להם מבצעים כאלה כמה וכמה פעמים בשנה, עם תחרויות כמו שאתה אוהב. שנית, כשכתבתי "תאגידים" התייחסתי לחברות הייטק ואפילו לסטארט אפים קטנים. כולם שם בחוזה אישי ולאף אחד אין קביעות. 1 אבל היא כן היתה צריכה ועד. אם לא יהיה ועד, מי ידאג לשי נאות לחג? לנופש השנתי? לאפשרויות לימודים אקדמיים לעובדים שיוכלו להתקדם בהשכלה ובדרגה תוך כדי שנות עבודתם? ההנהלה לא בדיוק מתרוששת מזה. בכלל, מדהים שאתה מביא דווקא את קרטל הבנקים עם הרווחיות המטורפת שלהם כדוגמא למעסיק שנגזל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, מנסיוני הקצר בהייטק ובבנקים, ה-happy-hours האלה שתיארת, הרבה יותר נפוצים בבנקים מאשר בחברות הייטק. יש כמה חברות הייטק שלא עושות את זה בכלל, בטח שלא סטרטאפים קטנים וקמצנים. (לא יודע מה המקורות שלך בהייטק, אבל תעדכני). העניינים האלה תלויים מאד באגף כח האדם בחברה שמארגן כל מיני עניינים במטרה לעשות את העובדים שמחים. שי לחג, אם לא ידעת, היא חובה בגלל הסכמים קיבוציים, ואחרי שיש נורמה, קשה לך להיות היחיד שלא נותן שי לחג, גם אם אתה מעסיק פרטי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר יצא לנו לדון זע"ז קודם לכן, ולכן אני לא מתרגשת מהחזרה שלך על פראזות כמו "מניסיוני" או "תעדכני את המקורות שלך" (בפעם האחרונה להזכירך אתה זה שהצטרכת לעדכן אותם, אחרי שהתנצחת איתי 4-5 תגובות על ריק). אסתפק באמירה הכללית, המבוססת על היכרות מקצועית של שנים רבות עם תחום ההייטק, כי הרבה תאגידים פרטיים גדולים, רובם מסקטורים עשירים במשק כמו הייטק, מארגנים צ'ופרים לעובדיהם, בין היתר happy hours. אם אתה חולק עלי, הבא נא הוכחות ואל תפזר פראזות חסרות ביסוס כהרגלך. (אגב, אגף כוח האדם בחברה, מי נותן לו הוראות? רק שואלת. ו"לעשות את העובדים שמחים" - מה זה אם לא הגברת מוטיבציה?). לגבי השי לחג - עזוב, סרקאזם. אין כמו מסך עשן הגון מדי פעם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרבה ארגונים גדולים, הייטק או לא הייטק. זה קשור יותר לגודל הארגון ולכך שיש שם מחלקת כח אדם, יותר מלסוג העבודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מרים ידים. כי אין לי מושג איך לתת לעובדים תחושת שייכות ושיתוף בתאגיד עסקי, אם ההישגים והיעדים שו נכפים עליו הר כגיגית. ודאי שזו "שפה תאגידית" - הם הרי "משתייכים" לתאגיד, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הבדל בין להגיד ''חבר'ה, מחלקה שתמכור יותר במשך החודש תצא ליום כייף'', לבין לכנס את כולם ולדפוק הרצאה של שעתיים על ניהול שאפילו המנכ''ל הבריז ממנה כשלמד במכללה שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברקת, את הולכת והופכת לקפיטליסטית חזירית (או אינדיבידואליסטית) ממש לנגד עיני. "חברה' אם תעשו ככה - תקבלו ככה" זה לא השתייכות - זה תמריצים קפיטליסטיים שלא תורמים לתחושת השתייכות לארגון אלא לתחושת ניכור של עובדי ייצור עם נורמות ופרמיות, שכל אחד דואג רק לעצמו (והיד הנעלמה דואגת לכולם). זו השיטה שלי, אבל כשבארזים כמוך נפלה השלהבת - זה ממש זוועה. הבנק ההוא, לפחות למראית עיין, ניסה ללכד את העובדים שלו סביב מטרה משותפת. הוא דיבר אליהם בשפה שמדברים אל מנהלים-שותפים - "אנחנו", "ההישגם והיעדים שלנו" - ולא אל פועל מנוכר בפס ייצור. אבל מה העובד הזה (והוא מאוד מייצג) אמר לו: "עזוב'תי באמא'שך - זה לא בזין שלי. תגיד מה אני מקבל". ורק שלא נתבלבל: מדובר בעובדי בנק - אחת מהקבוצות המצ'ופרות ביותר במשק. בחברות הייטק, זה דווקא אחרת. ההנהלה מצ'פרת אבל גם מדברת איתם על "ההישגים והיעדים שלנו". זה לא בגלל שעובדי היטק כאלו חכמים שמבינים שפה תאגידית. הם מבינים את זה פשוט מפני שאין שם ועד עובדים שמנכר אותם. (את התגובה של ניר לא הבנתי בכלל) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, באמת הרגשתי שמשהו לא כשורה אתי הבוקר. רוצה תמרוץ לא תחרותי? "חבר'ה, אתם נמרים, כל המחלקה הולכת לסרט הערב!" למה צריך לדחוף להם גם את המלל הפדגוגי שמאחורי זה? (זה כמו שבביה"ס מדברים עם הילדים בכיתות הנמוכות על מושגים אניגמטיים בתורת הספרות, במקום לעבוד על הבנה פשוטה של הטקסט והתחברות רגשית אליו). מה הטעם לדבר עם פקידה במחלקת יבוא-יצוא על "מנהלים-שותפים"? הפקידה יודעת שהיא לא קובעת שום כלום במדיניות הארגון. זה לא בהכרח רע, לא כל אחד שואף או יכול לקבוע מדיניות. יש לה דרכים אחרות להשתלב ולתרום ולהרגיש שייכת מעבר לביצוע הרגיל של העבודה (עיתון עובדים, פינת קפה מושקעת, טלפון השואל לשלומה מהממונה שלה כשהיא חולה...). אגב, למה שאתה קורא "ניכור" אחרים היו קוראים "תודעה מעמדית" :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה אגב, זה בדיוק העיקר: "ניכור" ו"תודעה מעמדית" (תמיד לעומתית!) הם שני הפנים של אותה מטבע. אין לך מושג כמה את מייצגת בדברייך את מסרי ה"תודעה המעמדית" שמופצים (בסב-טקסט) על ידי ועדים חזקים למעמד העובדים שבחסותם: "אתם יודעים שאתם לא מבינים כלום ולא משפיעים כלום. אתם גם יודעים שלעולם לא תבינו ולא תשפיעו. אתם משלנו ותישארו כמונו - המעמד שלא מבין ולא משפיע." "עכשיו שהבנתם מי אתם - עבדים נרצעים וחסרי השפעה שכמותכם - אתם מבינים מי דואג לכם: חברי הועד, ומי דופק אתכם: חברי ההנהלה, שרק הם מבינים ורק הם משפיעים." אני באמת לא מבין מה מרתיע אותך כל כך במלל של "הישגים" ו"יעדים" - לא חושב שקיים ארגון עסקי שאין לו משהו כזה, בטרמינולוגיה כזו או אחרת. אבל הכי אני לא מבין למה את רוצה שארגון יתיחס אל עובדיו כאל ילדים בפעוטון, בשלב שהגננת עוד צריכה לטפח את הבטחון העצמי שלהם. למה לומר לעובדים "אתם נמרים!" ו"מי ילד גדול של אמא?" רק בגלל שהם קמו בבוקר, ובלי כל קשר לתרומתם להשגים ולעמידה ביעדים? למה להשפיל אותם ככה?! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אויש, תנוח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועדים יכולים להיות מיליטנטיים - במקרה של הרכבת גם לא חכמים. אינך מתייחס לפיגורה הראשית שם: אורי יוגב. הוא השתמש בשיטה הזאת כשהיה ראש התקציבים אצל נתניהו: לחמם את העובדים, לגרום להם לשבות, לייצר להם יחסי ציבור רעים כחסרי אחריות אך בעלי האחריות לכל תחלואי הרכבת- כאילו שההנהלה שם היא עב"ם ואין לה שום קשר להתנהלות הרכבת. אם הם מסרבים לשבות (מה שהועד הזה לא עשה), אז עושים פרובוקציות: משעים, מעליבים, מפיצים שקרים והשמצות- אני זוכר שנתניהו כינה את האחראים לשביתת הנמלים כשהיה שר האוצר "גנגסטרים". למי שלא ברור מיהם גנגסטרים-נתניהו יודע- גנגסטרים הם אנשי מאפיה, רוצחים וכו'. זו מילה שכל מטרתה היה לחמם את עמיר פרץ והועד ושיעשו צעדים נמהרים, חסרי אחריות שיגרמו לנזקים עצומים למדינה. המדיניות של יוגב נראית לי כמו שהיתה המדיניות של הקומוניסטים באירופה המערבית בין שתי מלחמות העולם: "כמה שיהיה רע יותר-יהיה טוב יותר". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנהלת הרכבת איננה עבמ. היא אחראית למתחש בארגון הזה, ואפילו חוטפת על הראש ברמה האישית הגיעה העת לתת לה גם סמכות - למשל להחליט אם לתחזק קרונות במוסכים בבעלותה או במוסכים חיצוניים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה תסמונת הגבר המכה: בכל פעם שהוא מכה את אשתו הוא אומר "את רואה מה שגרמת לי לעשות? חיממת אותי אז חטפת". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל הם מנותקים מעולם המושגים של רוב העובדים בזמן. אם היית אומר להם שצריך להגיע בזמן, וחשוב להיות נחחמד ללקוחות - א]ילו כשהם מעצבנים, ולנסות לפתור בעיות מהר - הם היו אומרים: בטח, ברור שככה צריך להיות! זה טריוויאלי. אתה שוכח שהעבודה נעשית בסוף על ידי האנשים האילו, ואף אחד לא אוהב את זה שעושה אותה לאט ומבזבז לכולם את הזמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפרופו הפרטה, הנה משפט שהקפיץ אותי הבוקר: "אנחנו לא רוצים להיות תלויים בכספי משלם המסים" (מנכ"ל הוועד האולימפי אפרים זינגר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הציבור הצביע בבחירות האחרונות. כחלק מהמשחק הפוליטי מונה ישראל כץ כשר התחבורה. ככזה, הוא אמור לייצג את האינטרס הציבורי בקיום רכבת יעילה. הגב' אדרעי שיכורת הכח אמורה לייצג את האינטרס של עובדי הרכבת (גם את זה היא לא עושה, ע"ע הסירוב להצעה ל25% העלאת שכר). תפקיד הרכבת הוא לשמש חלופה תחבורתית יעילה לאזרחי ישראל, לא לשמש לטיפונידה פרטית של גב' אדרעי שיכורת הכח ומקורביה. במסגרת תפקידו, השר (וגם המנכ"ל שמונה, וגם הדירקטוריון) חושב שההסכם עם בומברדייה יקדם את המטרה הזו. אולי הוא טועה, אבל זו בכל זאת הפרורגטיבה שלו. בין אם הוא צודק או טועה - אזרחי ישראל יזכרו לו זאת בבחירות הבאות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, כמו שאזרחי ישראל זוכרים לשלום שמחון את תפקודו למען הציבור1 בהיותו שר החקלאות. ___ 1 ציבור מגדלי הביצים בגליל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם עצירת עבודות הפיתוח לא פוגעת בתנועת הנוסעים, זה אומר שעבודות הפיתוח לא תורמות כלום לתנועת הנוסעים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עצירת העבודות לא פוגעת בתנועת הנוסעים כרגע. עצירת העבודות דוחה את היום בו יוטב לתנועת הנוסעים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאחד שגר בנגב ועובד בהרצליה, אני מחשיב את זה כפגיעה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עשיתי את זה בעבר... תנחומיי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאחר הבחירות עיני יכול להרשות לעצמו להיפטר מוועד עובדי הרכבת הנוכחי: גילה אדרעי הושעתה מתפקידה כיו"ר ועד העובדים ברכבת ישראל הושעתה לפני הדחה מתפקידה יחד עם 3 חברי ועד ארצי נוספים. אדרעי הושעתה עקב כך שסירבה להגיע לדיונים בעניין יחסי העבודה ברכבת בבית הדין לעבודה בת"א |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא שאני, אבל מי ממנה את חברי (ויו"רי) הועדים השונים? האם זה מזכ"ל ההסתדרות או ציבור העובדים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי http://www.themarker.com/markerweek/1.1743710 "על פי תקנון פעילות הוועדים של האיגוד המקצועי בהסתדרות, רשאי יו"ר האיגוד להדיח יו"ר ועד, ואף את הוועד כולו, מסיבה פשוטה: ועד העובדים הוא למעשה שלוחה של הארגון המייצג אותו, במקרה זה ההסתדרות. הוא אמנם נבחר על ידי עובדי הרכבת, וארגון הגג מכבד את ההחלטה הדמוקרטית, אבל נציגי ההסתדרות הם אלה שיושבים בבית המשפט ומוסמכים לחתום על הסכמים עם העובדים. " יש לעובדי הרכבת אפשרות לעבור לעבוד עם ארגון עובדים אחר (הסתדרות העובדים הלאומית או כוח לעובד). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והם אמנם עברו לכוח לעובדים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הועד נבחר על ידי העובדים. נדמה לי שיש שם משהו כמו מועצת העובדים שגם אותם פיזר יו"ר האגוד המקצועי בהסתדרות. ההסתדרות נבנתה עוד לפני קום המדינה כזרוע מארגנת של העובדים. היא אמורה להגן עליהם אבל היא גם זרוע שליטה בידי מוסדות היישוב שנשלטו משנות ה-30 על ידי מפא"י. ההסתדרות המשיכה להיות זרוע שליטה גם אחרי קום המדינה. לדעתי כאן נעוצה חולשתה האמיתית. אין לה אינטרס שהעובדים יהיו חזקים ויוזמים מדי.הארגון במקום לשרת את העובדים, משרת את עצמו ואת מטרותיו ככוח משמר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרות ההפרטה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |
|
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |