הצביעו ניידר/לה-דוק בבחירות 2000! 350
הבחירות בארה''ב עודן בעיצומן. גלעד דנבום עושה מאמץ אחרון לעשות נפשות למועמד שלו לנשיאות.
"האם אתם חושבים שאנו מחזיקים את מושכות השלטון באופן בו תומס ג'פרסון וג'יימס מדיסון חשבו שאנו צריכים להחזיקם?" (רלף ניידר, ווילג' וויס, 1 לאוגוסט 2000)
"אני בעד מה שאמרתי שאני בעדו" (ג'ורג' בוש הבן, באמירה טיפוסית בעימות עם אל גור)


האקט הדמוקרטי האקטיבי הראשון בו זכיתי להשתתף בחיי הוא הצבעה בבחירות 2000 לנשיאות ולסנאט האמריקאיים. אין ספק, מעשה ההשתתפות בעיצוב פניה של אומה בה חבר אדם כלשהו הינו מעורר התרגשות ויחודי (או שמא תחושות אלו קורות רק בראשית ההתנסות, והן קהות ככל שמתרגלים ל"משחק הדמוקרטי"?) - המעשה הזה הוא מבחינתי המסקנה והתוצאה הסופיים של תהליך מחשבתי דמוקרטי שכל אזרח מחויב לבצע באופן מתמיד; הוא מעורר תחושה של שותפות גורל ומדגים את יכולתו של הפרט לעצב במו ידיו את עתיד הגוף הלאומי בו הוא חבר; יש בו מעין יצירת בסיס משותף לאדם הבודד עם שאר החברים באומה וחיזוק תחושות, לעיתים שליליות, של קהילתיות.

בדמוקרטיה העקיפה הנהוגה בישראל, כמו גם בארה"ב, מצטמצמת יכולת ההשפעה הישירה של האזרח הפשוט לכמות קטנה מאוד של החלטות לאומיות (נניח כרגע להשפעה אזורית או קהילתית, משום שזו משתנה מאזור לאזור ומקהילה לקהילה) וליישומן באופן שניכר מיידית בהתנהלות ובמדיניות של הגוף השליט (לדוגמא - חילופי מנהיג). ברור, אם כן, כי כל החלטה כזו היא בעלת חשיבות גדולה ביותר, והליך שיקול מגוון הנושאים שעומדים על הפרק הוא הליך קריטי למימוש הערכים הדמוקרטיים המייסדים את השלטון ולייצובם ואחזקתם כך שמטרתם המקורית לא תאבד.

אינני שוגה לחשוב כי כל אזרח ואזרח בוחן את מצעיהן של המפלגות, את מעשיהם והבטחותיהם של המועמדים ואת אופיים כבני־אדם לעומקם, עד אשר הוא מוצא את האדם או הגוף הפוליטי שהוא חש שיוכלו לייצג את דעותיו ואמונותיו שלו באופן השלם והמקיף ביותר - ברור לי כי הדמות התקשורתית, סיפורי הרכילות, התעמולה המפלגתית, הלחץ החברתי, שיקולי פרגמטיות ועוד, הם גורמים משפיעים ביותר (ואולי אף קריטיים) בפוליטיקה של ראשית המאה ה-‏21, כמו גם בזו שלפניה, בבחירתם של מירב האנשים. גם זאת - רק באשר לאלו שבכלל טורחים לקום ולהצביע ביום הבחירות, כשני שלישים מן האוכלוסייה האמריקאית ע"פ מדדים אופטימיים המבוססים על שנים עברו. אך אני נהנה להחזיק באידיאל האוטופי כי ביום הבחירות קמים להם המוני אדם וצועדים לעבר הקלפי בשמחה ביודעם כי היום הם מעצבים את גורלם המשותף במו ידיהם, באופן שיוויוני וחופשי, ללא שיקולים זרים או התערבות חיצונית - התגלמות רעיון הדמוקרטיה העקיפה.

אך האם התמונה האמיתית קרובה לכך כלל?

אנסה לתת תמונה של המציאות הפוליטית, ואסביר מדוע בחרתי להצביע עבור ראלף ניידר.

שני המועמדים הגדולים מייצגים את שני צידיה של אותה המטבע - שונים אולי במראה החיצוני, הפוכים אולי בהגדרתם, אך בעלי אותו ערך כאשר אתה רוצה ממש להשתמש במטבע. שניהם בנים של מעמד הכסף והכוח האמריקאיים הלבן והגאה. שניהם מייצגים מילדותם את אותם האינטרסים הצרים, אותה האוליגרכיה העתיקה שעושה ככל יכולתה לשמר את מעמד הקבע שקנתה לעצמה בבסיס המעצמה החזקה בעולם. שניהם מייצגים באופן התבטאותם את השאיפה למרכז, בין אם הם קוראים לעצמם "הדמוקרטים החדשים" או "השמרנים הרחמניים", בעידן בו הדרך השלישית שואבת לתוכה את שתי הדרכים הראשיות של העבר וגורמת לשתיהן לזנוח מבחינה רעיונית ואידיאולוגית את קהל מצביעיהם המסורתי. מיותר לציין כי ביום הבחירה, שניהם נאלצים לסמוך על תמיכתו העיוורת של אותו קהל בקלפי, משום שאין להם ברירה אחרת, ובכל זאת - על־מנת למשוך את הגוף האמורפי והקשה־להגדרה של ה"מרכז" (גוף שכנראה מכיל בעיקר את הנוחים להשפעה, אך מייצג באופן ממוצע חלק ניכר מהאלקטורט) הם מוכנים להתנער מהמצביעים המסורתיים, שכבר נמצאים "בכיסם".

האינטרסים ששני בני־כלאיים אלו מייצגים הינם דומים עד כי את ההבדל צריך לחפש בזכוכית מגדלת, וגם זאת רק בנושאים שמוצגים בתקשורת בתור העיקריים, כאשר למעשה הם פשוט החשובים ביותר לקבוצות קטנות יחסית של מצביעים קריטיים, אשר מי שיתחנף אליהם יותר יזכה בקולותיהם במדינות מתנדנדות בעלות השפעה קריטית על התוצאה (לדוגמא: אוכלוסיית הפנסיונרים בפלורידה ונושא ה-Medicare).

למעשה, במרבית הנושאים הדעות של שני המועמדים זהות לחלוטין, ובמקומות בהם הם נחלקים לכאורה, מראה רקורד העבר שלהם כי למעשה פעולותיהם היו דומות מאוד זו לזו, או הפוכות להבטחותיהם. לדוגמא: נושא איכות הסביבה, שאל גור נחשב למקדמו הגדול ביותר בפוליטיקה האמריקאית, אך למעשה נכשלו קלינטון והוא במהלך 8 שנות כהונתם ליצור אפילו חוק יחיד בעל־משמעות בנושא, בעוד בוש נכשל כישלון חרוץ כל־כך בתחום במדינתו טקסס, עד כי יוסטון נחשבת היום לעיר המזוהמת ביותר בארה"ב.

סגני נשיאיהם של המועמדים אף הם לא מעוררים תקווה יתרה או רצון בולט לתמוך במי מהם. מחד, המקבילה היהודית לפנאטים הנוצרים־ימניים של חגורת התנ"ך האמריקאית, ג'ו ליברמן. כל נאום שלו כולל כרכיב המרכזי שלו את תמיכת אלוהים, כאשר מרבית דעותיו והרקורד של הצבעותיו בסנאט נמצאים בתחום של המפלגה היריבה יותר מאשר של זו בה הוא מס' 2 (כגון תמיכתו בכפיית צנזורה על הצגתם של מעשי אלימות, פשע ומין בתעשית הבידור), או משרתים באופן ישיר את מיטיביו (חברות הביטוח הגדולות למשל, אשר תרמו לו השנה יותר מלכל סנאטור אחר).

מאידך, דיק צ'ייני, שריד מממשלו של בוש האב, אשר בוודאי ימשיך במדיניות החוץ הבדלנית וההרסנית שהחל בעבר (ובבדלנית הכוונה - "אנחנו מתערבים רק איפה שברור שישנו סיכון לאינטרסים הכלכליים שלנו, וזונחים את מראית העין של עזרה בשימור ערכי הדמוקרטיה", השווה ערכים "מזרח־טימור" ו"יוגוסלביה"). זאת, בנוסף להיותו עבד נרצע של תעשיית הנפט (אשר בה הוא מושקע באופן אישי), אשר את אינטרסיה קידם במסגרת תפקידיו בעבר.

אמנם נכון, ברור לכל בר דעת כי בוש הוא תחתית החבית מבחינת יכולות אנושיות והתאמה לתפקיד נשיא ארה"ב - אך האם בחירה בנשיא שלך צריכה להיות התפשרות? בחירה בין ה-lesser of two evils כפי שחוזר וטוען ניידר? מבוססת על שיקולים פרגמטיים בלבד של מנייני קולות ורצון שלא לראות את האחר בשלטון? האם אין סיכוי למפלגה שלישית, רדיקלית יותר, להצליח אי־פעם במסגרת הדו־מפלגתית המסורתית?

במערכת בה מספר הפעמים שמסוגל אדם להשפיע באופן ישיר ומיידי על השולטים אותם הוא ממנה על עצמו הינו מוגבל, אסור להגיע למצב של התפשרות המונית. הצבע עבור מי שמייצג את דעותייך באופן השלם ביותר, מי שאתה חושב שיוכל להצעיד את המדינה למצב טוב יותר, מי שעומד בהבטחותיו ומודה בטעויותיו. כל בחירה אחרת הינה התפשרות מסוכנת, משום שהיא מחזקת מוקדי כוח שאיבדו את תמיכתם ומעודדת יצירת רודנויות והתעלמות מכוחו של המיעוט.

שיטת הבחירות האמריקאית (בחירה לא על פי רוב ישיר, כי אם דרך שלב ביניים הנקרא קולג' האלקטורים) מתפקדת מצוין במסגרת שיטת שתי המפלגות (כפי שניתן לראות מההסבר המתמטי על כוחה של השיטה), אך בו־בעת מנציחה אותה ומנטרלת כמעט לחלוטין את יכולתה של כל מפלגה נוספת לצבור כוח ממשי כלשהו, מלבד המימון הפדרלי שתלוי באחוז המצביעים לה. למפלגה שלישית סיכוי אפסי לשלוח נציג לנשיאות, וסיכוי כמעט אפסי לשלוח נציגים לבתי הנבחרים.

אם כן, מדוע להצביע למפלגה שכזו? מהי האלטרנטיבה המוצגת לנו? האם יש לה בכלל סיכוי כלשהו לגרום לשינוי?

ראלף ניידר הוא בנם של מהגרים לבנונים, האדם אשר לבדו גרם לרפורמה נרחבת בתחום בטיחות כלי־הרכב (לזכותו הבלעדית נזקף השימוש באמצעים כמו חגורות בטיחות, כריות אוויר, שלדה הבנויה להגן על הנוסע ועוד). הוא גרם להקמתן של תנועות צרכנות אקטיביסטיות רבות, פעל וכתב על מגוון רחב של תחומים, ביניהם איכות הסביבה, זכויות הצרכן, אחריותם של תאגידים, ביטוח רפואי, מעקב אחר סחר עולמי, שימוש באנרגיה אטומית, השגחה אזרחית על חקיקה ועוד. ניידר והקבוצות שהקים גרמו לאישור החוק לחופש המידע של 1974, חוק מהפכני שאפשר שקיפות מרבית של הממשל לאזרחים וקידם את הדמוקרטיה האמריקאית צעד חשוב קדימה (בעקבות חוק זה נחקק חוק דומה גם בישראל ובמדינות אחרות ברחבי העולם).

ניידר הוא דוגמה קלאסית לכלב שמירה אזרחי של הדמוקרטיה, ועכשיו הוא מציג את מועמדותו כאלטרנטיבה הלירבלית באמת, השמאלית מבלי להתנצל, הנקייה מהשפעה של כסף גדול ושל אינטרסי התאגידים, המנותקת ממוסדות הכוח הישנים, הבנויה על מסד אינטלקטואלי מבוסס (ברובו שואב מצעו מרעיונותיהם של אבות האומה האמריקאיים, עקרונות החוקה, כתביהם של דיסידנטים כנועם חומסקי, מייקל וולצר, ואחרים). ובעיקר, הוא מהווה אלטרנטיבה המציגה אג'נדה עקבית ורצינית לשינוי פוליטי, כלכלי, מדיני וחברתי בארה"ב.

ניידר הבין כי כדי לגרום לשינוי אמיתי ומקיף שכזה בפוליטיקה האמריקאית הוא חייב קודם כל לחדור אליה ורק אז יוכל להפוך אותה מבפנים החוצה. כדי לצבור עמדת כוח כלשהי פנה ניידר לקהלים שקיפחו הדמוקרטים כאשר נהיו ל"דמוקרטים החדשים", אך לא רק אליהם. ניידר פונה גם באופן מוחשי ביותר לקהלים אשר אינם מצביעים, לרוב צעירים, וגורם להם לצאת מן האדישות שבה הם נטועים בכך שהוא מציע אלטרנטיבה אמיתית - אלטרנטיבה של מעשים על פני דיבורים עקרים; אלטרנטיבה ליברלית במלוא מובן המילה; אלטרנטיבה בעד האזרחים ולא חברות הענק; אלטרנטיבה שמדברת גם על החלשים חסרי הייצוג בחברה - העניים, חסרי הדיור, בני המיעוטים המקופחים, המובטלים - כל מי שהביטויים האורווליאניים "כלכלה חדשה", "דוט־קום", "נאסד"ק", "הבנק העולמי", "סחר חופשי" וכו' נשמעים לו בסינית, ובטח שלא מביאים לחם לשולחנו או מגדילים את הביטוח הלאומי שלו.

ניידר תומך בפה מלא בדברים שנחשבים לטאבו בפוליטיקה האמריקאית - בחינה מחדש של חוקי הסמים; יציאה מארגון הסחר העולמי; ביטול הסכמי סחר חופשי (לדוגמא - NAFTA, הסדר הסחר החופשי בצפון אמריקה בשיחדש, ואפשרות לתאגידים אמריקאיים לייצר בזול מאוד במקסיקו ולמכור ביוקר רב בארה"ב בעברית, או ה-GATT, ההסכמה הכללית על מכסי־מגן וסחר); עצירה מיידית של גזרי דין מוות (כיום לכל מדינה הזכות להכריע האם להשעות גזרי דין מוות); הגבלות על כוחם של תאגידים (לדוגמא בצורת קנסות על תשלום שכר נמוך); רפורמה בחוקי מימון המפלגות; צמצום תקציב הצבא; ביטוח בריאות ממלכתי כולל; תנאי כליאה טובים יותר לאסירים; הגדלת קצבות הסעד (מעניין לציין בהקשר זה כי חלק ניכר מארגוני העובדים הגדולים הודיעו על תמיכתם בגור, למרות הסתייגותם המוחלטת מרובן המכריע של הצעותיו הכלכליות, והדמיון המדהים שבין האידיאל כפי שהם מציגים אותו ובין הצעותיו של ניידר - קשה להתנתק ממקורות הכוח כנראה); חוקים קשוחים להגנה על הסביבה מפני חברות וממשלות; קידום חוקי אפלייה מתקנת ולחימה על חורמה בגזענות; דיור מסובסד לעניים; תמיכה באיגודי העובדים; זכויות האמריקאים הילידים (הסגנית של ניידר, וינונה לה־דוק, הינה אמריקאית־ילידה ופעילה נמרצת בתחום) ועוד נושאים רבים ושונים.

האם ניידר יוכל לממש בקרוב משהו מכל זה? סביר להניח שלא.

אבל... ככל שיצבור מאחוריו קהל תומכים גדול יותר, כך ישמע קולו במערכות הבחירות הבאות ובמהלך כהונתם של הנשיאים שייבחרו בעתיד, והנושאים אותם הוא מקדם ייכנסו לשיח הציבורי האמריקאי, ולבסוף, בהכרח גם לאג'נדות של המפלגות הגדולות, שיראו כי לא ניתן להתעלם יותר מחלק כה גדול באוכלוסייה (ראה מקרה רוס פרו, אשר הנושאים העיקריים של מצעו בוצעו לבסוף ע"י ממשל קלינטון למרות התפרקות הכוח הפוליטי שהרכיב).

לו תשיג המפלגה הירוקה 5 אחוזים מכלל המצביעים בבחירות אלו, היא תקבל מענק פדרלי גדול למדי לבחירות 2004, ויש לה סיכוי אף לנצח באחת מן המדינות הקטנות במקרה שכזה (אולי ויסקונסין).

לפיכך, הצבעה לניידר היא סמלית בעיקרה - זו הצבעה הקוראת באופן חריף לגופים הקיימים: מושחתים, נמאסתם! איפה הדמוקרטיה הנהדרת שלנו? איפה שלטון האזרח הפשוט? לא רוצים מאבק בין טווידל־די וטווידל־דאם! רוצים מנהיג שיהיה כפוף למרותנו, ולמרותנו בלבד! מנהיג שיודע מיהם תומס פיין, ג'פרסון, פרנקלין, מדיסון וחבריהם ומסוגל לצטט את דבריהם, וחשוב מכך - ליישמם!

לכן הצבעתי לניידר, ולכן אינני יודע למי אצביע בבחירות הקרובות בישראל.
קישורים
ההסבר המתמטי לכוחה של שיטת קולג' האלקטורים
הנושאים החשובים על־פי ראלף ניידר
הנושאים החשובים על־פי ג'ורג' בוש הבן
הנושאים החשובים על־פי אל גור
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "פוליטיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  מפלגת הפנסיונרים • דובי קננגיסר • 3 תגובות בפתיל
  מניסיונו המר של טוד גיטלין • שחר • 2 תגובות בפתיל
  מישהו מוכן להסביר לי משהו? • פ.ט.א.י • 15 תגובות בפתיל
  שוב פעם! • פ.ט.א.י • 3 תגובות בפתיל
  Nader • Chen • 64 תגובות בפתיל
  אני מתחיל לחשוב • פ.ט.א.י
  דמוקרטיה מטאפורית • שחר
  למה בכל זאת ניידר - • האזרח דרור
  Nader - just another politician • RA • 2 תגובות בפתיל
  Earth First • Chen • 2 תגובות בפתיל
  המפסידים הגדולים הם מצביעי ניידר • ג. שמעון
  שעת מבחן • שחר • 8 תגובות בפתיל
  הפתעה • סמילי • 15 תגובות בפתיל
  עבר זמן רב, אך המטרה עודנה חיה • גלעד דנבום
  ומה קורה אצל הדמוקרטים? • ערן לא פה
  ניידר ירוץ שוב? • ערן בילינסקי • 58 תגובות בפתיל
  הצביעו ניידר • ארז • 3 תגובות בפתיל
  The Spoiler • רון בן-יעקב • 17 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים